פתיחה לסימן רי״ג, שלושה סעיפים המעמידים את גבולו של מסכת הנדרים. השבועה חלה על כל דבר, ואף על מה שאעשה או לא אעשה; הנדר לא. הנדר אוסר חפץ, ולפיכך צריך הוא חפץ. האומר ״ייאסר עלי לדבר עמך״ לא עשה כלום, שאין הדיבור חפץ. אבל האומר ״קונם פי מדבר עמך״ עשה נדר גמור מן התורה — שהפה ישנו. ומוסיף הסימן שני דברים: נדר שאינו חל צריך אף על פי כן שאלה מדרבנן, ו״אשנה פרק זה״ התחייבות היא שעומדים בה. הלכות למעשה הן: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: על מה חל הנדר, ועל מה אינו חל
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ג (ג׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
שתי דרכים יש להיאסר בדיבור, ואין כוחן שווה. השבועה אוסרת את האדם: הריני אוסר על עצמי לעשות דבר פלוני. והנדר אוסר חפץ: הרי חפץ זה עלי כקרבן. ומכאן ההבדל שהמשנה שונה: השבועה חלה על דבר שאין בו ממש, והנדר לא.
והסימן מוציא מזה תולדה, תיבה אחר תיבה. האומר קונם שאני מדבר עמך לא עשה נדר: אין בדיבור ממש. אבל האומר קונם פי מדבר עמך עשה נדר מן התורה: שהפה חפץ הוא. תיבה אחת זזה, והכול משתנה. והסעיף השני מוסיף מקרה ממין אחר — ״אשנה פרק זה״ —, והשלישי מקרה של נדר בתנאי.
הרי שלושת הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כלשון המקור, לרבות הגהות שבסוגריים והגהת הרמ״א — ואחריו פירוקו.
הסעיף נותן את דינו, ואת מקרה האב בשתי הלשונות, ומוסיף את הפסקה הדרבנן — והגהת הרמ״א פותחת מקרה ביניים.
נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה (פי׳ לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו) לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי: הגה האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י״א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן (תא״ו ני״ד וכן משמע בר״ן בשם התוס׳ שבב״י ס״ס רל״ט):
« נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« ומיהו מדרבנן צריך שאלה » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« פי׳ לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« הגה האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י״א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן » (רמ״א יו״ד רי״ג:א)
« תא״ו ני״ד וכן משמע בר״ן בשם התוס׳ שבב״י ס״ס רל״ט » (רמ״א יו״ד רי״ג:א)
סעיף של שורה אחת, והגהה בסוגריים המרחיבה אותו.
האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה (או לעשות שאר מצות ונדרו קיים) (וכן משמע בטור ורא״ש ופוסקים):
« האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
« או לעשות שאר מצות ונדרו קיים » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
« וכן משמע בטור ורא״ש ופוסקים » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
שתי לשונות שקולות, והכרעה הפוכה. וכל הטעם במה שאדם שוכח.
אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן:
« אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר » (שו״ע יו״ד רי״ג:ג)
« אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן » (שו״ע יו״ד רי״ג:ג)
שלושת הסעיפים מקפלים שתי משניות מפרק ב׳ דנדרים, את הסוגיה הנלווית להן, מימרא של רב גידל בפרק א׳, חמש הלכות ברמב״ם ודיון הבית יוסף.
המשנה מונה ארבע לשונות — שינה, דיבור, הליכה, ותשמיש — ומסיימת הרי זה בלא יחל דברו. אבל המשנה שאחריה מעמידה את הכלל ההפוך: זה חמר בשבועות מבנדרים. והגמרא עושה את הסתירה לשאלתה, ומשם יוצא כל הסימן.
« קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (משנה נדרים ב׳:א)
« זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים » (משנה נדרים ב׳:ב)
« וְהָתְנַן: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים. וְשֵׁינָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ הוּא » (נדרים ט״ו ע״א)
שלושה דברים מן הסוגיה נכנסים היישר אל הסימן. תחילה דינו של רבי יוחנן בשבועה שלא יישן שלושה ימים, שהוא יסוד הנדר שוא של הש״ך. ואחריו תירוצו של רבינא: הבל יחל שבמשנה מדרבנן הוא — והיא הפסקה ומיהו מדרבנן צריך שאלה שבסעיף. ולבסוף הלשון המכריעה את סעיף ג׳.
« וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ — מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר » (נדרים ט״ו ע״א)
« רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי וּמַאי ״בַּל יַחֵל״ — מִדְּרַבָּנַן » (נדרים ט״ו ע״א)
« כִּי לָא מִזְדְּהַיר — בִּתְנָאָה, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא — מִזְדְּהַר » (נדרים ט״ו ע״א)
הסעיף השני בא ממקום אחר: ממימרת רב גידל אמר רב בפרק א׳. היא קוראת ״נדר גדול״ למה שאינו התפסה, והגמרא מבארת מיד מפני מה חלה התחייבות כזו על מי שכבר מושבע ועומד.
« וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ ״אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ״ — נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (נדרים ח׳ ע״א)
« הָא קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכִי חָיֵיל שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ » (נדרים ח׳ ע״א)
הרמב״ם הוא כאן כל שלד הסימן, ועוד הוא נותן את טעם החילוק שאין הסימן נותנו: הנשבע אוסר עצמו, והנודר אוסר את החפץ. הלכות י׳ עד י״ב שבפרק ג׳ הן סעיף א׳; הלכה כ״ט שבפרק א׳ היא סעיף ב׳; והלכות י״ד וט״ו שבפרק ד׳ הן סעיף ג׳.
« שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וּנְדָרִים אֵינָן חָלִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
« שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ז)
« כֵּיצַד אֵין הַנְּדָרִים חָלִים אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. הָאוֹמֵר דִּבּוּרִי עָלֶיךָ קָרְבָּן אֵינוֹ אָסוּר מִלְּדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁהַדִּבּוּר אֵין בּוֹ מַמָּשׁ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י)
« אֲבָל הָאוֹמֵר יֵאָסֵר פִּי לְדִבּוּרוֹ וְיָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶן וְרַגְלַי לְהִלּוּכָן וְעֵינַי לִשְׁנָתָן הֲרֵי הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״א)
« הַנּוֹדֵר בִּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וַאֲסָרָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶם אֵין מוֹרִים לוֹ שֶׁיִּנְהֹג בָּהֶן הֶתֵּר הוֹאִיל וְאָסַר עַצְמוֹ בָּהֶן וּבְדַעְתּוֹ שֶׁהַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״ב)
« אֶלָּא פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״ב)
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק. עָלָיו לְהַשְׁכִּים וְלִקְרוֹת שֶׁזֶּה כְּמוֹ נֵדֶר הוּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ט)
« הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָחָר לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלָם הַיּוֹם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְמָחָר לְאוֹתוֹ מָקוֹם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה י״ד)
« אָמַר הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְמָחָר אִם אֵלֶךְ הַיּוֹם לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵילֵךְ הַיּוֹם לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְיֵאָסְרוּ עָלָיו אוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמָחָר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ט״ו)
« מִפְּנֵי שֶׁאָדָם זָהִיר בְּדָבָר הָאָסוּר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ וְאֵינוֹ זָהִיר בִּתְנַאי שֶׁגּוֹרֵם לֶאֱסֹר דָּבָר הַמֻּתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ט״ו)
הטור הולך באותו סדר, אלא שהוא נבדל מן הסעיף בנקודה שיש בה ממש: ב״אשנה פרק זה״ כותב הוא הוי נדר גמור ונותן טעם כיון שנדר דבר מצוה — במקום שהסעיף כותב ״הוי כאילו נדר לתת צדקה״. ואין זה אותו בניין.
« נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אומר קונם שאיני מדבר עמך שאיני עושה לך שאיני מהלך לך שאיני ישן עמך אינו נדר » (טור יו״ד רי״ג)
« אבל אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה » (טור יו״ד רי״ג)
« האומר אשנה פרק זה הוי נדר גמור כיון שנדר דבר מצוה » (טור יו״ד רי״ג)
הבית יוסף נותן שלושה דברים שאינם בסעיף. מקרה ראובן ושמעון, שהוא תשובת הרשב״א. הטעם שבו חל ״קונם פי״ — הנעשה כאומר של הרא״ש, ונימוקו של הר״ן מסתם נדרים להחמיר. וקריאת הר״ן ב״אשנה פרק זה״, העושה אותו שבועה ולא נדר.
