סימן רי״ז — למדן: שתים עשרה מחלוקות במה שמילה נושאת
יורה דעה · סימן רי״ז
כיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם
לשון בני אדם · ירקי קדירה · שליח נמלך · קומא דחלבא · שם לווי · רואי החמה
📜 רמה ב׳ — למדן · עיון
✦ ❖ ✦
פלפול: לשון בני אדם כמקור דין, ושתים עשרה נקודות השבר שבה
נושא: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ז (מ״ח סעיפים) עם נושאי כלים: ש״ך (מ״ו ס״ק), ט״ז (ל״ט), באר היטב (ל״ב), פתחי תשובה (ט״ז), נקודות הכסף (ג׳), בית יוסף, טור יסוד: נדרים מ״ט ע״א · נדרים נ״ה ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ט׳
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
לשון תורה ולשון בני אדם — החלוקה, וכלל רבנו ירוחם
צלי ושלוק — הט״ז כנגד נוסח הטור
ירקי קדירה — הט״ז כנגד מהרש״ל והש״ך
אין הולכין אחר הרוב — הספק כנגד הרוב, ומוצא הש״ך
שליח נמלך — אמת המידה של השליח, ופקיעתה
אסור בגידין — הגהה שהש״ך והט״ז כופים
קומא דחלבא — הר״ן כנגד הבית יוסף, וקריאת הש״ך
דבש תמרים — שני טעמי הר״ן, שלישי מן הט״ז, והב״ח
היוצא לאחר הנדר — שיור הש״ך והט״ז, ומידתו
דגן — מחלוקת משנה, ובחירת המחבר
פרי וגידולי קרקע — סוגיית מרובה, והט״ז כנגד הב״ח
רואי החמה — מחלוקת האות האחת, וגבול הכוונה
1. לשון תורה ולשון בני אדם — ומה כשאין לא זו ולא זו?
הטור פותח את סימן רט״ז במשפט בעל שני ענפים: לשון תורה, לשון בני אדם. סימן רט״ז פירש את הראשון, וסימננו מפרש את השני. אלא שהחלוקה מניחה חלל, ובו פותח הש״ך את כל הסימן.
« ר׳ ירוחם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלשון הקדש ובאותי מקום אין מדברים בלה״ק הלך אחר לשון תורה » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
החקירה מיידית: יחס שני הכללים — האם שני תחומים הם, שכל מילה נכנסת לזה או לזה לפי טבעה, או כלל ותחליפו: לשון בני אדם מושלת בכול, ולשון תורה אינה אלא כשאין ברירה? ולשון רבנו ירוחם אינה משתמעת לשתי פנים: ואם אין לשון בני אדם… הלך אחר לשון תורה. היררכיה היא ולא חלוקה.
הנפקא מינה עולה בסעיף ט״ז, והש״ך מוציאה בעצמו. אם שני תחומים הם, הנודר מן התירוש בלשון הקודש היה צריך ללכת אחר לשון תורה בכל מידתה — ולהיאסר בכל מיני מתיקה. והש״ך אומר ההפך: אסור ביין בלבד, דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה. נמצא שמנהגנו שלנו קובע את תוכנה של ״לשון תורה״ — וההיררכיה עומדת עד סופה.
« לדידן. דמשתעינן בלשון לע״ז לפ״ז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
2. צלי ושלוק — מילה החסרה בטור, וראיה מן הפסח
הט״ז פותח את הסימן בקושיית נוסח, והיא דקה. אין הטור כותב ולשלוק ברישא — אינו נותן שם אלא צלי — ואף על פי כן הוא מסיים שאסור ״בו ובשלוק״. ואי אפשר לומר שנשמטה המילה: שאילו היתה שם, היה הטור אומר ״אסור בהם״, כדרך שאמר להלן ״מותר בהם״.
