A first approach to Siman 213, three seifim that set the boundary of the tractate of vows. An oath may bear on anything, including what I shall or shall not do; a vow may not. A vow renders a thing forbidden, and so it needs a thing. Saying “let it be forbidden to me to speak with you” produces nothing, because speech is not a thing. But saying “let my mouth be forbidden to me for speaking with you” produces a full vow, from the Torah — for the mouth does exist. The siman adds two things: a vow that does not take effect still calls for a rabbinic release, and “I shall study this chapter” is an undertaking that is kept. These are rulings למעשה: any real case is brought to a Rav.
Subject: What a vow takes hold of, and what it does not
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ג (ג׳ סעיפים)
Compilation: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
There are two ways of binding oneself by speech, and they do not reach equally far. An oath (שבועה) binds the man: I forbid myself to do such a thing. A vow (נדר) forbids a thing: this object is henceforth to me like an offering. Hence a difference the mishnah states: an oath takes hold of what has no substance, a vow does not.
The siman draws the consequence, word by word. Saying קונם שאני מדבר עמך — “qonam, that I speak with you” — makes no vow: speech has no substance. But saying קונם פי מדבר עמך — “qonam my mouth from speaking with you” — makes a vow from the Torah: the mouth is a thing. One word moved, and everything changes. Seif 2 adds a case of another kind — “I shall study this chapter” — and seif 3 a case of a conditional vow.
Here are the three seifim, each first in full — exactly as the source gives it, including the parenthetical glosses and the gloss of the Rama — and then broken down.
The seif states its rule, gives its paradigm case in both formulations, then adds the rabbinic clause — and the Rama’s gloss opens an intermediate case.
נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה (פי׳ לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו) לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי: הגה האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י״א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן (תא״ו ני״ד וכן משמע בר״ן בשם התוס׳ שבב״י ס״ס רל״ט):
« נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« ומיהו מדרבנן צריך שאלה » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« פי׳ לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« הגה האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י״א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן » (רמ״א יו״ד רי״ג:א)
« תא״ו ני״ד וכן משמע בר״ן בשם התוס׳ שבב״י ס״ס רל״ט » (רמ״א יו״ד רי״ג:א)
A one-line seif, and a parenthetical gloss that extends it.
האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה (או לעשות שאר מצות ונדרו קיים) (וכן משמע בטור ורא״ש ופוסקים):
« האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
« או לעשות שאר מצות ונדרו קיים » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
« וכן משמע בטור ורא״ש ופוסקים » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
Two symmetrical formulations, and opposite verdicts. The whole reason lies in what a man forgets.
אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן:
« אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר » (שו״ע יו״ד רי״ג:ג)
« אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן » (שו״ע יו״ד רי״ג:ג)
The three seifim condense two mishnayot of the second chapter of Nedarim, the sugya that accompanies them, a saying of Rav Gidel in the first chapter, five halakhot of the Rambam and the discussion of the Beit Yosef.
The mishnah lists four formulations — sleeping, speaking, walking, serving one’s wife — and concludes הרי זה בלא יחל דברו. But the next mishnah lays down the opposite rule: זה חמר בשבועות מבנדרים. The gemara makes the contradiction its question, and from there the whole siman issues.
« קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (משנה נדרים ב׳:א)
« זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים » (משנה נדרים ב׳:ב)
« וְהָתְנַן: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים. וְשֵׁינָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ הוּא » (נדרים ט״ו ע״א)
Three elements of the sugya enter the siman directly. First Rabbi Yochanan’s rule on the oath not to sleep for three days, which grounds the Shach’s נדר שוא. Then Ravina’s answer: the בל יחל of the mishnah is rabbinic — that is the seif’s clause ומיהו מדרבנן צריך שאלה. Finally the phrase that decides seif 3.
« וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ — מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר » (נדרים ט״ו ע״א)
« רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי וּמַאי ״בַּל יַחֵל״ — מִדְּרַבָּנַן » (נדרים ט״ו ע״א)
« כִּי לָא מִזְדְּהַיר — בִּתְנָאָה, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא — מִזְדְּהַר » (נדרים ט״ו ע״א)
Seif 2 comes from elsewhere: from a saying of Rav Gidel in the name of Rav, in the first chapter. It calls “a great vow” what is not an attachment, and the gemara at once explains why such an undertaking can take effect on one already bound to study.
« וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ ״אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ״ — נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (נדרים ח׳ ע״א)
« הָא קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכִי חָיֵיל שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ » (נדרים ח׳ ע״א)
The Rambam is here the entire frame of the siman, and he further gives the reason for the division, which the siman does not: one who swears forbids himself, one who vows forbids the thing. Halakhot 10 to 12 of chapter 3 are seif 1; halakha 29 of chapter 1 is seif 2; halakhot 14 and 15 of chapter 4 are seif 3.
« שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וּנְדָרִים אֵינָן חָלִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
« שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ז)
« כֵּיצַד אֵין הַנְּדָרִים חָלִים אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. הָאוֹמֵר דִּבּוּרִי עָלֶיךָ קָרְבָּן אֵינוֹ אָסוּר מִלְּדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁהַדִּבּוּר אֵין בּוֹ מַמָּשׁ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י)
« אֲבָל הָאוֹמֵר יֵאָסֵר פִּי לְדִבּוּרוֹ וְיָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶן וְרַגְלַי לְהִלּוּכָן וְעֵינַי לִשְׁנָתָן הֲרֵי הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״א)
« הַנּוֹדֵר בִּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וַאֲסָרָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶם אֵין מוֹרִים לוֹ שֶׁיִּנְהֹג בָּהֶן הֶתֵּר הוֹאִיל וְאָסַר עַצְמוֹ בָּהֶן וּבְדַעְתּוֹ שֶׁהַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״ב)
« אֶלָּא פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״ב)
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק. עָלָיו לְהַשְׁכִּים וְלִקְרוֹת שֶׁזֶּה כְּמוֹ נֵדֶר הוּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ט)
« הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָחָר לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלָם הַיּוֹם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְמָחָר לְאוֹתוֹ מָקוֹם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה י״ד)
« אָמַר הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְמָחָר אִם אֵלֶךְ הַיּוֹם לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵילֵךְ הַיּוֹם לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְיֵאָסְרוּ עָלָיו אוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמָחָר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ט״ו)
« מִפְּנֵי שֶׁאָדָם זָהִיר בְּדָבָר הָאָסוּר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ וְאֵינוֹ זָהִיר בִּתְנַאי שֶׁגּוֹרֵם לֶאֱסֹר דָּבָר הַמֻּתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ט״ו)
The Tur follows the same order, but differs from the seif on a point of weight: for “I shall study this chapter” he writes הוי נדר גמור and gives as his reason כיון שנדר דבר מצוה — where the seif writes “as though he had vowed to give charity.” That is not the same construction.
« נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אומר קונם שאיני מדבר עמך שאיני עושה לך שאיני מהלך לך שאיני ישן עמך אינו נדר » (טור יו״ד רי״ג)
« אבל אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה » (טור יו״ד רי״ג)
« האומר אשנה פרק זה הוי נדר גמור כיון שנדר דבר מצוה » (טור יו״ד רי״ג)
The Beit Yosef supplies three things that do not appear in the seif. The case of Reuven and Shimon, which is a responsum of the Rashba. The reason why “qonam my mouth” takes effect — the Rosh’s נעשה כאומר, and the Ran’s reasoning from סתם נדרים להחמיר. And the Ran’s reading of “I shall study this chapter,” which makes it an oath and not a vow.
