פתיחה לסימן רי״ד, שני סעיפים — והסימן המעשי ביותר בכל החטיבה הזאת. אין הוא מדבר באדם המוציא לשון מפיו אלא באדם הנוהג, בלא לומר כלום, להימנע מדבר המותר. והשולחן ערוך מכריע שאותה נהיגה שווה לנדר — ושצריך שלושה להתירו. ואחר כך הוא מחלק: הנמנע מחמת טעות, שסבור היה שהדבר אסור, אינו אסור בכלום. והסעיף השני עובר מן היחיד אל הציבור: מנהג העיר אוסר את יושביה, את זרעם, ואת הבאים לדור בה. הלכות למעשה הן, ומאלה הנפגשות בכל יום: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: אימתי המנהג אוסר, אימתי אינו אוסר, וכיצד מתירים אותו
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ד (ב׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימנים שקדמו שאלו מה עושה הדיבור. וזה שואל מה עושה המעשה. אדם נמנע מדבר שהוא יודע שהוא מותר — מחמת זהירות, פרישות, או מנהג שקיבל. ולא הוציא כלום מפיו ולא הבטיח. ואף על פי כן מכריע השולחן ערוך שהרי זה כאילו קבלו עליהם בנדר.
אבל לא הכול אוסר, וזה עיקרו של הסעיף. צריך שידע שהדבר מותר: הנמנע מפני שסבור היה שהוא אסור לא קיבל עליו כלום. וצריך עוד שתהא דעתו מתחילה לנהוג כן לעולם — ואז די בפעם אחת. ומכאן העצה שנותן הסעיף לעתיד: לומר בתחילה שאין זה נדר ואין זה לעולם. והסעיף השני מרחיב את הענין אל הציבור: מה שקיבלה עליה עיר אוסר את יושביה ואת זרעם, ואוסר אף את הבא לדור בה.
הרי שני הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כלשון המקור, לרבות הגהת הרמ״א שבסוגריים — ואחריו פירוקו.
הסעיף נותן את דינו, ושתי הלכות מעשיות ממנו, מברר את תנאי הדעת, מורה על צורת ההתרה, נותן עצה מונעת, ומוציא את מקרה הטעות — ומסיים בדעה חמורה שהגהת הרמ״א דוחה אותה.
דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג׳ שיתירו לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי׳ כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה):
« דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג׳ שיתירו לו » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי׳ כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« והמנהג כסברא הראשונה » (רמ״א יו״ד רי״ד:א)
סעיף קצר, ושלוש הכרעות: הציבור אוסר, אוסר אף את הזרע, ואוסר את הבא לדור — והלה נפטר בו בזמן ממנהגי עירו הראשונה.
קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור:
« קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
« וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
« ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
שני הסעיפים הרכבה של מקורות הם, וזה מה שמסביר את קשיָם: ברייתא בנדרים, סוגיית פסחים המצמצמת אותה, ירושלמי שהרא״ש והרשב״א קוראים אותו בשני כיוונים הפוכים, תשובת מהר״ם מרוטנבורג לענין התעניות, תשובת הרשב״א לחומרה, ותשובת הריב״ש בשם הרמב״ן לענין הציבור.
הברייתא קצרה, והיא יסוד הסימן: אין אתה רשאי להתיר בפניהם דבר שאחרים עשאוהו לעצמם איסור, שנאמר לא יחל דברו. אלא שסוגיית פסחים מצמצמתה מיד למקרה מסוים — בכותאי — והבית יוסף מבאר את טעם הצמצום.
« וְהָתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (נדרים ט״ו ע״א)
« גּוּפָא, דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶן. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּכוּתָאֵי עָסְקִינַן » (פסחים נ״א ע״א)
« אָמַר לוֹ: וְלָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּכוּתָאֵי » (פסחים נ״א ע״א)
« בפ״ב דנדרים [דף טו:] תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנאמר לא יחל דברו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ומוקי לה התם בכותאי או במקום שאינם בני תורה משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא דאורייתא » (ב״י יו״ד רי״ד)
שלושה מעשים נותנים לסימן את מקריו הגבוליים. בבית שאן התיר רבי את כל העיר על עדות שרבי מאיר אכל בה עלה של ירק — ואחיו הם שהעמידו כנגדו את מנהג האבות. ובני ביישן לא יכלו להיפטר ממנהג אבותיהם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם. ורבי זירא, שעלה לארץ ישראל, אכל את מה שמקומו אסר, מפני שאין דעתו לחזור — והוא מקורה הישיר של הפסקה האחרונה שבסעיף ב׳. ועל הכול הכלל החוצה את הפרק: ואל ישנה אדם מפני המחלוקת.
« הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז, בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, לִפְנֵי רַבִּי עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן, וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כּוּלָּהּ עַל יָדוֹ » (חולין ו׳ ע״ב)
« חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר, אַתָּה תִּנְהוֹג בּוֹ הֶיתֵּר » (חולין ו׳ ע״ב)
« בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן » (פסחים נ׳ ע״ב)
« אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ » (פסחים נ׳ ע״ב)
« רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, רַבִּי זֵירָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה » (חולין י״ח ע״ב)
« וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת » (פסחים נ׳ ע״ב)
כל החלוקה שבסעיף א׳ באה מן הירושלמי, ומן הדרך שקורא אותו הרא״ש. הירושלמי מעמיד שני אנשים: מי שלא ידע וטעה — נשאל ומתירים לו — ומי שידע — נשאל ואין מתירים לו. והרא״ש מבאר ש״אין מתירים לו״ פירושו: לא ממילא; אבל החכם יכול להתירו בחרטה, כשאר הנדרים. והוא, מילה במילה, גוף הסעיף.
« ופירש הר״י במגלת סתרים דוקא דברים שידוע להם שהם מותרים ונוהגים בהם איסור לפי שרוצים להחמיר על עצמם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל אם נוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתירן בפניהם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« והכי איתא בהדיא בירושלמי רבי יוסי בר בון אומר כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירים לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירים לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ״ב דנדרים » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שהוא מתחרט שנהג כן לשם נדר עכ״ל הרא״ש ז״ל » (ב״י יו״ד רי״ד)
שתי הדוגמאות שבסעיף — תעניות עשרת הימים, והבשר והיין של שלושת השבועות — אינן מן התלמוד: לשונה ממש של תשובת מהר״ם מרוטנבורג הן, בשם רבי יהודה הכהן, שהביאוה המרדכי והגהות מיימוניות. ומשם באו גם תנאי הדעת וה״אפילו פעם אחת״.
« שהשיב הר״מ בשם ה״ר יהודה הכהן כל מי שרגיל להתענות תענית שלפני ר״ה ובין ר״ה לי״ה » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך שלשה שיתירו לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם דומיא דאחרים נהגו בו איסור דהוי לעולם ואפילו בפעם אחת אם נהג בענין זה צריך היתר עכ״ל » (ב״י יו״ד רי״ד)
סוף סעיף א׳ וכל סעיף ב׳ יוצאים משתי תשובות שמביאן הבית יוסף זו אחר זו. תשובת הרשב״א נותנת את הדעה החמורה — שהנהגה זו חמורה מן הנדר — ובאותו עמוד עצמו את העצה המונעת שהסעיף חוזר עליה מילה במילה. ותשובת הריב״ש, בשם הרמב״ן במשפט החרם, נותנת את שלוש הכרעות סעיף ב׳.
« והרשב״א כתב בתשובה כל מי שנוהג איסור בדבר המותר בגדר אפשר שהוא חמור מן הנדר והשבועה שהנדרים והשבועות נשאלין עליהן ומתירין להם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ואלו שנהגו איסור בדבר המותרים כדי לעשות גדר בפני האיסור קבלו על עצמן כאיסורין שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« והרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים סייג ופרישות יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן לעולם אלא בפעם ההוא או בפעמיים שירצה ולא לעולם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« כתב הריב״ש בתשובה שלפנינו סימן רמ״ט בשם הרמב״ן במשפט החרם שכל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבין לעשות כתקנתן » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ואף בדברים שהיו אסורין בהם בעירם מפני מנהגם הותרו בהם אם אין דעתם לחזור ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור כדאמרינן בפ״ק דחולין (יח.) עכ״ל » (ב״י יו״ד רי״ד)
הטור נותן את ענין סעיף א׳ בשלושה משפטים, ויש לשים לב למה שאינו אומר: אינו נוקב לא בתעניות עשרת הימים ולא בשלושת השבועות — כותב הוא ״בזמן ידוע״ — ואינו מביא את הדעה החמורה של הרשב״א. נמצא שהסעיף כאן מלא מן המקור האשכנזי שלו.