« בטור לא כתוב ולשלוק אלא צלי לבדו ומסיים בו אסור בו ובשלוק והוא תמוה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק א)
הפרישה משיבה שבמקום שקורין לצלי מבושל, השלוק בכלל מקל וחומר: ולפיכך לא הוצרך הטור לנקבו תחילה. והט״ז מקבל, ומוסיף ראיה משלו הראויה להיקרא: בגמרא רבי יאשיה אוסר מויבשלו את הפסח — ורבי יאשיה קאי גם אשלוק כדמשמע בסוגיא; והוא לא הביא סמך אלא לצלי. על כורחך שזה גורר את זה.
« דכיון דגם צלי קרי מבושל ק״ו לשלוק ושלוק הוא כאן בשיל ולא בשיל דכן הוא בלשון בני אדם אבל בעלמא הוה שלוק בשיל יותר מבישול » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק א)
המשפט האחרון של הט״ז הוא העיקר, והוא כל הסימן בשורה אחת: שלוק כאן פירושו בשיל ולא בשיל, לפי שכן לשון בני אדם; אבל בעלמא שלוק הוא בשיל יותר מבישול. אותה מילה, שתי משמעויות הפוכות, לפי המסכת שאתה עומד בה. והש״ך בס״ק א קובע את הגבול המשלים: המבושל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום.
« ולשלוק. פי׳ בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כך כתבו התו׳ והר״ן וכ״פ הב״ח ועיקר » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
נפקא מינה שבדרך: יש אפוא בתוך הסימן עצמו דברים שאינם תלויים במנהג. המבושל יותר מדאי ״מבושל״ בכל מקום; העופות והקרבים ״בשר״ בכל מקום (סעיף ח); והשק אינו ״כסות״ בשום מקום (סעיף כ״ז). ואין המנהג מכריע אלא ברווח שמניחים הגרעינים האלה.
3. ירקי קדירה — שלוש קריאות, ונקודות הכסף המכריעות
סעיף ד מעמיד שלוש לשונות — ״ירק״, ״ירקי קדירה״, ״ירק המתבשל בקדירה״ — ונותן את מידתן. וכל הקושי בשנייה: ״אסור אף בנכבשים בה״ — אף, ומה עוד?
« ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
שלוש קריאות.מהרש״ל, ואחריו הב״ח: ״אף בנכבשים״ היינו כל שכן במבושלים — ונשאר מותר בירק חי. הש״ך בס״ק ו: ״אף בנכבשים״ באותן שאין נאכלים אלא כבושים, ואותן ירקות אסורים גם מבושלים. הט״ז בס״ק ג: ולהפך — ״ירקי קדירה״ אוסר חי וכבוש ולא מבושל; ואין אוסר מבושל אלא ״ירק המתבשל בקדירה״.
« נמצא דלענין הלכה קיי״ל שפיר דאומר ירקי קדירה עלי אסור בחי ובכבוש ולא במבושל » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
החקירה שמאחורי שלוש הקריאות: האם לירק משמע קבוע שהלווי ״קדירה״ בא להרחיבו, או שהלווי מגדיר מחדש את כל המילה? הט״ז אוחז בצד הראשון, ומשם מסקנתו: דלשון ירק אינו יוצא מידי פשוטו דהיינו סתם ירק הנאכל חי עד שיהיה מבורר דלא נתכוין על זה. והש״ך אוחז בשני: ״קדירה״ מייחד מחלקה שלמה של ירקות, ומחלקה זו נתפסת בכל מצביה.
« דלשון ירק אינו יוצא מידי פשוטו דהיינו סתם ירק הנאכל חי עד שיהיה מבורר דלא נתכוין על זה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
נקודות הכסף באות הראשונה מכריעות — וכנגד הט״ז. הפרישה הקשתה על מהרש״ל, והט״ז נטל את הקושיה; ונקודות הכסף משיבות בשורה אחת: ולא ק״מ וכמ״ש בש״ך סק״ו. וזה אחד משלושת המקומות היחידים בסימן שנקודות הכסף מדברות בהם, ובו הן מגינות על הש״ך כנגד הט״ז.
