A first approach to Siman 221, fourteen seifim — and one hundred and sixty apparatus entries, the highest density in the whole tractate of nedarim. A man has forbidden another to benefit from him, or forbidden himself to benefit from him: the siman draws fourteen seifim of law from that — walking across a field, the debt, the household, the sick man, the table, the lease, the agency, the gift, speech, the book, the flame, the slaughter, the shofar and the lulav. These are למעשה rules: any real case goes to a Rav.
Subject: The vow that forbids benefit from another
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״א (י״ד סעיפים)
Compilation: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
This is the siman one meets when a vow stops being a matter between a man and his own mouth and becomes a matter between two estates. A man has said: “let the benefit of my property be forbidden to you”, or: “let the benefit of your property be forbidden to me”. The words are brief. Their consequences run across fourteen seifim and touch on walking across a field, paying a debt, maintaining a wife, visiting the sick, sharing a bed, leasing a bathhouse, the agency given to a shopkeeper, the validity of a gift, the slaughter of a beast and the acquisition of a lulav.
The reason for this density is simple: every clause opens a question of law. That is why the Shakh has sixty entries here and the Taz forty-four — more than eleven entries per seif, the highest density in the whole tractate of nedarim. There is no symbolism here and no exegesis of words, but a run of civil questions: who is bound to pay? who holds the produce? from what point does a third party become an agent? does a conditional gift convey ownership?
Two principles recur throughout. The first is the original severity: אפילו ויתור אסור במודר הנאה — even the indulgence no one charges for is a benefit, which is why seif 1 forbids crossing a field. The second is the tempering brought by the three forms of benefit that escape: indirect benefit (the debt), benefit that comes of itself (the household fed), and benefit that is only the mitzva (the shofar, the lulav, the lost object).
Here are the fourteen seifim, each first in full — as the source gives it, parentheses and the Rama’s glosses included — then broken down clause by clause.
The siman opens on the mishna of אין בין המודר הנאה מחבירו (Nedarim 32b) and unfolds it into four distinct formulas. A vow can be taken in two directions — I forbid my property to another, or I forbid myself his property — and in both the same man, הנאסר, is the one bound. Then come three ever narrower wordings: “food”, “the benefit of your food”, “a benefit that leads to food”. Each cuts the material at a different place, and the whole craft of the seif is to show where.
דיני הנודר הנאה מחבירו. ובו י״ד סעיפים:
ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. (ב״י בשם רבינו ירוחם):
« ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. » (רמ״א יו״ד רכ״א:א)
« (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
Having shown what the vow reaches, the siman shows what it does not — and here it becomes a siman of civil law. To pay the debt of a man who forbade him his benefit: the benefit is real, and yet permitted, because it is גרמא and not a gift. To feed his wife and children: permitted, because the benefit is דממילא. To feed his beast: forbidden. And teaching, where the whole question is whether instruction is paid for — a question the seif itself notes has changed its answer over time.
המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש״י וריב״ש ורמב״ם) ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי׳ הכנענים אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור אבל ללמד את בנו אפי׳ מקרא מותר ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא״ש והטור) וה״ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב״י בשם הרא״ש ורבינו ירוחם):
« המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש״י וריב״ש ורמב״ם) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי׳ הכנענים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« אבל ללמד את בנו אפי׳ מקרא מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא״ש והטור) » (רמ״א יו״ד רכ״א:ב)
« וה״ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב״י בשם הרא״ש ורבינו ירוחם): » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
The seif takes two transfers — marrying off a daughter, returning a lost object — and shows that they follow opposite logics. To marry off one’s minor daughter is to hand over a person still under one’s authority: that is a genuine conferral of benefit, and the direction of the vow decides. To return a lost object is to perform a mitzva: the benefit is permitted both ways — but as soon as a fee is customary, the question turns civil again, and the seif treats it as such.
ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע״פ שפטרו מחיוב מזונותיה ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא״כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש:
« ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע״פ שפטרו מחיוב מזונותיה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
« ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא״כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג)
The longest seif in the siman, and the most human. A man is bound by a vow towards another, and that other falls ill. Everything is measured by the same instrument — is this service paid for? — and the answer governs conduct throughout: to stand rather than sit, to heal the man but not his beast, to name the remedy rather than administer it. Then the second half reverses the direction of the vow, and it emerges that the right of way, so severe in seif 1, yields before life: מחיותיה לא אדריה.
ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד) ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר״ן) אבל לא מיושב חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות:
« ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר״ן) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« אבל לא מיושב » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
The seif descends to the most concrete: two men bound by a vow find themselves in the same bed, the same bath, at the same table, in the same vineyard. Each time the question is physical — does one of them receive something from the other? A small bed warms in winter, a large one does not; a small bath raises the water, a large one does not; a single dish lets one eat the other’s share, unless the host refills it. The end of the seif leaves the body for the estate: selling, buying, lending, borrowing — all forbidden, and by decree.
ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים ומזיע עמו אף בקטנה ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר (ב״י בשם הר״ן והראב״ד) : אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו:
« ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ומזיע עמו אף בקטנה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר (ב״י בשם הר״ן והראב״ד) : » (רמ״א יו״ד רכ״א:ה)
« אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
The siman’s first question of estate, and a purely civil one: a man rented out his bathhouse and his oil-press, then forbade his property to another. The tenant works them. Are they still “his property”? The answer turns on one phrase — תפיסת יד, a grip of the hand, a remnant of control. If some remains, they fall within the vow; if not, they fall outside.
המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור אם אין לו בהם תפיסת יד מותר אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו:
« המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
« אם יש לו בהם תפיסת יד אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
« אם אין לו בהם תפיסת יד מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
« אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
The legal heart of the siman. A house is let; the landlord wishes to forbid it to the tenant. He runs into a principle of property law: the tenant holds a שעבוד, a real right in the thing, and that right resists. The seif then reports three positions — the prohibition takes effect if expressly stated; it does not take effect save in the language of true consecration; and, in the reverse direction, the tenant himself may forbid, דהא פירותיו הם. It is here that the Shakh places his two longest notes in the siman.
המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי׳ פ״ו) והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס״ס זה בשם הרשב״א):
« המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
« הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי׳ פ״ו) » (רמ״א יו״ד רכ״א:ז)
« והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס״ס זה בשם הרשב״א): » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
The most ingenious seif in the siman, and the most disputed in its detail. A man may give nothing to the one he bound — but he may address the world. He goes to the shopkeeper and says: “So-and-so vowed away benefit from me, and I do not know what to do.” The shopkeeper gives, then comes and collects. The whole device rests on one condition, and it is one of strict law: that the vower be under no obligation to pay. Once he is, the shopkeeper is his agent, and the benefit is direct. The seif then lists the formulas that cross the line — the imperative, and the singular.
הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו:
« הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
On the road, one of them has nothing to eat. The siman opens two ways: to give to a third party, who will then give; or, lacking a third party, to lay it on a rock and declare it ownerless. Then comes the counterpoint, and it is what gives the seif its value: the gift must be real. If it carries a condition, or if the circumstances show the giver never meant to divest himself, it is void — and the prohibition stands.
היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפי׳ נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה:
« היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« ולא עוד אלא אפי׳ נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
« כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
A seif of two lines, and two practical outlets: to write, or to speak to a third party whom the other hears. The difficulty appears only in the commentary — a vow does not take effect on a thing without substance, and speech has none. The Taz concludes that the seif concerns only an oath; the Nekudot HaKesef dispute it.
מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב (או) לדבר עם אחר והוא שומע:
« מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב » (שו״ע יו״ד רכ״א:י)
« (או) לדבר עם אחר והוא שומע: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י)
Nine words, and one of the subtlest questions in the siman: if the commandments were not given for benefit, why should studying in another’s book be forbidden, while blowing his shofar is permitted? Three different answers are offered by three commentators, and they do not coincide.
אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו:
« אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״א)
The seif first states a classic and material distinction: a coal has substance, a flame has none. Then it gives a permitted case of mitzva. And it is the Rama’s gloss that sets off the sharpest dispute in the siman: to slaughter the beast of a man one is bound from — is it doing him a service or spoiling his property? The Taz opposes the Rama in exceptionally firm terms, the Nekudot HaKesef refute him point by point, and the Pitḥei Teshuva reports an intermediate position.
המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב״י בשם אהל מועד):
« המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ב)
« המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ב)
« הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב״י בשם אהל מועד): » (רמ״א יו״ד רכ״א:י״ב)
Two cases where the vow bears on the object itself — a shofar, a spring — and where performing the mitzva remains permitted. The rule is מצות לאו ליהנות ניתנו. But the spring shows its boundary at once: in summer, immersing is also a pleasure, and pleasure is not the mitzva. The seif closes with a compiler’s note that it duplicates siman 217.
המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. (כפול סי׳ רי״ז סכ״ו):
« המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג)
« המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג)
« (כפול סי׳ רי״ז סכ״ו): » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג)
The siman closes on a case where two rules cross. The first is that of seif 13: performing a mitzva is not benefiting. The second comes from the verse — ולקחתם לכם, on the first day the lulav must be one’s own. And a thing whose benefit is forbidden cannot be acquired. On the first day, therefore, he does not fulfil his obligation; on the other days, he does.
הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא אבל ביום ראשון לא יצא :
« הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד)
« אבל ביום ראשון לא יצא : » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד)
The siman begins where the chapter אין בין המודר begins. The mishna sets out the comparison on which all of seif 1 rests: what separates a vow of benefit from a vow of food is exactly two things. And the gemara at once identifies whose teaching it is, and what follows from it.
« אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם אוֹכֶל נֶפֶשׁ. » (נדרים ל״ב ע״ב)
« רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדַּר הֲנָאָה » (נדרים ל״ב ע״ב)
Seif 2 and seif 3 come out of this mishna almost word for word — and the gemara adds the reason that governs everything: the one who pays merely drives off a lion.
« מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵידָתוֹ. מָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר — תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ. » (נדרים ל״ג ע״א)
« גְּמָ׳ אַלְמָא אַבְרוֹחֵי אֲרִי בְּעָלְמָא הוּא, וּשְׁרֵי. » (נדרים ל״ג ע״א)
Three of the clauses of seifim 2 and 3 come from this page: Rabbi Zeira’s objection about the maidservant, the baraita of Yehoshua of Uza on the beast kept for fattening, and Rabbi Yoḥanan’s cup of peace.
« זָן עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. מַאי טַעְמָא » (נדרים ל״ח ע״ב)
Seifim 8 and 9 take up this mishna in its order. It gives the two formulas — the one addressed to the shopkeeper and the one to the labourers — then the gift to a third party and the laying down on the rock. The gemara adds Rabbi Yose’s view, and his reservation.
« הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹדֵר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֶעֱשֶׂה. וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה. » (נדרים מ״ג ע״א)
« הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאֶחָד לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּה » (נדרים מ״ג ע״א)
Chapter 6 treats the three formulas of seif 1; chapter 7 opens with the lost object and its reason. From the Rambam comes the doctrine of the conditional gift in seif 9, including the examples of the father and the teacher.
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלְךָ אֲסוּרָה עָלַי » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ו׳ הלכה א)
« הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהַחְזִיר אֲבֵדָה זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה א)
The apparatus of this siman is the densest of the whole undertaking: one hundred and sixty entries for fourteen seifim — sixty ס״ק of the Shakh, forty-four of the Taz, forty-one of the Ba’er Hetev, eight of the Pitḥei Teshuva, seven of the Nekudot HaKesef. We cite them all, in order, summarising none. The Arukh HaShulḥan is not cited: it is not accessible to us for this siman. Neither are the Peri Ḥadash, the Biur HaGra and the Be’er HaGolah.
Sixty entries, the largest apparatus any siman in this undertaking has received. Four are full dissertations: ס״ק מ״ג on sanctity of body against sanctity of value, ס״ק מ״ה on the Yerushalmi of מקום שנהגו, ס״ק ל׳ on testimony, and ס״ק ל״ו on the decree concerning sale.
« אפילו בבקעה כו׳. אף על פי שאין אדם מקפיד עליו דקי״ל אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה וכתב הב״ח נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך עכ״ל ול״נ דל״ד דבפורע חובו לא מתהני כלום ולא הוי אלא גרמא אבל הכא דמתהני בעצמו בדריסת הרגל אסור וכן משמע ממה שכתבו רש״י והרא״ש והר״ן לקמן גבי אמר הנאה המביאה לידי מאכל דאסור לעבור דרך שדהו לקצר דרכו ללכת לבית המשתה ולא כתבו כן ברישא דמתני׳ אלמא דוקא התם לא מיתסר אלא כשמקצר דרכו משום דאל״כ ליכא הנאה המביאה לידי מאכל כשמקצר דרכו לאכול מהרה אבל הכא דאסור בכל הנאה א״כ בדריסת הרגל אסור בכל ענין ואע״ג דרש״י פי׳ גם במתני׳ דריסת הרגל לעבור בחצרו ולקצר דרכו נראה דלאו דוקא קאמר דהא לקמן סוף סעיף ד׳ מוכח דדריסת הרגל אסור בכל ענין והוא מהש״ס ודו״ק: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק א)
« ואסור ללעוס חטים כו׳. אע״ג דאינו אוכל מ״מ הנאה מגוף המאכל היא: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ב)
« בכ״ד שמשכירין כו׳. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאו לידי מאכל. הרא״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ג)
« וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו. תמיה לי מנ״ל הא דבירושלמי לא מבעיא אלא בנדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשטא ולחומרא משום דכיון דנדר הנאה מן הככר שמא אסור גם בחמום אבל באמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי משמע דמותר דחמום לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא. שוב ראיתי בעט״ז שהשמיט זה ואולי כוון למ״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ד)
« קרדום כו׳. ואיתא בירושלמי ר״פ אין בין המודר דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את המאכל אבל מכנסין האוכל לפסי׳ (כלומר לאלפסין) וקדרות אסור לטחון ולדרוך לקצור צריכא (כלומר מבעיא) ולבצור צריכא ומביאו ב״י וצ״ל דקורדם שמבקעין בו גרע טפי לפי שהוא מהנה האוכל ומתקנו שא״א לבשל בלא עצים א״כ הקורדם שמבקעים בו עצים מתקן המאכל אבל כוסות וקערות ותמחויין אינם מהנין המאכל שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויים והלכך אלפסים וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנים המאכל תו איתא התם בירושלמי רבי בון ברבי חייא מעתה אסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ה)
« יכול כו׳. היינו דוקא שלא מדעתו וכן כתב הר״ן והביאו בית יוסף בסימן רי״ז וכן פשוט בפוסקים שבסי׳ זה והב״ח פסק כר״ח ור״ת והרא״ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא במזונות אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בע״פ וכן נראה דעת הסמ״ע בח״מ ר״ס קכ״ח ס״ק ג׳. וכתב עוד הב״ח מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפילו היה לו ש״ח או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מכל מקום אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן או במודר צריך המדיר הפורע להחזיר ללוה בחנם וק״ל וע״ל סימן רכ״ג ס״ק ה׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« צריך להחזירו כו׳. ואפי׳ היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כך כתב המחבר בח״מ ר״ס קכ״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« ויכול לזון כו׳. אף על גב דמודר מתהני שאין צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולים לצמצם להתפרנס ממעשה ידיהם או לחזור על הפתחים: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ח)
« אבל אסור לזון בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה״ל הנאה גמורה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ט)
« ליטול שכר עליה. כדלקמן סימן רמ״ו ס״ה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י)
« בכוס של בית האבל. והוא של המודר והשמוש אינה הנאה כל כך: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״א)
« ויש חולקין כו׳. ואף על גב דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ״ל די״א דאפילו אמר שילמדנו מותר מיהו אם נכסי שניהם אסורין זה ע״ז אסור בכל ענין כדבסעיף שאח״ז וכ״כ העט״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ב)
« ומתירים כו׳. והב״ח פסק כסברא הראשונה דבכל מילי דהתירו חכמים לעשות למודר כדלעיל מתחלת סימן זה ע״כ אין זה אלא כשהמדיר עושה מעצמו א״נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשות שלוחו בפירוש או לומר לו כל השומע קולי יבא וילמדני אסור כיון דשליחותיה קעביד וע״ל סעיף ח׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ג)
« בכל דבר מצוה. משמע דוקא דבר מצוה וכ״כ רבי׳ ירוחם ומביאו ב״י וד״מ וכתוב בעט״ז הטעם כיון דמצוה היא לא נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ד)
« קטנה או נערה. אבל מותר למסור בו בתו בוגרת אף ע״פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי. הרא״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ט״ו)
« מותר לישא בתו. אפילו קטנה ונערה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ט״ז)
« אלא מחזיר לו בחנם. וא״צ שתפול הנאה להקדש ואם בעל האבידה אינו רוצה לקבל בחנם תפול הנאה להקדש וכן כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דצריך ליתן השכר ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול שכר להקדש. ב״י והאחרונים: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ז)
« לצוות לו. כלומר לחבר לו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ח)
« לא ישב אצלו. שאם ישב אצלו המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר. רש״י. משמע דוקא בחנם אבל אם יושב בשכר שרי וכ״כ הרא״ש והר״ן ופשוט הוא ודלא כהעט״ז שכתב דאפילו נותן לו שכר אסור: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק י״ט)
« אפי׳ אם יש כו׳. שלא מכל אדם זוכה להתרפאות: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ)
« לא ירפאנו בחנם. אבל בשכר יכול לרפאותו אפי׳ יש רופא אחר מטעמא דלעיל וכ״כ העט״ז ופשוט הוא. » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״א)
« ואפילו אם אין כו׳. דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד. » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ב)
« אבל יכול לומר סם כו׳. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב״י בשם הר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ג)
« יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו ואם כו׳. כצ״ל ור״ל אפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ד)
« שהדירו שמעון מנכסיו. והלכך אע״ג דהמודר הנאה אסור בדריסת הרגל מ״מ כאן אמדינן דעתיה דהחולה דמחיותיה לא אדריה אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנוס לביתו כלל כיון דאסור בדריסת הרגל דבכה״ג ליכא אומדנא. ר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ה)
« נכנס ראובן לבקרו. מעומד אבל לא מיושב כצ״ל: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ו)
« אבל לא מיושב. כיון דאפשר בעמידה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ז)
« חלה בנו. של שמעון אינו נכנס לביתו של שמעון כלל. לפי שביתו אסור בהנאה על ראובן וקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ח)
« ויכול ראובן להעיד לשמעון. בין הדירו שמעון מהנאותיו בין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן כ״כ העט״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ט)
« להעיד כו׳. דמצוה שלא לכבוש עדותו באם לא יגיד כו׳ ואין נודרין לבטל לאוין כדלקמן סימן רל״ט עכ״ל עט״ז וקשה דא״כ מאי איריא עדות כל חייבי לאוין נמי ועוד דמשמע הכא יכול ואין איסור בדבר ואי איתא ה״ל למימר חייב אלא נראה דהכא שאני כיון שנדר הנאה ממנו דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט״ו ואפי׳ אם אינה חלה או בשבועה הכא כיון דנדר הנאה ממנו ה״ל איסור כולל דחיילא כדלקמן סי׳ רל״ט ס״ד א״נ מיירי שעכשיו רוצה להיות עד לראות המעשה כדי להעיד וה״א דאינו רשאי משום שמהנהו קמ״ל דליכא בזה משום הנאה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל)
« מפני שהוא מהנהו. שהגוף נהנה מהגוף בימות הגשמים: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״א)
« אף בקטנה. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ב)
« ומיסב עמו במטה. קטנה אפילו בימות הגשמים ולא חיישינן שמא יישן אצלו ויאכל עמו על השלחן ולא חיישינן שמא יאכל משלו דכיון דהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב׳ אכסנאים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. הרא״ש. וע״ל סי׳ פ״ח ס״ק ב׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ג)
« ואם דרך כו׳ מותר. דאפילו יאכל יותר מחבירו אינו נהנה דבלאו הכי נותנים להם כל שבעם: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ד)
« שמרפה הקרקע לפניו. ונוח לו לחרוש אחריו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ה)
« ולא ימכור כו׳. דגזרינן אטו לא יקנה וכן לא ישאילנו ולא ילונו [כו׳] גזירה אטו להשאיל וללות. ש״ס. ופרישה כתב ולא ימכור ולא יקנה ממנו ר״ל זבינא מיצעי ע״ד שנתבאר בר״ס רכ״ז עכ״ל וז״א דדוקא התם דאסר מכל ישראל לא מיתסר משום גזירה אלא בזבינא מיצעא אבל הכא דאסור משום גזירה בכל ענין אסור וכ״כ הב״ח וכן משמע להדיא מהרמב״ם פ״ז מה״נ ומביאו הטור לקמן סימן רכ״ז וכ״כ הר״ן להדיא ריש דף מ״ג ע״ש גם בעט״ז לא כוון יפה שכתב ולא ימכור לו שמא יוזיל לו ויהנהו וכן לא יקח ממנו שמא יקח ביוקר ויהנהו עכ״ל והא ליתא דאפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וק״ל: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ו)
« תפיסת יד. דמקבל (בעיסקא) [בטסקא]. ש״ס. ופירש״י והרא״ש דהיינו שהשוכר קבלו לתת ממנו מס בכל שנה ושנה והר״ן פירש שאינו נוטל חלק ידות בריוח המרחץ אלא נותן לו דבר קצוב בכל שנה. והרמב״ם והסמ״ג מפרשים דהיינו שאין למשכיר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ שום שיור וכדאיתא בב״י: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ז)
« מותר. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ח)
« אבל אם אסרו בפירוש כו׳. כתב הפרישה סל״ט דאפילו הי״א והרא״ש דבסעיף שאח״ז מודה הכא כיון שאינו אוסר המרחץ על השוכר אלא על שמעון דעלמא וליתא דהא הי״א והרא״ש דלקמן כתבו ליישב הא דאמרינן בש״ס גבי דין דהכא אם אין לו תפיסת יד מותר דאיירי בקונם וכן משמע בתוס׳ ר״פ השותפין והרא״ש דאין חילוק ודעת הר״ן אדרבה להיפך דעל השוכר יכול לאסור וכן כשאוסר אותו על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד אסתלק ליה שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לאו כל הימנו דכיון דאשתייר ליה שיעבודא דשוכר כשהוא נהנה לא מן המדיר הוא נהנה אלא מן השוכר וכן מסיק הריב״ש בתשו׳ סי׳ שנ״ה וכתב שזה נראה נכון: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ל״ט)
« המשכיר בית לחברו. ואין לו בו תפיסת יד: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ)
« לא חל. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״א)
« י״א כו׳. סברא זו כתב הטור בשם ר״ת ושמסקנת הרא״ש כסברא האחרונה נראה שהבין שמ״ש הרא״ש בפ׳ השותפין מכאן הורה ר״ת כו׳ עד אבל אם אסרוהו בפירוש אסור הכל הוא מדברי ר״ת ומ״ש אח״כ א״נ יש לחלק כו׳ הוא מסקנת הרא״ש והא ודאי ליתא מכמה הוכחות למעיין בהרא״ש ואין להאריך אלא הדבר פשוט הוא דדעת ר״ת דאפי׳ אוסרו בפירוש אינו יכול לאסור בקונם וקשה והא אמרינן בערכין כו׳ עד סוף הענין הוא הכל מדברי הרא״ש ואדרבה מסקנת הרא״ש הוא דעת ר״ת וכ״כ התוספות והר״ן בשם ר״ת להדיא גם בתשו׳ הריב״ש ר״ס שנ״ה שכתב השואל בנדרים פ׳ השותפין כתב הרא״ש בשם ר״ת דבפירוש אסור והרא״ש הסכים דאפילו פירש מותר בקונם אבל לא בהקדש כו׳ נראה דהשואל נמשך לדברי הטור ולא דק גם הריב״ש השיב לו שם מ״ש אתה בשם ר״ת כ״כ התוס׳ ור״ת ז״ל תירץ בע״א וחילק בין קונם להקדש דבקונם יכול לאסור כו׳ עיין שם ותימה שלא השגיח שום א׳ ממפרשי הטור בזה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ב)
« וי״א שאפי׳ כו׳. כתב הב״ח הטעם דהמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שעבודא דשוכר דהקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד משא״כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שעבוד דשוכר עכ״ל וכיוצא בזה כתב הפרישה ולא ביארו על נכון דהא אמרינן בכתובות פ׳ אע״פ דף נ״ט ע״ב ופ״ב דנדרים קונמות כקדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ולא קדושת דמים (וכמ״ש בח״מ ס״ס קט״ז ע״ש) וכמו שפירש״י בכתובות ונדרים שם דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד כגון שהיה לו שור והקדישו דה״ל ראוי לגבי מזבח אבל לא קדושת דמים דבדק הבית וכן כתב הרשב״א בחדושיו בפ׳ השולח וכתב שכן הסכמת הגאונים וכ״ד הר״ן וכ״כ הריב״ש בתשובה סימן שנ״ה שכן הסכימו האחרונים ודחו דברי ר״ת דסובר דאף קדושת דמים בזמן הזה מפקיע מידי שיעבוד וכן כתב בתשו׳ הרשב״א סימן תשמ״ב המקדיש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דאינו קדושת הגוף דסתם הקדש הוה לעניים עכ״ל וכן כתב הבית יוסף לקמן ס״ס רנ״ט בשם תשובת הרמב״ן סימן רס״ט וכן דעת הרא״ש במסקנא בפ׳ השותפין וז״ל א״נ יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר (כשאין לו תפיסת יד) משום דאסרו בקונם באלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר והך דפ׳ אף על פי (במשכן לו שדה) מיירי בב״ח וקדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים והא דערכין מצי המשכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזור אליו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש עכ״ל דמה שכתב דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההוא דערכין היינו אותו חלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות דסתמא דמלתא הוא שוה יותר אבל אותו חלק שיש לשוכר בו אינו יכול להקדיש דכיון דלחלקו משועבד אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מיהו כיון דהקדש והשוכר שותפין אסור לדור בו וכדכתב הרא״ש לעיל מיניה בסמוך ומה שכתב והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודא היינו דאלמיה לשעבודא דיכול לדור בו ואפי׳ חלקו השוה יותר אינו יכול להקדיש וכן מוכח בתוספות שם שכתבו וז״ל אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסור לכ״ע דודאי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר וההוא דאף על פי דלא קדשה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב עכ״ל וכן כתב הרא״ש פרק שור שנגח את הפרה להדיא וז״ל בין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר אבל חלקם אינם יכולין להקדיש מידי דהוי אלוה שאינו יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכ״ש אלו שכבר זכו בחלקם ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש והא דאמרי׳ בכתובות (פרק אף על פי) לכשאפדנה תקדש (ומקמי הכי לא קדיש) משום דבעי לאקדושי כולה וכן המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדיש הלכך פריך היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש ומתוך זה נ״ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אף על פי שמשכנו או משכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כ״ז שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומא ממכר הוא והרי מכר הנאתו כן נראה לי הלכה למעשה עכ״ל והיינו טעמא די״א אלו דבקונס אינו יכול לאסור כי אם בהקדש ממש כיון שאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע וכן כ׳ בעט״ז טעם זה ומתוך דברי הרא״ש אלו נתבאר שסובר כדעת הרמב״ן והמחבר שאין חילוק בין משכנתא לשכירות ודלא כמ״ש במסקנא בהשותפין וכן מוכח דעת התוספ׳ בכתובות פ׳ אף על פי ודלא כיש מחלקין כן בתוס׳ בערכין (דף כ״א ע״א) ובנדרים שם וכן נראה דעת הר״ן וכן נראה דעת רבינו ירוחם ני״ט ח״א וכן מוכח דעת הר״ר יונה והרשב״א שהביא שם וכן מוכח דעת הסמ״ג לאוין רמ״ב דף ע״ב ע״א וכן עיקר גם נתבאר לך מדברי הרא״ש אלו דאפילו בקונם כללי דהיינו שאוסר לכ״ע אינו יכול לאסור כיון דאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע ודלא כמו שכתב הר״ן והריב״ש שם בשם ר״ת דמחלק בהכי וס״ל דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שעבוד וכן נראה מדברי הט״ו שאין לחלק בזה. ולענין דינא נראין דברי הר״ן והריב״ש שהבאתי בס״ק ל״ח נכונים ואע״פ שמדברי התו׳ דנדרים ושאר דוכתי נראה שאין לחלק בזה מכל מקום למקצת שינויי דתוספ׳ שרי בקונם בכל ענין וגם להרא״ש וטור מותר בקונם בכל ענין א״כ אפילו תימא להחמיר מ״מ כשאוסר על אחר כדאי הם רוב הפוסקים והר״ן והריב״ש לסמוך עליהם כיון שאינו אוסר על השוכר אם כן המדיר מהשוכר הוא נהנה כן נ״ל אבל בלאו הכי יש להחמיר בקונם אפי׳ אסר נכסיו המשועבדים למלוה וכדעת הר״ן והפוסקים דקונם כקדושת הגוף דמי ומפקיע מידי שעבוד ומיהו כתב הר״ן בכתובות ס״פ אף על פי ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה ומביאו בית יוסף ס״ס זה ועיין בח״מ ס״ס קי״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ג)
