פתיחה לסימן ר״כ, עשרים ושלושה סעיפים. סימנים רט״ז ורי״ז שאלו עד היכן מגעת תיבה בחומר — אילו פירות, איזה בשר, איזה תבשיל. וזה שואל את אותה שאלה בזמן: מתי מתחיל נדר, מתי הוא כלה, ומה כוללת התיבה שנאמרה ביניהם. ושתי מטריות זו אחר זו, והכותרת נוקבת בשתיהן: השיעור, מן היום עד השמיטה; ואחר כך הנודר על דבר שאינו קבוע, שאין זמנו קצוב. ודינים למעשה הם: כל מעשה שבא לידו נשאל לרב.
נושא: תיבת הזמן והשיעור שהיא כוללת
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״כ (כ״ג סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
הסימן הקודם שאל מה כוללת תיבה בחומר: המבושל, המליח, מעשה קדירה. וזה שואל את אותה שאלה עצמה בזמן. אדם אומר קונם יין שאני טועם היום, וחברו אומר יום אחד. שניהם דיברו ביום. ואין שיעורם אחד.
כותרת הסימן נוקבת בשתי מטריות, וצריך להבחין ביניהן. הראשונה היא השיעור: חילוק שבין קונם יין להיום או לזמן — ההפרש שבין נדר שנאמר בו היום לנדר שנאמר בו זמן נקוב. והיא בסעיפים א עד י, והולכת בניגוד אחד החוזר בחמש מידות: לשון זה (חודש זה) מכוונת לקץ, לסוף התקופה שעומד בה; ולשון אחד (חודש אחד) מונה שיעור משעת הנדר.
המטרייה השנייה נזכרת בסוף הכותרת: ודין הנודר על דבר שאינו קבוע. והיא פותחת בסעיפים יא ויב ציר שני, שאינו שיעור אלא מעבר: הנדר כלה בכניסת הזמן הנקוב או ביציאתו? ושם הכל תלוי בלשון — עד או עד שיהיה — חוץ מדבר שאין זמנו קבוע. הקציר, הקיץ והגשמים אין להם תאריך: ואז בטל החילוק וכל לשון כלה בהגעה.
הרי עשרים ושלושה הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כמות שהמקור נותנו, עם המראי מקומות שבסוגריים, הסוגריים המרובעות והגהות הרמ״א — ואחר כך מפורק לשונו לשון.
הסימן נפתח בניגוד שממנו נובע כל השאר. שתי לשונות שאין האוזן מבחינה ביניהן — יום אחד והיום — אינן כוללות שיעור זמן אחד. הראשונה מונה מעת לעת משעת הנדר; השנייה כלה בחשכה, ואפילו היא סמוכה. ומפני שהשתיים דומות יותר מדי, הוסיפה ההלכה סייג שאינו נוגע לשיעור הזמן עצמו.
חילוק שבין קונם יין להיום או לזמן ודין הנודר על דבר שאינו קבוע. ובו כ״ג סעיפים:
קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת ואם אמר קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך בין עומד בתחלת היום או בסופו וצריך שאלה לחכם גזירה שמא פעם אחרת יאסור עליו יום אחד ולא ידע להפריש בין היום ליום אחד ויבא לשתות בלילה וי״א שאם היה נדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה אינו צריך התרה. (ומיהו בקבלת תענית בעלמא מותר לאכול מיד בלילה ואין צריך התרת חכם) . (ב״י בשם הר״ן):
« קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת » (שו״ע יו״ד ר״כ:א)
« ואם אמר קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך בין עומד בתחלת היום או בסופו » (שו״ע יו״ד ר״כ:א)
« וצריך שאלה לחכם גזירה שמא פעם אחרת יאסור עליו יום אחד ולא ידע להפריש בין היום ליום אחד ויבא לשתות בלילה » (שו״ע יו״ד ר״כ:א)
« וי״א שאם היה נדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה אינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד ר״כ:א)
« ומיהו בקבלת תענית בעלמא מותר לאכול מיד בלילה ואין צריך התרת חכם » (רמ״א יו״ד ר״כ:א)
הסעיף מחיל את דין סעיף א על לשון שאין היום נזכר בה בשמו אלא מתואר: ביום שאעשה דבר פלוני. והתשובה שהתיאור כתיבת היום. ואחר כך באה תוספת, והיא המחדשת: כשנאסרו שני ימים כאחד, הלילה שביניהם נכלל.
אמר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום דינו כהיום שמותר בלילה ואם אמר אותו היום ולמחרתו אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתים:
« אמר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום דינו כהיום שמותר בלילה » (שו״ע יו״ד ר״כ:ב)
« ואם אמר אותו היום ולמחרתו אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתים » (שו״ע יו״ד ר״כ:ב)
אותו ניגוד של סעיף א, מן היום אל השבוע. שבוע זה הוא השבוע שעומד בו עד תשלומו; שבוע אחד שבעה ימים מעת לעת. ושתי תוספות: יום השבת החותם את השבוע בכלל האיסור, ו — היא הגהת הרמ״א — אין כאן צורך בהתרה.
היה עומד באמצע השבוע או קודם לו ואמר קונם יין שאני טועם שבוע זה אסור עד תשלום כל השבוע ויום השבת הבא אסור ג״כ (ומותר אחר כך בלא שאלת חכם) (ר׳ ירוחם ני״ד) ואם אמר שבוע אחד או שבוע סתם אסור מעת לעת:
« היה עומד באמצע השבוע או קודם לו ואמר קונם יין שאני טועם שבוע זה אסור עד תשלום כל השבוע ויום השבת הבא אסור ג״כ » (שו״ע יו״ד ר״כ:ג)
« ומותר אחר כך בלא שאלת חכם » (רמ״א יו״ד ר״כ:ג)
« ואם אמר שבוע אחד או שבוע סתם אסור מעת לעת » (שו״ע יו״ד ר״כ:ג)
המנגנון כבר בידינו; הסעיף מחילו על החודש ומוציא ממנו תולדה שלא היה מקום לשערה. ראש חודש של שני ימים מעמיד קושי בלוח: יומו הראשון הוא לפי החשבון יום שלושים לחודש שעבר. ואף על פי כן פסק השולחן ערוך שמותר בו — והטעם שנתן הוא היסוד עצמו של הלכות נדרים.
היה עומד בתוך החדש או קודם לו ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר״ח אפי׳ ר״ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח (וכל שכן אם נדר לעשות קודם ר״ח שצריך לקיימו קודם יום ראשון):
« היה עומד בתוך החדש או קודם לו ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר״ח » (שו״ע יו״ד ר״כ:ד)
« אפי׳ ר״ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח » (שו״ע יו״ד ר״כ:ד)
« וכל שכן אם נדר לעשות קודם ר״ח שצריך לקיימו קודם יום ראשון » (רמ״א יו״ד ר״כ:ד)
סעיף של שורה אחת, ובכל זאת מקומה של מחלוקת שאין תיבה בטקסט מגלה אותה. הלשון מיום ליום — חודש של לוח, ואפילו חסר של עשרים ותשעה יום, או שלושים יום גמורים?
אמר חדש אחד או חדש סתם אסור מיום ליום:
« אמר חדש אחד או חדש סתם אסור מיום ליום » (שו״ע יו״ד ר״כ:ה)
קנה המידה משתנה שוב, ועמו שאלת נקודת ההתחלה. בשבוע ובחודש היה הקץ מובן מאליו; בשנה צריך לומר באיזה ראש שנה מדובר. השולחן ערוך אומרו, ומוציא ממנו את הקצה: הנודר בכ״ט באלול מותר למחרת.
היה עומד בתוך השנה או קודם לה ואמר השנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר״ה ושנה זו מונים מתשרי שאפילו אם עומד בכ״ט באלול כיון שהגיע תשרי מותר:
« היה עומד בתוך השנה או קודם לה ואמר השנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר״ה » (שו״ע יו״ד ר״כ:ו)
« ושנה זו מונים מתשרי שאפילו אם עומד בכ״ט באלול כיון שהגיע תשרי מותר » (שו״ע יו״ד ר״כ:ו)
שלוש הצעות, והשלישית היא הקשה. נדר של שנה אחת מונה שנים עשר חודש מעת לעת; ואם חלה בשנה מעוברת — שלושה עשר. ונשאר לברר מה דינו של שנה זו שנאמר בחורף בשנה שיהיו בה שלושה עשר חודש.
אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעת לעת ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ואם עומד בחורף ואמר שנה זו והיא מעוברת אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה לו במקום אלול:
« אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעת לעת » (שו״ע יו״ד ר״כ:ז)
« ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה » (שו״ע יו״ד ר״כ:ז)
« ואם עומד בחורף ואמר שנה זו והיא מעוברת אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה לו במקום אלול » (שו״ע יו״ד ר״כ:ז)
הסעיף כתוב בלשון קצרה: ארבע לשונות, ארבע תשובות, בלא חיבור. ואחר כך מעמיד את הרמב״ם כנגד המחבר במי שידע שהשנה מעוברת. והוא הסעיף שבסימן שיש לו התפשטות מחוץ לנדרים: הש״ך דן בו בשטרות, בגיטין ובנוסח ברכת החודש.
