פתיחה לסימן רכ״א, ארבעה עשר סעיפים — ומאה ושישים כניסות של נושאי כלים, הצפיפות הגדולה שבמסכת הנדרים. אסר אדם על חבירו ליהנות ממנו, או אסר על עצמו ליהנות ממנו: והסימן מוציא מזה ארבעה עשר סעיפים של דין — דריסת הרגל שבשדה, החוב, בני הבית, החולה, השולחן, השכירות, השליחות, המתנה, הדיבור, הספר, השלהבת, השחיטה, השופר והלולב. והם הלכות למעשה: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: הנודר הנאה מחבירו
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״א (י״ד סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן זה הוא הנפגש בו הלומד כשהנדר חדל להיות ענין שבין אדם לפיו ונעשה ענין שבין שני ממונות. אמר אדם: ״הנאת נכסיי אסורה עליך״, או ״הנאת נכסיך אסורה עלי״. קצרות הן המילים. והשלכותיהן רצות בארבעה עשר סעיפים ונוגעות בדריסת הרגל שבשדה, בפריעת חוב, במזונות אשה, בביקור חולים, בשותפות מיטה, בשכירות מרחץ, בשליחות שנתנה לחנווני, בכשרות מתנה, בשחיטת בהמה, ובקניין לולב.
וטעם הצפיפות פשוט: כל פסקה פותחת שאלה שבדין. ולפיכך מנה כאן הש״ך שישים כניסות והט״ז ארבעים וארבע — יותר מאחת עשרה לסעיף, הצפופה שבמסכת הנדרים. אין כאן לא סמל ולא דרש במילים, אלא שורה של שאלות ממוניות: מי חייב לשלם? למי הפירות? מאימתי נעשה אחר שליח? והמתנה על תנאי — מקנה או אינה מקנה?
ושני יסודות חוזרים מראש לסוף. הראשון החומרה שמעיקרא: אפילו ויתור אסור במודר הנאה — אף הוויתור שאין אדם נוטל עליו שכר הנאה הוא, ומשום כך אסר סעיף א לעבור בשדה. והשני המיתון שבשלוש צורות ההנאה היוצאות מן הכלל: הנאה בגרמא (החוב), הנאה דממילא (מזונות בני הבית), והנאה שאינה אלא מצוה (השופר, הלולב, האבידה).
הרי ארבעה עשר הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כלשון המקור, עם הסוגריים שבו והגהות הרמ״א —, ואחר כך מפורק פסקה אחר פסקה.
הסימן נפתח במשנת אין בין המודר הנאה מחבירו (נדרים ל״ב ע״ב) ופורש אותה לארבע לשונות. הנדר נאמר בשני פנים — אוסר נכסיו על חבירו, או אוסר על עצמו נכסי חבירו — ובשניהם אותו אדם, הנאסר, הוא הנאסר בפועל. ואחריהם שלוש לשונות ההולכות ומצטמצמות: ״מאכל״, ״הנאת מאכלך עלי״, ״הנאה המביאה לידי מאכל עלי״. כל אחת חותכת במקום אחר, וכל חידושו של הסעיף הוא להראות היכן.
דיני הנודר הנאה מחבירו. ובו י״ד סעיפים:
ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. (ב״י בשם רבינו ירוחם):
« ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. » (רמ״א יו״ד רכ״א:א)
« (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
לאחר שהראה הסימן במה תופס הנדר, מראה הוא במה אינו תופס — וכאן נעשה סימן של דיני ממונות. הפורע חובו של מי שאסר עליו הנאתו: ההנאה ממשית, ואף על פי כן מותרת, לפי שהיא גרמא ולא מתנה. הזן את אשתו ובניו: מותר, שההנאה דממילא היא. הזן את בהמתו: אסור. והלימוד, שכל שאלתו אם יש עליו שכר — ושאלה זו הסעיף עצמו מעיד שנשתנתה תשובתה בזמנים.
המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש״י וריב״ש ורמב״ם) ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי׳ הכנענים אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור אבל ללמד את בנו אפי׳ מקרא מותר ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא״ש והטור) וה״ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב״י בשם הרא״ש ורבינו ירוחם):
« המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש״י וריב״ש ורמב״ם) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי׳ הכנענים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« אבל ללמד את בנו אפי׳ מקרא מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא״ש והטור) » (רמ״א יו״ד רכ״א:ב)
« וה״ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב״י בשם הרא״ש ורבינו ירוחם): » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
הסעיף נוטל שתי העברות — השאת בת ו־השבת אבידה — ומראה ששתי סברות הפוכות הן. המשיא בתו קטנה מוסר אדם שעודנו ברשותו: הרי זה מהנה ממש, וכיוון הנדר הוא הקובע. והמחזיר אבידה מקיים מצוה: ההנאה מותרת לשני הכיוונים — אלא שבמקום שנוטלין עליה שכר חוזרת השאלה להיות ממונית, והסעיף דן בה ככזו.
ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע״פ שפטרו מחיוב מזונותיה ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא״כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש:
« ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע״פ שפטרו מחיוב מזונותיה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא״כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
הסעיף הארוך שבסימן, והאנושי שבהם. אדם נאסר בחבירו, וחלה חבירו. הכל נמדד בכלי אחד — יש על שירות זה שכר או אין? — והתשובה משנה את ההנהגה מראשה לסופה: לעמוד ולא לישב, לרפא את האדם ולא את בהמתו, לומר את הסם ולא לעשותו. ובחציו השני מתהפך כיוון הנדר, ומתברר שדריסת הרגל, שהחמירו בה בסעיף א, נדחית מפני החיים: מחיותיה לא אדריה.
ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד) ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר״ן) אבל לא מיושב חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות:
« ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר״ן) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« אבל לא מיושב » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
הסעיף יורד למוחש שבמוחש: שני אנשים שנאסרו זה בזה מוצאים עצמם במיטה אחת, באמבטי אחת, בשולחן אחד, בכרם אחד. ובכל פעם השאלה גופנית — האם זה מקבל מזה? מיטה קטנה מחממת בגשמים וגדולה אינה מחממת; אמבטי קטנה מגביהה את המים וגדולה אינה מגביהה; קערה אחת עלול לאכול מחלקו, אלא אם כן בעל הבית חוזר וממלאה. וסופו יוצא מן הגוף אל הממון: מכירה, קניה, השאלה והלוואה — הכל אסור, ובגזירה.
ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים ומזיע עמו אף בקטנה ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר (ב״י בשם הר״ן והראב״ד) : אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו:
« ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ומזיע עמו אף בקטנה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר (ב״י בשם הר״ן והראב״ד) : » (רמ״א יו״ד רכ״א:ה)
« אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
שאלת הנכסים הראשונה שבסימן, וממונית גמורה היא: השכיר אדם מרחצו ובית בדו, ואחר כך אסר נכסיו על חבירו. והשוכר משתמש בהם. עדיין ״נכסיו״ הם? התשובה תלויה במילה אחת — תפיסת יד, שיור של שליטה. יש לו — בכלל הנדר; אין לו — יצאו.
המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור אם אין לו בהם תפיסת יד מותר אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו:
« המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
« אם יש לו בהם תפיסת יד אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
« אם אין לו בהם תפיסת יד מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
« אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
לבו המשפטי של הסימן. בית מושכר, והמשכיר רוצה לאסרו על השוכר. והוא נתקל בעיקר מעיקרי דיני ממונות: לשוכר שעבוד, זכות בגוף החפץ, והיא עומדת. והסעיף מביא שלוש דעות — חל אם פירש; אינו חל אלא בלשון הקדש ממש; ולהיפך, השוכר הוא שיכול לאסור, דהא פירותיו הם. וכאן קבע הש״ך את שתי הערותיו הארוכות שבסימן.
המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי׳ פ״ו) והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס״ס זה בשם הרשב״א):
« המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי׳ פ״ו) » (רמ״א יו״ד רכ״א:ז)
« והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס״ס זה בשם הרשב״א): » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
הסעיף המחוכם שבסימן, והנחלק שבפרטיו. אין המדיר יכול ליתן כלום לנאסר — אבל יכול הוא לדבר אל העולם. הולך אצל החנווני ואומר: ״פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה״. והחנווני נותן, ובא ונוטל. וכל המהלך תלוי בתנאי אחד, ותנאי ממוני הוא: שלא יהא המדיר חייב לשלם. משהוא חייב — הרי החנווני שלוחו, וההנאה ישירה. והסעיף מונה את הלשונות החוצות את הקו — לשון ציווי, ולשון יחיד.
הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו:
« הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
היו מהלכין בדרך, ואין לאחד מה יאכל. והסימן פותח שתי דרכים: ליתן לאחר, והאחר ייתן; או, באין אחר, להניח על הסלע ולהפקיר. ואחר כך בא ההיפוך, והוא חשיבותו של הסעיף: שתהא המתנה אמיתית. הייתה על תנאי, או שסופו מוכיח על תחילתו שלא גמר להקנות — בטלה, והאיסור עומד.
היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפי׳ נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה:
« היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« ולא עוד אלא אפי׳ נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
סעיף של שתי שורות, ושתי דרכים מעשיות: לכתוב, או לדבר עם אחר וחבירו שומע. והקושי אינו מתגלה אלא בנושאי הכלים — שאין הנדר חל על דבר שאין בו ממש, ואין בדיבור ממש. והט״ז מוציא מזה שאין הסעיף אלא בשבועה; ונקודות הכסף חולקות.
מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב (או) לדבר עם אחר והוא שומע:
« מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב » (שו״ע יו״ד רכ״א:י)
« (או) לדבר עם אחר והוא שומע: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י)
תשע מילים, ואחת השאלות הדקות שבסימן: אם מצות לאו ליהנות ניתנו, מפני מה אסור ללמוד בספרו של חבירו, ומותר לתקוע בשופרו? שלוש תשובות שונות משיבים שלושה, ואינן עולות בקנה אחד.
אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו:
« אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״א)
הסעיף פותח בחילוק קלאסי וחומרי: בגחלת יש ממש, ובשלהבת אין. ואחר כך נותן מקרה של מצוה מותר. והגהת הרמ״א היא המציתה את המחלוקת החריפה שבסימן: השוחט בהמת מי שנאסר בו — מיטיב לו או מקלקל ממונו? והט״ז חולק על הרמ״א בלשון חזקה שאין כמותה, ונקודות הכסף סותרות אותו דבר דבר, והפתחי תשובה מביא דעת ביניים.
המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב״י בשם אהל מועד):
« המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ב)
« המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ב)
« הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב״י בשם אהל מועד): » (רמ״א יו״ד רכ״א:י״ב)
שני מקרים שהנדר בהם על החפץ עצמו — שופר ומעיין — וקיום המצוה מותר בהם. והכלל מצות לאו ליהנות ניתנו. אבל המעיין מראה מיד את הגבול: בימות החמה הטבילה אף תענוג היא, ואין התענוג מצוה. ובסופו הערת המסדר שהוא כפול בסימן רי״ז.
המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. (כפול סי׳ רי״ז סכ״ו):
« המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג)
« המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג)
« (כפול סי׳ רי״ז סכ״ו): » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג)
הסימן חותם במקרה ששני כללים נפגשים בו. הראשון כלל סעיף יג: שהמקיים מצוה אינו נהנה. והשני מן הכתוב — ולקחתם לכם, שביום הראשון צריך שיהא הלולב שלו. ודבר שהנאתו אסורה אינו נקנה לו. ביום הראשון אינו יוצא, ובשאר הימים יוצא.
הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא אבל ביום ראשון לא יצא :
« הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד)
« אבל ביום ראשון לא יצא : » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד)
הסימן מתחיל במקום שמתחיל פרק אין בין המודר. המשנה מעמידה את ההשוואה שכל סעיף א עומד עליה: מה שבין נדר הנאה לנדר מאכל אינו אלא שני דברים. והגמרא מפרשת מיד מי שנאה, ומה עולה ממנה.
« אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם אוֹכֶל נֶפֶשׁ. » (נדרים ל״ב ע״ב)
« רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדַּר הֲנָאָה » (נדרים ל״ב ע״ב)
סעיף ב וסעיף ג יוצאים ממשנה זו, וכמעט כלשונה — והגמרא מוסיפה עליה את הטעם שהכל תלוי בו: שאין הפורע אלא מבריח ארי.
« מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵידָתוֹ. מָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר — תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ. » (נדרים ל״ג ע״א)
« גְּמָ׳ אַלְמָא אַבְרוֹחֵי אֲרִי בְּעָלְמָא הוּא, וּשְׁרֵי. » (נדרים ל״ג ע״א)
שלוש פסקאות מסעיף ג ומסעיף ב באו מדף זה: קושיית רבי זירא בשפחה, ברייתת יהושע איש עוזא בבהמה העומדת לפיטום, וכוס של שלום דרבי יוחנן.
« זָן עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. מַאי טַעְמָא » (נדרים ל״ח ע״ב)
סעיפים ח־ט נוטלים משנה זו כסדרה. היא הנותנת את שתי הלשונות — של החנווני ושל הפועלים — ואחריהן המתנה לאחר וההנחה על הסלע. והגמרא מוסיפה את רבי יוסי ואת סייגו.
« הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹדֵר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֶעֱשֶׂה. וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה. » (נדרים מ״ג ע״א)
« הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאֶחָד לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּה » (נדרים מ״ג ע״א)
פרק ו עוסק בשלוש הלשונות שבסעיף א, ופרק ז נפתח באבידה ובטעמה. ומן הרמב״ם בא דין המתנה על תנאי שבסעיף ט, ואף דוגמאות האב והרב.
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלְךָ אֲסוּרָה עָלַי » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ו׳ הלכה א)
« הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהַחְזִיר אֲבֵדָה זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה א)
נושאי הכלים של סימן זה הם הצפופים שבכל המפעל: מאה ושישים כניסות לארבעה עשר סעיפים — שישים ס״ק לש״ך, ארבעים וארבעה לט״ז, ארבעים ואחד לבאר היטב, שמונה לפתחי תשובה, שבעה לנקודות הכסף. ואנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר אחת מהן. ערוך השולחן אינו מובא: אינו נגיש לנו בסימן זה. וכן הפרי חדש, ביאור הגר״א ובאר הגולה.
שישים כניסות, הגדולה שבמערכות שקיבל סימן במפעל זה. וארבע מהן מסכתות שלמות: ס״ק מ״ג בקדושת הגוף כנגד קדושת דמים, ס״ק מ״ה בירושלמי דמקום שנהגו, ס״ק ל׳ בעדות, וס״ק ל״ו בגזירת המכר.
« אפילו בבקעה כו׳. אף על פי שאין אדם מקפיד עליו דקי״ל אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה וכתב הב״ח נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך עכ״ל ול״נ דל״ד דבפורע חובו לא מתהני כלום ולא הוי אלא גרמא אבל הכא דמתהני בעצמו בדריסת הרגל אסור וכן משמע ממה שכתבו רש״י והרא״ש והר״ן לקמן גבי אמר הנאה המביאה לידי מאכל דאסור לעבור דרך שדהו לקצר דרכו ללכת לבית המשתה ולא כתבו כן ברישא דמתני׳ אלמא דוקא התם לא מיתסר אלא כשמקצר דרכו משום דאל״כ ליכא הנאה המביאה לידי מאכל כשמקצר דרכו לאכול מהרה אבל הכא דאסור בכל הנאה א״כ בדריסת הרגל אסור בכל ענין ואע״ג דרש״י פי׳ גם במתני׳ דריסת הרגל לעבור בחצרו ולקצר דרכו נראה דלאו דוקא קאמר דהא לקמן סוף סעיף ד׳ מוכח דדריסת הרגל אסור בכל ענין והוא מהש״ס ודו״ק: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק א)
« ואסור ללעוס חטים כו׳. אע״ג דאינו אוכל מ״מ הנאה מגוף המאכל היא: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ב)
« בכ״ד שמשכירין כו׳. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאו לידי מאכל. הרא״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ג)
« וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו. תמיה לי מנ״ל הא דבירושלמי לא מבעיא אלא בנדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשטא ולחומרא משום דכיון דנדר הנאה מן הככר שמא אסור גם בחמום אבל באמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי משמע דמותר דחמום לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא. שוב ראיתי בעט״ז שהשמיט זה ואולי כוון למ״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ד)
« קרדום כו׳. ואיתא בירושלמי ר״פ אין בין המודר דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את המאכל אבל מכנסין האוכל לפסי׳ (כלומר לאלפסין) וקדרות אסור לטחון ולדרוך לקצור צריכא (כלומר מבעיא) ולבצור צריכא ומביאו ב״י וצ״ל דקורדם שמבקעין בו גרע טפי לפי שהוא מהנה האוכל ומתקנו שא״א לבשל בלא עצים א״כ הקורדם שמבקעים בו עצים מתקן המאכל אבל כוסות וקערות ותמחויין אינם מהנין המאכל שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויים והלכך אלפסים וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנים המאכל תו איתא התם בירושלמי רבי בון ברבי חייא מעתה אסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ה)
« יכול כו׳. היינו דוקא שלא מדעתו וכן כתב הר״ן והביאו בית יוסף בסימן רי״ז וכן פשוט בפוסקים שבסי׳ זה והב״ח פסק כר״ח ור״ת והרא״ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא במזונות אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בע״פ וכן נראה דעת הסמ״ע בח״מ ר״ס קכ״ח ס״ק ג׳. וכתב עוד הב״ח מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפילו היה לו ש״ח או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מכל מקום אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן או במודר צריך המדיר הפורע להחזיר ללוה בחנם וק״ל וע״ל סימן רכ״ג ס״ק ה׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« צריך להחזירו כו׳. ואפי׳ היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כך כתב המחבר בח״מ ר״ס קכ״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« ויכול לזון כו׳. אף על גב דמודר מתהני שאין צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולים לצמצם להתפרנס ממעשה ידיהם או לחזור על הפתחים: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ח)
« אבל אסור לזון בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה״ל הנאה גמורה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ט)
« ליטול שכר עליה. כדלקמן סימן רמ״ו ס״ה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י)
« בכוס של בית האבל. והוא של המודר והשמוש אינה הנאה כל כך: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״א)
« ויש חולקין כו׳. ואף על גב דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ״ל די״א דאפילו אמר שילמדנו מותר מיהו אם נכסי שניהם אסורין זה ע״ז אסור בכל ענין כדבסעיף שאח״ז וכ״כ העט״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ב)
« ומתירים כו׳. והב״ח פסק כסברא הראשונה דבכל מילי דהתירו חכמים לעשות למודר כדלעיל מתחלת סימן זה ע״כ אין זה אלא כשהמדיר עושה מעצמו א״נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשות שלוחו בפירוש או לומר לו כל השומע קולי יבא וילמדני אסור כיון דשליחותיה קעביד וע״ל סעיף ח׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ג)
« בכל דבר מצוה. משמע דוקא דבר מצוה וכ״כ רבי׳ ירוחם ומביאו ב״י וד״מ וכתוב בעט״ז הטעם כיון דמצוה היא לא נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ד)
« קטנה או נערה. אבל מותר למסור בו בתו בוגרת אף ע״פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי. הרא״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ט״ו)
« מותר לישא בתו. אפילו קטנה ונערה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ט״ז)
« אלא מחזיר לו בחנם. וא״צ שתפול הנאה להקדש ואם בעל האבידה אינו רוצה לקבל בחנם תפול הנאה להקדש וכן כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דצריך ליתן השכר ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול שכר להקדש. ב״י והאחרונים: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ז)
« לצוות לו. כלומר לחבר לו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ח)
