נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ח (ו׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ז׳ ס״ק), ט״ז (ד׳), באר היטב (ו׳), פתחי תשובה (ה׳), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור
יסוד: נדרים נ״ה ע״ב · נדרים ס״ג ע״ב · נדרים מ״ג ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
סעיף א מצרף שני מקורות שהגמרא נותנת בנפרד. המשנה עוסקת בטעון שהזיע; והברייתא, המובאת מיד אחריה, עוסקת בשני המקרים — הטעון והלבוש. וצריך לקרוא זה אחר זה כדי לראות את השאלה נולדת.
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר: טָעַן וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, אָמַר: ״קֻנָּם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים עוֹלֶה עָלַי״ — מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת, וְאָסוּר לְהַפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו » (נדרים נ״ה ע״ב)
« תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר? הָיָה לָבוּשׁ צֶמֶר וְהֵצַר, וְאָמַר ״קֻנָּם צֶמֶר עוֹלֶה עָלַי״ — אָסוּר לִלְבּוֹשׁ וּמוּתָּר לִטְעוֹן. הָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן וְהִזִּיעַ, וְאָמַר: ״קֻנָּם פִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלַי״ — מוּתָּר לִלְבּוֹשׁ וְאָסוּר לִטְעוֹן » (נדרים נ״ה ע״ב)
הט״ז פותח את פירושו בקריאה זו ומייחסה לרמב״ם: הזכרת הצער תנאי היא, ובלעדיה לא היה דבר מותר.
« זו היא דעת הרמב״ם דגם באיסור לבישה בעינן הוכחה דנתכוין ללבישה ולמד כן מברייתא דתנן היה לבוש והיצר לו » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק א)
« וכתב ב״י שהרא״ש חולק וס״ל דבזה לא בעינן הוכחה דה״ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק א)
הבית יוסף מביא את שתי הדרכים, ומפרש שהר״ן מייסד את דעתו על מחלוקת בין המשנה לברייתא — ומכריע כמשנה.
« אבל הר״ן כתב מסתברא לי דברייתא פליגא אדמתני׳ בסבריה דרבי יהודה דתנא דמתני׳ ס״ל דרבי יהודה מודה לת״ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ורבי יהודה דברייתא משמע דס״ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אפי׳ בטעינה ומסתברא דכמתני׳ קי״ל הילכך סתמא לבישה משמע ולא טעינה אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה » (בית יוסף יורה דעה רי״ח)
« ולע״ד נראה דודאי לא בעינן מידי אלא דהטור כתב כן לרבותא דאע״פ שהיה לבוש בהן ולא היצר לו הסברא נותנת שלא נתכוין ללבישה שתהיה אסורה עליו כיון שאנו רואין שהוא לבוש בהן בשעת נדרו ואין לו שום צער מהם אפ״ה אמרינן נתכוין לאיסור לבישה » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק א)
והש״ך נוקט בקריאה המחמירה — ומוציא ממנה את התולדה המעשית בשורה אחת, והיא המועילה שבסימן לזכירה.
« אבל לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפילו בטעינה וכיסוי » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק א)
« דהיינו דוקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
הט״ז מזכיר מהיכן באה ההגהה, והמעשה שממנו ראוי שיהא ידוע: קהל שקיבלו בנדר סופר זקן ונער עמו; סולק הזקן, וטענו שנסתלק הנער עמו. והשיב הריב״ש שלשון הקבלה לא תלתה זה בזה.
« דברי הג״ה הזאת דברי ריב״ש סימן קצ״ה » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« ובדרך זה תדע להבין הג״ה זאת שהיא סתומה » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« דהא דמפלגי בהכי היינו במילתא דאית ביה דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא אף על פי שהשביעו סתם אזלינן בתר אומדנא כו׳ ואין זה מוכרח » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« גם מסתימת דברי הרב משמע דאין חילוק » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ב)
הבאר היטב בס״ק ב אינו נוטל מכל זה אלא את הט״ז, ומקצרו בדיוק — והוא המשפט שראוי לזכור אם אין זוכרים אלא אחד.