אמר עד ר״ח אדר עד ר״ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני ולהרמב״ם אם ידע שהשנה מעוברת ואמר עד ר״ח אדר אסור עד ראש חדש אדר שני:
« אמר עד ר״ח אדר עד ר״ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני » (שו״ע יו״ד ר״כ:ח)
« ולהרמב״ם אם ידע שהשנה מעוברת ואמר עד ר״ח אדר אסור עד ראש חדש אדר שני » (שו״ע יו״ד ר״כ:ח)
קנה המידה הגדול שבכולם, והסעיף בנוי בדיוק כסעיפים ג, ד, ו: תקופה שעומד בה, וקץ בסופה. תוספת אחת בלבד, והיא מיישבת את הספק היחיד שבתיבה: שמיטה — מחזור של שבע שנים או השנה השביעית לבדה?
היה עומד בתוך השמיטה או קודם לה ואמר שמיטה זו אסור עד סוף השמיטה ואסור גם בשנה השביעית:
« היה עומד בתוך השמיטה או קודם לה ואמר שמיטה זו אסור עד סוף השמיטה ואסור גם בשנה השביעית » (שו״ע יו״ד ר״כ:ט)
צדו השני של סעיף ט, והחוליה האחרונה בשרשרת שנפתחה בסעיף א. לשון אחד, כאן ככל מקום, מונה שיעור משעת הנדר; והשרשרת נחתמת בשיעור הארוך שבמסכת.
אמר שמיטה אחת או שמיטה סתם אסור שבע שנים מעת לעת:
« אמר שמיטה אחת או שמיטה סתם אסור שבע שנים מעת לעת » (שו״ע יו״ד ר״כ:י)
הציר השני של הסימן, והוא נפרד מן הראשון. עד כה הייתה השאלה איזה שיעור כוללת התיבה. ועתה: הנדר כלה בכניסת הזמן הנקוב או ביציאתו? התשובה תלויה בלשון — עד או עד שיהיה — והפסח הוא אב הטיפוס, שזמנו קבוע.
האוסר עצמו בדבר עד הפסח או שאמר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד ואם אמר עד שיהיה הפסח הרי זה אסור עד שיצא הפסח ויש אומרים דעד פני הפסח אסור עד שיצא:
« האוסר עצמו בדבר עד הפסח או שאמר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד » (שו״ע יו״ד ר״כ:יא)
« ואם אמר עד שיהיה הפסח הרי זה אסור עד שיצא הפסח » (שו״ע יו״ד ר״כ:יא)
« ויש אומרים דעד פני הפסח אסור עד שיצא » (שו״ע יו״ד ר״כ:יא)
הרי המטריה השנייה שהכותרת מבשרת: דבר שאינו קבוע. והכלל פשוט עד מאוד — בדבר שאין זמנו ידוע, חילוקו של סעיף יא בטל. בכל לשון שיאמר, אינו אסור אלא עד שיגיע.
אמר עד הקציר או עד הבציר או שאמר עד שיהיה הבציר או הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע שכל דבר שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע:
« אמר עד הקציר או עד הבציר או שאמר עד שיהיה הבציר או הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע » (שו״ע יו״ד ר״כ:יב)
« שכל דבר שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע » (שו״ע יו״ד ר״כ:יב)
סעיף יב תלה את הקץ במנהג המלאכה; סעיף יג אומר במנהג איזה מקום. וסותם את הפרצה הטבעית: אין אדם משנה שיעור נדרו בשינוי מקומו.
בכל מקום זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור בו ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפילו אם הלך אח״כ הנודר אל מקום אחר בין להחמיר כגון שהלך למקום [שממהרין] הקציר בין להקל שהלך למקום [שמאחרין] אותו:
« בכל מקום זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור בו » (שו״ע יו״ד ר״כ:יג)
« ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפילו אם הלך אח״כ הנודר אל מקום אחר » (שו״ע יו״ד ר״כ:יג)
« בין להחמיר כגון שהלך למקום [שממהרין] הקציר בין להקל שהלך למקום [שמאחרין] אותו » (שו״ע יו״ד ר״כ:יג)
הסעיף מברר את תוכן התיבה, כדרך שסעיף יג בירר את מקומה. ועושה דבר שהסימן הקודם מיאן בו בענין דומה: הוא הולך אחר הרוב.
קציר סתם הוא קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכין אחריו:
« קציר סתם הוא קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכין אחריו » (שו״ע יו״ד ר״כ:יד)
הסעיף הארוך שבסימן, והמרובה בתולדות. האב קבע את זמן המשתה; האם זה זמן קבוע לענין סעיף יא, או לא, שהרי בידו לדחותו? המחבר מניחו בספק ומחמיר. והרמ״א תולה בו ארבעה עניינים, ושני האחרונים חורגים הרבה מגדר הזמן: תנאי שבלב הנדר, ונדר על תנאי שלא נתקיים.
אם קבע זמן למשתה בנו ונדר עד זמן משתה בנו מספקא לן אם חשוב זמנו קבוע והולכין בו להחמיר: הגה ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך להמתין עד אותו זמן וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהיה בנו בר מצוה ומת צריך להמתין עד שיהיה ראוי להיות בר מצוה (ת״ה סימן רע״ז) ועיין בא״ח סימן תקס״ט יחיד או רבים שקבלו עליהם תענית מחמת איזה צרה ועברה אם צריכים להשלים תעניתם והוא הדין בנדר נדר לעשות צדקה או שאר נדרים (א״ז פסק דחייב לקיים נדרו) ונ״ל דכל זה מיירי בקבלו עליהם סתם אבל אם פירש דבריו כגון מי שנדר ואמר אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך או אתן כך וכך לצדקה אם מת אותו פלוני פטור מנדרו דהרי התנה בפירוש ולא בעינן תנאי כפול בנדרים דלא גרע דבורו מכוונת הנודר כדלעיל סי׳ רי״ח וכן יתבאר לקמן סוף סימן רל״ב (ד״ע) וכל שכן האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני ואם לא יחיה לא אתן אע״ג דעובד ע״מ לקבל פרס מכל מקום פטור אם לא יחיה. (ב״י סי׳ רנ״ט בשם מ״כ והוא תשובת מהרי״ל סי׳ ק״ץ וד״מ שם):
« אם קבע זמן למשתה בנו ונדר עד זמן משתה בנו מספקא לן אם חשוב זמנו קבוע והולכין בו להחמיר » (שו״ע יו״ד ר״כ:טו)
« ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך להמתין עד אותו זמן » (רמ״א יו״ד ר״כ:טו)
« וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהיה בנו בר מצוה ומת צריך להמתין עד שיהיה ראוי להיות בר מצוה » (רמ״א יו״ד ר״כ:טו)
« ועיין בא״ח סימן תקס״ט יחיד או רבים שקבלו עליהם תענית מחמת איזה צרה ועברה אם צריכים להשלים תעניתם והוא הדין בנדר נדר לעשות צדקה או שאר נדרים » (רמ״א יו״ד ר״כ:טו)
« ונ״ל דכל זה מיירי בקבלו עליהם סתם אבל אם פירש דבריו כגון מי שנדר ואמר אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך או אתן כך וכך לצדקה אם מת אותו פלוני פטור מנדרו דהרי התנה בפירוש » (רמ״א יו״ד ר״כ:טו)
« וכל שכן האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני ואם לא יחיה לא אתן אע״ג דעובד ע״מ לקבל פרס מכל מקום פטור אם לא יחיה » (רמ״א יו״ד ר״כ:טו)
תיבה של עונה ולא של לוח: קיץ אינו נקרא בלוח אלא במלאכה. והסעיף אומר איזו.
עד הקיץ עד שיקוצו הרבה ומכניסין התאנים בכלכלות:
« עד הקיץ עד שיקוצו הרבה ומכניסין התאנים בכלכלות » (שו״ע יו״ד ר״כ:טז)
צדו השני של סעיף טז, ואותו יסוד: מעשה מסמן את הקץ ולא תאריך. והסימטריה שלמה — הסכין הנוטל פותח את העונה, והסכין המוצנע חותם אותה.
עד שיעבור הקיץ עד שישמרו הסכינים שקוצצים בהם התאנים:
« עד שיעבור הקיץ עד שישמרו הסכינים שקוצצים בהם התאנים » (שו״ע יו״ד ר״כ:יז)
הסעיף הטכני שבסימן, ואשר עורר את ההרחבה הארוכה שבש״ך. שתי לשונות שאין ביניהן אלא אות — עד הגשם ועד הגשמים — ודינן שונה: הראשונה ניתרת בהגעת זמן, והשנייה מצריכה שהגשמים ירדו. ונשארו התאריכים, והם מחלוקת פתוחה.
האוסר עצמו בדבר עד הגשם הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בא״י ר״ח כסלו הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו ואם ירדו מי״ז במרחשון מותר ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכים לה מכ״ג במרחשון ואילך: הגה ובגולה זמן הגשמים ששים יום אחר התקופה שמתחילין אז השאלה וזמן רביעה שניה שבעים יום אחר התקופה. (טור):
« האוסר עצמו בדבר עד הגשם הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בא״י ר״ח כסלו » (שו״ע יו״ד ר״כ:יח)
« הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו ואם ירדו מי״ז במרחשון מותר » (שו״ע יו״ד ר״כ:יח)
« ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכים לה מכ״ג במרחשון ואילך » (שו״ע יו״ד ר״כ:יח)
« ובגולה זמן הגשמים ששים יום אחר התקופה שמתחילין אז השאלה וזמן רביעה שניה שבעים יום אחר התקופה » (רמ״א יו״ד ר״כ:יח)
סעיף של שורה אחת, והוא חותם את סדרת הגשמים. עונה הפותחת במציאות — בירידת הגשמים — נחתמת בתאריך. והוא המקום היחיד בסימן שבו נקבע לדבר טבעי קץ של לוח.
