נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רט״ו (ו׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״ז ס״ק), ט״ז (ז׳), באר היטב (י״ב), פתחי תשובה (ב׳), נקודות הכסף (ב׳), בית יוסף, טור
יסוד: נדרים ט״ז ע״ב · משנה נדרים ב׳:א · רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« הטעם דנדר כיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק א)
« אבל שבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק א)
הגמרא מעמידה זאת על הפסוק. אין נשבעין לעבור על המצוות — לא יחל דברו — אבל מיחל הוא לחפצי שמים.
« מִנַּיִן שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, ״דְּבָרוֹ לֹא יַחֵל״ — אֲבָל מֵיחֵל הוּא לְחֶפְצֵי שָׁמַיִם » (נדרים ט״ז ע״ב)
הרמב״ם עושה מזה אחד מארבעה דברים שבין נדרים לשבועת ביטוי, והש״ך מזכירו כבר במילתו הראשונה בסימן: בנדר הכתוב מדבר, ובו בלבד.
« שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת. וּנְדָרִים חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
« דוקא נדרים אבל לא שבועה כדלקמן סימן רל״ט ס״ד וע״ש דין נדוי » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק א)
« אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« וכ״כ הר״ן. ב״ח וכ״כ הט״ו בא״ח סי׳ תקפ״ו ס״ה גבי שופר » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« כ׳ הש״ך ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וע״ל סימן רל״ט ס״ד » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק א)
« ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר. ר״ן בשם התו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ג)
המשנה, מיד קודם, נותנת את הניגוד: קונם שאיני ישן — ושם אין שם חפץ נזכר.
« קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (משנה נדרים ב׳:א)
« הגה ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
« וי״א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא (מרדכי מצא בשם ראבי״ה ור״ן ורא״ש בנדרים ועב״י סימן רל״ו) וכן עיקר » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
« מיהו נראה דהיו מכין אותו מכת מרדות כדכתב הרא״ש בנדרים ס״פ רבי אליעזר והוא ע״פ הירושלמי » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« דמה שצוה להלקות את רבי ישראל היינו מכת מרדות מדרבנן דהא מלקות אינו נוהג עכשיו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« מיהו נראה דהיה מכין אותו מכות מרדות מדרבנן » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« דהיינו דבפרק קמא דתענית איתא דאם קבל עליו יחיד תענית שני וחמישי כל השנה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית יבטל גזירתנו את נדרו » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« ועל זה תירץ הרמב״ן דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו באומר לשון נדר גמור הרי עלי אכילת יום פלוני אבל ההיא דפרק קמא דתענית מיירי מקבלת תענית בעלמא כגון שאומר אהא בתענית למחר » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
זו הדרך שנקט בה השולחן ערוך בסעיף ג, והטור כבר נותנה בשם הרמב״ן.
« וכתב הרמב״ן דוקא שהוציאו בלשון נדר ממש כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי לכך צריך שאלה » (טור יורה דעה רט״ו)
« דהיינו דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה מיירי בנודר בפירוש להתענות בי״ט וההיא דתענית מיירי שאירע כך בתוך הזמן שנדר להתענות דבזה אמרינן דאותו הנודר להתענות לא נתכוין לבטל גזירות חכמים » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« ובסמ״ק סי׳ פ״א והיינו ספר המצות שהביא הטור ולא כמו שהבין הב״י דהיינו סמ״ג » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« והרמב״ם עשה חילוק שלישי דההיא דפ״ק דתענית מיירי בי״ט מדרבנן שהם עשו חיזוק לדבריהם שלא יחול הנדר בהם אפילו בנודר בפירוש להתענות בהם » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« נמצא דלענין הלכה אין לנו שום חילוק רק בין לשון נדר ללשון קבלת תענית דבלשון נדר חל בכל גווני וצריך התרה ובלשון תענית לא חל כלל וא״צ התרה וזו היא דעת הרמב״ן » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« וכ׳ הב״ח קשה תרתי. חדא מאי אפילו אדרבה כ״ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת וי״ט בלבד » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« ואני אומר דשפיר קאמר אפי׳ ל״מ ברישא דלא נתכוין לשבת וי״ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת וי״ט בהדיא בפגעו בהן » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« פי׳ לא מיבעיא ברישא דלא נתכוין כלל לשבת וי״ט אלא אפי׳ קיבל עליו בפירוש להתענות בשבת וי״ט מ״מ אין הנדר חל כיון שלא אמרו בלשון הרי עלי » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« הקשה הב״ח מאי אפילו אדרבה כ״ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת ויו״ט לבד ותירץ הש״ך דשפיר קאמר אפילו » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« הרי שכתב סברא ראשונה בסתם וכאן כ׳ רק סברת הרמב״ם לבד בסתם » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« א״כ נ״ל להמחבר להכריע דדוקא הכא בנדר לצום יום א׳ או ב׳ כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א״כ מיעקרא מלתא דרבנן » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« אבל בא״ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים אם כן יתענה חנוכה ופורים פעם אחת או ב׳ ולא מיעקר מילתא דרבנן בכך » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« שהרי בסעיף ג׳ כתב המחבר אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב ור״ח ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
נקודות הכסף, בנקודה זו עצמה, מפנות את קורא הט״ז אל הש״ך: שם מוצאת הקושיא את יישובה.