« הקשה על מהרש״ל ולא ק״מ וכמ״ש בש״ך סק״ו ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק א)
נפקא מינה ישירה, ואינה קלה: האוסר עליו ״ירקי קדירה״ — מותר לו לאכול אותם ירקות מבושלים? הש״ך אומר לא, והט״ז אומר כן. והבאר היטב בס״ק ד מביא את שניהם בלא להכריע, ומציין לאריכות הט״ז.
4. אין הולכין אחר הרוב — מפני מה אין הרוב עושה את הלשון
הדין נקבע בסעיף ג ונשנה בסעיף י״ז, ובאותו עיקר. והוא כנגד כל מה שידוע לנו בסברת הרוב שבהלכה.
« אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
החקירה: מפני מה אין הרוב, המכריע במציאות בכל מקום אחר, מכריע כאן? שתי דרכים לומר. ראשונה: הרוב כלי הוא לידע דבר שאינו ידוע — וכאן הדבר ידוע, אלא שהוא כפול. מקצת העיר אומרים כך באמת ומקצתם כך באמת, ואין מה לגלות. שנייה: זהו דינם המיוחד של נדרים — ספק נדרים להחמיר — והוא נוהג כאן ככל מקום.
הש״ך בס״ק כ״ה קורא את סעיף י״ז בדרך השנייה: ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע״ל סעיף ג׳. הרי הוא קושר את שני הסעיפים במפורש. אבל בס״ק ג, על סעיף ג, פתח פתח שאין הקריאה השנייה לבדה מניחה: אם אומר הנודר שנתכוון כלשון הרוב — נאמן.
« אין הולכין אחר הרוב כו׳. ומיהו אם הוא אומר נתכוונתי כך כמו שקורין הרוב נאמן כדלעיל סי׳ ר״ח ס״ק ג » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ג)
פתח הש״ך חזק ממה שהוא נראה, ויש בו הרבה על טבע הסימן. אם אין הרוב מוכיח מצד עצמו, מוכיח הוא מצד הנודר: המדבר כלשון הרוב — בחזקת שנתכוון למה שהיא אומרת. נמצא שאין המנהג מכונן את האיסור מצד עצמו — הוא מכונן חזקת כוונה. ומשום כך בדיוק יכול סימן רי״ח ליטול את המקל.
5. שליח נמלך — אמת מידה התלויה בזמן, ושפקעה
סעיף ד נותן לסימן את כלי המדידה שלו, וכלי נצפה הוא: אין מגדירים את המילה אלא רואים מה עושה אדם שנשלח לשוק.
« שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
סעיף ח מיישמו במקרה החזק ביותר: עיר שהשליח חוזר בה ואומר ״לא מצאתי אלא דגים״ — עיר שבה ״בשר״ כולל דגים.
« מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
והרי הקושי שהסימן מעמיד לעצמו: ומה אם אין השליח נמלך עוד? הט״ז והש״ך, כל אחד בפני עצמו, מעידים שנשתנה המנהג ומוציאים את המסקנה.
« כתב רש״ל נ״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ״ה שרינן סתם בדגים » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« מותר בשניהם. כתב מהרש״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר ל׳ בני אדם והביאוהו האחרונים » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
תנועת מהרש״ל, כפי שפורשה הט״ז, כפולה היא וצריך להיזהר בה. בסעיף ט — ״מהבשר מותר בשניהם״ — מהרש״ל מחמיר: האידנא ״בשר״ נוטל רוטב וקיפה, שלשון בני אדם מכניסתם. ובסעיף ח אותה סברא עצמה מקילה: האידנא אין ״בשר״ נוטל דגים, שאין השליח נמלך. עיקר אחד ושתי תוצאות הפוכות, וזו הראיה שאין כאן נטייה אלא שיטה.
והש״ך עושה מעשה זה עצמו בס״ק ט״ו, ומדעתו — בלא לצטט איש: ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם. והסעיף אמר ״מותר״. נמצאת נפקא מינה חריפה: מקצת פסקי הסימן הזה בטלים מעצם בניינו, והקורא המיישמם כמות שהם מיישם לשון של מאה אחרת.