« דברים המותרים ואחרים היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור להתירם להם » (טור יו״ד רי״ד)
« הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע ושוב רצה לאכול בשר או שלא להתענות באותו הזמן צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר » (טור יו״ד רי״ד)
« אבל דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות שסוברין שהן אסורין לא הוי כאילו קבלום בנדר » (טור יו״ד רי״ד)
ולבסוף מוסיף הבית יוסף חילוק שאינו בסעיף אבל הש״ך יכניסנו לתוכו: חילוק הרא״ש בין מנהג חשוב, שנהגוהו בני המקום ותלמיד חכם עמהם, למנהג גרוע, שנהגוהו בני המדינה מעצמם. והר״ן, המובא מיד אחריו, אומר עוד דבר: תלמיד חכם נוהג היתר בצינעה בתוך ביתו.
« וכתב הרא״ש בפרק מקום שנהגו הא דאמרי׳ דדוקא בכותאי או מקום שאינם בני תורה אי אתה רשאי להתירם בפניהם אבל שלא בפניהם או בפני ת״ח אתה רשאי לנהוג בו היתר » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ונ״ל שיש חילוק במנהגים דמתניתין איירי במנהג חשוב שנהגו בני המקום ות״ח נהג עמהם אבל מנהג גרוע של בני המדינה שנהגו מעצמם דבר אחד מותר להתירם שלא בפניהם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל ת״ח השרוי באותה העיר נוהג היתר בצינעא בתוך ביתו » (ב״י יו״ד רי״ד)
נושאי הכלים של סימן זה מונים תשע עשרה כניסות: שמונה ס״ק לש״ך, שישה לבאר היטב, וחמישה לפתחי תשובה. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן. ושתי חסרות יש לציין, ויש לאומרן בדיוק. הט״ז אינו מפרש סימן זה: פירושו על יורה דעה עובר מסימן רי״ג לסימן רט״ו, ודבריו בענינים אלו נמצאים בשני הסימנים הסמוכים הללו. ואף הנקודות הכסף אינן עליו; וקוראים אותן בסימנים רט׳, רי׳, רי״א ורט״ו. ולא נבנה כאן דבר למלא את החסר.
« נהגו בהן איסור. מחמת סייג וגדר ופרישות: » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק א)
« תעניות כו׳. מחמת שאינו בריא צריך שיתירו לו כו׳ ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ובא״ח סי׳ תקס״ח סוף סעיף ב׳ כתב בהג״ה דתעניות בה״ב או י׳ ימי תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה״ג כו׳ » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ואם כן הכא אמאי צריך התרה ה״נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ולאו קושיא היא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« אבל הכא לא אסיק אדעתי׳ דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ובזה ניחא הא דכתב הרב בא״ח סימן תקנ״א סעיף י׳ דהנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב ואילך מותרים בסעודת מצוה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ומשמע אפילו התרה אין צריך אלא ודאי התם ה״ט משום דלא נהגו בכה״ג » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« מר״ח אב או מי״ז בתמוז. כמו שנתבאר בא״ח סי׳ תקנ״א סעיף ט׳: » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ג)
« ויפתח בחרטה כו׳. כתב מהרש״ל בתשו׳ סי׳ ו׳ גבי ענין חפיפה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א״א להתיר בכל ענין ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« מחמת שסוברים שהם אסורים. ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר ועכשיו שנתברר שמותר לא הוי כאילו קבלום בנדר » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« ונראה דה״ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח״כ נתברר שאין בו איסור כ״כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל״ב סעיף י׳ » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« קבלת הרבים כו׳. ע״ל סי׳ רכ״ח ס״ק פ״ב וס״ק צ״ב: » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« וחייבים לעשות כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע״פ ת״ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהן או בפני ת״ח רק בפני ע״ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« כ״כ התוספות והרא״ש פרק מקום שנהגו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« מיהו כ׳ הרא״ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« וכ״כ רבינו ירוחם נתיב ג׳ ח״ה וכ״כ הט״ו בא״ח סימן תס״ח סעיף ד׳ וכ״כ הרמב״ם