« אם לא בלשון הקדש ממש. אז יכול לאסור חלקו של הבית השוה יותר מדמי השכירות והלכך אסור השוכר לדור בו וכן במשכונא דוקא כששוה יותר מהחוב אבל כשאין שוה יותר וכ״ש אם אין לבעל חוב מקום לגבות את חובו אלא מזו אינו יכול להקדיש דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו שנתבאר בס״ק שלפני זה והמחבר קיצר בדבר: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ד)
« בלשון הקדש. משמע דבהקדש לכ״ע יכול לאסור וגם בב״י לא הביא מי שחולק ע״ז אבל רבינו ירוחם כתב בני״ט ח״א בשם הרשב״א והר״ר יונה דבין בשכירות בין במשכונא אינו יכול להקדיש אפילו שוה יותר ודוקא המשכיר לו בית זה אבל המשכיר לו בית סתם יכול להקדישו ויתן לו בית אחר וכ״ד הר״ן פרק השותפין וכ״כ הריב״ש סימן שנ״ה שכן הסכימו האחרונים וכן נ״ל ראיה מהירושלמי דפ׳ מקום שנהגו דגרסינן התם תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו ה״ז דר בתוכו חנם ע״כ והתוס׳ והרא״ש בנדרים הבינו שהירושלמי מחלק דכשלא הקדים לו שכרו יוכל להקדישו וכשהקדים לו שכרו אינו יכול להקדיש שאינו ברשות המשכיר כלל ולכך כתב הרא״ש על הירושלמי ותמיה לי מה תלוי בהקדמות השכירות דשכירות קרקע נקנה בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה עד כאן לשונו ותימה לפי הבנתם היאך קאמר אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר בה כדפריך בערכין (ד׳ כ״א ע״א) במעילה קאי ועוד מאי ענין דר בתוכו חנם דקאמר (ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כמו שהביאו התוס׳ דערכין דף כ״א ל׳ הירושלמי בסגנון אחר ומכל מקום אף ל׳ הירושלמי שהביאו שם יש לפרשו כפי׳ מיהו בסמ״ג מביא גירסת הירושלמי וכמ״ש ומביא ג״כ ראיה ממנו ומחלק ג״כ בין הקדים השכר ללא הקדים השכר לענין אי הוי הקדש וליתא אלא כדפירשתי) אלא אדרבה הירושלמי בין ברישא ובין בסיפא מיירי שנקנה לו הבית להשוכר וכוונתו דל״ת דברייתא מיירי אפילו כשהקדים לו שכר מעלה שכר להקדש דהקדש מפקיע מידי שעבוד דהא ליתא אלא אינו יכול להקדישו כיון שהשכירו והלכך כשלא הקדים שכרו הוא דמעלה שכר להקדש דנהי דזה דר בתוכו משום שאינו יכול להקדישו להפקיע שעבודו דשוכר מכל מקום שכרו שלו המגיע לו יכול להקדיש אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם שהרי כבר נתן לו שכרו ושוב אינו יכול להפקיעו שיצטרך להעלות שכר להקדש וכן משמע בריב״ש סי׳ שנ״ה להדיא כדפי׳ וז״ל אבל אם השכיר לו בית זה אין מעלה שכר להקדש ואין הדר בו במעילה דלא חל ההקדש אלא לאחר זמן השכירות דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד השוכר ואפילו בלא הקדים שכר דמכל מקום שעבוד יש לו על הבית ההוא ואין הקדש דמים מפקיע אלא שאם הקדים לו שכר דר בו חנם ואם לא הקדים שכר נותן השכר להקדש וכיון שהקדיש גוף הבית גם השכירות בכלל וכן אמרו בירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו עכ״ל וכן כתבו התוספות דערכין והריב״ש שם בשם התוספתא דהמשכיר אינו יכול להקדיש וההיא דש״ס דילן בערכין יש לאוקמא בבית סתם כמו שכתבו רבינו ירוחם והר״ן והריב״ש עוד נראה לי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ואין להקשות מנ״ל לש״ס להקשות יש לו׳ דלישנא דוהקדישו משמע ליה דחל ההקדש ולהכי פריך וכיון דהקדישו היכי מצי דייר בו וכן כתב הרב לקמן סי׳ רכ״ח ס״ז אם יש לו משכון ויש אומרים שאפילו המותר אינו יכול להקדיש והוא מדברי רבינו ירוחם ני״ט דלעיל ותימה שסתם כאן דיכול להקדיש וצ״ע: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ה)
« ושוכר יכול כו׳. כן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרמב״ן ושוכר נ״ל דיכול לאסור כו׳ והוא תוספתא ערוכה הביאוה התוספות בערכין דף כ״א ע״א ע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ו)
« המשאיל כו׳. כלומר וכן המשאיל שוה למשכיר בכל ענין שנתבאר וכן משמע בעט״ז וכן משמע בהגמי״י שם שכתב על דין דמשכיר מכאן דקדק ר״ת דהמשאיל כו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ז)
« הנותן טבלא כו׳ מותרת. כיון דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף הכלי כלום ואין בו כח לאסור הכלי ואפילו היה אומן קונה בשבח כלי היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסימנים ואין בהם ממש עכ״ל הרא״ש ועיין בח״מ סי׳ ש״ו כתבו הט״ו דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי ועיין בסמ״ע שם ס״ק ו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ח)
« אבל אינו מחוייב לפרעו. דא״כ ה״ל שלוחו והיה חבירו אסור בו. והוא הדין נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמלתא נקט. טור והרא״ש וכ׳ בתשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ קט״ז דף קנ״ב ע״ג רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פלוני לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע״פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ועיין שם: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ט)
« וכן מותר לומר כל הון. כתב הפרישה נראה דבזה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו דלא שייך לשון שליחות בלשון רבים וע״ל סימן רל״ה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ)
« כל הזן כו׳. כתב הב״ח דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד אם תזון כו׳ ע״ש וע״ל סימן רל״ה ס״ס ב׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״א)
« ואין לו מה כו׳. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו וכ״פ הרא״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ב)
« הרי הוא מופקר כו׳. ואע״ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג׳ כמ״ש בח״מ סימן רע״ג ס״ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה ועי״ל דאף מד״ס אינו אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר עכ״ל הב״ח ועי״ל כמ״ש התוספות בס״פ אין בין המודר דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אין צריך ג׳ וע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ג)
« או לדבר עם אחר כו׳. ואף על פי שחבירו שומע אין בכך כלום כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע״פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. כן כתב בית יוסף בשם תשובת הגאונים: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ד)
« אסור כו׳. ול״ד למודר הנאה משופר דלקמן דמותר בתקיעת מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דהכא כיון שיש להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה״ז נהנה: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ה)
« אסור בגחלתו. ע״ל סימן קמ״א ס״ק י׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ו)
« ומותר בשלהבתו. פי׳ מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ז)
« בהמה בריאה. מפני שהוא מקלקל אבל לא במסוכנת שהוא מתקן וע״ל סימן י׳ ס״ק ד׳: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ח)
« מותר לתקוע בו כו׳. משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא״ח סימן תקפ״ו ס״ה כתב המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וכמו שכתב בבית יוסף בשם הכל בו וצ״ע. ולענין הלכה הביא בב "ח בא״ח שם מחלוקת הפוסקים בזה ופסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי׳ בעצמו וע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ט)
« יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל אסורי הנאה וכן כתב הרב בא״ח סי׳ תרמ״ט ס״ב ע״ש. דין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון נתבאר בא״ח ס״ס קצ״ו עיין שם: » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ס)
Forty-four entries, more than three per seif. Two are decisive for the halakha: ס״ק ל״ו, which grounds the whole mechanism of seif 8 on the obligation to pay, and ס״ק מ״ב, where the Taz opposes the Rama on slaughtering in terms one almost never meets.