« לא ישב אצלו. שאם ישב אצלו המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר. רש״י. משמע דוקא בחנם אבל אם יושב בשכר שרי וכ״כ הרא״ש והר״ן ופשוט הוא ודלא כהעט״ז שכתב דאפילו נותן לו שכר אסור: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ט)
« אפי׳ אם יש כו׳. שלא מכל אדם זוכה להתרפאות: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ)
« לא ירפאנו בחנם. אבל בשכר יכול לרפאותו אפי׳ יש רופא אחר מטעמא דלעיל וכ״כ העט״ז ופשוט הוא. » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״א)
« ואפילו אם אין כו׳. דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד. » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ב)
« אבל יכול לומר סם כו׳. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב״י בשם הר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ג)
« יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו ואם כו׳. כצ״ל ור״ל אפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ד)
« שהדירו שמעון מנכסיו. והלכך אע״ג דהמודר הנאה אסור בדריסת הרגל מ״מ כאן אמדינן דעתיה דהחולה דמחיותיה לא אדריה אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנוס לביתו כלל כיון דאסור בדריסת הרגל דבכה״ג ליכא אומדנא. ר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ה)
« נכנס ראובן לבקרו. מעומד אבל לא מיושב כצ״ל: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ו)
« אבל לא מיושב. כיון דאפשר בעמידה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ז)
« חלה בנו. של שמעון אינו נכנס לביתו של שמעון כלל. לפי שביתו אסור בהנאה על ראובן וקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ח)
« ויכול ראובן להעיד לשמעון. בין הדירו שמעון מהנאותיו בין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן כ״כ העט״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ט)
« להעיד כו׳. דמצוה שלא לכבוש עדותו באם לא יגיד כו׳ ואין נודרין לבטל לאוין כדלקמן סימן רל״ט עכ״ל עט״ז וקשה דא״כ מאי איריא עדות כל חייבי לאוין נמי ועוד דמשמע הכא יכול ואין איסור בדבר ואי איתא ה״ל למימר חייב אלא נראה דהכא שאני כיון שנדר הנאה ממנו דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט״ו ואפי׳ אם אינה חלה או בשבועה הכא כיון דנדר הנאה ממנו ה״ל איסור כולל דחיילא כדלקמן סי׳ רל״ט ס״ד א״נ מיירי שעכשיו רוצה להיות עד לראות המעשה כדי להעיד וה״א דאינו רשאי משום שמהנהו קמ״ל דליכא בזה משום הנאה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל)
« מפני שהוא מהנהו. שהגוף נהנה מהגוף בימות הגשמים: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״א)
« אף בקטנה. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ב)
« ומיסב עמו במטה. קטנה אפילו בימות הגשמים ולא חיישינן שמא יישן אצלו ויאכל עמו על השלחן ולא חיישינן שמא יאכל משלו דכיון דהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב׳ אכסנאים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. הרא״ש. וע״ל סי׳ פ״ח ס״ק ב׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ג)
« ואם דרך כו׳ מותר. דאפילו יאכל יותר מחבירו אינו נהנה דבלאו הכי נותנים להם כל שבעם: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ד)
« שמרפה הקרקע לפניו. ונוח לו לחרוש אחריו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ה)
« ולא ימכור כו׳. דגזרינן אטו לא יקנה וכן לא ישאילנו ולא ילונו [כו׳] גזירה אטו להשאיל וללות. ש״ס. ופרישה כתב ולא ימכור ולא יקנה ממנו ר״ל זבינא מיצעי ע״ד שנתבאר בר״ס רכ״ז עכ״ל וז״א דדוקא התם דאסר מכל ישראל לא מיתסר משום גזירה אלא בזבינא מיצעא אבל הכא דאסור משום גזירה בכל ענין אסור וכ״כ הב״ח וכן משמע להדיא מהרמב״ם פ״ז מה״נ ומביאו הטור לקמן סימן רכ״ז וכ״כ הר״ן להדיא ריש דף מ״ג ע״ש גם בעט״ז לא כוון יפה שכתב ולא ימכור לו שמא יוזיל לו ויהנהו וכן לא יקח ממנו שמא יקח ביוקר ויהנהו עכ״ל והא ליתא דאפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וק״ל: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ו)
« תפיסת יד. דמקבל (בעיסקא) [בטסקא]. ש״ס. ופירש״י והרא״ש דהיינו שהשוכר קבלו לתת ממנו מס בכל שנה ושנה והר״ן פירש שאינו נוטל חלק ידות בריוח המרחץ אלא נותן לו דבר קצוב בכל שנה. והרמב״ם והסמ״ג מפרשים דהיינו שאין למשכיר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ שום שיור וכדאיתא בב״י: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ז)
« מותר. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ח)
« אבל אם אסרו בפירוש כו׳. כתב הפרישה סל״ט דאפילו הי״א והרא״ש דבסעיף שאח״ז מודה הכא כיון שאינו אוסר המרחץ על השוכר אלא על שמעון דעלמא וליתא דהא הי״א והרא״ש דלקמן כתבו ליישב הא דאמרינן בש״ס גבי דין דהכא אם אין לו תפיסת יד מותר דאיירי בקונם וכן משמע בתוס׳ ר״פ השותפין והרא״ש דאין חילוק ודעת הר״ן אדרבה להיפך דעל השוכר יכול לאסור וכן כשאוסר אותו על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד אסתלק ליה שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לאו כל הימנו דכיון דאשתייר ליה שיעבודא דשוכר כשהוא נהנה לא מן המדיר הוא נהנה אלא מן השוכר וכן מסיק הריב״ש בתשו׳ סי׳ שנ״ה וכתב שזה נראה נכון: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ט)
« המשכיר בית לחברו. ואין לו בו תפיסת יד: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ)
« לא חל. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״א)
« י״א כו׳. סברא זו כתב הטור בשם ר״ת ושמסקנת הרא״ש כסברא האחרונה נראה שהבין שמ״ש הרא״ש בפ׳ השותפין מכאן הורה ר״ת כו׳ עד אבל אם אסרוהו בפירוש אסור הכל הוא מדברי ר״ת ומ״ש אח״כ א״נ יש לחלק כו׳ הוא מסקנת הרא״ש והא ודאי ליתא מכמה הוכחות למעיין בהרא״ש ואין להאריך אלא הדבר פשוט הוא דדעת ר״ת דאפי׳ אוסרו בפירוש אינו יכול לאסור בקונם וקשה והא אמרינן בערכין כו׳ עד סוף הענין הוא הכל מדברי הרא״ש ואדרבה מסקנת הרא״ש הוא דעת ר״ת וכ״כ התוספות והר״ן בשם ר״ת להדיא גם בתשו׳ הריב״ש ר״ס שנ״ה שכתב השואל בנדרים פ׳ השותפין כתב הרא״ש בשם ר״ת דבפירוש אסור והרא״ש הסכים דאפילו פירש מותר בקונם אבל לא בהקדש כו׳ נראה דהשואל נמשך לדברי הטור ולא דק גם הריב״ש השיב לו שם מ״ש אתה בשם ר״ת כ״כ התוס׳ ור״ת ז״ל תירץ בע״א וחילק בין קונם להקדש דבקונם יכול לאסור כו׳ עיין שם ותימה שלא השגיח שום א׳ ממפרשי הטור בזה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ב)
« וי״א שאפי׳ כו׳. כתב הב״ח הטעם דהמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שעבודא דשוכר דהקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד משא״כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שעבוד דשוכר עכ״ל וכיוצא בזה כתב הפרישה ולא ביארו על נכון דהא אמרינן בכתובות פ׳ אע״פ דף נ״ט ע״ב ופ״ב דנדרים קונמות כקדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ולא קדושת דמים (וכמ״ש בח״מ ס״ס קט״ז ע״ש) וכמו שפירש״י בכתובות ונדרים שם דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד כגון שהיה לו שור והקדישו דה״ל ראוי לגבי מזבח אבל לא קדושת דמים דבדק הבית וכן כתב הרשב״א בחדושיו בפ׳ השולח וכתב שכן הסכמת הגאונים וכ״ד הר״ן וכ״כ הריב״ש בתשובה סימן שנ״ה שכן הסכימו האחרונים ודחו דברי ר״ת דסובר דאף קדושת דמים בזמן הזה מפקיע מידי שיעבוד וכן כתב בתשו׳ הרשב״א סימן תשמ״ב המקדיש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דאינו קדושת הגוף דסתם הקדש הוה לעניים עכ״ל וכן כתב הבית יוסף לקמן ס״ס רנ״ט בשם תשובת הרמב״ן סימן רס״ט וכן דעת הרא״ש במסקנא בפ׳ השותפין וז״ל א״נ יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר (כשאין לו תפיסת יד) משום דאסרו בקונם באלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר והך דפ׳ אף על פי (במשכן לו שדה) מיירי בב״ח וקדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים והא דערכין מצי המשכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזור אליו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש עכ״ל דמה שכתב דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההוא דערכין היינו אותו חלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות דסתמא דמלתא הוא שוה יותר אבל אותו חלק שיש לשוכר בו אינו יכול להקדיש דכיון דלחלקו משועבד אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מיהו כיון דהקדש והשוכר שותפין אסור לדור בו וכדכתב הרא״ש לעיל מיניה בסמוך ומה שכתב והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודא היינו דאלמיה לשעבודא דיכול לדור בו ואפי׳ חלקו השוה יותר אינו יכול להקדיש וכן מוכח בתוספות שם שכתבו וז״ל אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסור לכ״ע דודאי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר וההוא דאף על פי דלא קדשה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב עכ״ל וכן כתב הרא״ש פרק שור שנגח את הפרה להדיא וז״ל בין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר אבל חלקם אינם יכולין להקדיש מידי דהוי אלוה שאינו יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכ״ש אלו שכבר זכו בחלקם ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש והא דאמרי׳ בכתובות (פרק אף על פי) לכשאפדנה תקדש (ומקמי הכי לא קדיש) משום דבעי לאקדושי כולה וכן המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדיש הלכך פריך היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש ומתוך זה נ״ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אף