סוף הלכות י״ט והוא מהש״ס דפרק מקום שנהגו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« התוס׳ דר״י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולים להתיר בפני ת״ח אם יכול להתיר להם עצמן » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« והב״ח כתב דדעת הטור להחמיר וגם ס״ל כיון דהדבר ניתן לשיעורים איזהו מנהג הוה חשוב ואיזהו אינו חשוב אזלינן לחומרא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« ובכל המנהגים בפניהם אין לנהוג היתר ואין חילוק בין ת״ח לעם הארץ עכ״ד » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« אבל בתוס׳ והרא״ש ורבינו ירוחם נתיב ג׳ ח״ה לא משמע הכי דכתבו דמנהג חשוב היינו שהוא ע״פ ת״ח ומנהג גרוע היינו שנהגו בני המדינה מעצמם » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« הותרו בהם אם אין דעתם לחזור. תימה דכאן כתב כדברי הריב״ש סי׳ צ״ט שהוציא כן מן הש״ס פ״ק דחולין (דף י״ח) גבי הא דמשני רבי זירא אין דעתו לחזור הוי » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« והוא ע״פ שיטת התו׳ והרא״ש ר״פ מקום שנהגו וכן דעת הר״ן שם והטור בא״ח סי׳ תס״ח » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ובא״ח סי׳ תס״ח ס״ד העתיק המחבר דברי הרמב״ם שבסוף הל׳ יו״ט ונראה מדבריו דאפי׳ אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו לחזור ומ״מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ובין דעתו להשתקע במקום שהלך שם ובהכי מיירי שם סי׳ תקע״ד וכאן וצ״ע » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ולענין דינא נראה כסברת הרא״ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי׳ להקל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« נהגו. מחמת גדר וסייג ופרישות: » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק א)
« בריא. כתב הש״ך ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הר״ב כדברי המחבר דאם אינו בריא צריך התרה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ובא״ח סימן תקס״ב ס״ס ב׳ כתב בהג״ה דבעשרת ימי חשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול וא״צ התרה כי לא נהגו להתענות בכה״ג כו׳ » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ולאו קושיא הוא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול א״כ כל המתענה אדעתא דהכי מחענה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« אבל הכא לא אסיק אדעתיה דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« בחרטה. כתב מהרש״ל בתשובה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א״א להתיר בכל ענין ופשוט הוא עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ג)
« ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגם היה בטעות לא הוי קבלה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כתב הש״ך ונראה דה״ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח״כ נתברר שאין בו איסור כ״כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל״ב ס״י » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע״פ ת״ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהם או בפני ת״ח רק בפני ע״ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« מיהו כתב הרא״ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« ועיין כנה״ג שהביא חלוקי דינים לענין המנהגים מנהג שנעשה לכבוד התורה דוחה אפילו שבות דרבנן מהרי״ק שורש ט׳ » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« ושם יבואר דין ק״ק שנחרב ונתפזרו הב״ב אם עדיין עליהם כל חומרות המקום שנחרב » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« לחזור. כתב הש״ך דיש לתמוה דבא״ח סי׳ תס״ח ס״ד נראה מדברי המחבר דאפילו אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« ולענין דינא נראה כסברת הרא״ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו הוא להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי׳ להקל » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« לחזור בו. עיין בדגמ״ר שכתב דהמחבר מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם לכך צריך התרה אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו א״צ התרה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק א)