אמר עד שיפסקו הגשמים אסור עד שיעבור הפסח:
« אמר עד שיפסקו הגשמים אסור עד שיעבור הפסח » (שו״ע יו״ד ר״כ:יט)
סעיף של שש תיבות, והוא מעמיד את השאלה הנדונה ביותר בסימן מחוץ לנדרים: האם שמיני עצרת הוא ״החג״? ההלכה עושה אותו רגל בפני עצמו — הוא פז״ר קש״ב. ואף על פי כן הנדר חל עליו.
קונם יין שאיני טועם בחג אסור בי״ט האחרון:
« קונם יין שאיני טועם בחג אסור בי״ט האחרון » (שו״ע יו״ד ר״כ:כ)
שלושת הסעיפים האחרונים עוזבים את היין אל יחסי איש ואשתו, אך אינם עוזבים את הנושא: הם מראים שתיבת זמן אחת אינה אומרת דבר אחד לפי מקומה במשפט. כאן שתי לשונות מאותן תיבות עצמן, בסדר שונה, מולידות שני איסורים הפוכים.
האומר לאשתו מה שאת עושה קונם שאיני נהנה ממנו עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר ליהנות ממנו אחר הפסח אבל אם אמר מה שאת עושה עד הפסח קונם שאיני נהנה ממנו אסור ליהנות לעולם במה שעשתה לפני הפסח:
« האומר לאשתו מה שאת עושה קונם שאיני נהנה ממנו עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר ליהנות ממנו אחר הפסח » (שו״ע יו״ד ר״כ:כא)
« אבל אם אמר מה שאת עושה עד הפסח קונם שאיני נהנה ממנו אסור ליהנות לעולם במה שעשתה לפני הפסח » (שו״ע יו״ד ר״כ:כא)
הנדר נושא כאן שני זמנים כאחד: האיסור עד הפסח, והתנאי עד החג. ומפני שהתנאי עשוי להתקיים אחר שכלה האיסור, אסרה ההלכה מחשש מן היום הראשון.
אמר לאשתו קונם שאת נהנית לי מהיום עד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסור ליהנות ממנה עד הפסח ואפי׳ לא הלכה אסור ליהנות ממנה עד הפסח שמא תלך אח״כ ותעבור למפרע:
« אמר לאשתו קונם שאת נהנית לי מהיום עד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסור ליהנות ממנה עד הפסח » (שו״ע יו״ד ר״כ:כב)
« ואפי׳ לא הלכה אסור ליהנות ממנה עד הפסח שמא תלך אח״כ ותעבור למפרע » (שו״ע יו״ד ר״כ:כב)
הסעיף האחרון חוזר על מבנה סעיף כב ומחליף את שני הזמנים: האיסור נמשך יותר מן התנאי. ומכאן שהעברה אפשרית באמת, והסימן נחתם בעונש היחיד הנזכר בו — ובמחלוקת מי הוא הלוקה.
אמר לה קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה בזמן הסנהדרין ואסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח:
« אמר לה קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד » (שו״ע יו״ד ר״כ:כג)
« ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה בזמן הסנהדרין ואסורה בהנייתו עד החג » (שו״ע יו״ד ר״כ:כג)
« ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח » (שו״ע יו״ד ר״כ:כג)
הטור פותח בלשון שהמחבר עתיד להעתיק, ומשרשר את כל המידות ברצף אחד. ומלשונו בא סדר הסימן.
« קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת » (טור יורה דעה ר״כ)
« שאני טועם היום אינו אסור מעת לעת אלא עד שתחשך בין אם עומד בתחילת היום או בסופו » (טור יורה דעה ר״כ)
סעיפים א עד יא הם המשנה הזאת כמעט מילה במילה: חמש המידות בלשון זה, ואחר כך שורת לשון אחד, ואחר כך כלל המעבר עם מחלוקת עד לפני הפסח.
« קוּנָּם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם״ — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. ״שַׁבָּת זוֹ״ — אָסוּר בְּכׇל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה » (נדרים ס׳ ע״א)
« וְאִם אָמַר ״יוֹם אֶחָד״, ״שַׁבָּת אַחַת״, ״חֹדֶשׁ אֶחָד״, ״שָׁנָה אַחַת״, ״שָׁבוּעַ אֶחָד״ — אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם » (נדרים ס׳ ע״א)
« עַד הַפֶּסַח״ — אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, ״עַד שֶׁיְּהֵא״ — אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא » (נדרים ס׳ ע״א)
הגמרא נותנת את טעם הגזירה של סעיף א ואת טעם ראש חודש של סעיף ד. והטעם השני הוא מפתח כל הסימן: הולכין אחר מה שהבריות קורין.
« מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: גְּזֵירָה ״הַיּוֹם״ מִשּׁוּם ״יוֹם אֶחָד » (נדרים ס׳ ע״א)
« הַיּוֹם״ בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִיחַלַּף, ״יוֹם אֶחָד״ בְּ״הַיּוֹם״ לָא מִיחַלַּף » (נדרים ס׳ ע״ב)
« מַהוּ דְּתֵימָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְשֶׁעָבַר הָוֵי, וְלָא לִיתְּסַר, קָא מַשְׁמַע לַן קָרוּ אִינָשֵׁי רֵישׁ יַרְחָא » (נדרים ס׳ ע״ב)
חטיבת הגשמים וחטיבת אדר מדף זה. ושם מתפרש תפקידה של רביעה שנייה: לְנוֹדֵר — לנדרים ולא לדבר אחר.
« בִּשְׁלָמָא רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה — לִישָּׁאֵל. שְׁלִישִׁית — לְהִתְעַנּוֹת. אֶלָּא שְׁנִיָּה לְמַאי? וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לְנוֹדֵר » (נדרים ס״ג ע״א)
« עַד רֹאשׁ אֲדָר״ — עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. ״עַד סוֹף אֲדָר״ — עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן » (נדרים ס״ג ע״א)
הפרק כולו מקביל לסימן שלנו, ובאותו סדר. והוא המנסח בלשונו את כללו של זמן קבוע, שהשולחן ערוך הניחו סתום.
« הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַיּוֹם אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחֱשַׁך » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה א׳)
« שֶׁאֵינִי טוֹעֵם יוֹם אֶחָד אָסוּר מֵעֵת לְעֵת מִשְּׁעַת נִדְרו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה א׳)
« וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִנְדָרִים הוּא יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה ד׳)
« זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְנָדַר עָדָיו אֵין אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיע » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה ח׳)
« וְכָל שֶׁאֵין לוֹ זְמַן קָבוּעַ כְּגוֹן זְמַן הַקָּצִיר וְהַבָּצִיר בֵּין שֶׁנָּדַר עָדָיו בֵּין שֶׁנָּדַר עַד שֶׁיִּהְיֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיע » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה ח׳)
« אֶלָּא בַּקַּיִץ שֶׁל מָקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ וְעָלָיו הוּא סוֹמֵך » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה י׳)
אפרכסת הסימן מונה שמונים ושבע כניסות — שלושים ושמונה ס״ק לש״ך, עשרים לט״ז, עשרים ואחד לבאר היטב, שישה לפתחי תשובה, שניים לנקודות הכסף. ואנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן. ערוך השולחן אינו מובא: אינו נגיש לנו בסימן זה. וכן הפרי חדש, ביאור הגר״א ובאר הגולה.
שלושים ושמונה כניסות, האפרכסת הגדולה שבחטיבת הנדרים אחר סימן רכ״א. וארבע מהן דיונים ממש: ס״ק ט״ו בשנה אחת שנאמרה בראש השנה, ס״ק י״ז בסתם אדר לשטרות ולגיטין, ס״ק כ״ז כנגד תרומת הדשן, וס״ק ל״א בזמני הרביעיות.
