1. L’axiome : ce n’est pas la parole qui lie, c’est la conduite sue
L’axiome. Une chose permise, dont on sait qu’elle est permise, et dont on a pris l’usage de s’abstenir en voulant d’emblée que ce soit pour toujours, se traite comme un vœu. Deux conditions, donc, et elles sont dans le texte : la connaissance, et l’intention de durer.
« דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« נהגו בהן איסור. מחמת סייג וגדר ופרישות: » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק א)
Trois conséquences.(1) Il faut trois hommes pour s’en délier, en ouvrant par le regret. (2) Une seule fois suffit à lier, si l’intention était de durer. (3) Celui qui s’abstenait par erreur n’a rien accepté du tout.
2. Les trois questions-réflexes
1. Savait-il la chose permise ? Non — c’était une erreur, il n’y a pas de vœu. Oui — question suivante.
▼
2. Voulait-il d’emblée que ce soit pour toujours ? Non — rien ne le lie. Oui — même une seule fois suffit.
▼
3. De quel usage s’agit-il ? Le sien — trois hommes et le regret. Celui de sa ville — le seif 2. Celui de tout Israël — selon le Maharchal, le regret ne délie pas.
3. Tableau-maître — les deux seifim clause par clause
Seif
La clause du Choulhan Aroukh
Ce qu’elle décide
א
« דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
La règle-titre : l’usage su vaut un vœu
א
« הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
Premier exemple : les jeûnes des dix jours
א
« ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג׳ שיתירו לו » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
Second exemple, et la conséquence : trois hommes
א
« אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
La condition d’intention — et une seule fois suffit
א
« ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
La forme : on ouvre par le regret
א
« לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
Le conseil préventif : dire que ce n’est pas un vœu
א
« וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
Et dire que ce n’est pas pour toujours
א
« אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
L’erreur : ce n’est pas une acceptation
א
« ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
L’avis du Rachba : l’erreur, elle, se délie devant trois
א
« ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי׳ כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
Et la conduite sciemment prise ne se délie pas du tout
א
« והמנהג כסברא הראשונה » (רמ״א יו״ד רי״ד:א)
Glose : l’usage suit le premier avis
ב
« קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
L’acceptation de la collectivité, et la descendance
ב
« וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
Celui qui vient s’établir est comme un habitant
ב
« ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
Et il est délié des usages de son ancienne ville
4. La grille des questions à poser
La question
Ce qui est décidé
Source
Savait-il la chose permise ?
Oui → comme un vœu / Non → rien
שו״ע יו״ד רי״ד:א
Voulait-il, au début, s’y tenir toujours ?
Oui → une fois suffit / Non → pas de vœu
שו״ע יו״ד רי״ד:א
L’a-t-il déclaré sans vœu et non pour toujours ?
Alors rien ne le lie
שו״ע יו״ד רי״ד:א · פתחי תשובה ס״ק ג
S’était-il trompé sur la gravité de l’interdit ?
Pas un vœu, selon le Chakh
ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ה
Veut-il suspendre une seule fois ?
Pas de dissolution, selon le Dagoul Mervava
פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק א
Est-ce un usage de tout Israël ?
Le regret ne délie pas
ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד
Y a-t-il crainte de dispute ?
On ne change rien
ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז · ס״ק ח
5. Les ma’hlokot ouvertes
Que signifie « on ne lui permet pas » dans le Yerouchalmi ? Le Roch : pas de plein droit, mais on délie par le regret comme tout vœu. Le Rachba : il n’y a pas de dissolution du tout, ces conduites valant les interdits de la Torah. Le seif rapporte les deux, et le Rama tranche en cinq mots pour le premier. Beit Yossef · Rama.
La dissolution par le regret a-t-elle une limite ? Le Chakh, au ס״ק ד, apporte du Maharchal que ce que tout Israël a reçu ne se délie par aucune voie — et il l’appuie sur le mot « d’autres » de la braita. Le Baer Hetev le reprend. Le seif ne le dit pas. Chakh ס״ק ד · Baer Hetev ס״ק ג.
La distinction מנהג חשוב / מנהג גרוע tient-elle ? Le Roch et les Tossefot la posent ; le Ba’h la refuse, parce qu’elle n’a pas de mesure. Le Chakh rapporte les deux et penche pour la première. Chakh ס״ק ז · Baer Hetev ס״ק ה.
Celui qui déménage garde-t-il les usages de son ancienne ville ? Le seif dit non, s’il n’a pas l’intention de revenir. Le Chakh écrit תימה, oppose Orah Haïm 468, propose une distinction, écrit וצ״ע — puis conclut en son nom : on suit toujours le lieu où l’on s’établit, dans les deux sens. Chakh ס״ק ח · Baer Hetev ס״ק ו.
Le fils est-il tenu par les conduites de son père ? Le Pit’hei Techouva, au ס״ק ה, rapporte du Zikhron Yossef que non — sauf ce que le fils a lui-même pratiqué depuis qu’il est en âge, ses parents l’y ayant accoutumé. C’est ainsi, dit-il, qu’il faut lire « et leur descendance » dans le seif 2. Pit’hei Techouva ס״ק ה.
6. Le vocabulaire du siman
Terme
Sens
Où il joue
מנהג
L’usage, la conduite prise
Le sujet de tout le siman
כאילו קבלו עליהם בנדר
« Comme s’ils l’avaient accepté par vœu »
La formule exacte du seif — une comparaison, non une identité
סייג ופרישות
La haie et l’ascèse
Le motif légitime de l’abstention
חרטה
Le regret
La voie de dissolution que le seif indique
קבלת הרבים
L’acceptation de la collectivité
Le seif 2
מנהג חשוב
Un usage pris avec un talmid hakham
Le ס״ק ז du Chakh
אין דעתם לחזור
Sans intention de revenir
La dernière clause du seif 2
מפני המחלוקת
À cause de la dispute
La réserve qui domine tout
7. Règles d’or, mnémonique et pièges classiques
Les règles d’or.(1) Ce qui lie, c’est la conduite sue, avec l’intention de durer. (2) Une seule fois suffit. (3) Il faut trois hommes, et l’on ouvre par le regret. (4) Deux mots dits au départ évitent tout cela. (5) Et là où il y a crainte de dispute, on ne change rien.
ידע + לעולם ← נדר · טעות ← כלום · כל ישראל ← אין חרטה · מחלוקת ← אין משנים
Piège 1 — croire qu’il faut avoir répété longtemps. Le seif dit l’inverse : ונהג כן אפילו פעם אחת. Ce qui lie n’est pas la durée écoulée mais l’intention du début.
Piège 2 — croire qu’un motif sérieux suffit à délier. La santé est l’exemple même du seif, et elle ne délie pas d’elle-même : il faut trois hommes. Le Pit’hei Techouva ouvre bien une porte au ס״ק א, mais elle est étroite et vise une suspension, non un abandon.
Piège 3 — appliquer le siman à un usage de tout Israël. Le Chakh, au ס״ק ד, écarte précisément ce cas : la dissolution par le regret ne vaut que pour ce qu’une partie a pris.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רי״ד · Niveau 3 — Synthèse · לעבור על מנהג צריך התרה daattorah.com