על פי שמשכנו או משכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כ״ז שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומא ממכר הוא והרי מכר הנאתו כן נראה לי הלכה למעשה עכ״ל והיינו טעמא די״א אלו דבקונס אינו יכול לאסור כי אם בהקדש ממש כיון שאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע וכן כ׳ בעט״ז טעם זה ומתוך דברי הרא״ש אלו נתבאר שסובר כדעת הרמב״ן והמחבר שאין חילוק בין משכנתא לשכירות ודלא כמ״ש במסקנא בהשותפין וכן מוכח דעת התוספ׳ בכתובות פ׳ אף על פי ודלא כיש מחלקין כן בתוס׳ בערכין (דף כ״א ע״א) ובנדרים שם וכן נראה דעת הר״ן וכן נראה דעת רבינו ירוחם ני״ט ח״א וכן מוכח דעת הר״ר יונה והרשב״א שהביא שם וכן מוכח דעת הסמ״ג לאוין רמ״ב דף ע״ב ע״א וכן עיקר גם נתבאר לך מדברי הרא״ש אלו דאפילו בקונם כללי דהיינו שאוסר לכ״ע אינו יכול לאסור כיון דאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע ודלא כמו שכתב הר״ן והריב״ש שם בשם ר״ת דמחלק בהכי וס״ל דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שעבוד וכן נראה מדברי הט״ו שאין לחלק בזה. ולענין דינא נראין דברי הר״ן והריב״ש שהבאתי בס״ק ל״ח נכונים ואע״פ שמדברי התו׳ דנדרים ושאר דוכתי נראה שאין לחלק בזה מכל מקום למקצת שינויי דתוספ׳ שרי בקונם בכל ענין וגם להרא״ש וטור מותר בקונם בכל ענין א״כ אפילו תימא להחמיר מ״מ כשאוסר על אחר כדאי הם רוב הפוסקים והר״ן והריב״ש לסמוך עליהם כיון שאינו אוסר על השוכר אם כן המדיר מהשוכר הוא נהנה כן נ״ל אבל בלאו הכי יש להחמיר בקונם אפי׳ אסר נכסיו המשועבדים למלוה וכדעת הר״ן והפוסקים דקונם כקדושת הגוף דמי ומפקיע מידי שעבוד ומיהו כתב הר״ן בכתובות ס״פ אף על פי ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה ומביאו בית יוסף ס״ס זה ועיין בח״מ ס״ס קי״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ג)
« אם לא בלשון הקדש ממש. אז יכול לאסור חלקו של הבית השוה יותר מדמי השכירות והלכך אסור השוכר לדור בו וכן במשכונא דוקא כששוה יותר מהחוב אבל כשאין שוה יותר וכ״ש אם אין לבעל חוב מקום לגבות את חובו אלא מזו אינו יכול להקדיש דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו שנתבאר בס״ק שלפני זה והמחבר קיצר בדבר: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ד)
« בלשון הקדש. משמע דבהקדש לכ״ע יכול לאסור וגם בב״י לא הביא מי שחולק ע״ז אבל רבינו ירוחם כתב בני״ט ח״א בשם הרשב״א והר״ר יונה דבין בשכירות בין במשכונא אינו יכול להקדיש אפילו שוה יותר ודוקא המשכיר לו בית זה אבל המשכיר לו בית סתם יכול להקדישו ויתן לו בית אחר וכ״ד הר״ן פרק השותפין וכ״כ הריב״ש סימן שנ״ה שכן הסכימו האחרונים וכן נ״ל ראיה מהירושלמי דפ׳ מקום שנהגו דגרסינן התם תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו ה״ז דר בתוכו חנם ע״כ והתוס׳ והרא״ש בנדרים הבינו שהירושלמי מחלק דכשלא הקדים לו שכרו יוכל להקדישו וכשהקדים לו שכרו אינו יכול להקדיש שאינו ברשות המשכיר כלל ולכך כתב הרא״ש על הירושלמי ותמיה לי מה תלוי בהקדמות השכירות דשכירות קרקע נקנה בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה עד כאן לשונו ותימה לפי הבנתם היאך קאמר אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר בה כדפריך בערכין (ד׳ כ״א ע״א) במעילה קאי ועוד מאי ענין דר בתוכו חנם דקאמר (ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כמו שהביאו התוס׳ דערכין דף כ״א ל׳ הירושלמי בסגנון אחר ומכל מקום אף ל׳ הירושלמי שהביאו שם יש לפרשו כפי׳ מיהו בסמ״ג מביא גירסת הירושלמי וכמ״ש ומביא ג״כ ראיה ממנו ומחלק ג״כ בין הקדים השכר ללא הקדים השכר לענין אי הוי הקדש וליתא אלא כדפירשתי) אלא אדרבה הירושלמי בין ברישא ובין בסיפא מיירי שנקנה לו הבית להשוכר וכוונתו דל״ת דברייתא מיירי אפילו כשהקדים לו שכר מעלה שכר להקדש דהקדש מפקיע מידי שעבוד דהא ליתא אלא אינו יכול להקדישו כיון שהשכירו והלכך כשלא הקדים שכרו הוא דמעלה שכר להקדש דנהי דזה דר בתוכו משום שאינו יכול להקדישו להפקיע שעבודו דשוכר מכל מקום שכרו שלו המגיע לו יכול להקדיש אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם שהרי כבר נתן לו שכרו ושוב אינו יכול להפקיעו שיצטרך להעלות שכר להקדש וכן משמע בריב״ש סי׳ שנ״ה להדיא כדפי׳ וז״ל אבל אם השכיר לו בית זה אין מעלה שכר להקדש ואין הדר בו במעילה דלא חל ההקדש אלא לאחר זמן השכירות דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד השוכר ואפילו בלא הקדים שכר דמכל מקום שעבוד יש לו על הבית ההוא ואין הקדש דמים מפקיע אלא שאם הקדים לו שכר דר בו חנם ואם לא הקדים שכר נותן השכר להקדש וכיון שהקדיש גוף הבית גם השכירות בכלל וכן אמרו בירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו עכ״ל וכן כתבו התוספות דערכין והריב״ש שם בשם התוספתא דהמשכיר אינו יכול להקדיש וההיא דש״ס דילן בערכין יש לאוקמא בבית סתם כמו שכתבו רבינו ירוחם והר״ן והריב״ש עוד נראה לי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ואין להקשות מנ״ל לש״ס להקשות יש לו׳ דלישנא דוהקדישו משמע ליה דחל ההקדש ולהכי פריך וכיון דהקדישו היכי מצי דייר בו וכן כתב הרב לקמן סי׳ רכ״ח ס״ז אם יש לו משכון ויש אומרים שאפילו המותר אינו יכול להקדיש והוא מדברי רבינו ירוחם ני״ט דלעיל ותימה שסתם כאן דיכול להקדיש וצ״ע: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ה)
« ושוכר יכול כו׳. כן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרמב״ן ושוכר נ״ל דיכול לאסור כו׳ והוא תוספתא ערוכה הביאוה התוספות בערכין דף כ״א ע״א ע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ו)
« המשאיל כו׳. כלומר וכן המשאיל שוה למשכיר בכל ענין שנתבאר וכן משמע בעט״ז וכן משמע בהגמי״י שם שכתב על דין דמשכיר מכאן דקדק ר״ת דהמשאיל כו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ז)
« הנותן טבלא כו׳ מותרת. כיון דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף הכלי כלום ואין בו כח לאסור הכלי ואפילו היה אומן קונה בשבח כלי היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסימנים ואין בהם ממש עכ״ל הרא״ש ועיין בח״מ סי׳ ש״ו כתבו הט״ו דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי ועיין בסמ״ע שם ס״ק ו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ח)
« אבל אינו מחוייב לפרעו. דא״כ ה״ל שלוחו והיה חבירו אסור בו. והוא הדין נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמלתא נקט. טור והרא״ש וכ׳ בתשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ קט״ז דף קנ״ב ע״ג רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פלוני לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע״פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ועיין שם: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ט)
« וכן מותר לומר כל הון. כתב הפרישה נראה דבזה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו דלא שייך לשון שליחות בלשון רבים וע״ל סימן רל״ה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ)
« כל הזן כו׳. כתב הב״ח דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד אם תזון כו׳ ע״ש וע״ל סימן רל״ה ס״ס ב׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״א)
« ואין לו מה כו׳. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו וכ״פ הרא״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ב)
« הרי הוא מופקר כו׳. ואע״ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג׳ כמ״ש בח״מ סימן רע״ג ס״ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה ועי״ל דאף מד״ס אינו אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר עכ״ל הב״ח ועי״ל כמ״ש התוספות בס״פ אין בין המודר דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אין צריך ג׳ וע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ג)
« או לדבר עם אחר כו׳. ואף על פי שחבירו שומע אין בכך כלום כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע״פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. כן כתב בית יוסף בשם תשובת הגאונים: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ד)
« אסור כו׳. ול״ד למודר הנאה משופר דלקמן דמותר בתקיעת מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דהכא כיון שיש להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה״ז נהנה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ה)
« אסור בגחלתו. ע״ל סימן קמ״א ס״ק י׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ו)
« ומותר בשלהבתו. פי׳ מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ז)
« בהמה בריאה. מפני שהוא מקלקל אבל לא במסוכנת שהוא מתקן וע״ל סימן י׳ ס״ק ד׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ח)
« מותר לתקוע בו כו׳. משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא״ח סימן תקפ״ו ס״ה כתב המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וכמו שכתב בבית יוסף בשם הכל בו וצ״ע. ולענין הלכה הביא בב "ח בא״ח שם מחלוקת הפוסקים בזה ופסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי׳ בעצמו וע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ט)
« יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל אסורי הנאה וכן כתב הרב בא״ח סי׳ תרמ״ט ס״ב ע״ש. דין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון נתבאר בא״ח ס״ס קצ״ו עיין שם: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ס)
ארבעים וארבע כניסות, יותר משלוש לסעיף. ושתיים מהן מכריעות להלכה: ס״ק ל״ו, המעמיד את כל מהלך סעיף ח על חיוב התשלום, וס״ק מ״ב, שהט״ז חולק בו על הרמ״א בשחיטה בלשון שאין כמותה כמעט.
