A first approach to Siman 214, two seifim — and the most directly applicable siman of this whole block. It does not speak of a man uttering a formula, but of a man who, saying nothing at all, falls into the habit of abstaining from something permitted. The Shulchan Aruch decides that such a habit is worth a vow — and that three men are needed to release him from it. Then it distinguishes: one who abstained by mistake, believing the thing forbidden, is bound by nothing. The second seif moves from the individual to the community: the custom of a town binds its inhabitants, their descendants, and those who come to settle there. These are rulings למעשה, and of the kind met with every day: any real case is brought to a Rav.
Subject: When custom binds, when it does not, and how one is released from it
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ד (ב׳ סעיפים)
Compilation: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The preceding simanim asked what a word produces. This one asks what a practice produces. A man abstains from something he knows to be permitted — out of caution, out of asceticism, out of received usage. He has uttered nothing and promised nothing. The Shulchan Aruch nonetheless decides that it is כאילו קבלו עליהם בנדר, as though he had accepted it by vow.
But not everything binds, and that is the heart of the seif. He must have known the thing to be permitted: one who abstained believing it forbidden accepted nothing at all. He must also have intended from the outset to do so forever — and then a single occasion suffices. Hence the counsel the seif gives for the future: to say at the outset that this is neither a vow nor forever. Seif 2 extends the matter to the community: what a town has taken upon itself binds its inhabitants and their offspring, and binds also one who comes to settle there.
Here are the two seifim, each first in full — exactly as the source gives it, including the Rama’s parenthetical gloss — and then broken down.
The seif lays down its rule, gives two concrete applications, specifies the condition of intention, indicates the form of the release, gives the preventive counsel, then excludes the case of error — and ends on a stringent opinion which the Rama’s gloss sets aside.
דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג׳ שיתירו לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי׳ כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה):
« דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג׳ שיתירו לו » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי׳ כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« והמנהג כסברא הראשונה » (רמ״א יו״ד רי״ד:א)
A short seif, and three decisions: the community binds, it binds the descendants too, and it binds one who comes to settle — who at the same stroke loses the customs of his former town.
קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור:
« קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
« וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
« ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
The two seifim are an assembly of sources, and that is what explains their difficulty: a braita in Nedarim, the sugya in Pesachim that restricts it, a Yerushalmi which the Rosh and the Rashba read in opposite directions, a responsum of the Maharam of Rothenburg on fasts, another of the Rashba for stringency, and one of the Rivash in the name of the Ramban for the community.
The braita is brief, and it is the foundation of the siman: one has no right to permit before them a thing others have made a prohibition for themselves, שנאמר לא יחל דברו. But the sugya in Pesachim at once restricts it to a particular case — בכותאי — and the Beit Yosef explains the reason for that restriction.
« וְהָתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (נדרים ט״ו ע״א)
« גּוּפָא, דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶן. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּכוּתָאֵי עָסְקִינַן » (פסחים נ״א ע״א)
« אָמַר לוֹ: וְלָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּכוּתָאֵי » (פסחים נ״א ע״א)
« בפ״ב דנדרים [דף טו:] תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנאמר לא יחל דברו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ומוקי לה התם בכותאי או במקום שאינם בני תורה משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא דאורייתא » (ב״י יו״ד רי״ד)
Three narratives supply the siman with its limiting cases. At Beit She’an, Rabbi permitted the whole town on the testimony that Rabbi Meir had eaten a leaf of vegetable there — and his own brothers set against him the custom of the fathers. The people of Beishan, for their part, could not shed the custom of their fathers: כבר קיבלו אבותיכם עליהם. And Rabbi Zeira, having gone up to the Land of Israel, ate what his place of origin forbade, because he had no intention of returning — this is the direct source of the last clause of seif 2. To which is added the principle running through the chapter: ואל ישנה אדם מפני המחלוקת.
« הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז, בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, לִפְנֵי רַבִּי עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן, וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כּוּלָּהּ עַל יָדוֹ » (חולין ו׳ ע״ב)
« חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר, אַתָּה תִּנְהוֹג בּוֹ הֶיתֵּר » (חולין ו׳ ע״ב)
« בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן » (פסחים נ׳ ע״ב)
« אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ » (פסחים נ׳ ע״ב)
« רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, רַבִּי זֵירָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה » (חולין י״ח ע״ב)
« וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת » (פסחים נ׳ ע״ב)
The entire division of seif 1 comes from the Yerushalmi, and from the way the Rosh reads it. The Yerushalmi sets two men against one another: he who did not know and erred — נשאל ומתירים לו — and he who knew — נשאל ואין מתירים לו. The Rosh explains that “it is not permitted to him” means: not of itself; but the sage may release him by regret, as for other vows. That is, word for word, the body of the seif.