« אסור לעבור על שדה. פרש״י ר״פ אין בין המודר דמיירי שמקצר דרכו בזה אבל ממה שכתב לקמן סעיף ד׳ בדין ואם נכסי שמעון אסורין כו׳ משמע דבכל גווני אסור דריסת הרגל: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק א)
« בכל דבר שמשבירין כו׳. כיון שמוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל. הרא״ש: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ב)
« להראות בו. שיהא נראה חשוב ויתנו לו חלק טוב: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ג)
« וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה. בטור כתוב שדבר זה הוא בעיא בירושלמי וצריך לתת טעם למה מספקא ליה בזה ולמה יהיה מותר טפי מכל הנהו דחשיב עד הנה ונראה דיש סברא דשאני כל הנהו שהוא נהנה בדבר שאין לו לנאסר כגון כלים וסוס מה שאין כן בזה שיכול בעצמו לקנות המאכל: ומ״ש וכן אסור לחמם ידיו כו׳ תמוה הוא דלמה יהיה זה אסור באומר המביאה לידי מאכל וכן מוכח בירושלמי שהביא ב״י דבעיא היא זו בנודר מן הככר דבזה דוקא מספקא ליה ובלבוש כתב האי וכן אסור לחמם כו׳ לעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ד)
« יכול לפרוע חובו. שאע״פ שעל ידי זה מפטר הוא מחובו מכל מקום לא הוה אלא גרמא בעלמא הואיל שאינו מחויב לחזור לשלם לו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ה)
« ואפי׳ היה לו משכון. משום דא״ל הייתי מפייס ליה ויהיב לי משכוני: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« ויכול לזון את אשתו כו׳. בטור כתוב בשם ר״ת ובזה דוקא כשזן אותם לפניו ולא אמר כלום הוה דרך מתנה ויש מפרשים דמענג׳ במזונות יתרים כו׳ והקשה הטור על הרא״ש למה הביא זה דאינו אלא לרבנן כו׳ ונראה ברור דגם ר״ת עצמו לא כתב כן להלכה אלא לפרש דברי התלמוד דלא אמר דדין זה הוא אליבא דחנן דוקא אלא ודאי אתיא אפילו כרבנן כמו שכתב הרא״ש הביאו בית יוסף אבל להלכה ודאי סבירא ליה כחנן כדפסקינן בהדיא כוותיה בגמרא רק על הרא״ש יש לתמוה למה הביא דברי ר״ת אלו כיון שאינם להלכה וכמו שהקשה הטור ובבית יוסף תירץ דלענין נדר לא קי״ל כחנן והוא תמוה מאד כיון דפסקינן סתם בפרק בתרא דכתובות הלכה כחנן היאך נאמר דלאו בכל מקום קאמר ונראה לע״ד לתרץ גם דברי הרא״ש שמביא דברי רבינו תם בשביל היש מפרשים שמביא אחר זה דמיירי במזונות יתירים אע״ג דלדידן אין נ״מ מזה דבכל גוונא מותר מ״מ יש נפקותא לענין סיפא דקתני אבל לא יזון בהמתו דמיירי אפי׳ במזונות יתירים כמו הרישא וכן מבואר מדברי הרא״ש שאחר שכתב י״מ כתב דההיא דלא יזון בהמתו מיירי ג״כ ממזונות יתירים ודבר זה כתב הר״ן הביאו ב״י כן נ״ל כוונת הרא״ש ובפרישה הקשה דברי ר״ת אהדדי דכאן כתב דוקא במזונות יתירים מותר ולעיל התיר לגמרי בריש הסימן וכן הקשה על דברי הרא״ש דמביא דברי ר״ת אהדדי ונכנס לתירוצים ואין כאן קושיא כלל דלעיל כתב הטור בשמו מה שהוא להלכה והיינו כחנן וכאן כתב לרבנן לפרש דברי המשנה בלחוד ולא להלכה וזה מבואר בקושיית הטור וכבר כתבנו ליישב הכל כנ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« אסור לזון בהמתו. כבר כתבתי דאפילו במזונות יתירים וכתב הר״ן אפי׳ בזנה ביותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דמפטמי טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ״ה אסור: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ח)
« כיון שמותר ליטול שכר עליה. דשכר פיסוק טעמים הוא נוטל דהיינו שלומד עמו הטעמים לקרות דזהו לאו דאורייתא אבל כל שהוא דאורייתא לא דכתיב ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם כאשר צוני ה׳ אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ט)
« והאידנא שמותר כו׳. כמבואר סימן רמ״ו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י)
« ובכוס של בית המרחץ כו׳. פי׳ הרא״ש הוא מים חמים כדאיתא פרק כירה שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״א)
« הצריך שליחות. פירוש שאין לו רשות לעשות אם לא שיצוה לו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ב)
« מותר לישא בתו. פירוש שמעון מותר לישא בתו של ראובן וסיים בטור אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה וקשה למה הוצרך הטור לכתוב דין זה שהרי בגמרא פריך על זה פשיטא שהרי גדולה מזו אמרו שמותר למדיר לזון בניו של המודר אף ע״פ שהם ברשות המודר כדלעיל. ונראה דהטור נזהר שלא נטעה לומר כיון דיש מצוה ליתן לבתו נדוניא כמבואר בא״ע סימן ע״א בהג״ה דהיא מצוה אלא דלא כייפינן עליה כמו דכייפינן למזונות היה לנו לפרש דלא התירו לשמעון המדיר לישא בת המודר אלא במקום שאין דרך לתת נדוניא לבתו על כן לא מהנהו במידי אבל באם הדרך לתת נדוניא וזה לקחה בחנם אין לך הנאה גדולה מזו ואסור על כן כתב הטור דזה אינו דנלמד בקל וחומר ממה שאיתא בגמרא על זה לענין מזונות דהא המזונות הם חיוב עליו ואפילו הכי לא חשבינן ליה הנאה ק״ו לנדוניא שאינו אלא מצוה בעלמא וזהו שהאריך הטור וכתב שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה להורות אם פטרו מן החיוב לא אוסר ק״ו פטרו ממצוה בעלמא זהו נ״ל ברור ונכון: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ג)
« שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר. והוי אמינא דאסור משום פריטי דרב יוסף דהיינו שבשעה שעוסק בהשבת אבידה פטור ליתן ריפתא לעניא דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ד)
« מחזיר לו בחנם. פי׳ אם רוצה אבל אם אינו רוצה חייב ליתן השכר ויפול להקדש כדלקמן: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ט״ו)
« שאסר הנאתו. בגמרא איתא בלשון שאסר נכסיו ואם כן למדנו שאף אם אומר הנאת ממוני עליך אסור ליהנות גם מגופו כמו כאן והיינו אם נותנין שכר מאותה הנאה מקרי מנכסיו דהוה כאילו קיבל ממנו השכר וחזר ונתנו לו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ט״ז)
« יכול ראובן ליכנס כו׳. שהרי נכסי החולה אין אסורין על המבקר אלא נכסי המבקר אסורין על החולה: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ז)
« לצוות לו. פי׳ לחבר עמו כמו צוותא בעלמא: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ח)
« אלא מבקרו מעומד. כיון שעל זה אין נותנין שכר: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק י״ט)
« אפי׳ אם יש רופא כו׳. דלא מכל אדם זוכה להתרפאות: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ)
« ואפילו אם אין דרך ליטול שכר לרופא. דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד גמרא: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״א)
« והוא יעשנה. ובלבד שיהיה הסם מבעל בהמה. ב״י: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ב)
« והיא תמות. דהוה ליה כמחזיר אבידתו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ג)
« ואם מת כו׳. דאין הנאה למתים: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ד)
« יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו. דלא אסר המבקר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוה הנאה לאביו ובקצת ש״ע כתוב כאן מעומד והוא טעות סופר: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ה)
« ואם נכסי שמעון. פי׳ שנכסי החולה אסורין על המבקר נכנס ראובן לבקרו אע״פ שיש לו הנאת דריסת הרגל בבית החולה מ״מ החולה שאסר נכסיו על המבקר לא נתכוין להדירו במקום שחיותו תלוי בו דהיינו כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה כמו שארז״ל. אבל מ״מ אסור לישב כיון שאפשר בעמידה. וכתב הר״ן דאם אסר המבקר על עצמו נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דלא אדריה מחיותיה: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ו)
« חלה בנו אינו נכנס כלל. דמחיותיה דבריה אפשר דאדריה שלא יכנס לבקרו: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ז)
« ולא ימכור וכו׳. פירוש אם המוכר נדר מהלוקח שלא יהנה ממנו אם המקח שוה עם המעות יש הנאה לשניהם ואסור מן הדין לשניהם ואם יש זול במקח ממילא יש הנאה ללוקח המודר דוקא ואסור לקנות אלא משום גזירה אסור למכור שמא יבוא לקנות ואם הוא ביוקר גזרינן לקנות אטו למכור ואם הלוקח נדר מהמוכר הוה איפכא ועיין סי׳ רכ״ז: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ח)
« ולא ישאילנו כו׳. דגזרינן לשאול אטו להשאיל ללות אטו להלוות: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק כ״ט)
« תפיסת יד. פירוש איזה כח בעלמא: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל)
« אם אין לו בהם תפיסת יד מותר. דאינו בכלל נכסיו וכשאסר נכסיו לא היה דעתו על זה המרחץ: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״א)
« יש אומרים שחלה האיסור גם עליו. אע״פ שהוא משועבד להשוכר מכל מקום אמרינן בגמרא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וקונם כהקדש דמי ויש אומרים השני ס״ל דקונם אינו בכלל הקדש ואינו מפקיע השעבוד שיש להשוכר עליו אף על פי שאסר המשכיר בפי׳ ונראה דלדידן אפי׳ אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא״ש בתשו׳ כלל י״ג והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה כו׳: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ב)
« אינו יכול לאסרו עליו. זהו דעת ר״ת בבית יוסף ומשמע אפילו בפירוש והיינו כיש אומרים השני דבסמוך והא דכתב הטור דעת יש אומרים הראשון בשם ר״ת היינו רישא לחוד דהמשכיר בית לחבירו כו׳ לא חל איסור על הבית אבל מה דסיים אחר כך ואם פירש כו׳ אין זה דעת ר״ת דאל״כ קשה מהכא דברי ר״ת אהדדי ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא לי״א הראשון דבפי׳ יכול לאסור וממילא גם כאן בשאלה יכול לאסור בפירוש: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ג)
« קודם שפרעו מותרת. דאפילו אם נאמר אומן קונה בשבח כלי היינו ביש ממשות כגון עצים ועשאן כלי אבל האי אומן לא עשה אלא מצייר בסמנים לחוד ואין בהם ממש כן כתב הרא״ש בתשובה הביאו בית יוסף: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ד)
« המודר הנאה מחבירו יכול המדיר כו׳. בגמ׳ איתא דאין לו למודר מה יאכל וכתבו הרא״ש והטור דלאו דוקא אלא ה״ה אם יש לו הרבה לאכול: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ה)
