הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״א (ד׳ סעיפים)
ש״ך (ה׳ ס״ק) · ט״ז (ד׳) · באר היטב (ד׳) · פתחי תשובה (ב׳) · נקודות הכסף (ג׳) · טור · בית יוסף · רמב״ם
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו או שאומר בלחש הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (טור יו״ד רי״א)
« וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אמר כן בלחש כו׳. פי׳ שאין נשמע לאזנו וכ״כ מו״ח ז״ל והביא ראייה מק״ש ותפלה דאם השמיע לאזניו חשיב שפיר אמירה » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ב)
« וכ׳ הב״ח מיהו נראה דלא אמרינן אמירה בלחש הוי דברים שבלב אלא היכא דאינו משמיע לאזניו » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« גם מלשון שכתב הרא״ש אבל אם ביטל בפרהסיא הוי דברים שבלב דמוכחא ומועלת מחשבתו לבטל הנדר » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« אלמא דוקא ביטול בקול רם בעינן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« והש״ך כתב דלא משמע כן בהרא״ש אלא דוקא ביטול בפרהסיא בעינן ול״ד לק״ש ותפלה וכ״מ ברבי׳ ירוחם דלא הוי ביטול אא״כ ביטל בקול רם בפרהסיא » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ב)
« כן בלחש. [עבה״ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר״ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב״ח דלא כש״ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל » (פתחי תשובה יו״ד רי״א ס״ק א)
« מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אא״כ יזכרנו אחר הנדר תוך כדי דיבור לנדר כו׳ [כצ״ל » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אִם הָיָה זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר כו׳. פירוש ובשעת הנדר הוא זוכר התנאי רק שאינו יודע על מה התנה וכן הוא ברמב״ם ובר״ן בהדיא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֵדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« וְאִם לֹא אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֵּדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« והא דאמרינן כו׳. הג״ה זו שייכא בסעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתוב בתשו׳ מהר״מ גלאנטי סי׳ י״ח דה״ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע״פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכאן שייך הג״ה דבס״א המתחלת והא דאמרי׳ כל נדרי וכו׳ » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי״ו סי״ב » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ה)
« בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי כן כתב מהרי״ו סי״ב » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« כתב הר״ן בשם התוס׳ על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (ב״י יו״ד רי״א)
« שע״ד חבירו הוא נשבע ונודר כמי שמבטל תנאו לגמרי דמי » (ב״י יו״ד רי״א)
מדין סעיף ב היא: אינה פועלת אלא בשכחה. הזוכרה בשעת ההתחייבות — מסלקה; והש״ך מוסיף שבסעיף א, הביטול הנאמר באותה נשימה קיים אף בזכירה.
בטל. סעיף א אומרו במפורש.
הש״ך מצריך פרהסיא; והב״ח, הט״ז, ולדינא הלבושי שרד שהביא הפתחי תשובה, מסתפקים בהשמעה לאזניו. מחלוקת פתוחה.
סעיף ד מוציאה מכלל הסימן, והבית יוסף נותן את טעמה בשם הר״ן והתוספות.
הגהת הרמ״א אומרת בו שני דברים, והשני סייג הוא: אין מסתפקים בו להתיר בלא חכם, כי אם לצורך גדול. והש״ך מוסיף את הסייג בשבועה בנקיטת חפץ.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רי״א · ♥ תמיכה