« ופירש הר״י במגלת סתרים דוקא דברים שידוע להם שהם מותרים ונוהגים בהם איסור לפי שרוצים להחמיר על עצמם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל אם נוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתירן בפניהם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« והכי איתא בהדיא בירושלמי רבי יוסי בר בון אומר כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירים לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירים לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ״ב דנדרים » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שהוא מתחרט שנהג כן לשם נדר עכ״ל הרא״ש ז״ל » (ב״י יו״ד רי״ד)
The two examples of the seif — the fasts of the ten days, the meat and wine of the three weeks — do not come from the Talmud: they are the very terms of a responsum of the Maharam of Rothenburg, in the name of Rabbi Yehuda HaKohen, reported by the Mordechai and the Hagahot Maimoniyot. From there too come the condition of intention and the “even a single time.”
« שהשיב הר״מ בשם ה״ר יהודה הכהן כל מי שרגיל להתענות תענית שלפני ר״ה ובין ר״ה לי״ה » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך שלשה שיתירו לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם דומיא דאחרים נהגו בו איסור דהוי לעולם ואפילו בפעם אחת אם נהג בענין זה צריך היתר עכ״ל » (ב״י יו״ד רי״ד)
The end of seif 1 and all of seif 2 issue from two responsa which the Beit Yosef cites one after the other. That of the Rashba gives the stringent opinion — such conduct is graver than a vow — and, on the same page, the preventive counsel which the seif repeats word for word. That of the Rivash, in the name of the Ramban in his Mishpat HaCherem, gives the three decisions of seif 2.
« והרשב״א כתב בתשובה כל מי שנוהג איסור בדבר המותר בגדר אפשר שהוא חמור מן הנדר והשבועה שהנדרים והשבועות נשאלין עליהן ומתירין להם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ואלו שנהגו איסור בדבר המותרים כדי לעשות גדר בפני האיסור קבלו על עצמן כאיסורין שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« והרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים סייג ופרישות יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן לעולם אלא בפעם ההוא או בפעמיים שירצה ולא לעולם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« כתב הריב״ש בתשובה שלפנינו סימן רמ״ט בשם הרמב״ן במשפט החרם שכל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבין לעשות כתקנתן » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ואף בדברים שהיו אסורין בהם בעירם מפני מנהגם הותרו בהם אם אין דעתם לחזור ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור כדאמרינן בפ״ק דחולין (יח.) עכ״ל » (ב״י יו״ד רי״ד)
The Tur gives the matter of seif 1 in three sentences, and one must note what he does not say: he mentions neither the fasts of the ten days nor the three weeks — he writes “at a known time” — and he does not report the Rashba’s stringent opinion. The seif is therefore, here, fuller than its Ashkenazi source.
« דברים המותרים ואחרים היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור להתירם להם » (טור יו״ד רי״ד)
« הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע ושוב רצה לאכול בשר או שלא להתענות באותו הזמן צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר » (טור יו״ד רי״ד)
« אבל דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות שסוברין שהן אסורין לא הוי כאילו קבלום בנדר » (טור יו״ד רי״ד)
The Beit Yosef finally adds a distinction that does not appear in the seif but which the Shach will introduce into it: the Rosh’s distinction between an important custom, taken up by the people of the place with a talmid chacham among them, and an inferior custom, which the people of the country took up of themselves. The Ran, cited immediately after, says something further: a talmid chacham may act leniently in private, within his own house.
« וכתב הרא״ש בפרק מקום שנהגו הא דאמרי׳ דדוקא בכותאי או מקום שאינם בני תורה אי אתה רשאי להתירם בפניהם אבל שלא בפניהם או בפני ת״ח אתה רשאי לנהוג בו היתר » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ונ״ל שיש חילוק במנהגים דמתניתין איירי במנהג חשוב שנהגו בני המקום ות״ח נהג עמהם אבל מנהג גרוע של בני המדינה שנהגו מעצמם דבר אחד מותר להתירם שלא בפניהם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל ת״ח השרוי באותה העיר נוהג היתר בצינעא בתוך ביתו » (ב״י יו״ד רי״ד)
The apparatus of this siman numbers nineteen entries: eight ס״ק of the Shach, six of the Ba’er Hetev, five of the Pitchei Teshuva. We cite them all, in order, without summarising any. Two absences must be noted, and stated exactly. The Taz does not comment on this siman: his commentary on Yoreh De’ah passes from siman 213 to siman 215, and his words on these matters are to be found in those two neighbouring simanim. The Nekudot HaKesef do not comment on it either; they are read on simanim 209, 210, 211 and 215. Nothing here has been reconstructed to fill those absences.