« אם ירצה המדיר לפורעו. כן כתב הרא״ש והר״ן מטעמא דאם הוא חייב לשלם מן הדין הוה שלוחו ומהנה ליה ואסיר ודבר ברור דגם בדין דאומר כל הזן אינו מפסיד דאין הדין דחייב לשלם דגם שם יש הוכחה זו דאין שייכות תשלומין אלא א״כ הוה שלוחו דאם לא כן יאמר לאו בעל דברים דידי את ולא הוצרך בעל הש״ע לכתבו שם דסמך על מה שכתב בשני בבות הראשונות וא״ל לא היה לו לכתבו אלא בבבא ראשונה לחוד וכלשון הטור באמת י״ל דרצה להורות שלא נטעה במה שכתב הטור וחוזרין ונוטלין שכרן היינו בדרך חיוב קמ״ל דה״ק שיש היתר ליטול שכר אם ירצה ובכל מקום ההיתר הוא דוקא מחמת שאינו חייב לשלם מדינא וכן כתב בלבוש סי׳ רל״ה באומר כל הזן אינו מפסיד דאין צריך לשלם רק אם ירצה אלא דבפרישה חלק עליו כאן ובסימן רל״ה ואמר דאין שייך שליחות אלא במדבר עם היחיד אבל במדבר עם רבים כל הזן וכו׳ אין שם שליחות ומכל מקום חייב לשלם מן הדין ונראה דלא דק כלל בזה דהא בגמרא פרק המדיר (כתובות דף ע׳) אמרינן לא מבעיא באומר כל הזן אינו מפסיד פשיטא דמותר אלא אפילו אומר לחנוני איני יודע מה אעשה דכיון דלדידיה אומר הוה אמינא דשלוחו הוא קמ״ל דאפילו הכי מותר ואם איתא דבכל הזן אינו מפסיד צריך לשלם לו מן הדין ואפ״ה מותר מה שאין כן באומר לחנוני דאין היתר אלא מחמת שאינו צריך לשלם לו הרי רבותא גדולה היא בכל הזן אינו מפסיד ולמה עשה התלמוד ממנו לא מבעיא ומלבד כל הנ״ל אין שום התחלה לו׳ שלא יהיה שלוחו ויכול להוציא ממנו מעות דהא הוה כפורע חובו של חבירו שאין צריך לשלם לו כנזכר סי׳ קכ״ח בח״מ ועיקר איסור והיתר דכאן תלוי בחיוב ופטור לשלם לו ועל כן דברי הפרישה בזה אינם הלכה כלל: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ו)
« כל השומע קולי יזון לפלוני. כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד כיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו. ובפרישה כתוב שגם כאן צ״ל לא יפסיד ולא נראה כן: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ז)
« נראה כשלוחו. פי׳ וצריך לשלם לו מן הדין: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ח)
« שלא ידבר עם חבירו. זה קאי אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ״ש סי׳ רי״ג: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ט)
« אסור לנאסר ללמוד בו. כן כתוב בתשו׳ מיימון הביאו בית יוסף והוא מטעם שהרי אין חיוב על האדם להשאיל ספרו לחבירו שלא לדעתו כמו שאין חובה עליו ליתנו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שהיה צריך ליתן. וכ׳ בתשובות מהר״ם שהקשה מההיא דסעיף (ג׳) [יג] המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה. ותמה אני דאין כאן קושיא דהא בהדיא כתוב בתשו׳ מיימון שהטעם שאין משאילין ספרים מפני שמקלקלן שהקלקול מצוי בהן מה שאין כן בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו וכן ההיא דמודר ממעיין כו׳ וזה פשוט לע״ד ולפי מה שאכתוב בסמוך בלא״ה ל״ק מידי: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ)
« ומותר בשלהבתו. נראה דכאן הוה הדין גם כן כמו לענין עבודת כוכבים בסי׳ קמ״ב סעיף א׳ וכפי מה שכתבנו שם: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״א)
« מותר לשחוט לו בהמה בריאה. הטעם שחשוב קלקול מדאיתא בשוחט בסכין של עובד כוכבים בסימן י׳ דלא חשיב הנאה ואף שאיני כדאי לחלוק על הרב בעל אהל מועד שהוא המציא דין זה כמבואר בבית יוסף מ״מ אמרתי שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה שישחוט לו ויתירנה לו לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבים אמרינן שאין בשביל איסור עבודת כוכבים איסור בסכין של עובד כוכבים וראיה מפורשת מדברי התוספות פרק האורג (שבת דף ק״ו) שכתבו בד״ה חוץ מחובל כו׳ וז״ל אע״ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרינן פ״ק דחולין סכין של עובד כוכבים מותר לשחוט בה מודה רבי יהודה לענין שבת דחייב ולא חשיב מקלקל דדוקא לענין עבודת כוכבים חשיב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון שקלקולו יותר על תקונו עכ״ל הרי מפורש לפניך דלא ילפינן לענין שבת מעבודת כוכבים בזה וה״ה נדרים כיון דאמרינן דוקא גבי ענין עבודת כוכבים גלי רחמנא ולא במקום אחר ואע״ג דבפ״ק דחולין (דף ח׳) כתבו התוס׳ דדוקא לענין שבת הוה הנאה כיון דמלאכת מחשבת אסרה התורה והוא נתכוין להנאה זאת אין מזה קושיא ואדרבה משם ראיה דהא גם בנדרים אנו הולכין אחר כוונת הנודר והוא מתכוין כאן להנאה ותו דק״ו הוא בנדרים מדמצינו בריש פרק אין בין המודר ברבי אליעזר דס״ל אפילו ויתור אסור במודר דהיינו אם אחד מוכר לחבירו דרך להוסיף א׳ או ב׳ ובמודר הנאה קפדינן אפילו על הנאה מועטת כמ״ש הרא״ש שם והר״ן ומטעם זה אסרינן ריש סימן זה אפילו דריסת הרגל דלא קפדי אינשי כמ״ש שם הר״ן ק״ו שיש לאסור הנאה גדולה כזאת שמכשיר וממציא לו אכילה מה שלא היה יכול לאכול בלאו הכי וראייה עוד ממה שכתב הראב״ד בפ״ו דשבועות וז״ל שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר ע״ד רבים דימול וישחוט בחנם דמה מצוה יש בהתרת נדרו אבל אם צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במעשה ידיו לא יוכל למול ולשחוט יתירו לו ואם נשבע על שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד בניהם בחנם עכ״ל הרי שהתחיל ב׳ פעמים במילה ושחיטה ובסוף לא זכר שחיטה שיעשה להם בחנם אלא שזה אסור כיון שאינו מצוה עליו על כן נראה ברור דאי ראה הרב רמ״א דברים שזכרנו לא היה קובע כאן להלכה להקל) ואיסור גמור הוא כנלע״ד: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״ב)
« מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. בא״ח סימן תקפ״ו בבית יוסף כתב בשם כל בו דדוקא אחר יתקע לו אבל המודר עצמו לא יתקע דפעמים שאדם נהנה במה שהוא תוקע וכן כתב שם בשלחן ערוך ולפי זה ודאי לא קשה מידי מההיא דסעיף י״א שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו בלאו האי סברא שכתבתי שם אלא מטעם דהכא דודאי התורה משמחת לב שהרי אסור ללמוד בימי אבלו א״כ לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן לאו ליהנות ניתנו אלא בזה נמשך הנאה לאדם וא״ל וא״כ למה מותר ללמדו מקרא כדאיתא בסעיף ב׳ הא יש לו שמחה מזה יש לומר דהתם החיוב עליו ללמוד עמו מכח מה אני בחנם כו׳ ע״כ לא אכפת לן בהנאה משא״כ בשאילת ספרים שאין עליו חיוב כמ״ש בתשובת מיימון לעיל כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״ג)
« ביום שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא ביום ראשון דכתיב ולקחתם לכם ולא משל איסור הנאה והאי איסור הנאה הוא ואינו קנוי לו לשום דבר: נראה לי דנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים ושכרו וכמו שכתוב סי׳ ק״ס סעיף כ״ג: » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״ד)
Forty-one entries. It is the siman summarised by a reader of the Shakh and the Taz, and here it serves as a witness: where it chooses, one knows which view entered practice. It adds a few sources of its own — the Radbaz, the Mabit, the Levush.
« לעבור. כתבו הט״ז והש״ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ״ה אסור בכל ענין ודלא כהב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק א)
« שמשכירין. כיון שמוחל לו השכירות באותן דמים הוא יכול לקנות אוכל נפש. הרא״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ב)
« לחמם. הט״ז והש״ך תמהו ע״ז דלמה יהיה אסור כאן ובלבוש כתב דקאי אדלעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ג)
« מאכל. כתב הש״ך דבירושלמי איתא דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את המאכל פי׳ שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויין והלכך אלפסין וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנין המאכל ותו איתא התם בירושלמי דאסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ד)
« חובו. היינו דוקא שלא מדעתו כ״כ הר״ן (וכתב הרדב״ז ה״ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע״ש ח״ב סי׳ רס״ב ועי׳ בכנה״ג): » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ה)
« להחזירו. ואפי׳ היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ״כ המחבר בח״מ ר״ס קכ״ח והב״ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי׳ היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ״מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע״ל סי׳ רכ״ג ס״ד עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« לזון. אע״ג דמודר מתהני שא״צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה״ל הנאה גמורה ש״ך וכתב הר״ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ״ה אסור: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ח)
« המרחץ. שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ט)
« ומתירין. והב״ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש״ך ואע״ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ״ל דאפי׳ אמר שילמדנו י״א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע״ז אסור בכל ענין: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י)
« מצוה. הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ״כ הלבוש: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״א)
« נערה. אבל מותר למסור לו בתו בוגרת אע״פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי הרא״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ב)
« בתו. אפילו קטנה ונערה וכתב הט״ז אע״פ שדרך האב לתת נדוניא לבתו וזה לקחה בחנם אפ״ה שרי: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ג)
« בחנם. ואם בעל האבדה אינו רוצה לקבל בחנם תפול ההנאה להקדש. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ד)
« רשאי. ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול השכר להקדש להקדש. ב״י והאחרונים: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ט״ו)
« לצוות. פי׳ לחבר עמו כמו צוותא בעלמא. מבקרו מעומד כיון שע״ז אין נותנין שכר וכתב הש״ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי׳ בשכר: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ט״ז)
« אחר. דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ז)
« שכר. דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ח)