« מותר בירקות שדה. ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
6. אסור בגידין — כשהמפרשים מגיהים את הנוסח הנדפס
סעיף ז בדפוסים שלפני הש״ך והט״ז היה כתוב בו מותר בגידים. ושניהם מכריזים עליו שהוא טעות, ומטעם אחד: הטפל בכלל העיקר.
« כן הוא בכל ספרי המחבר ובעט״ז אבל טעות הוא וצ״ל הנודר מהבשר אסור בגידים שהם טפלים לבשר וכן הוא בב״י ובירושלמי » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« ומ״ש מותר בגידים טעות סופר הוא וצ״ל אסור שכן הוא בירושלמי וב״י מביאו גם כן בנוסח אסור » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ה)
הט״ז מוסיף מה שעושה את המקרה מופתי: הלבוש, לפני אותו נוסח משובש, טרח לפרשו — שהגידין והבשר שני מינים הם — והט״ז חותם במילה אחת: ושגגה היא. פירוש מחוכם לנוסח משובש מוליד הלכה משובשת, ואין החכמה מועילה בו.
ספריא נותנת היום את הסעיף עם [אסור] בסוגריים מרובעים — כלומר הגהת הש״ך והט״ז, משולבת בנוסח ומסומנת כתוספת. נמצא שהנוסח שאנו מביאים ברמה א׳ נושא כבר את הגרסה שהמפרשים תובעים, והמשווה לדפוס ישן ימצא בו ההפך. ועוד שני מקומות בסימן כך: הציון שבסעיף מ״ז שהש״ך מגיהו בס״ק מ״ג, והקונם בשר עלי שבסעיף ט שהט״ז מגיהו בס״ק י — וזה לא שולב.
« גם בטור כתב כן אבל האמת יורה דרכו שיש שם ובכאן ט״ס וצ״ל בשר זה כדמוכח בסימן רי״ז סעיף ט » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י)
7. קומא דחלבא — הר״ן, הבית יוסף, והגהה שאינה נוהגת אלא לצד אחד
סעיף י״א מביא את הרמב״ם — אין החלב והקום נגררים זה אחר זה — ואחריו יש אומרים החולקים, ושם הכול נחתך.
« וי״א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
הש״ך בס״ק י״ז מעמיד את הקושי בלא רכות. לכאורה ההגהה נוהגת לשני הצדדים: הנודר מחלב אסור בקום, והנודר מקום אסור בחלב — וכן כתב הר״ן, והשולחן ערוך מסומן ״ב״י בשם הר״ן״. אלא שהבית יוסף עצמו דחה את הר״ן בטוב טעם; והטור ורש״י במשנה ושאר הפוסקים מוכח בהדיא דלא כוותיה; והב״ח והפרישה פוסקים כנגדו. והיאך פסק הרב כן?
« אבל קשה כיון דב״י דחה דברי הר״ן בטוב טעם היאך פסקו הרב וגם דעת הטור ורש״י במשנה ושאר הפוסקים מוכח בהדיא דלא כהר״ן » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
יישוב הש״ך קריאה הוא, ומציל את ההגהה בלא להרחיבה: אינה אלא בנודר מן החלב. אם קורין לקום קומא דחלבא — אסור בו, וכן הטור והפוסקים. אבל הנודר מן הקום מותר בחלב, ואף על פי שקורין אותו קומא דחלבא. וכן כתב בעט״ז בהדיא.
« הלכך נראה דאהנודר מחלב קאי דאם קורים לקום קומא דחלבא אסור בקום וכמ״ש הטור והפוסקים אבל בנדר מהקום אף על פי שקורין אותו קומא דחלבא מותר בחלב » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
החקירה שמתחת: מהו שם חברו הנקרא עליו? לר״ן זהות הדדית היא — שני חפצים החולקים שם, חפץ אחד הם בעיני הלשון. ולש״ך טפילות מכוונת: הקום נקרא על שם החלב, הימנו הוא נוטל שמו; ואין החלב נוטל מן הקום כלום. השם מרכיב היררכיה ולא שקילות — ככל הגידין והבשר שבסעיף ז.