« שיש כאן מקום עיון כו׳. עיין בש״ך ס״ק י״א ישובן של דברים » (נקודות הכסף יו״ד רט״ו)
« והיינו ספר המצות שהביא הטור ולא כמו שהבין הב״י כו׳. כבר קדמו הב״ח והג״ה פרישה בזה » (נקודות הכסף יו״ד רט״ו)
« ומ״ש רמ״א דבא״ח לא פסק כן מתרץ הש״ך דנראה להמחבר להכריע דדוקא הכא דנדר לצום יום א׳ או יום ב׳ כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א״כ מיעקרא מילתא דרבנן אבל בא״ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים א״כ יתענה בחנוכה ופורים פעם אחת ולא מיעקרא מילתא דרבנן בכך » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש יו״ט ושבתות אומר להם לא נתכוונתי להם אין צריך אפי׳ התרה דדברים שבלב כי הני שמוכחים הוי דברים » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« ולפי מה דקיימא לן כרמב״ן אף כאן צריך התרה כל שאמר בלשון נדר כדלעיל » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן על זה דהא אינו סותר לשון נדרו שנדר להתענות חודש אחד » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« וכתב מו״ח ז״ל דהיינו דוקא בלשון קבלת תענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר הפסח » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« כתב הב״ח ואיכא לתמוה דפסק בתחלה בסתם דלא חל הנדר וכדעת הרשב״א בתשובה ואחר כך כתב י״א דחל הנדר ולפעד״נ עיקר כפירש״י והתוספות והטור » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« ותימה לתמיהתו דהרי מתחלה כתב סברת הרשב״א ואחר כך כתב וי״א כו׳ והכי סוגיא דעלמא בכל דוכתי » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« אומר אני שאלו עיין בתשובת הרשב״א סימן תרט״ו שהאריך שם בכמה ראיות וטעמים לדבריו לא היה כותב כן » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« וא״כ אדרבה מסקנת התוס׳ כהרשב״א וכן הוא בפסקי תוס׳ פרק שבועות שתים סימן י״ח להדיא ע״ש מיהו דעת הר״ן פ״ב דנדרים דף י״ח ע״א כהטור » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח״כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו לפי שהנדרים חלים ע״ד מצוה ושבועות » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ד)
« והב״ח כתב דנ״ל עיקר כדעה זו אבל הש״ך כתב דעיקר כדעה ראשונה מיהו דעת הר״ן כדעה זו » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק י)
« זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט״ו)
« מיהו בע״ה י״א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי׳ ר״ה » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט״ז)
« נראה דיש לגרוס וי״א כו׳ בוי״ו וחולק על מ״ש לעיל דאין הנדר חל על לא תעשה » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« והמסדר ההעתק הבין שהך ו׳ של וי״א הוא רושם לסעיף ו׳ וע״כ סידר כאן ו׳ סעיפים ובאמת כל זה מסעיף ה׳ והוי״ו שייכא לתיבת וי״א » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« עיין בתשובת זכרון יוסף חי״ד ס״ס כ״ו שכתב דלא נקט בש״ע אלא לדוגמא בעלמא ומיירי שהיה כועס או מתאבל או שיכור » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« ואמר הריני נזיר מכוס זה בתר דנשבע שלא לשתותו דבכה״ג אין אסור רק בשתיית כוס זה כדאיתא במסכת נזיר דף י״א וליכא איסור כולל » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« עבה״ט ומ״ש נדר שלא לישא אשה כו׳ עיין בזה בתשובת בשמים ראש סימן רי״א ובהגהת כסא דהרסנא שם » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק א)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רט״ו · ♥ תמיכה