« אסור לעבור על שדה. פרש״י ר״פ אין בין המודר דמיירי שמקצר דרכו בזה אבל ממה שכתב לקמן סעיף ד׳ בדין ואם נכסי שמעון אסורין כו׳ משמע דבכל גווני אסור דריסת הרגל: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק א)
« בכל דבר שמשבירין כו׳. כיון שמוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל. הרא״ש: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ב)
« להראות בו. שיהא נראה חשוב ויתנו לו חלק טוב: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ג)
« וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה. בטור כתוב שדבר זה הוא בעיא בירושלמי וצריך לתת טעם למה מספקא ליה בזה ולמה יהיה מותר טפי מכל הנהו דחשיב עד הנה ונראה דיש סברא דשאני כל הנהו שהוא נהנה בדבר שאין לו לנאסר כגון כלים וסוס מה שאין כן בזה שיכול בעצמו לקנות המאכל: ומ״ש וכן אסור לחמם ידיו כו׳ תמוה הוא דלמה יהיה זה אסור באומר המביאה לידי מאכל וכן מוכח בירושלמי שהביא ב״י דבעיא היא זו בנודר מן הככר דבזה דוקא מספקא ליה ובלבוש כתב האי וכן אסור לחמם כו׳ לעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ד)
« יכול לפרוע חובו. שאע״פ שעל ידי זה מפטר הוא מחובו מכל מקום לא הוה אלא גרמא בעלמא הואיל שאינו מחויב לחזור לשלם לו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ה)
« ואפי׳ היה לו משכון. משום דא״ל הייתי מפייס ליה ויהיב לי משכוני: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« ויכול לזון את אשתו כו׳. בטור כתוב בשם ר״ת ובזה דוקא כשזן אותם לפניו ולא אמר כלום הוה דרך מתנה ויש מפרשים דמענג׳ במזונות יתרים כו׳ והקשה הטור על הרא״ש למה הביא זה דאינו אלא לרבנן כו׳ ונראה ברור דגם ר״ת עצמו לא כתב כן להלכה אלא לפרש דברי התלמוד דלא אמר דדין זה הוא אליבא דחנן דוקא אלא ודאי אתיא אפילו כרבנן כמו שכתב הרא״ש הביאו בית יוסף אבל להלכה ודאי סבירא ליה כחנן כדפסקינן בהדיא כוותיה בגמרא רק על הרא״ש יש לתמוה למה הביא דברי ר״ת אלו כיון שאינם להלכה וכמו שהקשה הטור ובבית יוסף תירץ דלענין נדר לא קי״ל כחנן והוא תמוה מאד כיון דפסקינן סתם בפרק בתרא דכתובות הלכה כחנן היאך נאמר דלאו בכל מקום קאמר ונראה לע״ד לתרץ גם דברי הרא״ש שמביא דברי רבינו תם בשביל היש מפרשים שמביא אחר זה דמיירי במזונות יתירים אע״ג דלדידן אין נ״מ מזה דבכל גוונא מותר מ״מ יש נפקותא לענין סיפא דקתני אבל לא יזון בהמתו דמיירי אפי׳ במזונות יתירים כמו הרישא וכן מבואר מדברי הרא״ש שאחר שכתב י״מ כתב דההיא דלא יזון בהמתו מיירי ג״כ ממזונות יתירים ודבר זה כתב הר״ן הביאו ב״י כן נ״ל כוונת הרא״ש ובפרישה הקשה דברי ר״ת אהדדי דכאן כתב דוקא במזונות יתירים מותר ולעיל התיר לגמרי בריש הסימן וכן הקשה על דברי הרא״ש דמביא דברי ר״ת אהדדי ונכנס לתירוצים ואין כאן קושיא כלל דלעיל כתב הטור בשמו מה שהוא להלכה והיינו כחנן וכאן כתב לרבנן לפרש דברי המשנה בלחוד ולא להלכה וזה מבואר בקושיית הטור וכבר כתבנו ליישב הכל כנ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« אסור לזון בהמתו. כבר כתבתי דאפילו במזונות יתירים וכתב הר״ן אפי׳ בזנה ביותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דמפטמי טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ״ה אסור: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ח)
« כיון שמותר ליטול שכר עליה. דשכר פיסוק טעמים הוא נוטל דהיינו שלומד עמו הטעמים לקרות דזהו לאו דאורייתא אבל כל שהוא דאורייתא לא דכתיב ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם כאשר צוני ה׳ אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ט)
« והאידנא שמותר כו׳. כמבואר סימן רמ״ו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י)
« ובכוס של בית המרחץ כו׳. פי׳ הרא״ש הוא מים חמים כדאיתא פרק כירה שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״א)
« הצריך שליחות. פירוש שאין לו רשות לעשות אם לא שיצוה לו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ב)
« מותר לישא בתו. פירוש שמעון מותר לישא בתו של ראובן וסיים בטור אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה וקשה למה הוצרך הטור לכתוב דין זה שהרי בגמרא פריך על זה פשיטא שהרי גדולה מזו אמרו שמותר למדיר לזון בניו של המודר אף ע״פ שהם ברשות המודר כדלעיל. ונראה דהטור נזהר שלא נטעה לומר כיון דיש מצוה ליתן לבתו נדוניא כמבואר בא״ע סימן ע״א בהג״ה דהיא מצוה אלא דלא כייפינן עליה כמו דכייפינן למזונות היה לנו לפרש דלא התירו לשמעון המדיר לישא בת המודר אלא במקום שאין דרך לתת נדוניא לבתו על כן לא מהנהו במידי אבל באם הדרך לתת נדוניא וזה לקחה בחנם אין לך הנאה גדולה מזו ואסור על כן כתב הטור דזה אינו דנלמד בקל וחומר ממה שאיתא בגמרא על זה לענין מזונות דהא המזונות הם חיוב עליו ואפילו הכי לא חשבינן ליה הנאה ק״ו לנדוניא שאינו אלא מצוה בעלמא וזהו שהאריך הטור וכתב שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה להורות אם פטרו מן החיוב לא אוסר ק״ו פטרו ממצוה בעלמא זהו נ״ל ברור ונכון: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ג)
« שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר. והוי אמינא דאסור משום פריטי דרב יוסף דהיינו שבשעה שעוסק בהשבת אבידה פטור ליתן ריפתא לעניא דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ד)
« מחזיר לו בחנם. פי׳ אם רוצה אבל אם אינו רוצה חייב ליתן השכר ויפול להקדש כדלקמן: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ט״ו)
« שאסר הנאתו. בגמרא איתא בלשון שאסר נכסיו ואם כן למדנו שאף אם אומר הנאת ממוני עליך אסור ליהנות גם מגופו כמו כאן והיינו אם נותנין שכר מאותה הנאה מקרי מנכסיו דהוה כאילו קיבל ממנו השכר וחזר ונתנו לו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ט״ז)
« יכול ראובן ליכנס כו׳. שהרי נכסי החולה אין אסורין על המבקר אלא נכסי המבקר אסורין על החולה: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ז)
« לצוות לו. פי׳ לחבר עמו כמו צוותא בעלמא: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ח)
« אלא מבקרו מעומד. כיון שעל זה אין נותנין שכר: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ט)
« אפי׳ אם יש רופא כו׳. דלא מכל אדם זוכה להתרפאות: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ)
« ואפילו אם אין דרך ליטול שכר לרופא. דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד גמרא: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״א)
« והוא יעשנה. ובלבד שיהיה הסם מבעל בהמה. ב״י: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ב)
« והיא תמות. דהוה ליה כמחזיר אבידתו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ג)
« ואם מת כו׳. דאין הנאה למתים: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ד)
« יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו. דלא אסר המבקר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוה הנאה לאביו ובקצת ש״ע כתוב כאן מעומד והוא טעות סופר: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ה)
« ואם נכסי שמעון. פי׳ שנכסי החולה אסורין על המבקר נכנס ראובן לבקרו אע״פ שיש לו הנאת דריסת הרגל בבית החולה מ״מ החולה שאסר נכסיו על המבקר לא נתכוין להדירו במקום שחיותו תלוי בו דהיינו כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה כמו שארז״ל. אבל מ״מ אסור לישב כיון שאפשר בעמידה. וכתב הר״ן דאם אסר המבקר על עצמו נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דלא אדריה מחיותיה: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ו)
« חלה בנו אינו נכנס כלל. דמחיותיה דבריה אפשר דאדריה שלא יכנס לבקרו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ז)
« ולא ימכור וכו׳. פירוש אם המוכר נדר מהלוקח שלא יהנה ממנו אם המקח שוה עם המעות יש הנאה לשניהם ואסור מן הדין לשניהם ואם יש זול במקח ממילא יש הנאה ללוקח המודר דוקא ואסור לקנות אלא משום גזירה אסור למכור שמא יבוא לקנות ואם הוא ביוקר גזרינן לקנות אטו למכור ואם הלוקח נדר מהמוכר הוה איפכא ועיין סי׳ רכ״ז: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ח)
« ולא ישאילנו כו׳. דגזרינן לשאול אטו להשאיל ללות אטו להלוות: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ט)
« תפיסת יד. פירוש איזה כח בעלמא: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל)
« אם אין לו בהם תפיסת יד מותר. דאינו בכלל נכסיו וכשאסר נכסיו לא היה דעתו על זה המרחץ: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״א)