« נהגו בהן איסור. מחמת סייג וגדר ופרישות: » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק א)
« תעניות כו׳. מחמת שאינו בריא צריך שיתירו לו כו׳ ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ובא״ח סי׳ תקס״ח סוף סעיף ב׳ כתב בהג״ה דתעניות בה״ב או י׳ ימי תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה״ג כו׳ » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ואם כן הכא אמאי צריך התרה ה״נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ולאו קושיא היא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« אבל הכא לא אסיק אדעתי׳ דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ובזה ניחא הא דכתב הרב בא״ח סימן תקנ״א סעיף י׳ דהנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב ואילך מותרים בסעודת מצוה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ומשמע אפילו התרה אין צריך אלא ודאי התם ה״ט משום דלא נהגו בכה״ג » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« מר״ח אב או מי״ז בתמוז. כמו שנתבאר בא״ח סי׳ תקנ״א סעיף ט׳: » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ג)
« ויפתח בחרטה כו׳. כתב מהרש״ל בתשו׳ סי׳ ו׳ גבי ענין חפיפה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א״א להתיר בכל ענין ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« מחמת שסוברים שהם אסורים. ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר ועכשיו שנתברר שמותר לא הוי כאילו קבלום בנדר » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« ונראה דה״ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח״כ נתברר שאין בו איסור כ״כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל״ב סעיף י׳ » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« קבלת הרבים כו׳. ע״ל סי׳ רכ״ח ס״ק פ״ב וס״ק צ״ב: » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« וחייבים לעשות כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע״פ ת״ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהן או בפני ת״ח רק בפני ע״ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« כ״כ התוספות והרא״ש פרק מקום שנהגו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« מיהו כ׳ הרא״ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« וכ״כ רבינו ירוחם נתיב ג׳ ח״ה וכ״כ הט״ו בא״ח סימן תס״ח סעיף ד׳ וכ״כ הרמב״ם סוף הלכות י״ט והוא מהש״ס דפרק מקום שנהגו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« התוס׳ דר״י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולים להתיר בפני ת״ח אם יכול להתיר להם עצמן » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« והב״ח כתב דדעת הטור להחמיר וגם ס״ל כיון דהדבר ניתן לשיעורים איזהו מנהג הוה חשוב ואיזהו אינו חשוב אזלינן לחומרא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« ובכל המנהגים בפניהם אין לנהוג היתר ואין חילוק בין ת״ח לעם הארץ עכ״ד » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« אבל בתוס׳ והרא״ש ורבינו ירוחם נתיב ג׳ ח״ה לא משמע הכי דכתבו דמנהג חשוב היינו שהוא ע״פ ת״ח ומנהג גרוע היינו שנהגו בני המדינה מעצמם » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« הותרו בהם אם אין דעתם לחזור. תימה דכאן כתב כדברי הריב״ש סי׳ צ״ט שהוציא כן מן הש״ס פ״ק דחולין (דף י״ח) גבי הא דמשני רבי זירא אין דעתו לחזור הוי » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« והוא ע״פ שיטת התו׳ והרא״ש ר״פ מקום שנהגו וכן דעת הר״ן שם והטור בא״ח סי׳ תס״ח » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ובא״ח סי׳ תס״ח ס״ד העתיק המחבר דברי הרמב״ם שבסוף הל׳ יו״ט ונראה מדבריו דאפי׳ אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו לחזור ומ״מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ובין דעתו להשתקע במקום שהלך שם ובהכי מיירי שם סי׳ תקע״ד וכאן וצ״ע » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ולענין דינא נראה כסברת הרא״ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי׳ להקל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« נהגו. מחמת גדר וסייג ופרישות: » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק א)
« בריא. כתב הש״ך ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הר״ב כדברי המחבר דאם אינו בריא צריך התרה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ובא״ח סימן תקס״ב ס״ס ב׳ כתב בהג״ה דבעשרת ימי חשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול וא״צ התרה כי לא נהגו להתענות בכה״ג כו׳ » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ולאו קושיא הוא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול א״כ כל המתענה אדעתא דהכי מחענה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« אבל הכא לא אסיק אדעתיה דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« בחרטה. כתב מהרש״ל בתשובה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א״א להתיר בכל ענין ופשוט הוא עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ג)
« ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגם היה בטעות לא הוי קבלה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כתב הש״ך ונראה דה״ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח״כ נתברר שאין בו איסור כ״כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל״ב ס״י » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע״פ ת״ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהם או בפני ת״ח רק בפני ע״ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« מיהו כתב הרא״ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« ועיין כנה״ג שהביא חלוקי דינים לענין המנהגים מנהג שנעשה לכבוד התורה דוחה אפילו שבות דרבנן מהרי״ק שורש ט׳ » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« ושם יבואר דין ק״ק שנחרב ונתפזרו הב״ב אם עדיין עליהם כל חומרות המקום שנחרב » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« לחזור. כתב הש״ך דיש לתמוה דבא״ח סי׳ תס״ח ס״ד נראה מדברי המחבר דאפילו אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« ולענין דינא נראה כסברת הרא״ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו הוא להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי׳ להקל » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« לחזור בו. עיין בדגמ״ר שכתב דהמחבר מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם לכך צריך התרה אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו א״צ התרה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק א)