« פי׳ הט״ז דאם הלשון מורה על ענין אחר אע״פ שמצד כונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן דכיון שהוא לטובת חבירו זוכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוים אא״כ הוי אומדנא דמוכח » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ב)
סעיף ב מרחיק מסעיף א, והוא שמעורר את ההשגה. בסעיף א הכוונה מצמצמת מילה רחבה. ובסעיף ב היא סותרת את המילה שנאמרה: ״לא יעשה״ נאסר על העשוי כבר.
« כתב הר״ש בר צמח על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע נראה שאסור למוכרו אע״פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת העלילה » (בית יוסף יורה דעה רי״ח)
« דמה שכתב שאזלינן בתר כוונתו הוא תמוה דהא קיי״ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים כמ״ש לעיל סימן ר״י ומה אכפת לן בכוונתו כיון שאמר בפירוש שלא יעשה משמע שמה שכבר עשוי אינו בכלל » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
שנית, ראיה מן הפסוק: ״לא תעשה לך פסל״ אינו כולל את העשוי כבר — והוצרך פסוק שני להוסיפו. נמצא שפועל העשייה מצד עצמו אינו כולל לעולם את הנעשה.
« ובהדיא איתא גבי לא תעשה לך פסל אין לי אלא לא תעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים ת״ל לא יהיה לך הרי שאין בכלל לא תעשה העשוי כבר » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
שלישית, והיא המכה הקשה: הרשב״ץ סותר את עצמו. בסוף סימן ר״ח · 208 מביא הבית יוסף בשמו שהולכים אחר משמעות הלשון בנדר שלא לישא אשה תוך ג׳ שנים — והשולחן ערוך פסקו שם.
« ולא עוד אלא שסותר דברי עצמו שבסוף סימן ר״ח מביא ב״י בספרו דברי רשב״ץ באומר שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים אם אמר לשון שמשמעותו שלא יעשה נישואין עמה והוא עבר ונשאה הוי ליה כנשבע על הככר ואכלו דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעות שלא תהיה לו לאשה תוך ג׳ שנים אין מתירין לו כו׳ ופסקו בש״ע שם הרי לפנינו דבתר משמעות הל׳ אזלינן » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« הקשה על הרשב״ץ והמחבר ולא קשה מידי דלא קיימא לן כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים אלא בגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים » (נקודות הכסף יו״ד רי״ח)
« אבל הכא הא קאמר שלא יעשה למכור אם כן קחזינן דאפילו בדבור קפיד אמכירה ואם כן אזלינן בתר כוונה ויעשה הוא לאו דוקא » (נקודות הכסף יו״ד רי״ח)
אותה סברא עצמה מפרקת את ראיית הפסוק — אף שם למכור עושה את ההבדל — ואת הסתירה מסימן ר״ח, שהרשב״ץ דיבר שם בלשון שאי אפשר לפרשה אלא בדרך אחת. ואחר כך מציין הש״ך ביושר שאחרים הקשו כקושיית הט״ז, ומסיים בצ״ע.
« שוב מצאתי בתשובת ר׳ יוסף מטראני סי׳ ז׳ שדחה גם כן לדברי הרשב״ץ מהך דשמואל ע״ש ולפעד״נ כמ״ש » (נקודות הכסף יו״ד רי״ח)
« עיין בה״ט וע׳ בתשובת מהרי״ט ח״א סי׳ ז׳ שגם הוא ז״ל חולק על התשב״ץ ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« הט״ז חולק על דין זה ע״ש שמביא ראיות לדבריו (ובנה״כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע״ש » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ג)
הרמ״א מוציא מסעיף ב כל שכן: אם יחיד אינו יכול למכור את שהיה לו כבר, אף קהל שעשו אותה תקנה אינם יכולים. והוא עצמו מציין שזו סברתו, ושהיא כנגד תרומת הדשן.
« זהו סברת הרב שלמד בד״מ מדברי הרשב״ץ כן. ודלא כת״ה סי׳ רפ״א » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« ולע״ד אין במשמע דברי הרשב״ץ נגד דברי הת״ה שהרי בת״ה שם מסיק דאם תקנו הקהל כן בחרם פשיטא דהוי דאורייתא כמו שבועה ואסור אלא דמספקא ליה אם תקנו סתם בתקנות דעלמא בלי חרם אי חשיבא דאורייתא או דרבנן ע״ש מבואר כך להדיא » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
וראייתו השנייה עיונית, והיא מצטרפת לסימן הקודם: הרשב״ץ דיבר ביחיד שנשבע, ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם — ולפיה אמנם היה האיסור חל אף על שבידו. ותקנת ציבור אינה נדר ואינה נקראת כן.