« יש אומרים שחלה האיסור גם עליו. אע״פ שהוא משועבד להשוכר מכל מקום אמרינן בגמרא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וקונם כהקדש דמי ויש אומרים השני ס״ל דקונם אינו בכלל הקדש ואינו מפקיע השעבוד שיש להשוכר עליו אף על פי שאסר המשכיר בפי׳ ונראה דלדידן אפי׳ אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא״ש בתשו׳ כלל י״ג והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה כו׳: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ב)
« אינו יכול לאסרו עליו. זהו דעת ר״ת בבית יוסף ומשמע אפילו בפירוש והיינו כיש אומרים השני דבסמוך והא דכתב הטור דעת יש אומרים הראשון בשם ר״ת היינו רישא לחוד דהמשכיר בית לחבירו כו׳ לא חל איסור על הבית אבל מה דסיים אחר כך ואם פירש כו׳ אין זה דעת ר״ת דאל״כ קשה מהכא דברי ר״ת אהדדי ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא לי״א הראשון דבפי׳ יכול לאסור וממילא גם כאן בשאלה יכול לאסור בפירוש: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ג)
« קודם שפרעו מותרת. דאפילו אם נאמר אומן קונה בשבח כלי היינו ביש ממשות כגון עצים ועשאן כלי אבל האי אומן לא עשה אלא מצייר בסמנים לחוד ואין בהם ממש כן כתב הרא״ש בתשובה הביאו בית יוסף: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ד)
« המודר הנאה מחבירו יכול המדיר כו׳. בגמ׳ איתא דאין לו למודר מה יאכל וכתבו הרא״ש והטור דלאו דוקא אלא ה״ה אם יש לו הרבה לאכול: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ה)
« אם ירצה המדיר לפורעו. כן כתב הרא״ש והר״ן מטעמא דאם הוא חייב לשלם מן הדין הוה שלוחו ומהנה ליה ואסיר ודבר ברור דגם בדין דאומר כל הזן אינו מפסיד דאין הדין דחייב לשלם דגם שם יש הוכחה זו דאין שייכות תשלומין אלא א״כ הוה שלוחו דאם לא כן יאמר לאו בעל דברים דידי את ולא הוצרך בעל הש״ע לכתבו שם דסמך על מה שכתב בשני בבות הראשונות וא״ל לא היה לו לכתבו אלא בבבא ראשונה לחוד וכלשון הטור באמת י״ל דרצה להורות שלא נטעה במה שכתב הטור וחוזרין ונוטלין שכרן היינו בדרך חיוב קמ״ל דה״ק שיש היתר ליטול שכר אם ירצה ובכל מקום ההיתר הוא דוקא מחמת שאינו חייב לשלם מדינא וכן כתב בלבוש סי׳ רל״ה באומר כל הזן אינו מפסיד דאין צריך לשלם רק אם ירצה אלא דבפרישה חלק עליו כאן ובסימן רל״ה ואמר דאין שייך שליחות אלא במדבר עם היחיד אבל במדבר עם רבים כל הזן וכו׳ אין שם שליחות ומכל מקום חייב לשלם מן הדין ונראה דלא דק כלל בזה דהא בגמרא פרק המדיר (כתובות דף ע׳) אמרינן לא מבעיא באומר כל הזן אינו מפסיד פשיטא דמותר אלא אפילו אומר לחנוני איני יודע מה אעשה דכיון דלדידיה אומר הוה אמינא דשלוחו הוא קמ״ל דאפילו הכי מותר ואם איתא דבכל הזן אינו מפסיד צריך לשלם לו מן הדין ואפ״ה מותר מה שאין כן באומר לחנוני דאין היתר אלא מחמת שאינו צריך לשלם לו הרי רבותא גדולה היא בכל הזן אינו מפסיד ולמה עשה התלמוד ממנו לא מבעיא ומלבד כל הנ״ל אין שום התחלה לו׳ שלא יהיה שלוחו ויכול להוציא ממנו מעות דהא הוה כפורע חובו של חבירו שאין צריך לשלם לו כנזכר סי׳ קכ״ח בח״מ ועיקר איסור והיתר דכאן תלוי בחיוב ופטור לשלם לו ועל כן דברי הפרישה בזה אינם הלכה כלל: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ו)
« כל השומע קולי יזון לפלוני. כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד כיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו. ובפרישה כתוב שגם כאן צ״ל לא יפסיד ולא נראה כן: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ז)
« נראה כשלוחו. פי׳ וצריך לשלם לו מן הדין: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ח)
« שלא ידבר עם חבירו. זה קאי אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ״ש סי׳ רי״ג: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ט)
« אסור לנאסר ללמוד בו. כן כתוב בתשו׳ מיימון הביאו בית יוסף והוא מטעם שהרי אין חיוב על האדם להשאיל ספרו לחבירו שלא לדעתו כמו שאין חובה עליו ליתנו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שהיה צריך ליתן. וכ׳ בתשובות מהר״ם שהקשה מההיא דסעיף (ג׳) [יג] המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה. ותמה אני דאין כאן קושיא דהא בהדיא כתוב בתשו׳ מיימון שהטעם שאין משאילין ספרים מפני שמקלקלן שהקלקול מצוי בהן מה שאין כן בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו וכן ההיא דמודר ממעיין כו׳ וזה פשוט לע״ד ולפי מה שאכתוב בסמוך בלא״ה ל״ק מידי: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ)
« ומותר בשלהבתו. נראה דכאן הוה הדין גם כן כמו לענין עבודת כוכבים בסי׳ קמ״ב סעיף א׳ וכפי מה שכתבנו שם: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״א)
« מותר לשחוט לו בהמה בריאה. הטעם שחשוב קלקול מדאיתא בשוחט בסכין של עובד כוכבים בסימן י׳ דלא חשיב הנאה ואף שאיני כדאי לחלוק על הרב בעל אהל מועד שהוא המציא דין זה כמבואר בבית יוסף מ״מ אמרתי שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה שישחוט לו ויתירנה לו לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבים אמרינן שאין בשביל איסור עבודת כוכבים איסור בסכין של עובד כוכבים וראיה מפורשת מדברי התוספות פרק האורג (שבת דף ק״ו) שכתבו בד״ה חוץ מחובל כו׳ וז״ל אע״ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרינן פ״ק דחולין סכין של עובד כוכבים מותר לשחוט בה מודה רבי יהודה לענין שבת דחייב ולא חשיב מקלקל דדוקא לענין עבודת כוכבים חשיב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון שקלקולו יותר על תקונו עכ״ל הרי מפורש לפניך דלא ילפינן לענין שבת מעבודת כוכבים בזה וה״ה נדרים כיון דאמרינן דוקא גבי ענין עבודת כוכבים גלי רחמנא ולא במקום אחר ואע״ג דבפ״ק דחולין (דף ח׳) כתבו התוס׳ דדוקא לענין שבת הוה הנאה כיון דמלאכת מחשבת אסרה התורה והוא נתכוין להנאה זאת אין מזה קושיא ואדרבה משם ראיה דהא גם בנדרים אנו הולכין אחר כוונת הנודר והוא מתכוין כאן להנאה ותו דק״ו הוא בנדרים מדמצינו בריש פרק אין בין המודר ברבי אליעזר דס״ל אפילו ויתור אסור במודר דהיינו אם אחד מוכר לחבירו דרך להוסיף א׳ או ב׳ ובמודר הנאה קפדינן אפילו על הנאה מועטת כמ״ש הרא״ש שם והר״ן ומטעם זה אסרינן ריש סימן זה אפילו דריסת הרגל דלא קפדי אינשי כמ״ש שם הר״ן ק״ו שיש לאסור הנאה גדולה כזאת שמכשיר וממציא לו אכילה מה שלא היה יכול לאכול בלאו הכי וראייה עוד ממה שכתב הראב״ד בפ״ו דשבועות וז״ל שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר ע״ד רבים דימול וישחוט בחנם דמה מצוה יש בהתרת נדרו אבל אם צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במעשה ידיו לא יוכל למול ולשחוט יתירו לו ואם נשבע על שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד בניהם בחנם עכ״ל הרי שהתחיל ב׳ פעמים במילה ושחיטה ובסוף לא זכר שחיטה שיעשה להם בחנם אלא שזה אסור כיון שאינו מצוה עליו על כן נראה ברור דאי ראה הרב רמ״א דברים שזכרנו לא היה קובע כאן להלכה להקל) ואיסור גמור הוא כנלע״ד: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״ב)
« מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. בא״ח סימן תקפ״ו בבית יוסף כתב בשם כל בו דדוקא אחר יתקע לו אבל המודר עצמו לא יתקע דפעמים שאדם נהנה במה שהוא תוקע וכן כתב שם בשלחן ערוך ולפי זה ודאי לא קשה מידי מההיא דסעיף י״א שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו בלאו האי סברא שכתבתי שם אלא מטעם דהכא דודאי התורה משמחת לב שהרי אסור ללמוד בימי אבלו א״כ לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן לאו ליהנות ניתנו אלא בזה נמשך הנאה לאדם וא״ל וא״כ למה מותר ללמדו מקרא כדאיתא בסעיף ב׳ הא יש לו שמחה מזה יש לומר דהתם החיוב עליו ללמוד עמו מכח מה אני בחנם כו׳ ע״כ לא אכפת לן בהנאה משא״כ בשאילת ספרים שאין עליו חיוב כמ״ש בתשובת מיימון לעיל כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״ג)
« ביום שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא ביום ראשון דכתיב ולקחתם לכם ולא משל איסור הנאה והאי איסור הנאה הוא ואינו קנוי לו לשום דבר: נראה לי דנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים ושכרו וכמו שכתוב סי׳ ק״ס סעיף כ״ג: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״ד)
ארבעים ואחת כניסות. והוא סיכום הסימן בידי קורא הש״ך והט״ז, וכאן שווה הוא כעד: במקום שהוא בורר, יודעים איזו דעה נכנסה למנהג. ומוסיף מקורות משלו — הרדב״ז, המבי״ט, הלבוש.