סעיף י״ג מאשר את קריאת הש״ך בדרך אחרת: דבש התמרים שם התמרים עליו ואינו אסור, והרמ״א נותן את הטעם — שהשם בא שם להבדיל ולא לקשור. והקום נוטל שמו מן החלב. שני שמות מורכבים, שני כיוונים הפוכים, וסעיף י״א וסעיף י״ג נקראים כאחד.
« אבל בקומא דחלבא כי קרו ליה קומא דחלבא מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה הכי ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ)
8. דבש תמרים — שלושה טעמים להיתר אחד
הרמ״א בסעיף י״ג מקשה על עצמו — שהרי שם התמרים על דבש התמרים — ומשיב שתי תשובות. ואחר כך מוסיף הט״ז טעם שלישי שמצא במקום אחר.
« הגה אע״פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא״כ בקומא דחלבא » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« ומצאתי למוהר״ר ליב מפראג שתירץ דשאני קום החלב דהוה עדיין משקה כמו תחלה משא״כ בדבש תמרים שתחלה היה אוכל ועכשיו נעשה משקה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
אין שלושת הטעמים שלוש דרכים לומר דבר אחד, וכדאי להפרידם. הראשון — נשתנתה הצורה — חומרי הוא: אין זה אותו חפץ. השני — השם בא להבדיל — לשוני הוא: אותו חפץ הוא, אלא שאין השם קושרו. השלישי — האוכל נעשה משקה — סוגי הוא: אין זו אותה מחלקה של שימוש. כל אחד מציל את ההיתר, ואין מידתם שווה.
נפקא מינה מיידית בקום שבסעיף י״א. הטעם הראשון מוציאו בעובדה חומרית: לא נשתנתה צורת הקום. והשלישי מוציאו אף הוא: משקה היה ומשקה נשאר. אבל השני אינו מוציאו — צריך עוד לברר ש״קומא דחלבא״ קושר ואינו מבדיל, וזה בדיוק מה שהש״ך בס״ק כ טורח להוכיח. נמצא שאין שלושת הטעמים מותחים גבול אחד.
הש״ך בס״ק י״ט מביא מן הב״ח קושיית מבנה ולא קושיית גוף: מפני מה לא שנתה כאן המשנה באומר תמרים אלו או שאני טועם תמרים שאסור ביוצא מהן — כדרך ששנתה בזיתים וענבים בסוף סימן רט״ז? וכן בירק שבסעיף י, ובכבושים ובצלויים ובמלוחים.
תשובת הש״ך קצרה וחשובה בדרך: אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל. אבל לקושטא דמילתא בכולהו דינא הכי. כלומר: אין השמטות המשנה מיעוטים, ואין למדים מהן מכלל לאו.
« ונראה דלק״מ דאטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל אבל לקושטא דמילתא בכולהו דינא הכי » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
9. היוצא לאחר הנדר — התנאי שאין הלשון אומרת
שלושה סעיפים בסימן מתירים תוצר: הקום בסעיף י״א, הציר בסעיף י״ב, ודבש התמרים בסעיף י״ג. ושלושתם כתובים בלא תנאי. ושלושתם נושאים תנאי שהמפרשים מביאים מן הסימן הקודם.
« הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ב)
« מותר בציר ומורייס. היינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם שנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« מותר בציר כו׳. דבר פשוט הוא דהיינו בציר שיצא קודם הנדר אבל לאחר הנדר אסור כמ״ש בסי׳ רט״ז סעיף ט׳ לענין בשר ויין » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
החקירה: האם היתר הסעיף נשען על זהות — אין הציר דג ולעולם אינו — או על הפרדה — פסק להיות דג בשעה שיצא ממנו? הלשון נקראת כצד הראשון; והש״ך והט״ז כופים את השני. ואין ההפרש קל: בראשון הציר מותר בכל עניין; ובשני אינו מותר אלא אם כבר נפרד כשחל הנדר.