« מעל״ע. מאותה שעה שנדר: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק א)
« שאני טועם היום כו׳. וה״ה אמר קונם יין שאני טועם יום זה דינו כאומר היום כדאיתא בסמ״ק ובתשו׳ מהר״ל ן׳ חביב סימן ט׳ דף כ׳ ע״ב ומביאם הב״ח: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« וצריך שאלה לחכם. אבל א״צ פתח משא״כ בנודר יום אחד עכ״ל פרישה. עוד נ״מ דכאן א״צ שאלה רק מדרבנן ובנודר יום אחד צריך שאלה מדאורייתא וע״ל סימן ר״ח ס״ב: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« וא״צ התרת חכם. ולא גזרינן משום יום אחד משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא שאין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן הלכך אפילו שרית ליה כשתחשך בלא שאלה לא אתי לאחלופי בנודר יום אחד שדיני תענית ונדרים חלוקים הם ולא אתי לאחלופי מה״ט נמי המקבל עליו להתענות א׳ בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ״ד » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« שעות דודאי להתענות כמו שאמרו חכמים נתכוין דהיינו מקודם שיעלה עמוד השחר עד שתחשך. כן כתב הר״ן: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« לא אוכל אותו היום. ועשה אותו דבר ביום פלוני מותר בלילה וצריך שאלה לחכם: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ה)
« ולילה שבינתים. דכיון שהתחיל נדרו לא פקע ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו כ״כ הרא״ש בתשובה וכ״כ הב״ח: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ו)
« או קודם לו. או אחר כך ואפילו היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זו אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחדש כדלקמן סעיף ו׳ גבי שנה וכן כתב מהר״ל ן׳ חביב שם: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ז)
« שבוע זה. או שבת זה כדאיתא בש״ס שהוא נמי שבוע: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ח)
« שבוע זה. וה״ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החדש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חדש זה או שנה זו כמו גבי יום באומר היום וכ״כ ר״ל ן׳ חביב בתשובה שם ועיין לקמן סס״ק ט״ו וכתוב בתשובת מבי״ט ח״ב סי׳ ק״ד דף נ׳ ע״ג דאם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר״ה ופשוט הוא וכתב עוד שם וה״ה אם אמר עד שנה דינו כזאת השנה ואין זה מוכרח: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט)
« ומותר אח״כ. והב״ח פסק כהר״ף בסמ״ק וכהברטנורה דשבוע זה ובחדש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחדש ע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י)
« אסור מעל״ע. כלומר שבעה ימים מעל״ע משעה שנדר: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״א)
« אפילו ר״ח ב׳ ימים כו׳ כיון שבלשון כו׳. ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך דכיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח א״כ הוא בכלל החדש של הבא וכן פירש רש״י בש״ס דף ס׳ ע״ב וגם הרא״ש שם הביא פי׳ זה ואע״ג שפי׳ שם פי׳ אחר מ״מ לענין הדין הוא אמת וכ״נ מדברי הרא״ש ע״ש וע״ל סי׳ רכ״ח סמ״ח: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ב)
« אסור מיום ליום כו׳. משמע משעה שנדר אסור מיום ליום כגון אם נדר בחצי יום ט״ו לחדש תמוז אסור עד חצי יום ט״ו לחדש אב אע״פ שאינו אלא כ״ט ימים שתמוז הוא חסר מ״מ הוא חדש שלם מיום ליום וכן פי׳ הרא״ש אם עמד בח׳ לחדש ואמר חדש עלי אסור עד ח׳ לחדש הבא אבל הרמב״ם פ״ט מה״נ והסמ״ג לאוין רמ״ב ור׳ ירוחם ני״ד ח״ו » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« כתבו אם אמר חדש א׳ אסור משעה שנדר עד תשלום ל׳ יום גמורים מעל״ע ונראה דהם מיירי בסתם חדש שהוא שלם וכמ״ש סי׳ קפ״ט ס״ק ל׳ ולכך צריך ל׳ יום אבל בחדש חסר מודים דסגי בכ״ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חדש א׳ אסור מיום ליום א״כ משמע דלעולם סגי במיום ליום אלא ודאי כדפי׳: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« אסור מעל״ע. משעה שנדר: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ד)
« ואם נתעברה כו׳. מדברי הסמ״ע בח״מ סי׳ שי״ב ס״ק כ״ב נראה מבואר דהיינו דוקא בעומד באמצע השנה או קודם אבל בעומד בר״ה ואמר שנה א׳ אינו אסור אלא יב״ח דאל״כ הל״ל שנה זו אבל כשאינו עומד בר״ה לא הוה מצי למימר שנה זו דא״כ הוה משמע רק עד ר״ה ובאמת ר״ל שנה תמימה ע״ש ונ״ל גם דעת הר״ן כן דבנדרים ריש דף ס״א כתב » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« בפשיטות דאי אמר שנה א׳ ועומד בר״ה לא מיתסר בעבורה (וכדמוכח שם בש״ס הכי לפירושו ומשמע שם שאין לו פירוש אחר בש״ס רק זה ע״פ) וכן כתב אחר כן בדף ס״ג דעיקר רבותא דתנא דאפילו נזכר מתחלת השנה כיון דקאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעיבורה דהיינו י״ג חדש כו׳ ומ״ש בסוף דבריו ואני חוכך עוד לומר » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« דאפילו בנודר שנה אחת סתם אסור בעיבורה דמסתמא שנה זו משמע כו׳ קאי אעומד באמצע השנה דמיירי לעיל מיניה בסמוך ולאפוקי מדברי הרשב״א שהביא שם. כן נראה לי ברור בדברי הר״ן וע״ש בר״ן גופיה ודו״ק כי הב״י הביאו בקצרה ודלא כהסמ״ע שם שכתב אף על פי שבר״ן משמע שאינו מחלק בהכי כו׳ ודלא כהב״ח שכתב וכבר האריך הר״ן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« כו׳ הלכך אם עמד בר״ה בין אמר שנה זו בין אמר שנה אחת או שנה סתם או השנה אסור י״ג חדש כו׳ שוב מצאתי בתשובת רבי אהרן ששון ס״ס קנ״ב שפלפל בדברי הר״ן והניחם בקושיא ולפע״ד הדבר ברור כמו שכתבתי מיהו היכא דאמר שנה אחת מיום זה מונין י״ג חדש אפילו עומד בר״ה וכמו שכתב הר״ן (גם מ״ש הב״ח אבל עומד בחורף ואמר שנה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« זו אינו אסור אלא עד תשרי ואסור גם כן בחדש העיבור ואם עמד בניסן פשיטא דכיון שעבר חדש העיבור בשעה שנדר אין חילוק בין שנה מעוברת לאינה מעוברת ובין אמר שנה אחת או השנה או שנה אינו אסור אלא יב״ח עכ״ל) מבואר מדבריו דהשנה כשנה דמי וכ״כ אחר כך מיהו משמע ודאי דכשעמד בחורף ואמר שנה אחת או השנה או שנה אסור י״ג » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« חדש אפילו לא ידע שהשנה מעוברת כו׳ עכ״ל דבריו צ״ע דודאי השנה כשנה זו דמי וכמ״ש בס״ק ט׳ וכ״כ הרא״ש והר״ן בנדרים ריש דף ס״א דבהשנה אינו אסור אלא עד תשלום השנה דהיינו עד ר״ה וכן מוכח בש״ס שם גבי אלמא שנה כהשנה דמי ויום נמי כהיום דמי כו׳ ע״ש (וכן הוא ברשב״א ור״ן בדף ס״ג ע״א ע״ש) וע׳ בתשובת ן׳ לב ח״א דף נ״ו: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« עד סוף אדר שני. בין ידע שהיא מעוברת או לא לכ״ע אסור עד סוף אדר שני דב׳ אדר חד ירחא חשיבי. וכתב הב״ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר דדוקא באומר עד סוף אדר משמעו עד סוף כל מה שנקרא אדר דהיינו עד סוף אדר שני עכ״ל. ונראה לפ״ז דה״ה באומר עד כ׳ או כ״א אדר דינו כאומר עד אדר: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« ולהרמב״ם כו׳. וצ״ע דבח״מ סימן מ״ג סעיף כ״ח כתב בסתם ב׳ שטרות שנעשו בשנה מעוברת אחד כתוב בו אדר סתם ואחד כתוב בו אדר ב׳ ואין ללוה נכסים כנגד שניהם נותנים למי שכתוב בו אדר סתם ע״כ ולא הביא סברת הרמב״ם כלל. וכן בא״ח ריש סימן תכ״ח ובא״ע סימן קכ״ו סעי׳ ז׳ כתב הרב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ובש״ס ס״פ » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« קונם מדמי להדיא נדרים לשטרות. וכ״כ בעט״ז דלהרמב״ם גם בשטרות סתם אדר הוא אדר ב׳ ופשוט הוא ודאי דהתם עדים ידעי שהשנה מעוברת. וכ״כ הרא״ש בפירושו בנדרים ד׳ ס״ג בסוף ע״א כשהוא יודע שהשנה מעוברת סתם אדר אדר שני משמע וכל כותבי שטרות מכירין בעבור שנה כו׳. ולענין דינא כיון דהב״ח פסק בא״ע סימן קכ״ו לענין גטין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« דהגט פסול מספק א״כ גם בנדרים יש להחמיר באיסורא דאורייתא כסברת הרמב״ם ותו דדעת התוספות ס״פ קונם נראה גם כן כהרמב״ם וז״ל סיפא דידע דמעוברת ונדר עד אדר וקאמר דאדר סתם היינו אדר שני דחדש העיבור אדר ראשון הוא ולא אדר השני תדע שהרי אדר הראשון שלשים יום ושני כ״ט ועוד דמגילה ופורים בשני אלמא ראשון חדש » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« העיבור עכ״ל מדכתבו תדע כו׳ אלמא דס״ל להלכה דסתם אדר הוא אדר ב׳ וכ״כ מהרי״ו בדינים והלכות סימן ה׳ דאמרינן בנדרים הנודר עד אדר אם לא ידע שהשנה מעוברת עד אדר הראשון ואם ידע שהשנה מעוברת עד אדר שני וה״נ הכא ידע עכ״ל וכ״כ בתשובת מהר״מ מינץ ס״ס ט׳ כשמזכיר אדר וידע בעיבור שתא אמרינן דאדר שני קאמר כיון דאדר » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ראשון הוא חדש העיבור כדפי׳ אמרינן האי גברא מדלא פירש סתמא קאמר דהיינו אדר ב׳ עכ״ל. עוד הביא שם לשון סימני א״ז בהמשכיר בית לחבירו עד אדר זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד שני חולקים ביניהם ע״כ וכתב עלה דצ״ע בסוף פרק קונם ולי נראה דהא״ז ספוקי מספקא ליה אי הלכה כרבי מאיר וכמ״ש הרמב״ם וסייעתו או כרבי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« יודא וכמ״ש הרא״ש וסייעתו ולכך פסק דיחלוקו והלכך בשני שטרות שנעשה בשנה מעוברת נמי נראה להלכה דאין נותנין למי שכתוב אדר סתם