« יעשנה. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב״י: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק י״ט)
« מותר. דהוי כמחזיר אבידחו ובמת הטעם דאין הנאה למתים. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ)
« מעומד. הט״ז וש״ך מחקו תיבת מעומד שט״ס הוא ואפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאחו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוי הנאה לאביו: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״א)
« לבקרו. מעומד אע״פ שיש לו הנאה דריסת הרגל בבית החולה מ״מ החולה שהדירו לא נתכוין במקום שחיותו תלוי בו שהמבקר גורם לו שיחיה כמו שארז״ל וכתב הר״ן דאם אסר המבקר ע״ע נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דמחיותיה כו׳ עכ״ל הט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ב)
« כלל. דקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ג)
« להעיד. כתב הש״ך ואפי׳ אם רוצה עכשיו להיות עד לראות המעשה כדי להעיד אפ״ה שרי ואין חילוק בין שהדירו שמעון מהנאותיו ובין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ד)
« ומזיע. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ה)
« מותר. דאפי׳ אוכל יותר מחבירו אינה נהנה דבל״ה נותנים להם כל שבעם: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ו)
« ימכור. דגזרינן אטו לא יקנה ש״ס ולפ״ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וכן בישאילנו וילונו גזרה אטו להשאיל וללות. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ז)
« אין. דכשאסר נכסיו לא היה דעתו ע״ז המרחץ דאינו בכלל נכסיו ט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ח)
« הקדש. כתב הש״ך משמע דבהקדש לכ״ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי׳ רנ״ח ס״ז כתב הרב אם יש לו משכון י״א שאפי׳ המותר א״י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ״ע וכתב הט״ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי׳ יכול לאסור אבל הש״ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ׳ הר״ן נראים הדברים דמ״מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע״ש בהש״ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט״ז כתב ונראה דלדידן אפי׳ אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא״ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו׳: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ט)
« מותרת. כיון דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי ואפי׳ היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה כלום רק צייר בסמנים ואין בהם ממש עכ״ל הרא״ש ועיין בח״מ סי׳ ש״ו ובסמ״ע שם ס״ק ו׳: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל)
« אעשה. וה״ה נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט טור והרא״ש וכתב בתשובת מבי״ט רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פ׳ לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע״פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ש״ך (ראובן אסר הנאתו על שמעון וקבל עליו שלא ישא ויתן עמו שום מו״מ של הנאה ושמעון השתיף עם לוי וכל מה שהרויח חולק עם לוי אסור לראובן לישא וליתן עם לוי שכל מה שקנה לוי קנה שמעון כ״ג בשם הראנ״ח כ״י מי שאסר נכסיו על פלוני יוכל להנהותו מנכסי אחרים מבי״ט ח״ג סי׳ קט״ז וקל״ט): » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״א)
« הזן. כתב הב״ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו׳ שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון וכתב בפרישה דבדין זה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו וע״ל סי׳ רל״ה ס״ס ב׳: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ב)
« קולי. כ׳ הט״ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ג)
« יאכל. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ד)
« מופקר. ואע״ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג׳ כמ״ש בח״מ סי׳ רע״ג ס״ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה עכ״ל הב״ח והש״ך תירץ דהתם דוקא במקרקעי אבל הכא במטלטלי א״צ ג׳: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ה)
« שומע. כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע״פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. ב״י בשם תשו׳ הגאונים וזה קאי דוקא אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ״ש סי׳ רי״ג. ט״ז (ועיין כה״ג מ״ש בשם ריא״ז): » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ו)
« ללמוד. ול״ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהכא כיון שיכול להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה״ז נהנה והט״ז תי׳ דגבי ספרים יש לחוש שיתקלקלו שהקלקול מצוי בהם משא״כ בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ז)
« בשלהבתו. פי׳ מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש וע״ל סי׳ קמ״א וקמ״ב: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ח)
« בריאה. כתב הט״ז וז״ל אף שאיני כדאי לחלוק מ״מ נ״ל שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה ששוחט לו ויתירנה לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבי׳ אמרינן שאין איסור בסכין של עבודת כוכבי׳ דחשיב קלקול משא״כ לענין נדרים ואיסור גמור הוא: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ט)
« לתקוע. כתב הש״ך משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא״ח סי׳ תקפ״ו ס״ה כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וצ״ע ולענין הלכה הב״ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי׳ בעצמו וע״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק מ)
« שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא ועיין באורח חיים סי׳ תרמ״ט ס״ב ודין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון עיין בא״ח ס״ס קצ״ו וכתב הט״ז נ״ל דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים שכר לזה וכמ״ש סי׳ ק״ס סכ״ג: » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק מ״א)
Eight entries, carrying the responsa of the later centuries on this siman: the Ḥatam Sofer, the Maharit, the Peni Aryeh, the Zikhron Yitzḥak. Two of them — ס״ק ו and ז — carry the whole sequel of the dispute of seif 12.
« צריך להחזירו. [עבה״ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ה מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק א)
« ושוכר יכול לאוסרו. [עש״ך ס״ק מ״ו ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ״ה שהביא דמהרש״ל ביש״ש פ״ה דב״ק סימן ל״ד שדא ביה נרגא ממתני׳ דערכין כ״ט וכתב הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פירש בהדיא שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית והוא ז״ל האריך לתמוה עליו ומסיק דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירות ושם האריך בענין רוב בתי כנסיות שבמדינתו שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר דיש עליהן כל קדושת בהכ״נ כל משך זמן שכירותן ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ב)
« מה אעשה. עבה״ט ומ״ש בשם תשובת מבי״ט רב שנדר כו׳ עיין בזה בתשובת מהרי״ט ח״א סי׳ ה׳ שכתב דבתשובת הרשב״ץ ז״ל ח״א סימן קל״ח השיב בזה לאיסור ומהרי״ט האריך לחלוק עליו ועיין בתשו׳ יריעות האוהל סימן י״ב שהאריך בזה וסתר דברי מהרי״ט ז״ל והעלה גם כן לאיסור כדברי הרשב״ץ ז״ל ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ג)
« אסור לנאסר ללמוד. עט״ז ס״ק מ״ג מ״ש הטעם בזה ועיין בתשובת פני אריה סימן מ״ז שהשיג על טעם זה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ד)
« ללמוד. עבה״ט ועיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן ס״א: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ה)
« בהמה בריאה. עבה״ט ועיין בתשובת פני אריה סי׳ ס״ד שהעלה כהרמ״א ולא כט״ז אלא שכתב דמ״מ אינו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אלא במקום שאין נותנין שכר בעד השחיטה או בנותן לו שכרו אבל בלא״ה אסור ואף בכה״ג לא שרי אלא כשלא אמר המודר שישחוט לו בהמתו אלא שזה בא ושוחט לו מעצמו או שאמר המודר כל השוחט בהמתי אינו מפסיד או שאמר כל הרוצה לשחוט יבא וישחוט ויש שם ג״כ אחר שיודע לשחוט אבל אם אמר לו בפירוש שישחוט לו בהמתו באנו למחלוקת הב״י והרמ״א דלעיל סעיף ב׳. אמנם במקום מצוה כמו לכבוד שבת וכיוצא יש לסמוך בזה על הרמ״א שם. ועיין עוד בסי׳ ס״ו שם שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם של מי שמודר הנאה ממנו שהרי אם רצה המודר לעבור על המצוה יכול הוא לאכלו בלא ניקור ואין מעכב על ידו אלא חפצו לקיים המצוה נמצא שאינו נהנה אלא הנאת קיום מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אמנם למלוח הבשר להוציא מידי דמו אסור דמלבד הנאת מצוה מהנהו ג״כ שהמלח ממתיק הבשר ונותן בו טעם ונמצא מהנהו במה שעושה להיות ראוי למאכל שלחנו ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« אבל לא מסוכנת. עיין בתשובת זכרון יצחק סי׳ צ״ח שכתב דאם שחט בדיעבד לכאורה יש לאסור משום דקיי״ל כרבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א״כ הוי כמתה מאליה אך לפי מ״ש התוספות שם דהנשבע שלא לגרש ועבר וגירש אף לרבא מהני כיון שהוא בדה את האיסור א״כ ה״ה הכא אי עביד מהני עכ״ד. ועיין בנ״צ לעיל סי׳ י׳ הארכתי בענין אי עביד לא מהני וכתבתי שם דאי משום הא לא איריא דהפוסקים לא ס״ל חילוק התוספות בין אם הוא בדה או לא אלא דמטעם אחר לא שייך בזה אעל״מ וכשר בדיעבד ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« המודר הנאה משופר. עיין בשע״ה פ״א מהלכות שופר הלכה ג׳ מ״ש בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ח)
The Nekudot HaKesef are the Shakh’s reply to the Taz. Seven entries here, and all of them aimed: five against the Taz, one against the Shakh himself — the author revisiting what he had printed — and the last a systematic refutation of the Taz’s ס״ק מ״ב on slaughtering.