« ופסק הרא״ש כרבינא דנודר בדבר שאין בו ממש אסור בבל יחל מדרבנן וכ״פ הרמב״ם בפ״ג מה׳ נדרים » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכן דעת הרשב״א זכרונו לברכה בתשובה שכתב שהאוסר עליו שמיעת תפלת שמעון דבר שאין בו ממש הוא ואסור מדרבנן » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכתב הרא״ש ז״ל בפסקיו שאומר יאסר פי לדיבורי וכו׳ כלומר נעשה כאומר דכיון שדעתו לאסור נעשה כאומר ומפרש כך » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכך פי׳ הר״ן ונתן טעם לדבר משום דהא דאמר קונם פי מדבר עמך משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה » (ב״י יו״ד רי״ג)
« הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא » (ב״י יו״ד רי״ג)
« כתב הרשב״א בתשובה שהאומר לחבירו אני אוסרך ביתי שלא תדור בו הוי שפיר דבר שיש בו ממש » (ב״י יו״ד רי״ג)
« ופי׳ הרא״ש נדר גדול נדר לאלהי ישראל לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכתב הר״ן מסתברא לי דלאו דוקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו » (ב״י יו״ד רי״ג)
« אלא מכאן נראה דכל מידי דאתי מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו » (ב״י יו״ד רי״ג)
« כבר כתבתי שהוא פלוגתא דר״י ור״נ ופסקו הרא״ש והר״ן הלכה כר״י וכ״פ הרמב״ם בפ״ד מה׳ נדרים » (ב״י יו״ד רי״ג)
« ודע דכל נדר שינה דאמרינן דחייל מדאורייתא או מדרבנן היינו בנודר משינה פחות משלשה ימים אבל אם נדר שלא יישן שלשה ימים הוי נדר שוא ולא חל כמו שיתבאר בסימן רל״ו » (ב״י יו״ד רי״ג)
נושאי הכלים של סימן זה מונים שמונה עשרה כניסות: שמונה ס״ק לש״ך, שלושה לט״ז, שישה לבאר היטב, ואחד לפתחי תשובה. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן. הנקודות הכסף אינן על סימן זה — מוצאים אותן בסימנים הסמוכים (רט׳, רי׳, רי״א, רט״ו); אין אפוא מה להביא מהן כאן.
« קונם שאני כו׳. ז״ל הר״ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו״ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו׳ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« והביאו הכ״מ פ״ג דנדרים ואסיק וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו״ד ע״כ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ולעיל בסי׳ ר״ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א״ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף הוא החפץ אשר אוסר » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« עכ״ל הגה׳ פרישה וכן מחלקין התוספות ריש נדרים » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ומיהו מדרבנן כו׳. ונ״מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעברו עליהם כדלעיל סי׳ ר״ח סעיף ב׳. ב״ח » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« א״נ כדלעיל סי׳ ר״ה ס״ק ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« צריך שאלה. אפי׳ בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו. רמב״ם וע״ל סי׳ ר״ח ס״ק ט׳: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« פי כו׳. דהרי פיו וידיו כו׳ יש בהן ממש וע״ל סי׳ רל״ד סעיף ע״א: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ד)
« קונם עיני בשינה. היינו כשפירש יום או יומים אבל נדר סתם בשינה הוי כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג׳ ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי׳ רל״ו סעיף ד׳: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ה)
« י״א דהוי נדר מדאורייתא. ואע״ג דדבור ונטילה לית בהן ממש מ״מ כיון שהזכיר החפץ ג״כ חל הנדר: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ו)
« או לעשות כו׳. כלומר או כשאומר לעשות שאר מצוה דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר ועיין לעיל סימן רנ״ח ס״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ז)
« שמא ישכח תנאו ויישן למחר. וע״ל ס״ס ר״כ וס״ס רל״ט: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ח)