אלא יחלוקו וכדין שני שטרות שזמנם ביום אחד וכמו שנתבאר בח״מ סימן ק״ד סעיף י׳ גם בתשובת מהר״מ מינץ סימן ג׳ הביא דברי הרמב״ם וכתב כיון דאביי מתרץ הכי ותניא נמי הכי לכן נראה לי דטוב » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« לכתוב בפירוש אדר א׳ כו׳ מיהו ודאי לכתחלה יש לכתוב בשטרות בפירוש אדר הראשון לכ״ע וכ״כ בתשובת מהר״מ מינץ שם וכן הוא בהגהת מנהגים גבי דיני ארבע פרשיות סימן מ״ד ודלא כנראה מדברי הרב והלבוש בא״ח ר״ס תכ״ח ולפ״ז כשמברכין החדש אדר הראשון יש לומר בפירוש אדר ראשון ולא סתם אדר כמו שנוהגים מקצת חזנים וכ״כ » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« מהרי״ל בסוף הלכות פורים כשמברכים אלו שני חדשים בב״ה קורין לראשון אדר א׳ ולשני אדר ב׳ וכן כותבין בגטין וכתובות ושטרות עד כאן והכי נהוג: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« האוסר עצמו בדבר כו׳. כתב הב״ח שדקדק הטור וכתב בדבר כו׳ והוי ליה למימר בקיצור נדר עד פסח אלא דלפי שמתחלת הסימן ועד עתה מיירי בקונם יין אבל דין זה אינו בנודר מן היין אלא מדברים אחרים דוקא דבנודר מן היין אף באומר שיהא פסח או פני פסח אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח דהלכה כר״י דבמשנה ס״פ קונם יין שלא נתכוין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין וכדפסקו הרא״ש והטור לקמן עכ״ל מיהו מדהשמיט המחבר לקמן דברים אלו משמע דסבירא ליה כהרמב״ם וסייעתו דאפילו ביין אסור עד שיצא פסח וכ״כ הב״ח לקמן. וכתוב בתשובת מהרי״ל סימן קל״א באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי״ט אסור ביין של הבדלה וע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« אלא עד שיגיע כו׳. פסק הב״ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד״ה ובעד פני להרמב״ם וכן עד הגשם (לקמן סעיף י״ח) בכלן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם ע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« עד הקציר כו׳. קצירה שייך בתבואה ובצירה בענבים ומסיקה בזיתים: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ)
« עד שיגיע. הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה ואין קוצרים וע״ל סי״ח גבי עד הגשם. ב״ח: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״א)
« בכל לשון שיאמר כו׳. כלומר אף על פי שאמר שיהי׳: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ב)
« בין להחמיר. כגון שהלך למקום שממהרין הקציר בין להקל כגון שהלך למקום שמאחרים אותו. כצ״ל: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ג)
« רובו קציר שעורים כו׳. ול״ד לספק דלעיל סי׳ רי״ז ס״ג וסי״ז דהתם מספקינן במה היתה מחשבתו אם לרוב לשון העיר או לרוב ספוק העיר ואזלינן לחומרא אבל הכא ודאי דאחשיב הוא לאנשי עירו וקורא סתם למה שהוא הרוב בעירו עכ״ל עט״ז כיוצא בזה כתב הב״ח ע״ש וע״ל סימן ר״ח ס״ק ג׳: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ד)
« אם חשוב זמנו קבוע. ואם אמר עד שיהא אסור עד שיצא וכן אם דחה זמן המשתה אסור עד שיהא ממש כמ״ש הר״ן סוף דף ס״ב: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ה)
« זמנו קבוע. או לא כיון שבידו לדחותו: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ו)
« ואפי׳ כו׳. נראה שהרב למד זה מהדין שאח״כ בנדר עד שיהא בנו בר מצוה ואפשר לחלק דהתם זמנו קבוע עד שיהא בן י״ג שנים אבל הכא בידו לאחר או להקדים זמן הנשואין ואם כן לא היתה כוונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן ואף בנודר עד שיהא בנו בר מצוה מסיק בת״ה שם דנראה דשרי מיד כשמת אלא דאחר כך כתב דיש להתיישב בדבר » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« דיש לו דדמי לגט באומר ה״ז גיטך אם לא באתי עד י״ב חדש ומת בתוך יב״ח דאינו גט אלא לאחר יב״ח דגזרינן מת אטו לא מת וה״ה הכא ע״ש. ולפע״ד ל״ד כלל דהכא עיקר כוונתו היה שנדר עד שיזכה שיהא הבן בר מצוה ומיד כשמת בטל נדרו והוה כאלו אמר הריני נודר עד שיחיה בני ויהא בר מצוה (וכ״ש בענין השאלה דמיירי שם בת״ה שנדר » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« בשעת שהיה בנו חולה ואחר כך עמד הבן מחולי זה ואחר כך כמו שנה או שנתים נפטר מחולי אחר עיקר כוונתו היה שיזכה שיהא הבן בר מצוה) (ואפשר גם הרב לא מיירי בנדר כשהיה בנו חולה והיינו דכתב סתמא אם נדר עד שיהיה בנו בר מצוה כו׳) והגע עצמך בגט אם אמר ה״ז גיטך אם ימות פלוני תוך י״ב חדש ומת תוך יב״ח וכי גזרינן בהא » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« מת אטו לא מת ודוקא באם לא באתי גזרינן הכי וכ״ש כאן בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם שמשמע כל זמן שיחיה הבן כך היה נראה להלכה גם בנדר עד שיהא בר מצוה אלא שכבר הורה זקן ואין משיבין את מהרא״י אבל להחמיר גם במשתה בנו אין לנו וכמ״ש וצ״ע. שוב מצאתי בספר ב״ה שכתב על דברי הת״ה הנ״ל וז״ל ולי מישר׳ שרי לשתות יין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« מיד אחר מיתת בנו והתם שאני דאיכא למיגזר אטו לא מת וכמ״ש התוס׳ שם ע״כ: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« עד שישמרו הסכינים כו׳. פי׳ שכבר עבר כל זמן קציצתו: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ח)
« ה״ז אסור עד זמן הגשמים כו׳. והרא״ש והטור והראב״ד פסקו דאינו אסור אלא עד רביעה ראשונה וכן פרש״י בנדרים סוף דף ס״ב: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ט)
« עד זמן הגשמים שהוא בא״י ר״ח כסליו. רביעה שלישית להרמב״ם והמחבר: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל)
« מי״ז במרחשון. שהוא רביעה ראשונה וכל זה לדעת הרמב״ם אבל הרא״ש והטור פסקו כרבי יודא דרביעה ראשונה הוא שבעה במרחשון ושניה בי״ז בו ואם אמר עד הגשם אסור עד ז׳ במרחשון ואז מותר בין ירדו בין לא ירדו ואם אמר עד הגשמים או עד שיהא הגשמים אסור עד שירדו ברביעה שניה (וכן דעת ר׳ ירוחם ני״ד ח״ו אלא שיש שם ט״ס » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« בלשונו ע״ש) והמחבר והרב השמיטו דעתם משום שתמה בב״י היאך פסקו כר׳ יודא לגבי ר׳ יוסי אבל באמת תמהני על תמיהתו שהרי מבואר בש״ס בנדרים (דף ס״ג ע״א) למאי נ״מ לשאלה ולנדרים ולתענית ובשאלה קי״ל שהוא בשבעה במרחשון וכמ״ש הט״ו בא״ח ריש סי׳ קי״ז והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ״כ רש״י רפ״ק דתענית (דף ו׳ סוף ע״א) נראה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« לר׳ דה״ג אמר רב חסדא הלכה כרבי יודא דאמר ראשונה בז׳ במרחשון ואז מתחילין לשאול כדלקמן עכ״ל וכן מוכח שם בש״ס דאמר רב חסדא הלכה כר״ג דשואלין בז׳ במרחשון והכי קא פסיק הלכתא בש״ס (שם דף י׳) ואדרבה על הרמב״ם יש לתמוה שבפ״ב מהל׳ תפלה פסק דשואלין בז׳ במרחשון והיינו כר׳ יודא וכאן פסק דרביעה ראשונה היא בי״ז » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« במרחשון וכן על המחבר אלא שיש ליישב בדוחק וצ״ע. ונ״ל שמטעם זה נהגו לברך בה״ב בשבת ראשון שאחר ר״ח מרחשון שאע״פ שכתב מהרי״ו בדינין והלכות סי׳ י״ב שאין להתחיל להתענות בה״ב עד י״ז במרחשון דהוי רביעה ראשונה והכי איתא בספר אבי״ה וכן ראיתי ממהרי״ל ז״ל עכ״ל והביאו בהגה׳ מנהגים מ״מ כיון דקי״ל דרביעה ראשונה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« היא ז׳ במרחשון וכמ״ש אם כן יש לברך ברביעה ראשונה ואם כן לעולם אין פוסקין תענית בה״ב קודם ז׳ במרחשון: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« ובגולה כו׳. וכן כתב הרא״ש וטור ונראה דלטעמייהו אזלי דס״ל דרביעה ראשונה היא בז׳ בחשון בא״י ושנייה בי״ז בו אם כן חזינן דשנייה מרוחקת מהראשונה י׳ ימים אם כן כיון דאמרינן בפ״ק דתענית (דף י׳ ע״א) ובגולה שואלין ס׳ יום אחר התקופה אם כן הרביעה השניה הוא ע׳ יום אחר התקופה דאל״כ מנין להם זה דבגולה הרביעה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ב)
« שנייה שבעים יום אחר התקופה ולפי זה הרמב״ם והמחבר דכתבו דהראשונה י״ז בו והשנייה כ״ג בו אם כן אין כאן אלא ו׳ יום בין א׳ לב׳ אם כן הרביעה ב׳ בגולה אינו רק ו׳ ימים אחר הרביעה ראשונה ואם כן קשה על הרב שכתב דברי הרא״ש וטור אחר דברי הרמב״ם והמחבר וצ״ע: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ב)
« ס׳ יום כו׳. והכל לפי המקום שנדר בו כן כתב הרא״ש וטור ור׳ ירוחם: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ג)
« אסור ביום טוב וכו׳. אף על גב דהוא חג בפני עצמו לענין פז״ר קש״ב מ״מ בלשון בני אדם הוא בכלל החג: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ד)
« אם תלכי לבית אביך כו׳. ע״ל סי׳ רל״ה ס״ב: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ה)
« אסור ליהנות ממנה עד הפסח. אבל לאחר הפסח מותר אפי׳ הלכה: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ו)
« אסורה ליהנות מיד. שמא תלך ותעבור למפרע: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ז)
« ומותרת לילך. ליהנות משהגיע פסח וכאן לא אמר שאסורה לילך לפני הפסח שמא תהנה ממנו אחר הפסח דאדם נזהר בנדר ואינו נזהר בתנאי נדר עכ״ל פרישה והכי אמרינן לקמן ס״ס רל״ט ע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ח)
עשרים כניסות. ס״ק ב, בלשון אשכנז דיא ווא״ך, הוא המקום היחיד בסימן שפוסק דן בו בלשון לעז — ושם עצמו השיגו עליו נקודות הכסף.