« ופסק הרא״ש כרבינא דנודר בדבר שאין בו ממש אסור בבל יחל מדרבנן וכ״פ הרמב״ם בפ״ג מה׳ נדרים » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכן דעת הרשב״א זכרונו לברכה בתשובה שכתב שהאוסר עליו שמיעת תפלת שמעון דבר שאין בו ממש הוא ואסור מדרבנן » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכתב הרא״ש ז״ל בפסקיו שאומר יאסר פי לדיבורי וכו׳ כלומר נעשה כאומר דכיון שדעתו לאסור נעשה כאומר ומפרש כך » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכך פי׳ הר״ן ונתן טעם לדבר משום דהא דאמר קונם פי מדבר עמך משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה » (ב״י יו״ד רי״ג)
« הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא » (ב״י יו״ד רי״ג)
« כתב הרשב״א בתשובה שהאומר לחבירו אני אוסרך ביתי שלא תדור בו הוי שפיר דבר שיש בו ממש » (ב״י יו״ד רי״ג)
« ופי׳ הרא״ש נדר גדול נדר לאלהי ישראל לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכתב הר״ן מסתברא לי דלאו דוקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו » (ב״י יו״ד רי״ג)
« אלא מכאן נראה דכל מידי דאתי מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו » (ב״י יו״ד רי״ג)
« כבר כתבתי שהוא פלוגתא דר״י ור״נ ופסקו הרא״ש והר״ן הלכה כר״י וכ״פ הרמב״ם בפ״ד מה׳ נדרים » (ב״י יו״ד רי״ג)
« ודע דכל נדר שינה דאמרינן דחייל מדאורייתא או מדרבנן היינו בנודר משינה פחות משלשה ימים אבל אם נדר שלא יישן שלשה ימים הוי נדר שוא ולא חל כמו שיתבאר בסימן רל״ו » (ב״י יו״ד רי״ג)
The apparatus of this siman numbers eighteen entries: eight ס״ק of the Shach, three of the Taz, six of the Ba’er Hetev, one of the Pitchei Teshuva. We cite them all, in order, without summarising any. The Nekudot HaKesef do not comment on this siman — they are found on the neighbouring simanim (209, 210, 211, 215); there is therefore nothing of theirs to cite here.
« קונם שאני כו׳. ז״ל הר״ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו״ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו׳ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« והביאו הכ״מ פ״ג דנדרים ואסיק וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו״ד ע״כ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ולעיל בסי׳ ר״ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א״ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף הוא החפץ אשר אוסר » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« עכ״ל הגה׳ פרישה וכן מחלקין התוספות ריש נדרים » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ומיהו מדרבנן כו׳. ונ״מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעברו עליהם כדלעיל סי׳ ר״ח סעיף ב׳. ב״ח » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« א״נ כדלעיל סי׳ ר״ה ס״ק ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« צריך שאלה. אפי׳ בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו. רמב״ם וע״ל סי׳ ר״ח ס״ק ט׳: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« פי כו׳. דהרי פיו וידיו כו׳ יש בהן ממש וע״ל סי׳ רל״ד סעיף ע״א: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ד)
« קונם עיני בשינה. היינו כשפירש יום או יומים אבל נדר סתם בשינה הוי כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג׳ ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי׳ רל״ו סעיף ד׳: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ה)
« י״א דהוי נדר מדאורייתא. ואע״ג דדבור ונטילה לית בהן ממש מ״מ כיון שהזכיר החפץ ג״כ חל הנדר: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ו)
« או לעשות כו׳. כלומר או כשאומר לעשות שאר מצוה דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר ועיין לעיל סימן רנ״ח ס״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ז)
« שמא ישכח תנאו ויישן למחר. וע״ל ס״ס ר״כ וס״ס רל״ט: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ח)
« שאני מדבר כו׳. הא דאמרינן לעיל סי׳ ר״ו מודרני ממך שאיני אוכל לך כו׳ לא דמי לכאן דכאן אין ממש לא בדיבור ולא בשינה » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« אבל התם מ״מ המאכל עצמו יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו בענין זה שאיני אוכל לך עכ״ל התוספות ריש נדרים » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ולא קשה נמי ממ״ש כאן שאני עושה לך אע״פ דיש כאן מעשה שהוא ממש דבשעה שנודר אין כאן ממשות לפנינו שיחול הנדר » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« משא״כ במאכל שישנו בשעה שנודר ועליו חל הנדר » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« וכ״ש אם אמר יאסר עליך פי כו׳. דברישא שאמר קונם פי מדבר יש ספק אי קאי קונם אפה או על הדבור » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« אלא כיון דסתם נדר להחמיר אזלינן לחומרא וכ״ש כאן שבפירוש קאי איסור אפיו » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« ישכח תנאו. דבתנאי לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש: » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« שאני. ז״ל הר״ן בכולהו גרסי׳ שאני בלא יו״ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו׳ ולעיל בסי׳ ר״ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א״ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף והוא החפץ אשר אוסר עכ״ל הגהת פרישה: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק א)