« שאני מדבר כו׳. הא דאמרינן לעיל סי׳ ר״ו מודרני ממך שאיני אוכל לך כו׳ לא דמי לכאן דכאן אין ממש לא בדיבור ולא בשינה » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« אבל התם מ״מ המאכל עצמו יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו בענין זה שאיני אוכל לך עכ״ל התוספות ריש נדרים » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ולא קשה נמי ממ״ש כאן שאני עושה לך אע״פ דיש כאן מעשה שהוא ממש דבשעה שנודר אין כאן ממשות לפנינו שיחול הנדר » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« משא״כ במאכל שישנו בשעה שנודר ועליו חל הנדר » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« וכ״ש אם אמר יאסר עליך פי כו׳. דברישא שאמר קונם פי מדבר יש ספק אי קאי קונם אפה או על הדבור » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« אלא כיון דסתם נדר להחמיר אזלינן לחומרא וכ״ש כאן שבפירוש קאי איסור אפיו » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« ישכח תנאו. דבתנאי לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש: » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« שאני. ז״ל הר״ן בכולהו גרסי׳ שאני בלא יו״ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו׳ ולעיל בסי׳ ר״ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א״ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף והוא החפץ אשר אוסר עכ״ל הגהת פרישה: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק א)
« שאלה. אפילו בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו הרמב״ם » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« וכתב הש״ך ונ״מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעבר עליהם וע״ל סימן ר״ח ס״ב » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« בשינה. היינו כשפירש יום א׳ או יומים אבל נדר סתם בשינה הוו כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג׳ ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי׳ רל״ו ס״ד ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« נדר מדאורייתא. ואף ע״ג דדיבור ונטילה לית בהן ממש מ״מ כיון שהזכיר החפץ גם כן חל הנדר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ד)
« לעשות. פי׳ כשאומר לעשות שאר מצות דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר וע״ל סימן רנ״ח ס״ג: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ה)
« ישכח. התנאי דביה לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ו)
« מדרבנן צריך שאלה. עבה״ט מ״ש ונפ״מ כו׳ ולפמ״ש לעיל סימן ר״ו ס״ק ב׳ בשם תשובת נו״ב נפקא מינה נמי להא: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ג ס״ק א)
| מה אמר | האם חל הנדר? | מה יש לעשות | היכן נאמר |
|---|---|---|---|
| קונם שאני מדבר עמך — המעשה הערום | לא — אין בו ממש | שאלה מדרבנן | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| דיבורי אסור עליך — המעשה כשם עצם | לא | שאלה מדרבנן | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| האוסר עליו שמיעת תפילת חברו | לא | שאלה מדרבנן | שו״ע יו״ד רי״ג:א · ב״י |
| קונם פי מדבר עמך — האבר | כן — מן התורה | התרה ככל נדר | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| יאסר עליך פי לדבורי | כן — כל שכן | כנ״ל | שו״ע יו״ד רי״ג:א · ט״ז ס״ק ב |
| דבור פי עליך — המעשה עם חפצו | לדעת יש אומרים, כן | שאלת רב | רמ״א יו״ד רי״ג:א · ש״ך ס״ק ו |
| קונם עיני בשינה בלא שיעור | לא — נדר שוא הוא | עיין סימן רל״ו | ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ה |
| ״אשנה פרק זה״ | עומד — כנדר צדקה | מקיימו | שו״ע יו״ד רי״ג:ב |
| ״אעשה מצוה פלונית״ | עומד כנ״ל | מקיימו | שו״ע יו״ד רי״ג:ב · ש״ך ס״ק ז |
| קונם שינה היום אם אישן למחר | כן — ואינו ישן היום | נמנע מהיום | שו״ע יו״ד רי״ג:ג |
| קונם שינה למחר אם אישן היום | כן — אבל יכול לישן היום | כלום היום | שו״ע יו״ד רי״ג:ג · ט״ז ס״ק ג |
המלאכה הראשונה אינה לדעת אם חמור הדבר אלא לדעת אם נדר הוא או שבועה: המשנה מעמידה את שניהם זה מול זה בנקודה זו ממש, ואין לסימן מה לומר בשבועה. והלשון שנקט היא המכריעה, תיבה בתיבה. ויש לשאול רב.
ההליכה מעשה היא: לפי לשון הסעיף אין הנדר חל. אבל שתי פסקאות נשארות — השאלה מדרבנן שבסעיף, והאפשרות שהלשון נקבה באבר או בחפץ. אל תסיק היתר לבדך.
הסעיף השני עוסק בזה ממש, ואינו עוסק בו כנדר רגיל: הוי כאלו נדר לתת צדקה. והש״ך בס״ק ז מרחיב לשאר המצוות. ונשאר לברר אם הלשון הודעת כוונה היתה או התחייבות — שאלת רב.
״אם אעשה דבר פלוני מחר, ייאסר עלי דבר פלוני היום״. הסעיף השלישי נותן את ההכרעה ואת טעמה. והש״ך בס״ק ה מוסיף את תנאי השיעור בשינה, ומפנה לסימן רל״ו. ואין אחד מן הדברים הללו נידון מן הזיכרון.
הוא מקרה הסעיף ממש, הלקוח מתשובת הרשב״א: צריך שאלה מדרבנן. אין הסעיף אומר שאין מה לעשות; הוא אומר איזה מעמד יש למה שנעשה.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · Siman ר״ח · ♥ תמיכה