« ולילה שבינתים. ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו. אשר״י בתשובה כלל י״ב: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק א)
« באמצע השבוע. לאו דוקא כמו שכתב אחר כך או קודם לו ולא אתי לאפוקי אלא עומד ביום השבת דאז אינו אסור אלא עד מוצאי השבת כמו בסעיף ו׳ בכ״ט באלול כן כתב הר״ן: ומ״ש שבוע זה בטור וברמב״ם ובר״ן וברא״ש כתוב שבת זה אלא שבעל הש״ע ס״ל דגם בלשון שבוע נכלל יום השבת דהא לשון שבוע הוא לשון שבעה דהיינו כל שבעת ימי » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« השבוע עם השבת ומ״מ כל שעומד באמצע השבוע לא אסר על עצמו אלא עד כלות הז׳ ימי השבת. ונלע״ד דאם אמר בלשון אשכנז דיא וואך שאין יום השבת בכלל האיסור שלשון זה הוה כלשון ימות החול בלשון הקודש שהרי כשרוצים לומר שבת וחול אומרים בל״א שבת אונ׳ ווא״ך ממילא נתמעט יום השבת לגמרי משא״כ בלשון שבוע זה דבלשון שבוע » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« נכלל גם שבת דהוא תשלום השבוע אבל בלשון חול הוא עד השבת דלשון ווא״ך הוא הפך דשבת אלא דנ״ל אם אומר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה׳ או ו׳ וואכי״ן אז הכונה שלו דרך מספר ואז ודאי גם השבתות בכלל דכיון דאמרו דרך מספר הוה כאילו אמר ה׳ או ו״פ ז׳ ממילא שבת בכלל אבל זה שאומר דיא ווא״ך אין כוונתו למספר הימים אלא » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« כל זמן שימים הם ווא״ך ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ״ש אם עומד בשבת ואומר שיאסר עליו דיא ווא״ך איזה מין דודאי לא נתכוין על אותו יום אלא על השבוע הבא כן נ״ל להלכה בזה אחר כלל שיש לנו דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« ומותר אח״כ וכו׳. דחילוק שבין שבוע זה לשבוע סתם הוא הפרש גדול והכל יודעים ההפרש משא״כ בסעיף א׳ בין יום אחד להיום ואפילו התם אמרי׳ בגמ׳ היום ביום אחד אתי למיחלף ויבא להתיר גם ביום אחד לכשתחשך אבל יום אחד בהיום לא אתי למיחלף לענין חשש שגם בהיום יבא להתיר בחצי יום ועל כן ברור בכל החילוקים שנמצאו בסימן » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« זה לענין עד הפסח או עד שיהיה הפסח דשם אין צריכין שאלה ומו״ח ז״ל כתב מסברא דנפשיה לקמן דצריך שאלה דלא ליטעי אינשי ולא משמע כן מהפוסקים שלא הזכירוהו כלל שם: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« עד ר״ח אדר ראשון. דהלכה כרבי יהודה דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר ראשון ומכל מקום בעד סוף אדר הוא אסור עד סוף אדר השני דשני אדרים כחד חשבינן להו כ״כ הרא״ש ופשוט שאם אמר עד חצי אדר דהיינו עד חצי אדר ראשון ולא אמרינן עד ר״ח אדר ב׳ קאמר דאין שם חצי נופל על ר״ח השני דדוקא לענין סוף אדר חשבינן להו כחד לענין » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« שנתכוין עד כלות החודש הנזכר בשם אדר יהיה מי שיהיה וכן כתב מו״ח ז״ל: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« עד ר״ח אדר השני. דהרמב״ם פסק כרבי מאיר דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר שני אלא דסבירא ליה כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ה)
« שאין זמנו ידוע. דלא מחית אינש נפשיה לאסור בספיקא הן אין ידוע התחלה הן אין ידוע משך הזמן כמה יהיה כ״כ הר״ן: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ו)
« שהלך למקום. נראה לי שצריך להיות ממקום וכן בסיפא: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ז)
« קציר חטים. נראה לי ברור דהיינו לענין התחלה אבל באמר עד סוף הקציר דהיינו שיכלה כל הקציר אפילו של שעורין ודומה לעד סוף האדר דבסעיף ח׳ וכבר כתבתי מזה בסימן רי״ז ס״ג ולתרץ מה שאין הולכים שם אחר הרוב וכאן הולכין אחר הרוב עיין שם בטוב טעם בס״ד: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ח)
« אם חשוב זמנו קבוע. פירוש כיון שבידו לדחות החתונה יש סברא דלא הוה זמנו קבוע: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ט)
« צריך להמתין כו׳. שם בת״ה מסיק בדין מותר אלא מטעם גזירה שמא אף בלאו הכי אתי להתיר: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י)
« וכ״ש האומר אתן סלע כו׳. כן צ״ל ופירושו וכ״ש אם אומר תנאי כפול: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״א)
« עד הגשם. משמע זמן גשם ומשמע זמן רביעה אחרונה דהיינו ר״ח כסליו שאז כלו כבר ב׳ רביעיות הראשונה והאמצעית אבל אם ירד בהם גשם די ברביעה ראשונה שהיא י״ז חשוון זה דעת הרמב״ם ולא כהטור שכתב עד רביעה ראשונה אפילו לא ירד גשם. ורביעה פי׳ גשם על שרובץ על הארץ: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ב)
« עד הגשמים. משמע ירידת הגשמים דוקא ומשמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים דהיינו ששני גשמים ירדו רביעה ראשונה ושניה. ומבואר במשנה דגם אם אומר עד שיהיו הגשמים אין אסור רק עד שיגיעו התחלת הגשמים והטעם לפי שאין זמן קבוע והוה כקציר דסעיף י״ב והיינו לפי שאין זמן להתחלת הגשמים שוה כ״כ ר״ן והרא״ש כתב לפי שאין זמן » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« קבוע למשך ירידתן והטור לא הוצרך לכתוב דבר זה שסמך על מה שכתב בקציר בסעיף י״ב וילמוד זה משם וגם אם אמר עד הגשם שדינו עד זמן הגשם מ״מ לא מקרי זמנו קבוע כיון שמשך ירידתם אין להם קביעות כמה יהיו על כן בכל לשון אסור עד שיגיע ההתחלה: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« ובגולה זמן הגשמים כו׳. פירוש אם אמר כן בגולה כו׳ וכמ״ש בסעיף י״ג שהולכין אחר מקום שעשה הנדר ובפרישה כתב שזה קאי אאם נדר בארץ ישראל וכוונתו נעלמת ממני: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ד)
« אסור בי״ט האחרון. מצאתי כתוב בשם מהר״ר ליב מפראג מכאן ראיה לו׳ בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מקרי חג עכ״ל ויש לדחות ראיה זו דבנדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובל׳ בני אדם מקרי חג ולא בשל תורה אבל נראה להביא ראייה ברורה מפרק אלו נאמרין (סוטה דף מ״א) ואי כתב רחמנא בחג הסכות הוה אמינא » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« אפילו יום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל הא קמן דאפילו בלשון תורה מקרי חג דהא אצטריך למעוטי ולכתוב קרא יתירה וזה ראיה ברורה שאין עליה תשובה: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« מותר ליהנות לאחר הפסח. ולא אמרינן דהכי קאמר מה שאת עושה עד הפסח יהא קונם עלי לעולם: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« אסור ליהנות לעולם. ולא אמרינן דה״ק מה שאת עושה יהא קונם עד הפסח: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ואפילו לא הלכה. פי׳ שאינה רוצה לילך: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« שמא תלך כו׳. בפרישה העתיק בשם רש״ל וז״ל דוקא בנדרים דקילי הוא דאמרינן בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל גבי גיטין פסק הרא״ש בריש המגרש דכל תנאי שיש בידה לקיימו מותרת להנשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי עכ״ל ועיין בא״ע סי׳ קמ״ג ולי נראה דלא דמי להתם כלל דהתם כל שתעבור תהיה אסורה ג״כ מהיום והלאה לבעלה » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« וע״כ מרתתה לעבור מה שאין כן כאן שאין איסור מכאן והלאה דהיינו אחר הפסח אלא במה שעבר קודם הפסח ובשביל זה מורא לא יעלה על ראשה דמה שעבר עבר: הטור הביא כאן בשם הרמב״ם אף על פי שעבר הפסח כו׳ וכ׳ עליו ואיני מבין כו׳. ונראה לפי עניות דעתי ליישב דברי הרמב״ם בפירוש מרווח דהיינו שרמב״ם מפרש מדאמר האי נודר » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« לישנא