« לעבור. כתבו הט״ז והש״ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ״ה אסור בכל ענין ודלא כהב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק א)
« שמשכירין. כיון שמוחל לו השכירות באותן דמים הוא יכול לקנות אוכל נפש. הרא״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ב)
« לחמם. הט״ז והש״ך תמהו ע״ז דלמה יהיה אסור כאן ובלבוש כתב דקאי אדלעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ג)
« מאכל. כתב הש״ך דבירושלמי איתא דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את המאכל פי׳ שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויין והלכך אלפסין וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנין המאכל ותו איתא התם בירושלמי דאסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ד)
« חובו. היינו דוקא שלא מדעתו כ״כ הר״ן (וכתב הרדב״ז ה״ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע״ש ח״ב סי׳ רס״ב ועי׳ בכנה״ג): » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ה)
« להחזירו. ואפי׳ היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ״כ המחבר בח״מ ר״ס קכ״ח והב״ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי׳ היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ״מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע״ל סי׳ רכ״ג ס״ד עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« לזון. אע״ג דמודר מתהני שא״צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה״ל הנאה גמורה ש״ך וכתב הר״ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ״ה אסור: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ח)
« המרחץ. שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ט)
« ומתירין. והב״ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש״ך ואע״ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ״ל דאפי׳ אמר שילמדנו י״א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע״ז אסור בכל ענין: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י)
« מצוה. הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ״כ הלבוש: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״א)
« נערה. אבל מותר למסור לו בתו בוגרת אע״פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי הרא״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ב)
« בתו. אפילו קטנה ונערה וכתב הט״ז אע״פ שדרך האב לתת נדוניא לבתו וזה לקחה בחנם אפ״ה שרי: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ג)
« בחנם. ואם בעל האבדה אינו רוצה לקבל בחנם תפול ההנאה להקדש. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ד)
« רשאי. ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול השכר להקדש להקדש. ב״י והאחרונים: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ט״ו)
« לצוות. פי׳ לחבר עמו כמו צוותא בעלמא. מבקרו מעומד כיון שע״ז אין נותנין שכר וכתב הש״ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי׳ בשכר: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ט״ז)
« אחר. דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ז)
« שכר. דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ח)
« יעשנה. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב״י: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ט)
« מותר. דהוי כמחזיר אבידחו ובמת הטעם דאין הנאה למתים. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ)
« מעומד. הט״ז וש״ך מחקו תיבת מעומד שט״ס הוא ואפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאחו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוי הנאה לאביו: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״א)
« לבקרו. מעומד אע״פ שיש לו הנאה דריסת הרגל בבית החולה מ״מ החולה שהדירו לא נתכוין במקום שחיותו תלוי בו שהמבקר גורם לו שיחיה כמו שארז״ל וכתב הר״ן דאם אסר המבקר ע״ע נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דמחיותיה כו׳ עכ״ל הט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ב)
« כלל. דקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ג)
« להעיד. כתב הש״ך ואפי׳ אם רוצה עכשיו להיות עד לראות המעשה כדי להעיד אפ״ה שרי ואין חילוק בין שהדירו שמעון מהנאותיו ובין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ד)
« ומזיע. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ה)
« מותר. דאפי׳ אוכל יותר מחבירו אינה נהנה דבל״ה נותנים להם כל שבעם: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ו)
« ימכור. דגזרינן אטו לא יקנה ש״ס ולפ״ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וכן בישאילנו וילונו גזרה אטו להשאיל וללות. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ז)
« אין. דכשאסר נכסיו לא היה דעתו ע״ז המרחץ דאינו בכלל נכסיו ט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ח)
« הקדש. כתב הש״ך משמע דבהקדש לכ״ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי׳ רנ״ח ס״ז כתב הרב אם יש לו משכון י״א שאפי׳ המותר א״י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ״ע וכתב הט״ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי׳ יכול לאסור אבל הש״ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ׳ הר״ן נראים הדברים דמ״מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע״ש בהש״ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט״ז כתב ונראה דלדידן אפי׳ אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא״ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו׳: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ט)
« מותרת. כיון דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי ואפי׳ היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה כלום רק צייר בסמנים ואין בהם ממש עכ״ל הרא״ש ועיין בח״מ סי׳ ש״ו ובסמ״ע שם ס״ק ו׳: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל)
« אעשה. וה״ה נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט טור והרא״ש וכתב בתשובת מבי״ט רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פ׳ לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע״פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ש״ך (ראובן אסר הנאתו על שמעון וקבל עליו שלא ישא ויתן עמו שום מו״מ של הנאה ושמעון השתיף עם לוי וכל מה שהרויח חולק עם לוי אסור לראובן לישא וליתן עם לוי שכל מה שקנה לוי קנה שמעון כ״ג בשם הראנ״ח כ״י מי שאסר נכסיו על פלוני יוכל להנהותו מנכסי אחרים מבי״ט ח״ג סי׳ קט״ז וקל״ט): » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״א)
« הזן. כתב הב״ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו׳ שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון וכתב בפרישה דבדין זה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו וע״ל סי׳ רל״ה ס״ס ב׳: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ב)
« קולי. כ׳ הט״ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ג)
« יאכל. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ד)
« מופקר. ואע״ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג׳ כמ״ש בח״מ סי׳ רע״ג ס״ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה עכ״ל הב״ח והש״ך תירץ דהתם דוקא במקרקעי אבל הכא במטלטלי א״צ ג׳: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ה)
« שומע. כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע״פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. ב״י בשם תשו׳ הגאונים וזה קאי דוקא אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ״ש סי׳ רי״ג. ט״ז (ועיין כה״ג מ״ש בשם ריא״ז): » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ו)
« ללמוד. ול״ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהכא כיון שיכול להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה״ז נהנה והט״ז תי׳ דגבי ספרים יש לחוש שיתקלקלו שהקלקול מצוי בהם משא״כ בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ז)
« בשלהבתו. פי׳ מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש וע״ל סי׳ קמ״א וקמ״ב: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ח)
« בריאה. כתב הט״ז וז״ל אף שאיני כדאי לחלוק מ״מ נ״ל שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה ששוחט לו ויתירנה לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבי׳ אמרינן שאין איסור בסכין של עבודת כוכבי׳ דחשיב קלקול משא״כ לענין נדרים ואיסור גמור הוא: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ט)
« לתקוע. כתב הש״ך משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא״ח סי׳ תקפ״ו ס״ה כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וצ״ע ולענין הלכה הב״ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי׳ בעצמו וע״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק מ)
« שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא ועיין באורח חיים סי׳ תרמ״ט ס״ב ודין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון עיין בא״ח ס״ס קצ״ו וכתב הט״ז נ״ל דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים שכר לזה וכמ״ש סי׳ ק״ס סכ״ג: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק מ״א)
שמונה כניסות, ובהן תשובות האחרונים לסימן זה: חתם סופר, מהרי״ט, פני אריה, זכרון יצחק. ושתיים מהן — ס״ק ו וס״ק ז — נושאות את כל המשך מחלוקת סעיף יב.
« צריך להחזירו. [עבה״ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ה מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק א)
« ושוכר יכול לאוסרו. [עש״ך ס״ק מ״ו ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ״ה שהביא דמהרש״ל ביש״ש פ״ה דב״ק סימן ל״ד שדא ביה נרגא ממתני׳ דערכין כ״ט וכתב הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פירש בהדיא שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית והוא ז״ל האריך לתמוה עליו ומסיק דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירות ושם האריך בענין רוב בתי כנסיות שבמדינתו שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר דיש עליהן כל קדושת בהכ״נ כל משך זמן שכירותן ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ב)
« מה אעשה. עבה״ט ומ״ש בשם תשובת מבי״ט רב שנדר כו׳ עיין בזה בתשובת מהרי״ט ח״א סי׳ ה׳ שכתב דבתשובת הרשב״ץ ז״ל ח״א סימן קל״ח השיב בזה לאיסור ומהרי״ט האריך לחלוק עליו ועיין בתשו׳ יריעות האוהל סימן י״ב שהאריך בזה וסתר דברי מהרי״ט ז״ל והעלה גם כן לאיסור כדברי הרשב״ץ ז״ל ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ג)
« אסור לנאסר ללמוד. עט״ז ס״ק מ״ג מ״ש הטעם בזה ועיין בתשובת פני אריה סימן מ״ז שהשיג על טעם זה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ד)
« ללמוד. עבה״ט ועיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן ס״א: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ה)
« בהמה בריאה. עבה״ט ועיין בתשובת פני אריה סי׳ ס״ד שהעלה כהרמ״א ולא כט״ז אלא שכתב דמ״מ אינו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אלא במקום שאין נותנין שכר בעד השחיטה או בנותן לו שכרו אבל בלא״ה אסור ואף בכה״ג לא שרי אלא כשלא אמר המודר שישחוט לו בהמתו אלא שזה בא ושוחט לו מעצמו או שאמר המודר כל השוחט בהמתי אינו מפסיד או שאמר כל הרוצה לשחוט יבא וישחוט ויש שם ג״כ אחר שיודע לשחוט אבל אם אמר לו בפירוש שישחוט לו בהמתו באנו למחלוקת הב״י והרמ״א דלעיל סעיף ב׳. אמנם במקום מצוה כמו לכבוד שבת וכיוצא יש לסמוך בזה על הרמ״א שם. ועיין עוד בסי׳ ס״ו שם שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם של מי שמודר הנאה ממנו שהרי אם רצה המודר לעבור על המצוה יכול הוא לאכלו בלא ניקור ואין מעכב על ידו אלא חפצו לקיים המצוה נמצא שאינו נהנה אלא הנאת קיום מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אמנם למלוח הבשר להוציא מידי דמו אסור דמלבד הנאת מצוה מהנהו ג״כ שהמלח ממתיק הבשר ונותן בו טעם ונמצא מהנהו במה שעושה להיות ראוי למאכל שלחנו ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« אבל לא מסוכנת. עיין בתשובת זכרון יצחק סי׳ צ״ח שכתב דאם שחט בדיעבד לכאורה יש לאסור משום דקיי״ל כרבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א״כ הוי כמתה מאליה אך לפי מ״ש התוספות שם דהנשבע שלא לגרש ועבר וגירש אף לרבא מהני כיון שהוא בדה את האיסור א״כ ה״ה הכא אי עביד מהני עכ״ד. ועיין בנ״צ לעיל סי׳ י׳ הארכתי בענין אי עביד לא מהני וכתבתי שם דאי משום הא לא איריא דהפוסקים לא ס״ל חילוק התוספות בין אם הוא בדה או לא אלא דמטעם אחר לא שייך בזה אעל״מ וכשר בדיעבד ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« המודר הנאה משופר. עיין בשע״ה פ״א מהלכות שופר הלכה ג׳ מ״ש בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ח)
נקודות הכסף הן תשובת הש״ך לט״ז. שבע כניסות כאן, וכולן מכוונות: חמש כנגד הט״ז, אחת כנגד הש״ך עצמו — שהמחבר חוזר על מה שהדפיס —, והאחרונה סתירה מסודרת לס״ק מ״ב של הט״ז בשחיטה.