הט״ז הולך רחוק מן הש״ך, וצריך לציין זאת: הוא מרחיב בפירוש את השיור לשני הסעיפים האחרים — לקום שבסעיף י״א ולדבש התמרים שבסעיף י״ג — ואילו הש״ך לא כתבו אלא בציר. והבאר היטב בס״ק י״א מביא את שניהם ומוסיף אותה הרחבה בשם מהרש״ל.
« וכן לענין קום החלב בסעיף י״א ולענין דבש תמרים סעיף י״ג » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
נפקא מינה, וכולה למעשה: אדם אסר עליו מאכל, ותוצר נלווה יצא ממנו אחר כך. שוב אין היתר הסעיף נוהג אם היתה הלשון לשון ייחוד או לשון אכילה — והוא הרגיל שבקבלות שבפי אדם, שכמעט תמיד נאמרות ״שלא אוכל״. הסעיף אומר ״מותר״; והמפרשים אומרים ״אסור״ ברוב המעשים שבמציאות.
10. דגן — רבי מאיר כנגד חכמים, והרא״ש כנגד הרמב״ם
סעיף י״ח מכריע בשלוש מילים מה שהוא במשנה מחלוקת פתוחה. והט״ז בס״ק כ״ד מראה שהמחבר בחר כאן בין שני רבותיו.
« הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים והוא הדין לנודר מהדגן » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ח)
המחלוקת. רבי מאיר אוסר בדגן כל מיני קטניות חוץ מחילקא וטיסני — שכבר נשתנית בהם החטה. וחכמים אינם אוסרים אלא בחמשת המינים. והרא״ש, לפי הטור, פוסק כרבי מאיר; והרמב״ם כחכמים. והמחבר הולך אחר הרמב״ם.
« מהדגן קאמר רבי מאיר שאוסר בכל מיני קטניות חוץ מחילקא וטיסני » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
החקירה שמאחורי המחלוקת: דגן — מילה של צמחים היא, כל הנזרע ונטחן, או מילה של מחלקה הלכתית, חמשת המינים של חלה ושל חמץ? רבי מאיר קורא כראשון, והיוצא מן הכלל שלו מוכיח: הוא ממעט חטה שכבר נשתנתה, ואין לזה עניין ברשימת מינים. וחכמים קוראים כשני. והסימן, בעיקרו, היה צריך ללכת אחר המנהג — כלומר לא כזה ולא כזה, אלא כמה שבני אדם קורין.
הפתחי תשובה בס״ק ד פותח כאן שאלה שהניחה בצ״ע, בשם תפארת למשה: בגמרא דף נ״ה ע״א מבואר שהאומר תבואת השדה אסור בכל הגדל בשדה — והשמיטוהו הפוסקים. ואין הסעיף יודע אלא ״תבואה״ סתם.
« הנודר מהתבואה. בגמרא דף נ״ה ע״א מבואר דאם אמר תבואת השדה אסור בכל הגדל שבשדה וצ״ע שהשמיטו הפוסקים » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ד)
הנפקא מינה חוזרת לפרק א: אם המילה הנוספת ״השדה״ מרחיבה לכל הגדל, סימן שתבואה סתם מילה של מחלקה היתה — ולא של צמחים. והשם לווי שבסעיף י נהג לצד אחר; וכאן הלווי מרחיב במקום להבדיל. ויפה עשה הפתחי תשובה שמצא בהשמטה קושי.
11. פרי וגידולי קרקע — הכתוב כנגד פי בני אדם
סעיף כ״ב מתיר גדיים וטלאים לנודר מ״פירות השנה״. והט״ז בס״ק כ״ז מקשה מן הגמרא: בריש מרובה למדו מן הכתוב — בבקר ובצאן, פרט וכלל — שאף הבהמות פרי הן.
תשובת הט״ז היא כל הסימן במשפט אחד: לענין נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לא מקריין פרי. נמצא שיכולה מילה להיות אמת בדרש ושקר במנהג, ובנדרים המנהג גובר.
