Siman 215 — A Vow Takes Effect on a Matter of Mitzva
יורה דעה · סימן רט״ו
הנדרים חלים על דבר מצוה
נדרים חלים על דבר מצוה · קונם סוכה שאני יושב · לשון נדר ולשון קבלת תענית · מצות עשה ולא תעשה
⚖️ הלכה למעשה · Psak
✦ ❖ ✦
What binds despite the mitzva, what is released, and what never bound at all
Subject: שולחן ערוך יורה דעה סימן רט״ו (ו׳ סעיפים) עם נושאי כלים: ש״ך (י״ז ס״ק), ט״ז (ז׳), באר היטב (י״ב), פתחי תשובה (ב׳), נקודות הכסף (ב׳), בית יוסף, טור יסוד: נדרים ט״ז ע״ב · משנה נדרים ב׳:א · רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳
Written by: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 Table of contents
הדין העולה — the line of ruling of the siman
Vow or oath — the first question to ask
הנאת סוכה עלי — the formula that leaves the mitzva intact
נדר להתענות — the vowed fast and the sage’s door
Vow language and acceptance language — the most useful point
Ḥanukka and Purim — the open divergence
דברים שבלב — “I did not have them in mind”
עשה and לא תעשה — how far the vow reaches
מצה עשירה — when the same word does not mean the same thing
Contemporary cases — and the limit of this page
1. הדין העולה — the line of ruling of the siman
The line of this siman is one sentence: a vow naming the object of a mitzva takes effect — so it is not ignored but released, and then the mitzva is performed. All the rest is the map of cases where it does not take: benefit alone, an oath, the fast-acceptance formula, an already-forbidden object.
« נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
This siman does not apply itself, for a reason it states outright: nearly all its variables are facts of language — which words exactly, in what order, with what declared intention. And one of its points, that of Ḥanukka and Purim, stands in open divergence between the Shulchan Arukh here and that of Ora’h Ḥayim. For application to your situation, consult your Rav.
2. Vow or oath — the first question to ask
« דוקא נדרים אבל לא שבועה כדלקמן סימן רל״ט ס״ד וע״ש דין נדוי » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק א)
« אבל שבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק א)
An oath not to perform a mitzva does not take effect: the man is already bound since Sinai. A vow does. The distinction is not theoretical: it decides whether there is a real prohibition or nothing at all.
In practice nobody speaks in Talmudic formulas. What a person said — and whether it was a vow, an oath, a mere resolution, or words without commitment — is a question of analysis, and the Shakh himself refers to siman 239 for oaths. This is established before a Rav.
3. הנאת סוכה עלי — what the wording changes
« אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« כ׳ הש״ך ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וע״ל סימן רל״ט ס״ד » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק א)
One who forbade himself the benefit of the sukkah may remain in it: performing a mitzva is not a benefit. The Ba’h extends the reasoning to the shofar from Ora’h Ḥayim 586:5, and the Ba’er Hetev adds a case from the Radbaz on a vow not to marry.
This point is tempting and dangerous: it is easy to persuade oneself afterwards that one “meant the benefit”. The question is not what was meant but what was said — and the Pit’hei Teshuva, at ס״ק א, refers on the marriage case to contested responsa. Ask your Rav.
4. נדר להתענות — the vowed fast and the sage’s door
« מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« והותר כל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« שמותר בכל הימים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ו)
The conduct is clear: one does not fast on those days, and one does not exempt oneself either. One comes before a sage, who opens with the honour of the day — and the vow falls entirely, ordinary days included, by נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
« דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע״ל סי׳ רכ״ט » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ד)
Two points of method. First, the “door” is opened by the sage and not by the vower — release is not a private decision. Second, that the whole vow falls often surprises: one who thought himself excused only from the Shabbatot finds himself free of everything. That too is checked before a Rav.
5. Vow language and acceptance language — the most useful point of the siman
« במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
One who said only “I accept a fast” has nothing to release: his undertaking never covered the days on which one does not fast — Shabbat, Festival, Rosh Ḥodesh, Ḥanukka, Purim. The Taz gives the reason: that formula binds the person, like an oath, and an oath does not take on a matter of mitzva.
« דאלו אמר לשון קבלת התענית הרי אוסר נפשו על האכילה ודמיא לשבועה דאין חלה על דבר מצוה » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
That is why the first question is never “must one fast?” but “what words were said?”. And that is also why it is asked of someone: nobody recalls his own formula with the precision the siman demands.