« (סימן רכ״א ט״ז ס״ק א׳) פירש״י כו׳. ע׳ בש״ך ס״ק א׳ דגם דעת רש״י דאפי׳ אינו מקצר דרכו אסור: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם בש״ך סעיף קטן ו׳) והב״ח פסק כו׳. וכן נראה דעת הסמ״ע כו׳ ובפירושי לש״ע בח״מ סי׳ קכ״ח השגתי על דבריהם ע״ש שהארכתי בזה: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם ט״ז ס״ק ל״ב) לא ביאר על נכון כמ״ש בש״ך ס״ק מ״ב: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם ט״ז סקל״ג) היינו רישא לחוד כו׳. זה אינו מכמה טעמים למעיין בטור. גם מ״ש לענין הלכה עי׳ בש״ך נתבאר פסק הלכה על נכון: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם ש״ך ס״ק מ״ה כתבתי) ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כו׳. ואחר הדפסת ספרי מצאתי ת״ל בהרא״ש פ׳ השואל הביא לשון הירושלמי כמו שכתבתי וממה שכ׳ שם בשם מורו מהר״ם שהביא ראיה מהירושל׳ מוכח להדיא שמהר״ם פי׳ הירושלמי כמו שכתבתי ועיין בסמ״ע סי׳ שי״ב ס״ק ב׳ ובספר מעד״מ פ׳ השואל תמצא ראיה לדברי ודוק: ועוד מצאתי במהרש״ל פרק שור שנגח את הפרה סי׳ ל״ג שהכריע דלא כהר״ן מבגד מנוגע וסנדל מנוגע והניח גם כן הירושלמי בתימה וגם דחה התוספתא מהלכה. ודבריו תמוהים מכמה טעמים חדא דלא נזכר כן בגמ׳ פ׳ מצות חליצה רק ברש״י וגם התוספות בערכין לא כתבו כן רק משמו דרש״י. ועוד נראה לי ברור דגם רש״י לא כתב כן רק גבי ע״ז וכן מוכח ברש״י שם מדלא כ׳ כן לפני זה גבי נגעים ועי״ל דבגדים שאני דגלי לן קרא ממארת היא תן לו מארה שלא יהנה בהם וכדאיתא בתורת כהנים מה שאין כן בבתים דאף על גב דנתץ קרי בית כדאיתא בש״ס שם ודו״ק. (ואף על גב דבספר קרבן אהרן סוף פ׳ תזריע כ׳ דטעמא דתורת כהנים הוא דאין מלת ממארת תואר לצרעת שא״כ ליכתוב צרעת מארה ואמר ממארת דרשינן ליה יוצא ממארת הבגד ואוסרתו בהנאה עד כאן לשונו דלפי זה משמע דה״ה בבית מנוגע דכתיב ביה נמי צרעת ממארת מכל מקום אינו מוכרח דיש לומר נמי דטעמא דת״כ הוא מדכתי׳ גבי בגד מנוגע שתי פעמים צרעת ממארת וע״כ לא דריש בתורת כהנים הכי גבי בית מנוגע ואע״ג דהרמב״ם פסק בר״פ ט״ו מהלכות טומאה דבגד מנוגע ובית מנוגע אסור בהנאה שנאמר צרעת ממארת כו׳ היינו שפסק כמסקנת הירושלמי פרק בתרא דערלה הלכה ג׳ דיליף התם מצרעת ממארת דבית מנוגע אסור בהנאה ולא כמו שנראה מהכסף משנה שם שהרמב״ם מדמה מעצמו בית מנוגע לבגד מנוגע שהוזכר בתורת כהנים ע״ש אבל מכל מקום אפשר דהתורת כהנים מיירי דוקא בבגד ואפילו מיירי נמי בבית מנוגע מ״מ יש לומר דהברייתא דערכין ס״ל כאידך מ״ד בירושלמי התם דבית מנוגע מותר בהנאה ומייתי ליה הרמב״ם בפי׳ התורה סוף פ׳ תזריע ע״ש): גם מ״ש מהרש״ל לדחות ראיית הר״ן דהיינו טעמא דסתרו הכהן חייב להעמיד לו אחר כיון שעבר אף שרש״י פי׳ כן הוא דוחק דא״כ מוחלט נמי ועוד דכי בשביל שעבר עבירה יהא שלו וברשותו לענין חיוב ממון ודוק. ובר מן דין כבר כתבתי בשפתי כהן דאפילו מיירי בערכין בבית זה לא קשה מידי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ולבי אומר לי שלא ידע מהרש״ל שהרשב״א ורבינו יונה והריב״ש ושאר אחרונים מסכימים לדברי הר״ן רק היה חושב שהר״ן יחיד בדבר ועל כן לא הביא בספרו רק דברי הר״ן לבד ואילו הוה ידע דכל הני רבוותא סברי הכי ומכל שכן שהתוספתא והירוש׳ מכריעים כדבריהם הוה הדר בי׳ (שוב מצאתי בתשובת מיימוני לספר משפטים סי׳ כ״ז תשו׳ רבינו שמשון בן אברהם כ׳ דההיא דערכין ע״כ לאוקמא בבית סתם כו׳ ע״ש הרי להדיא כדברי): » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (ט״ז ס״ק ל״ט) זה קאי כו׳. זה אינו אלא קאי ג״כ אנדר דמדרבנן חל ע״ד שאין בו ממש וכדלעיל סי׳ רי״ג א״נ שלא ידבר דנקט היינו בענין שנאסר הדיבור כגון שאמר קונם פי לדיבורי או יאסר פי עליך וכדלעיל סימן רי״ג: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם ס״ק מ״ב) הקשה על אוהל מועד ולק״מ דכיון דבעבודת כוכבים שרי אע״ג דכתיב ולא ידבק (בך)[בידך] מאומה מן החרם כיון דקלקולו יותר מתקונו אם כן כ״ש בנדרים ומ״ש וראיה מפורשת כו׳ כיון דאמרינן דדוקא גבי עבודת כוכבים גלי רחמנא ולא במקום אחר כו׳. לא דק דאין כוונת התוספות לומר דדוקא גבי עבודת כוכבים דגלי רחמנא אמרינן הכי דאם כן בכל דוכתי דילפינן במה מצינו היכא מצינן למילף נימא היכא דגלי גלי ובכל דוכתי בש״ס פרכינן ולילף מיניה וצריכין לשנויי דלא מצינן למילף מיני׳ ובכה״ג אמרינן דוקא מדגלי רחמנא התם דוקא הוא וזו מדה בתורה אלא כוונת התוספות דדוקא לענין עבודת כוכבים לא חשיב נהנה כיון שקלקולו יותר מתיקונו ואם כן ס״ס לא נהנה כלומר דהקלקול גורם ולא חשיב נהנה אבל גבי שבת נהי דהקלקול גורם דלא נהנה ס״ס עשה מלאכה וודאי דהעושה מלאכה אפילו אינו נהנה חייב אבל שיהא נחשב מקלקל ולא הוי מלאכה זה לא אמרינן זהו כוונת התוס׳ גם מה שאמר דהא גם בנדרים אנו הולכים אחר כוונת הנודר כו׳ אינו כלום דמה בכך סוף סוף אין כאן הנאה. גם מ״ש מויתור דאסור במודר הנאה אינו כלום דהתם סוף סוף יש כאן הנאה אבל הכא כיון דקלקולו יותר מתיקונו אין כאן הנאה גם מה שהביא מהראב״ד אינה ראיה וק״ל: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
כל הסימן בטבלה: הסעיף, הפסקה, ומה שהיא אומרת.
| סעיף | לשון השולחן ערוך | פירושה |
|---|---|---|
| א | « ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר |
| א | « אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה |
| א | « ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם |
| א | « ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. |
| א | « אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו |
| א | « ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו |
| א | « אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר |
| א | « אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו |
| א | « ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו |
| א | « ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו |
| א | « ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל |
| א | « אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה |
| א | « ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות |
| א | « וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה |
| א | « ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור |
| א | « וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה |
| א | « וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: |
| א | « הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. » (רמ״א יו״ד רכ״א:א) | הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. |
| א | « (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | (ב״י בשם רבינו ירוחם): |
| ב | « המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו |
| ב | « ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון |
| ב | « צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש״י וריב״ש ורמב״ם) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש״י וריב״ש ורמב״ם) |
| ב | « ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי׳ הכנענים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי׳ הכנענים |
| ב | « אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה |
| ב | « ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו |
| ב | « אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות |
| ב | « והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו |
| ב | « והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור |
| ב | « אבל ללמד את בנו אפי׳ מקרא מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | אבל ללמד את בנו אפי׳ מקרא מותר |
| ב | « ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: |
| ב | « הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא״ש והטור) » (רמ״א יו״ד רכ״א:ב) | הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא״ש והטור) |
| ב | « וה״ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב״י בשם הרא״ש ורבינו ירוחם): » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | וה״ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב״י בשם הרא״ש ורבינו ירוחם): |
| ג | « ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו |
| ג | « ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע״פ שפטרו מחיוב מזונותיה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע״פ שפטרו מחיוב מזונותיה |
| ג | « ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה |
| ג | « ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם |
| ג | « ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם |
| ג | « ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא״כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא״כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש: |
| ד | « ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו |
| ד | « ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד |
| ד | « ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו |
| ד | « אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם |
| ד | « ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא |
| ד | « אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה |
| ד | « ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו |
| ד | « ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין |
| ד | « ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד) |
| ד | « ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר״ן) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר״ן) |
| ד | « אבל לא מיושב » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | אבל לא מיושב |
| ד | « חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק |
| ד | « ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות: |
| ה | « ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו |
| ה | « ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים |
| ה | « ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים |
| ה | « ומזיע עמו אף בקטנה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | ומזיע עמו אף בקטנה |
| ה | « ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן |
| ה | « אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו |
| ה | « ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: |
| ה | « הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר (ב״י בשם הר״ן והראב״ד) : » (רמ״א יו״ד רכ״א:ה) | הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר (ב״י בשם הר״ן והראב״ד) : |
| ה | « אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר |
| ה | « ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו: |
| ו | « המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו) | המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר |
| ו | « אם יש לו בהם תפיסת יד אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו) | אם יש לו בהם תפיסת יד אסור |
| ו | « אם אין לו בהם תפיסת יד מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו) | אם אין לו בהם תפיסת יד מותר |
| ו | « אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו) | אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו: |
| ז | « המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו |
| ז | « ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו |
| ז | « וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש |
| ז | « ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם |
| ז | « וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: |
| ז | « הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי׳ פ״ו) » (רמ״א יו״ד רכ״א:ז) | הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי׳ פ״ו) |
| ז | « והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס״ס זה בשם הרשב״א): » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס״ס זה בשם הרשב״א): |
| ח | « הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. |
| ח | « המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר |
| ח | « אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) |
| ח | « וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם |
| ח | « וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד |
| ח | « אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו |
| ח | « וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו: |
| ט | « היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה |
| ט | « ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל |
| ט | « במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם |
| ט | « אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור |
| ט | « ולא עוד אלא אפי׳ נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | ולא עוד אלא אפי׳ נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור |
| ט | « כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה: |
| י | « מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב » (שו״ע יו״ד רכ״א:י) | מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב |
| י | « (או) לדבר עם אחר והוא שומע: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י) | (או) לדבר עם אחר והוא שומע: |
| י״א | « אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״א) | אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו: |
| י״ב | « המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ב) | המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו |
| י״ב | « המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ב) | המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: |
| י״ב | « הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב״י בשם אהל מועד): » (רמ״א יו״ד רכ״א:י״ב) | הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב״י בשם אהל מועד): |
| י״ג | « המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג) | המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה |
| י״ג | « המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג) | המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. |
| י״ג | « (כפול סי׳ רי״ז סכ״ו): » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג) | (כפול סי׳ רי״ז סכ״ו): |
| י״ד | « הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד) | הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא |
| י״ד | « אבל ביום ראשון לא יצא : » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד) | אבל ביום ראשון לא יצא : |
שישה מצבים, כסדר הסימן. וכל אחד נחתם באותו דבר: ההנהגה למעשה לרב.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״א · ♥ תמיכה