« מחמת שאינו בריא. עש״ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ׳: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« יאמר. עיין במג״א סימן קס״א ס״ק י״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ג)
« ועל זרעם. עיין בתשובת ר״א בן חיים סימן י״ב שכתב דאם נהגו באיזה דבר כדעת המיקל ועכשיו הסכימו לאסור הרשות בידם » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« ואין בזה משום מוציא לעז על הראשונים דלא שייך זה אלא בדבר של אישות ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« מיהו במגן אברהם סימן ל״ב סס״ק מ״ח משמע דלא כוותיה ע״ש ועיין מ״ש לקמן סימן רס״ו ס״ק י״ב בשם תשובת תפארת צבי » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כתקנתן. עבה״ט ומ״ש ועיין בח״י אם הבן מחוייב לנהוג כו׳ עיין בזה בתשובת זכרון יוסף חי״ד סימן י״ד מ״ש על דבריו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« והעלה דאין הבן מחוייב להתנהג בהנהגת אביו זולת מה שהתנהג גם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« ועל אופן זה מיירי נמי המחבר שכתב קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם דהיינו שכבר נהגו כן יושבי העיר וזרעם והוי כנדרו גם לזרעם ולהכי חייבים לעשות כתקנתן » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« משא״כ אם הבן לא התחיל להתנהג מעולם כמנהג הטוב של אביו אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ה)
| המצב | האם המנהג אוסר? | מה צריך כדי להיפטר | היכן נאמר |
|---|---|---|---|
| ידע שהדבר מותר, ודעתו מתחילה לנהוג כן לעולם | כן — כנדר | שלושה, ופותח בחרטה | שו״ע יו״ד רי״ד:א |
| לא נהג אלא פעם אחת, אבל בדעת זו | כן | התרה | שו״ע יו״ד רי״ד:א |
| סבור היה שהדבר אסור | לא — אין זו קבלה | כלום: טעות היתה | שו״ע יו״ד רי״ד:א · ש״ך ס״ק ה |
| סבור היה שהוא אסור יותר ממה שהוא | לא, לדברי הש״ך | כלום | ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ה |
| אמר בתחילה ״בלא נדר, ולא לעולם״ | לא | כלום — היא עצת הסעיף | שו״ע יו״ד רי״ד:א · פתחי תשובה ס״ק ג |
| רוצה רק להפסיק פעם אחת, מחמת מיחוש | לדברי הדגול מרבבה, אין צריך התרה | כלום, אם חוזר אחר כך למנהגו | פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק א |
| מנהג שכל ישראל קיבלוהו | כן | אין די בחרטה — לדברי המהרש״ל | ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד |
| מנהג העיר, ואף בלא הסכמה | כן — ואף על הזרע | שאלת רב | שו״ע יו״ד רי״ד:ב |
| בא לדור בעיר | כן — הרי הוא כאנשיה | — | שו״ע יו״ד רי״ד:ב |
| ומנהגי עירו הראשונה? | הותרו, אם אין דעתו לחזור | הש״ך נושא ונותן ומכריע | שו״ע יו״ד רי״ד:ב · ש״ך ס״ק ח |
| אבל אם יש לחוש למחלוקת | אין משנים, ואפילו להקל | — | ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז · ס״ק ח |
שלוש שאלות מוקדמות, ואין אחת מהן נחתכת לבד: היודע היה שהדבר מותר? היתה דעתו, בתחילה, לנהוג כן לעולם? ובאיזה מנהג מדובר — שלו לבדו, של קהילתו, או של כל ישראל? והשאלה השלישית מכריעה את עצם אפשרות ההתרה, לדברי הש״ך בס״ק ד.
היא דוגמת הסעיף ממש, והש״ך מקדיש לה את ס״ק הארוך שלו. אין הבריאות פתח מצד עצמה: צריך התרה. אלא שהפתחי תשובה בס״ק א מביא מן הדגול מרבבה חילוק מכריע — לחזור בו לגמרי, או להפסיק פעם אחת בדעת לשוב.
הסעיף נותן את הדרך, והיא המועילה שבכל הסימן: לומר בתחילה שאין זה נדר, וגם שאין זה לעולם. שניהם, ששני תנאים נפרדים הם. והפתחי תשובה בס״ק ג מפנה למגן אברהם בענין הנוסח.
הסעיף השני אומר שקבלת הרבים חלה ״עליהם ועל זרעם״. אבל הפתחי תשובה בס״ק ה מביא מזכרון יוסף שאין הבן חייב אלא במה שנהג הוא עצמו מאז שהגדיל, שהרגילוהו אבותיו בכך. תשובה ממקור היא לשאלה מצויה, ואינה מתפשטת מאליה.
הסעיף השני עוסק בזה ממש: נוהגים כמנהג המקום החדש, ונפטרים ממנהג הראשון — אם אין דעתו לחזור. אלא שהש״ך פותח את ס״ק ח בתימה, מעמיד סתירה מאורח חיים תס״ח, ואינו מסיק אלא בסוף דבריו. ומוסיף הסתייגות הנוהגת בכל מקום: במקום שיש לחוש למחלוקת אין משנים.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · Siman ר״ח · ♥ תמיכה