6. Ḥanukka and Purim — the open divergence of the siman
« אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י)
The seif: the vow is void and there is no need to fast. Ora’h Ḥayim 570: the Shulchan Arukh does not rule so there, and the Rama writes that the custom is not like the Rambam. The Shakh, at ס״ק י״א, proposes distinguishing a perpetual vow from a fixed-term one — but concludes himself with כן נ״ל.
« ובאמת דהרמב״ם ס״ל דבכל ענין נדרו בטל רק שהמחבר מכריע כן מדעתו » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
The Ba’er Hetev records the divergence without settling it, adding in the name of the A’haronim that the month of Nissan and days without taḥanun follow the regime of rabbinically forbidden days. This is a point of open divergence and it is not settled on a page. Ask your Rav.
7. דברים שבלב — the worth of a declaration after the fact
« בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש יו״ט ושבתות אומר להם לא נתכוונתי להם אין צריך אפי׳ התרה דדברים שבלב כי הני שמוכחים הוי דברים » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן על זה דהא אינו סותר לשון נדרו שנדר להתענות חודש אחד » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
The practical rule that emerges: a declaration of intent counts if it specifies the formula used, and does not if it contradicts it. Saying “when I said a month I meant weekdays” specifies; saying “when I said קונם I did not mean to commit” contradicts.
The Ba’h adds, as reported by the Taz and the Ba’er Hetev, that in vow language release remains required in any event. In other words: even an acceptable declaration does not excuse one from coming. Consult your Rav.
8. עשה and לא תעשה — how far the vow reaches
« הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« וי״א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו)
Seif 5 (Rashba): a vow does not take on what the Torah already forbids. Seif 6 (Rashi, Tosafot, Tur): it does, and one who eats of them transgresses בל יחל. The Ba’h holds the second to be primary; the Shakh defends the first; the Ran goes with the second; the Ba’er Hetev records both.
« והב״ח כתב דנ״ל עיקר כדעה זו אבל הש״ך כתב דעיקר כדעה ראשונה מיהו דעת הר״ן כדעה זו » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק י)
What is not disputed, and therefore governs practice: one cannot use a thing forbidden by the Torah as an anchor to forbid another — מתפיס בדבר האסור. But a thing forbidden only rabbinically remains available: the vow takes on it, and it can serve as an anchor.
« מיהו בע״ה י״א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי׳ ר״ה » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט״ז)
The Shakh adds that in matters of benefit some require release even where the vow did not take — a reference to siman 205. A situation one thinks is “nothing” may thus still call for one. Ask your Rav.
9. מצה עשירה — when the same word does not mean the same thing
« הגה הנודר או הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו)
« אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו)
The practical rule: the reach of a word depends on the moment and context in which it is said. On the night of Pesa’h “מצה” denotes the matza that discharges the mitzva; outside that moment the word resumes its ordinary extension. Note the Rivash’s caution — אפשר — which does not conclude.
« כלומר ומותר לאכלה בלא התרה אבל מ״מ בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ז)
The Shakh draws here a consequence to be read slowly: מצה עשירה is permitted without release, but as to the matza itself, one who swore not to eat it on the night of Pesa’h is flogged and eats — for the oath does not take against the mitzva (Ora’h Ḥayim 485, and below siman 236:5). One sentence containing two opposite regimes: it does not transpose without a Rav.
10. Contemporary cases — and the limit of this page
1. An undertaking made in a moment of fervour. “I forbid myself such a thing if I sin again” — where the forbidden thing is an object of mitzva. The siman says it holds. The conduct: come to have it released, and the Shakh at ס״ק ט writes that it is right to compel this rather than let one transgress.
« מיהו יש להתיר כמ״ש בס״ק ד׳. לקמן סימן רל״ט ס״ק י״ט כתבתי דאע״ג דחל הנדר ראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט)
2. A fast accepted for a period. The everyday question: what words? If a mere acceptance, nothing took on the days one does not fast. If a vow, one comes to have it released — and everything falls.
3. Forbidding oneself what is already forbidden. A common formula — “I absolutely forbid myself to…” where the thing is already prohibited. Seifim 5 and 6 differ on the effect; what is settled is that such a thing cannot serve as an anchor for another prohibition.
4. “I meant something else”. The Taz at ס״ק ד sets the measure: a declaration that specifies the formula is admissible, one that contradicts it is not. And in vow language, release remains due.
This page is a study exposition, not a decision. Three reasons forbid it: the facts of language on which everything rests cannot be established at a distance; the siman contains a divergence the Shulchan Arukh itself flags; and the Shakh, on several points, concludes with כן נ״ל, that is, proposes. For application to your situation, consult your Rav.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רט״ו · Level 4 — Halakha lema’asse · הנדרים חלים על דבר מצוה daattorah.com