« י״ל דלענין נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לא מקריין פרי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
המחלוקת. סעיף כ״ב מוסיף ש״גידולי שנה״ אוסר בכול. והאם אוסר אף גדיים וטלאים? הב״ח אומר כן. והט״ז בס״ק כ״ט אומר לא, ובאותה סברא: בלשון בני אדם אין קורין לבהמות גידולי קרקע, כשם שאין קורין להן פרי. והבאר היטב בס״ק י״ט מביא את דעת הט״ז ואת ודלא כב״ח שלו.
« מכל מקום בנדרים לא כן הוא דבלשון בני אדם לא מקרי בהמות בשם גידולי קרקע » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
ונשארה הערה הראויה להיאמר, ומראה את גבול הטענה. בסעיף כ״ג הכמהין והפטריות מותרים לנודר מ״פירות הארץ״, לפי שמן האוויר יונקים. ובסעיף כ״ב כותב הט״ז בס״ק כ״ו שהפשוט הוא שאסורים ב״פירות השנה״. אותו חפץ, שתי לשונות, שתי תשובות — והטעם לא מן הצומח ולא מן הדרש: ״השנה״ מילה של זמן, ו״הארץ״ מילה של מוצא.
« אסור בכל פירות. פשוט דבכמהין ופטריות דאסור » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« ומותר בכמיהין ופטריות. לפי שאינם בכלל פרי הארץ דמאוירא ינקי אף על פי שגדילין מן הארץ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
12. רואי החמה — אות אחת, גבול הכוונה, ודבר החתימה
סעיף ל״ו מחלק בין רואי החמה — שהחמה רואה אותם, ואף הסומים בכלל — לרואים החמה — הרואים את החמה, ואין הסומים בכלל. והחילוק תלוי במ״ם אחת.
« נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
המחלוקת. המחבר הולך כאן אחר הטור. והט״ז בס״ק ל ממאן: ותמוה באמת מה בין לשון זה לזה — ומוסיף שאף אם אפשר לקרוא ״רואי חמה״ בסביל, פירוש דחוק הוא, ופשוטן של שתיהן ״שהם רואים״. והש״ך בס״ק מ״א מביא את הב״ח לאותו צד. והבאר היטב בס״ק כ״ו מסיק למעשה.
« ותמוה באמת מה בין לשון זה לזה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« והט״ז חולק ע״ז וכתב נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בלשון רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי הטור יחיד לגבייהו » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
אבל עיקרו של הסעיף במקום אחר, והוא בהגהת הרמ״א: ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני. וזה המקום היחיד בסימן שנדחית בו הכוונה המפורשת. וסעיף ח אומר בדיוק ההפך: כשהדברים מראים את הכוונה, גוברים הם אף על המנהג המקומי.
« הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
« ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
הרמ״א נותן בעצמו את מפתח היישוב בשלוש מילים: הואיל והלשון ודאי כך הוא. אין הכוונה מסיגה לשון ודאית; אינה מכרעת אלא במקום שהלשון פתוחה. בסעיף ח היתה הלשון מקומית ולפיכך תלויה; ובסעיף ל״ו היא קבועה. שני משטרים וכלל אחד.
והסימן נחתם באותה חלוקה עצמה. בסעיף האחרון כותב הרמ״א שהולכין אחר הכוונה, ומציין לסימן רי״ח. והפתחי תשובה בס״ק ט״ו גודר מיד את המסקנה בשם ושב הכהן: אין הולכין אחר הכוונה אלא למעט את האיסור — לא להעבירו מחפץ לחפץ. נמצא שהדרך מסימן רי״ז לסימן רי״ח דרך צרה היא, והפתחי תשובה הוא שמעמיד בה את המעקה.
« לכאורה משמע דר״ל דאזלינן לגמרי בתר כוונת הנודר ולפ״ז אם אומר שדעתו היה באומרו שלא לקבל פקדון היה כוונתו על משכון לבד אסור ללוות על משכון ומותר לקבל פקדון » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רי״ז · רמה ב׳ — למדן · כיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם daattorah.com