« שאלה. אפילו בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו הרמב״ם » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« וכתב הש״ך ונ״מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעבר עליהם וע״ל סימן ר״ח ס״ב » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« בשינה. היינו כשפירש יום א׳ או יומים אבל נדר סתם בשינה הוו כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג׳ ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי׳ רל״ו ס״ד ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« נדר מדאורייתא. ואף ע״ג דדיבור ונטילה לית בהן ממש מ״מ כיון שהזכיר החפץ גם כן חל הנדר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ד)
« לעשות. פי׳ כשאומר לעשות שאר מצות דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר וע״ל סימן רנ״ח ס״ג: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ה)
« ישכח. התנאי דביה לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ו)
« מדרבנן צריך שאלה. עבה״ט מ״ש ונפ״מ כו׳ ולפמ״ש לעיל סימן ר״ו ס״ק ב׳ בשם תשובת נו״ב נפקא מינה נמי להא: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ג ס״ק א)
| What he said | Does the vow take effect? | What must be done? | Where it is said |
|---|---|---|---|
| קונם שאני מדבר עמך — the bare act | No — no substance | A rabbinic שאלה | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| דיבורי אסור עליך — the act as a noun | No | A rabbinic שאלה | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| Forbidding oneself to hear another’s prayer | No | A rabbinic שאלה | שו״ע יו״ד רי״ג:א · ב״י |
| קונם פי מדבר עמך — the limb | Yes — from the Torah | A release as for any vow | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| יאסר עליך פי לדבורי | Yes — a fortiori | Likewise | שו״ע יו״ד רי״ג:א · ט״ז ס״ק ב |
| דבור פי עליך — the act with its object | According to some, yes | A question for a Rav | רמ״א יו״ד רי״ג:א · ש״ך ס״ק ו |
| קונם עיני בשינה with no duration | No — it is a נדר שוא | See siman 236 | ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ה |
| “I shall study this chapter” | Stands — like a vow of charity | It is fulfilled | שו״ע יו״ד רי״ג:ב |
| “I shall do such another mitzvah” | Stands likewise | It is fulfilled | שו״ע יו״ד רי״ג:ב · ש״ך ס״ק ז |
| Qonam sleep today if I sleep tomorrow | Yes — and he does not sleep today | Abstain from today | שו״ע יו״ד רי״ג:ג |
| Qonam sleep tomorrow if I sleep today | Yes — but he may sleep today | Nothing today | שו״ע יו״ד רי״ג:ג · ט״ז ס״ק ג |
The first task is not to know how serious it is, but to know whether it is a vow or an oath: the mishnah sets the two against one another on precisely this point, and the siman has nothing to say about the oath. The formula used decides, word for word. A Rav is to be consulted.
Walking is an act: on the letter of the seif, a vow does not take effect. But two clauses remain — the seif’s rabbinic release, and the possibility that the formula used named a limb or an object. Do not conclude to a permission on your own.
Seif 2 deals with exactly this, and it does not deal with it as an ordinary vow: הוי כאלו נדר לתת צדקה. The Shach, at ס״ק ז, extends it to the other mitzvot. It therefore remains to determine whether the formula was a statement of intent or an undertaking — a question for a Rav.
“If I do such a thing tomorrow, then such a prohibition takes hold of me today.” Seif 3 gives the verdict and its reason. The Shach, at ס״ק ה, adds the requirement of a duration for sleep, and refers to siman 236. None of these elements is judged from memory.
This is literally the case of the seif, taken from a responsum of the Rashba: a rabbinic שאלה is needed. The seif does not say there is nothing to be done; it says what rank what was done has.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ר״ח · ♥ Support