יתירא דהיינו עד החג כיון שאחר הפסח אין שום איסור וכקושית הטור ולמה זכר כלל עד החג ויש על זה ב׳ תירוצים. הראשון שהוא מתכוין שלא תהנה עד הפסח שמא תעבור אח״כ וכמו שהוא הדין לפי האמת. ויש גם כן לומר שמה שאמר עד החג הוא דרך חזרה דהיינו שמתחלה עלה על דעתו לאסור עד הפסח לחוד וע״כ אמר קונם שאת נהנית » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך ולא היה בדעתו לומר אח״כ שום דבר ואחר כך נמלך ואמר עד החג פי׳ שהכל יהיה עד החג הן ההנאה הן ההליכה והך סברא דחזרה מצינו גם כן בסימן רכ״ב וע״כ כתב הרמב״ם שאם נהנית והלכה קודם הפסח לוקה דבזה ודאי יש איסור אבל עבר הפסח הוה מ״מ ספק איסור דשמא יש חזרה כאן וסתם נדרים הולכין » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« להחמיר אבל אין לוקין מספק כן נראה לע״ד נכון: ועוד נלע״ד טעם הרמב״ם עם מה שכתב הרמב״ם הביאו בש״ע סי׳ רל״ז סוף סעיף א׳ אע״פ שלא קבלו האחרים השבועה אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים שלא הרגילוהו לעשות שבועת שוא וה״נ כיון שעכ״פ נתכוין בשבועתו עד החג אע״פ שאין בה איסור הנאה אם תלך מ״מ יש ליזהר שתתקיים כל השבועה מה דאפשר אבל הראשון נראה עיקר: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« הרי זה לוקה. פי׳ הר״ן דקאי על האשה דאע״ג דלא נדרה כלום מ״מ עברה על לא יחל פי׳ לא יוחל הדבר של נדר וכיון שאדם יכול לאסור על אחר הרי האחר בלא יחל ולא כהרמב״ם שפירש לוקה הוא אם מהנה אותה ולא היא: » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק כ)
עשרים ואחת כניסות, ורובן העתקת הש״ך והט״ז בקיצור. וחשיבותן בזה שהן מראות מה קלטה האפרכסת מכל דיון ודיון.
« היום. וה״ה אם אמר קונם יין שאני טועם יום זה דינו כאומר היום ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק א)
« שאלה. אבל א״צ פתח משא״כ בנודר יום אחד. פרישה עוד נ״מ דכאן א״צ שאלה אלא מדרבנן ובנודר יום א׳ צריך שאלה מדאורייתא וע״ל סימן ר״ח ס״ב עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« ולמחרתו. ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו כ״כ הרא״ש בתשובה וכ״כ הב״ח: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« בלא. והב״ח פסק דבשבוע זה ובחודש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחודש ע״ש וכתב הש״ך ואפי׳ היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זה אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחודש ולקמן ס״ו גבי שנה וכ״כ מהר״ל ן׳ חביב עכ״ל וכן אם אמר שבת זה דינו כאומר שבוע זה וה״ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החודש או » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« השנה דינו כאומר שבוע זה או חודש זה או שנה זו וכתב בתשובת מבי״ט דה״ה אם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר״ה ופשוט הוא וכתב עוד וה״ה אם אמר עד שנה דדינו כזאת השנה ואינו מוכרח עכ״ל הש״ך וכ׳ הט״ז ונ״ל דאם אמר בל״א דיא ווא״ך שאין יום השבת בכלל האיסור ואם אמר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה׳ או ו׳ וואכי״ן אז ודאי » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« גם השבתות בכלל כיון דאמר דרך מספר אבל זה שאומר דיא ווא״ך אין כונתו למספר הימים אלא כ״ז שהימים הם חול ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ״ש אם עומד בשבת ואמר שאוסר עליו דיא ווא״ך דודאי לא נתכוין על אות יום אלא על השבוע הבא עכ״ל (ובנה״כ השיג עליו בזה אם אומר דיא ווא״ך דמשמע גם השבת שהרי העולם קורין » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« לשבעת הימים דיא וא״ך נמצא שגם השבת בכלל ומ״ש כמדומה שכן המנהג היינו אם קיבל שלא לאכול בשר דאז ודאי לא היה כוונתו על יום השבת שחייב להתענג אבל בשאר נדרים לא וע״ש): » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« לעת. כלומר שבעה ימים מעל״ע משעה שנדר. ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ה)
« שבלשון. כתב הש״ך ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ו)
« ליום. כגון אם נדר בחצי יום ט״ו לחודש תמוז אסור עד חצי יום ט״ו לחודש אב אע״פ שאינו אלא כ״ט יום שתמוז הוא חסר מ״מ הוא חודש שלם מיום ליום דבחודש חסר כ״ע מודים דסגי בכ״ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חודש אחד אסור מיום ליום א״כ משמע דלעולם סגי במיום ליום כדפרי׳ עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ז)
« אסור. מעל״ע משעה שנדר ומדברי הסמ״ע בח״מ סימן שי״ב ס״ק כ״ב נראה מבואר דאם עומד בר״ה ואמר שנה א׳ אינו אסור אלא יב״ח אף שהשנה מעוברת דאל״כ הל״ל שנה זו אבל כשאינו עומד בר״ה לא הוי מצי למימר שנה זו דא״כ הוה משמע רק עד ר״ה ובאמת ר״ל שנה תמימה ע״ש מיהו היכא דאמר שנה א׳ מיום זה מונין י״ב חדש אפי׳ עומד בר״ה » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ח)
« וכן אם אמר השנה דינו כאומר שנה זו ודלא כב״ח ע״ש עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ח)
« סוף. כתב הב״ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר וה״ה אם אומר עד כ׳ או כ״א אדר וגם דין זה הוא בין שידע שהשנה מעוברת או לא לכ״ע אסור עד סוף אדר ב׳ דשני אדר חד ירחא חשיבי ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ט)
« ולהרמב״ם. (דס״ל דסתם אדר הוא אדר שני אלא דס״ל כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט) כתב הש״ך דצ״ע דבח״מ סימן מ״ג סכ״ח ובא״ח ר״ס חכ״ח ובא״ע סי׳ קכ״ו ס״ז כתב הר״ב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ולא הביא סברת הרמב״ם כלל ולענין דינא נראה דיש להחמיר גם בנדרים באיסורא דאורייתא כסברת הרמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י)
« ולפ״ז בשני שטרות שנעשו בשנה מעוברת נראה להלכה דאין נותנין למי שכ׳ בו אדר סתם אלא יחלוקו וכדין ב׳ שטרות שזמנם ביום א׳ כמ״ש בח״מ סי׳ ק״ד ס״י וגם כשמברכין החודש בב״ה קורין לראשון אדר א׳ ולשני אדר ב׳ וכן כותבין בגיטין וכתובות ושטרות וכ״כ מהרי״ל והכי נהוג עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י)
« שיגיע. כתב הב״ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד״ה ובעד פני להרמב״ם וכן עד הגשם לקמן סי״ח בכולן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם וע״ש וכתב בתשובת מהרי״ל באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי״ט אסור ביין של הבדלה: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״א)
« הקציר. כתב הש״ך ואינו אסור עד שיגיע הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה ואין קוצרים וע״ל סי״ח גבי עד הגשם. ב״ח: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ב)
« רובו. ול״ד לספק דלעיל סי׳ רי״ז ס״ג וסי״ז דהתם מספקינן במה היתה מחשבתו אם לרוב לשון העיר או לרוב ספוק העיר ואזלינן לחומרא אבל הכא ודאי דאחשיב הוא לאנשי עירו וקורא סתם למה שהוא הרוב בעירו עכ״ל הלבוש וכתב הט״ז אם אמר עד סוף הקציר היינו שיכלה כל הקציר אפילו של שעורין: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« קבוע. פי׳ כיון שבידו לדחות החתונה יש סברא דלא הוי זמנו קבוע וכתב הש״ך אם אמר עד שיהא אסור עד שיצא וכן אם דחה זמן המשתה אסור עד שיהא ממש: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ד)