« ועוד יש לו׳ דדוקא יחיד שנשבע הוא דקאמר הרשב״ץ דאסור משום דהולכים בהם אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור משא״כ בקהל שעשו תקנה » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
הש״ך והט״ז עוברים שניהם באותה סוגיא: בעיית רבי ירמיה באברי בשר נחירה, שנשארה בתיקו. והרא״ש מוציא ממנה נפקא מינה לנידון דידן. ותיקו דאורייתא לחומרא, ותיקו דרבנן לקולא — והכל תלוי אפוא במעמד התקנה.
« הרב למד דבר זה מהך הוראה דרשב״ץ שזכר הש״ע כבר ואני אומר אף אם לא ניתן מקום לההיא הוראה כמו שזכרנו מ״מ דין זה אמת » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« וכיון דבנדון זה שזכר רמ״א הוה ספק דרבנן אזלינן להקל ואין כאן איסור אלא אם נעשית התקנה בחרם הקהל » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« ומ״מ נתבאר מדברי מהרש״ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם תקנה ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הרב » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« והש״ך השיג על הר״ב בדין זה ומאריך מאד בראיות ותורף דבריו דבנדרים הולכין אחר ל׳ בני אדם כפי המקום וכפי הזמן » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ד)
הפתחי תשובה בס״ק ד אינו נוקט צד: הוא פותח את התיק ומפנה לארבע תשובות מאוחרות שנזקקו לו.
« עט״ז וש״ך וע׳ בתשובת בגדי כהונה חי״ד סימן ז׳ ח׳ מה שכתב בזה ועיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ס״ד ובתשובת בית אפרים חיו״ד סימן ל״ט ובתשובת שיבת ציון סימן נו״ן מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ד)
המשנה נותנת שני מקרים סימטריים; והסעיף מעתיקם. אך הבית יוסף מציין שהטור גורס את המחצית השנייה להפך — הוא מותר ושאר כל אדם אסורין — והיא גירסת הרא״ש.
« אָמַר לוֹ: ״הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ״. אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: ״קֻוֽנָּם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם״. אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא אָסוּר, וְכׇל אָדָם מוּתָּרִים. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא וְכׇל אָדָם אֲסוּרִין » (נדרים מ״ג ע״א)
« ובספרי רבינו כתוב ואם אין דרכו לחרוש בעצמו הוא מותר לחרוש בה ושאר כל אדם אסורין לחרוש בה והיא גירסת הרא״ש אבל גירסת הספרים והרמב״ם והר״ן כגירסא קמייתא וכן עיקר » (בית יוסף יורה דעה רי״ח)
מחציתו הראשונה של הסעיף — החורש בעצמו, ואחרים מותרין — נותנת למים עמוקים היקש מרחיק לכת: הואיל והנודר נהנה מן הפרה על ידי אחר ומותר, אף הנשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי.
« עיין בספר מים עמוקים ח״ב בשו״ת הרב ר״א בן חיים סי׳ ט׳ שלמד מזה דמי שנשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי ולוי יגלה לשמעון » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ה)
« דהא הכא כוונת הנדר היתה שלא יהנה מפרתו ועכ״ז הוא נהנה ממנה ע״י אחר » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ה)
הש״ך משיב, בפסקה השנייה של ס״ק ז, בהביאו מהמבי״ט מעשה וכלל. המעשה: אדם שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו, וטוען שלא נתכוון אלא לאותה מדינה. והכלל: לא.
« מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כוונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כוונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב׳ לשונות כמו חרם » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ז)
« אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לו׳ לא נתכוונתי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ז)
והרי היוצא מן הכלל, הסוגר את הסימן על עצמו: אם רואים את הסיבה — שהיו אנשים רעים באותה עיר ונדר שלא יאכל בביתם — הולכים אחריה. והוא בדיוק רואין דברים שבגללן שבסעיף א.
« מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותו עיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ז)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רי״ח · ♥ תמיכה