« מחמת שאינו בריא. עש״ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ׳: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« יאמר. עיין במג״א סימן קס״א ס״ק י״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ג)
« ועל זרעם. עיין בתשובת ר״א בן חיים סימן י״ב שכתב דאם נהגו באיזה דבר כדעת המיקל ועכשיו הסכימו לאסור הרשות בידם » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« ואין בזה משום מוציא לעז על הראשונים דלא שייך זה אלא בדבר של אישות ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« מיהו במגן אברהם סימן ל״ב סס״ק מ״ח משמע דלא כוותיה ע״ש ועיין מ״ש לקמן סימן רס״ו ס״ק י״ב בשם תשובת תפארת צבי » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כתקנתן. עבה״ט ומ״ש ועיין בח״י אם הבן מחוייב לנהוג כו׳ עיין בזה בתשובת זכרון יוסף חי״ד סימן י״ד מ״ש על דבריו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« והעלה דאין הבן מחוייב להתנהג בהנהגת אביו זולת מה שהתנהג גם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« ועל אופן זה מיירי נמי המחבר שכתב קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם דהיינו שכבר נהגו כן יושבי העיר וזרעם והוי כנדרו גם לזרעם ולהכי חייבים לעשות כתקנתן » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ה)
« משא״כ אם הבן לא התחיל להתנהג מעולם כמנהג הטוב של אביו אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ה)
| The situation | Does the custom bind? | What is needed to be free of it? | Where it is said |
|---|---|---|---|
| He knew the thing permitted, and intended from the outset to keep it forever | Yes — like a vow | Three men, opening with regret | שו״ע יו״ד רי״ד:א |
| He kept it only once, but with that intention | Yes | A release | שו״ע יו״ד רי״ד:א |
| He thought the thing forbidden | No — it is not an acceptance | Nothing: it was an error | שו״ע יו״ד רי״ד:א · ש״ך ס״ק ה |
| He believed it more gravely forbidden than it is | No, according to the Shach | Nothing | ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ה |
| He said at the outset “without a vow, and not forever” | No | Nothing — it is the seif’s counsel | שו״ע יו״ד רי״ד:א · פתחי תשובה ס״ק ג |
| He only wishes to suspend it once, for an ailment | According to the Dagul Mervava, no release | Nothing, if he then returns to his custom | פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק א |
| It is a custom all Israel has taken up | Yes | Regret does not suffice — per the Maharshal | ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד |
| A custom of the town, even without deliberation | Yes — and upon the offspring | A question for a Rav | שו״ע יו״ד רי״ד:ב |
| He comes to settle in the town | Yes — he is as its inhabitants | — | שו״ע יו״ד רי״ד:ב |
| And the customs of his former town? | Lifted, if he has no intention of returning | The Shach discusses and decides | שו״ע יו״ד רי״ד:ב · ש״ך ס״ק ח |
| But if there is fear of dispute | Nothing is changed, even toward leniency | — | ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז · ס״ק ח |
Three preliminary questions, and none of them is settled alone: did he know the thing to be permitted? Did he, at the outset, intend to keep it forever? And what custom is this — his own alone, his community’s, or all Israel’s? The third question decides the very possibility of a release, according to the Shach at ס״ק ד.
This is the very example of the seif, and the Shach devotes his longest ס״ק to it. Health is not, in itself, a door: a release is needed. But the Pitchei Teshuva, at ס״ק א, reports from the Dagul Mervava a decisive distinction — giving it up for good, or suspending once with the intention of resuming.
The seif gives the procedure, and it is the most useful thing in the whole siman: to say at the outset that this is not a vow, and that it is not forever. Both, for these are two distinct conditions. The Pitchei Teshuva, at ס״ק ג, refers to the Magen Avraham on the formula.
Seif 2 says that the acceptance of the community binds “them and their offspring.” But the Pitchei Teshuva, at ס״ק ה, reports from the Zikhron Yosef that the son is bound only by what he himself practised since coming of age, his parents having accustomed him to it. It is a sourced answer to a frequent question, and it does not extend of itself.
Seif 2 deals with exactly this: one adopts the custom of the new place, and is released from that of the old — if one has no intention of returning. But the Shach opens his ס״ק ח with תימה, raises a contradiction with Orach Chayim 468, and concludes only at the end of his discussion. And he adds a reservation that holds everywhere: where there is fear of dispute, nothing is changed.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ר״ח · ♥ Support