« להמתין. הש״ך חולק על זה וכתב מאחר שבידו להקדים או לאחר זמן הנישואין אם כן לא היתה כונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן (ול״ד לעד שיהיה בנו בר מצוה דהתם זמנו קבוע): » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« הסכינים. פי׳ שכבר עבר כל זמני קציצתו: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« מי״ז. ודעת הש״ך נוטה לפסוק כדעת הרא״ש דרביעה (*) לפני הט״ז היתה הגירסא ברישא שמאחרין ובסיפא שממהרין ולפנינו הוגה להיפך ע״פ הש״ך ראשונה היא בז׳ מרחשון ושניה בי״ז בו ואם אמר עד הגשם אסור עד ז׳ במרחשון ואז מותר בין ירדו בין לא ירדו ואם אמר עד הגשמים או עד שיהא הגשמים אסור עד שירדו ברביעה שניה ויש לתמוה » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« על הרמב״ם דבהל׳ תפלה פסק דשואלין בז׳ במרחשון וכאן פסק דרביעה ראשונה הוא בי״ז מרחשון אלא שיש ליישב בדוחק וצ״ע ונ״ל שמטעם זה נהגו לברך בה״ב בשבת ראשון שאחר ר״ח מרחשון אע״פ שכ׳ מהרי״ו שאין להתחיל להתענות בה״ב עד י״ז מרחשון דהוי רביעה ראשונה וכן איתא בהגהת מנהגים מ״מ כיון דקיי״ל דרביעה ראשונה היא בז׳ » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« מרחשון וכמ״ש א״כ יש לברך ברביעה ראשונה ולעולם אין פוסקין תענית בה״ב קודם ז׳ במרחשון עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ובגולה. והכל לפי המקום שנדר בו וכתב הש״ך ונראה דהרא״ש לטעמיה אזיל דס״ל דרביעה ראשונה היא בז׳ מרחשון בא״י והשניה בי״ז בו א״כ חזינן שהב׳ מרוחק מהא׳ עשרה ימים ובש״ס דתענית אמרי׳ ובגולה שואלין ס׳ יום אחר התקופה א״כ הרביעה שניה היא ע׳ יום אחר התקופה דאל״כ מנין להם זה דבגולה הרביעה שניה ע׳ יום אחר התקופה » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« ולפ״ז הרמב״ם והמחבר דכתבו דהראשונה י״ז בו והשניה כ״ג בו א״כ אין כאן אלא ו׳ יום בין א׳ לב׳ א״כ הרביעה הב׳ בגולה אינו רק ס״ו יום אחר התקופה וקשה על הרב שכתב דברי הרא״ש אחר דברי הרמב״ם והמחבר וצ״ע עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« האחרון. אע״ג דהוא חג בפני עצמו לענין פז״ר קש״ב מ״מ בלשון בני אדם הוא בכלל החג וכתב הט״ז מצאתי כתוב בשם מהר״ר ליב מפראג מכאן ראיה לומר בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מקרי חג עכ״ל ויש לדחות ראיה זו דבנדרים שאני ובלשון בני אדם מקרי חג ולא בשל תורה אבל נראה להביא ראיה ברורה מסוטה דף מ״א ואי » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« כתב רחמנא בחג הסוכות הוי אמינא אפי׳ יום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל הא קמן דאפי׳ בל׳ תורה מקרי חג דהא איצטריך למעוטי ולכתוב קרא יתירה וזה ראיה ברורה שאין עליה חשובה: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« שמא. בפרישה העתיק בשם רש״ל וז״ל דוקא בנדרים דקילי הוא דאמרי׳ בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל גבי גיטין פסק הרא״ש דכל תנאי שיש בידה לקיימו מותרת להנשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי עכ״ל ועיין בא״ע סי׳ קמ״ג: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק כ)
« מיד. שמא תלך ותעבור למפרע וכאן לא אמר שאסורה לילך לפני הפסח שמא תהנה ממנו אחר הפסח דאדם נזהר בנדר ואינו נזהר בתנאי נדר עכ״ל פרישה וע״ל ס״ס רל״ט: » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק כ״א)
שש כניסות, וכולן מראי מקומות לתשובות מאוחרות: הרדב״ז, תפארת למשה, חתם סופר, משכנות יעקב.
« קודם ר״ח. עיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן רע״ב שכתב דמי שנשבע לפרוע לחבירו קודם שיכנס חודש כסליו אם פרע לו ביום ר״ח הראשון אינו עובר שעדיין לא נכנס כסליו דנהי דקרו ליה ר״ח כסליו מ״מ לא קרו ליה מכלל כסליו אלא דמלשון הר״ן ז״ל לא משמע הכי והחושש לחומרת השבועה תע״ב ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק א)
« אדר ראשון. עיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן ק״ג שכתב דמי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני בחודש העיבור חייב לעשות באדר א׳ דאדר ראשון הוא הנקרא חודש העיבור ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« קבע זמן. עיין בספר תפארת למשה שכתב דר״ל שגם משך ימי המשתה יש להם ג״כ קביעות ז׳ ימים דאי לאו הכי אפי׳ הוי התחלתן זמנו קבוע אינו אסור אלא עד שיגיע ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« בי״ט האחרון. [עבה״ט בשם ט״ז ועיין בא״ח סימן תרס״ח בט״ז סק״א כתב עוד בזה ועיין בתשובת חתם סופר ס״ס רכ״ב מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« שמא תלך. [עבה״ט ועיין בט״ז ס״ק י״ט מ״ש ע״ז ועי׳ בתשובת חתם סופר סימן רכ״ד מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק ה)
« ה״ז לוקה. [עט״ז סק״כ ובאר הגולה ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ו שמתרץ השגת הר״ן על הרמב״ם בזה ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק ו)
שתי כניסות, שתיהן כנגד הט״ז ושתיהן באותו עמוד: לשון הלעז שבס״ק ב, והייחוס שבס״ק ג.
« (סימן ר״כ ט״ז ס״ק ב׳) כתב דאם אמר דיא וואך אין שבת בכלל. ואין דבריו מוכרחים דווא״ך הוא שבוע א״כ גם שבת בכלל ולשון דיא ווא״ך מורה על כל השבוע ומ״ש וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה אינה ראיה דנהי דהמנהג מצוי במי שמקבל עליו שלא לאכול בשר דיא ווא״ך שמותר בשבת היינו משום דלא היתה כוונתו רק על ימות החול ולא על » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
« השבת שחייב להתענג ולאכול בשר אבל שאר נדרים דשייכי גם כן בשבת גם שבת בכלל והגע עצמך שהרי העולם קורין שבעת ימים ווא״ך אלמא דבלא שבת אינו נקרא ווא״ך: » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
« (שם ס״ק ג׳) ומו״ה ז״ל כתב מסברא דנפשיה כו׳ ולא משמע כן כו׳. שלא כדת השיג עליו דלאו מסברא דנפשיה כ״כ אלא שפסק כהברטנור׳ והר״ף כמ״ש בש״ך ס״ק י׳: » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
| סעיף | הלשון | מה היא כוללת |
|---|---|---|
| סעיף 1 | קונם יין שאני טועם היום · יום אחד | עד שתחשך / מעת לעת משעת הנדר; ובראשון צריך שאלה |
| סעיף 2 | ביום שאעשה דבר פלוני · אותו היום ולמחרתו | כהיום; ובשני ימים, הלילה שביניהם בכלל |
| סעיף 3 | שבוע זה · שבוע אחד | עד סוף השבוע והשבת בכלל, בלא שאלה / שבעה ימים מעת לעת |
| סעיף 4 | חדש זה | עד ראש חודש, ואף ראש חודש של שני ימים |
| סעיף 5 | חדש אחד · חדש סתם | מיום ליום; וחודש חסר די בו |
| סעיף 6 | השנה זו | עד ראש השנה — ואפילו נאמר בכ״ט באלול |
| סעיף 7 | שנה אחת · שנה זו במעוברת | י״ב חודש, וי״ג במעוברת; ושנה זו אינה עוברת את תשרי |
| סעיף 8 | עד ראש חדש אדר · עד סוף אדר | אדר ראשון / סוף אדר שני; ולהרמב״ם אדר שני אם ידע |
| סעיף 9 | שמיטה זו | כל המחזור, והשנה השביעית בכלל |
| סעיף 10 | שמיטה אחת | שבע שנים מעת לעת |
| סעיף 11 | עד הפסח · עד שיהיה הפסח · עד פני הפסח | כניסה / יציאה / מחלוקת |
| סעיף 12 | עד הקציר · עד שיהיה הקציר | עד שיגיע בשתיהן — שאין הזמן קבוע |
| סעיף 13 | לפי המקום | מקום הנדר בשעת הנדר, להקל ולהחמיר |
| סעיף 14 | קציר סתם | חטים, חוץ ממקום שרובו אחר |
| סעיף 15 | עד זמן משתה בנו | ספק בקביעות, ולחומרא; והרמ״א מצריך המתנה אף לאחר המיתה |
| סעיף 16 | עד הקיץ | כשמכניסים התאנים בכלכלות |
| סעיף 17 | עד שיעבור הקיץ | כשמצניעים סכיני התאנים |
| סעיף 18 | עד הגשם · עד הגשמים | זמן, ירדו או לא / ירידה בפועל מרביעה שנייה |
| סעיף 19 | עד שיפסקו הגשמים | עד שיעבור הפסח |
| סעיף 20 | בחג | יום טוב האחרון בכלל |
| סעיף 21 | מה שאת עושה … עד הפסח | לפי מקום התיבה: הנאה מוגבלת או מעשה אסור לעולם |
| סעיף 22 | עד פסח … עד החג | אסור מיד מחשש למפרע; ואינו עובר את הפסח |
| סעיף 23 | עד החג … עד הפסח | אסור מיד; מלקות אם נתקיים התנאי; והליכה מותרת מן הפסח |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לעמוד הבית · סימן ר״כ · 220 · ♥ לתמיכה