« (סימן רכ״א ט״ז ס״ק א׳) פירש״י כו׳. ע׳ בש״ך ס״ק א׳ דגם דעת רש״י דאפי׳ אינו מקצר דרכו אסור: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם בש״ך סעיף קטן ו׳) והב״ח פסק כו׳. וכן נראה דעת הסמ״ע כו׳ ובפירושי לש״ע בח״מ סי׳ קכ״ח השגתי על דבריהם ע״ש שהארכתי בזה: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם ט״ז ס״ק ל״ב) לא ביאר על נכון כמ״ש בש״ך ס״ק מ״ב: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם ט״ז סקל״ג) היינו רישא לחוד כו׳. זה אינו מכמה טעמים למעיין בטור. גם מ״ש לענין הלכה עי׳ בש״ך נתבאר פסק הלכה על נכון: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם ש״ך ס״ק מ״ה כתבתי) ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כו׳. ואחר הדפסת ספרי מצאתי ת״ל בהרא״ש פ׳ השואל הביא לשון הירושלמי כמו שכתבתי וממה שכ׳ שם בשם מורו מהר״ם שהביא ראיה מהירושל׳ מוכח להדיא שמהר״ם פי׳ הירושלמי כמו שכתבתי ועיין בסמ״ע סי׳ שי״ב ס״ק ב׳ ובספר מעד״מ פ׳ השואל תמצא ראיה לדברי ודוק: ועוד מצאתי במהרש״ל פרק שור שנגח את הפרה סי׳ ל״ג שהכריע דלא כהר״ן מבגד מנוגע וסנדל מנוגע והניח גם כן הירושלמי בתימה וגם דחה התוספתא מהלכה. ודבריו תמוהים מכמה טעמים חדא דלא נזכר כן בגמ׳ פ׳ מצות חליצה רק ברש״י וגם התוספות בערכין לא כתבו כן רק משמו דרש״י. ועוד נראה לי ברור דגם רש״י לא כתב כן רק גבי ע״ז וכן מוכח ברש״י שם מדלא כ׳ כן לפני זה גבי נגעים ועי״ל דבגדים שאני דגלי לן קרא ממארת היא תן לו מארה שלא יהנה בהם וכדאיתא בתורת כהנים מה שאין כן בבתים דאף על גב דנתץ קרי בית כדאיתא בש״ס שם ודו״ק. (ואף על גב דבספר קרבן אהרן סוף פ׳ תזריע כ׳ דטעמא דתורת כהנים הוא דאין מלת ממארת תואר לצרעת שא״כ ליכתוב צרעת מארה ואמר ממארת דרשינן ליה יוצא ממארת הבגד ואוסרתו בהנאה עד כאן לשונו דלפי זה משמע דה״ה בבית מנוגע דכתיב ביה נמי צרעת ממארת מכל מקום אינו מוכרח דיש לומר נמי דטעמא דת״כ הוא מדכתי׳ גבי בגד מנוגע שתי פעמים צרעת ממארת וע״כ לא דריש בתורת כהנים הכי גבי בית מנוגע ואע״ג דהרמב״ם פסק בר״פ ט״ו מהלכות טומאה דבגד מנוגע ובית מנוגע אסור בהנאה שנאמר צרעת ממארת כו׳ היינו שפסק כמסקנת הירושלמי פרק בתרא דערלה הלכה ג׳ דיליף התם מצרעת ממארת דבית מנוגע אסור בהנאה ולא כמו שנראה מהכסף משנה שם שהרמב״ם מדמה מעצמו בית מנוגע לבגד מנוגע שהוזכר בתורת כהנים ע״ש אבל מכל מקום אפשר דהתורת כהנים מיירי דוקא בבגד ואפילו מיירי נמי בבית מנוגע מ״מ יש לומר דהברייתא דערכין ס״ל כאידך מ״ד בירושלמי התם דבית מנוגע מותר בהנאה ומייתי ליה הרמב״ם בפי׳ התורה סוף פ׳ תזריע ע״ש): גם מ״ש מהרש״ל לדחות ראיית הר״ן דהיינו טעמא דסתרו הכהן חייב להעמיד לו אחר כיון שעבר אף שרש״י פי׳ כן הוא דוחק דא״כ מוחלט נמי ועוד דכי בשביל שעבר עבירה יהא שלו וברשותו לענין חיוב ממון ודוק. ובר מן דין כבר כתבתי בשפתי כהן דאפילו מיירי בערכין בבית זה לא קשה מידי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ולבי אומר לי שלא ידע מהרש״ל שהרשב״א ורבינו יונה והריב״ש ושאר אחרונים מסכימים לדברי הר״ן רק היה חושב שהר״ן יחיד בדבר ועל כן לא הביא בספרו רק דברי הר״ן לבד ואילו הוה ידע דכל הני רבוותא סברי הכי ומכל שכן שהתוספתא והירוש׳ מכריעים כדבריהם הוה הדר בי׳ (שוב מצאתי בתשובת מיימוני לספר משפטים סי׳ כ״ז תשו׳ רבינו שמשון בן אברהם כ׳ דההיא דערכין ע״כ לאוקמא בבית סתם כו׳ ע״ש הרי להדיא כדברי): » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (ט״ז ס״ק ל״ט) זה קאי כו׳. זה אינו אלא קאי ג״כ אנדר דמדרבנן חל ע״ד שאין בו ממש וכדלעיל סי׳ רי״ג א״נ שלא ידבר דנקט היינו בענין שנאסר הדיבור כגון שאמר קונם פי לדיבורי או יאסר פי עליך וכדלעיל סימן רי״ג: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« (שם ס״ק מ״ב) הקשה על אוהל מועד ולק״מ דכיון דבעבודת כוכבים שרי אע״ג דכתיב ולא ידבק (בך)[בידך] מאומה מן החרם כיון דקלקולו יותר מתקונו אם כן כ״ש בנדרים ומ״ש וראיה מפורשת כו׳ כיון דאמרינן דדוקא גבי עבודת כוכבים גלי רחמנא ולא במקום אחר כו׳. לא דק דאין כוונת התוספות לומר דדוקא גבי עבודת כוכבים דגלי רחמנא אמרינן הכי דאם כן בכל דוכתי דילפינן במה מצינו היכא מצינן למילף נימא היכא דגלי גלי ובכל דוכתי בש״ס פרכינן ולילף מיניה וצריכין לשנויי דלא מצינן למילף מיני׳ ובכה״ג אמרינן דוקא מדגלי רחמנא התם דוקא הוא וזו מדה בתורה אלא כוונת התוספות דדוקא לענין עבודת כוכבים לא חשיב נהנה כיון שקלקולו יותר מתיקונו ואם כן ס״ס לא נהנה כלומר דהקלקול גורם ולא חשיב נהנה אבל גבי שבת נהי דהקלקול גורם דלא נהנה ס״ס עשה מלאכה וודאי דהעושה מלאכה אפילו אינו נהנה חייב אבל שיהא נחשב מקלקל ולא הוי מלאכה זה לא אמרינן זהו כוונת התוס׳ גם מה שאמר דהא גם בנדרים אנו הולכים אחר כוונת הנודר כו׳ אינו כלום דמה בכך סוף סוף אין כאן הנאה. גם מ״ש מויתור דאסור במודר הנאה אינו כלום דהתם סוף סוף יש כאן הנאה אבל הכא כיון דקלקולו יותר מתיקונו אין כאן הנאה גם מה שהביא מהראב״ד אינה ראיה וק״ל: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
The whole siman in a grid: the seif, the clause, and what it says.
| Seif | The clause of the Shulḥan Arukh | What it says |
|---|---|---|
| א | « ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | Reuven who forbade his property to Shimon, or who forbade himself Shimon’s property — the one to whom it became forbidden may not walk across the other’s field |
| א | « אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | even in an open plain, in the dry season, where people are not particular about the treading of feet in it |
| א | « ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and it is forbidden for him to borrow from him any vessel in the world |
| א | « ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and if he vowed against him only food, he is forbidden only to eat of what is his. |
| א | « אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | If he said: “the benefit of your food is upon me” — he is forbidden to eat of what is his |
| א | « ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and it is forbidden for him to chew wheat to place on his wound |
| א | « אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | but to borrow from him a sieve or a sifter is permitted |
| א | « אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | If he said: “a benefit that leads to food is upon me” — he is forbidden to eat of what is his |
| א | « ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and it is permitted for him to chew wheat and place it on his wound |
| א | « ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and it is forbidden for him to derive benefit from anything the like of which is rented out |
| א | « ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and that the like of which is not rented out is permitted, if it bears no relation to food |
| א | « אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | but if it does bear a relation to food, such as a sieve and a sifter |
| א | « ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and even a sack in which to carry fruit, and a donkey on which to carry fruit |
| א | « וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and likewise a horse to ride to the wedding feast, and a ring to be seen with at the wedding feast |
| א | « ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and to cross his field on the way to the wedding feast — although the like is not rented out, it is forbidden |
| א | « וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and likewise it is forbidden for him to buy for him the needs of a meal |
| א | « וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | and likewise it is forbidden for him to warm his hands at his loaf. |
| א | « הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. » (רמ״א יו״ד רכ״א:א) | Gloss: an axe with which one splits wood to cook food is called a benefit that leads to food; but an axe with which one weeds, it is permitted to borrow it for him. |
| א | « (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (שו״ע יו״ד רכ״א:א) | (Beit Yosef in the name of Rabbenu Yeruḥam) |
| ב | « המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | One from whom benefit of his fellow has been vowed away may pay his debt |
| ב | « ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | and even if he had a pledge in the lender’s hands, and this one paid on his behalf and took back the pledge |
| ב | « צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש״י וריב״ש ורמב״ם) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | he must return it to the borrower, the one to whom it is forbidden (the view of Rashi, the Rivash and the Rambam) |
| ב | « ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי׳ הכנענים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | and he may feed his wife, his children and his slaves, even Canaanite ones |
| ב | « אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | but it is forbidden for him to feed his beast, whether unclean or clean |
| ב | « ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | and it is forbidden for him to teach him Scripture, since it is permitted to take a fee for it, and he teaches him free — so that he is found to benefit him |
| ב | « אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | but he may teach him midrash, halakhot and aggadot |
| ב | « והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | and that provided the one forbidden does not ask the one who forbade to teach him |
| ב | « והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | and nowadays, when it is permitted to take a fee even for midrash, all of it is forbidden |
| ב | « אבל ללמד את בנו אפי׳ מקרא מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | but to teach his son, even Scripture, is permitted |
| ב | « ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | and it is permitted to serve him with the cup of the house of mourning and the cup of the bathhouse |
| ב | « הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא״ש והטור) » (רמ״א יו״ד רכ״א:ב) | Gloss: and some dispute and permit even if he asked him to teach him (the Rosh and the Tur) |
| ב | « וה״ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב״י בשם הרא״ש ורבינו ירוחם): » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב) | and the same for any matter of mitzva; provided, however, that in a matter requiring an agency — such as separating his teruma — it is forbidden for him to be his agent. (Beit Yosef in the name of the Rosh and Rabbenu Yeruḥam) |
| ג | « ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | Reuven who forbade his property to Shimon: it is forbidden for him to give him in marriage his minor or na‘ara daughter, because she is still under his authority, and behold he is handing him a maidservant to serve him |
| ג | « ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע״פ שפטרו מחיוב מזונותיה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | and if it is Shimon’s property that is forbidden to him, he is permitted to marry his daughter, although he has released him from the obligation of her maintenance |
| ג | « ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | and he returns to him his lost object, whether the property of the owner of the lost object is forbidden to the returner, or the property of the returner is forbidden to the owner |
| ג | « ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | and in a place where a fee is taken for returning a lost object: if the property of the owner is forbidden to the returner, it is forbidden for him to receive it; he therefore returns it to him free |
| ג | « ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | and if the property of the returner is forbidden to the owner of the lost object, he may not return it to him free |
| ג | « ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא״כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ג) | and if the property of each is forbidden to the other, he may neither receive the fee — for then he benefits — nor leave it with him — for then he confers benefit; rather the fee shall fall to hekdesh |
| ד | « ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | Reuven who forbade his benefit to Shimon, and Shimon fell ill: Reuven may enter his house to visit him |
| ד | « ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | and in a place where a fee is given to one who sits by the sick to keep him company, he shall not sit by him, but visits him standing |
| ד | « ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | and if it is not customary to give a fee to the physician, he may heal him, even with his hands, even if there is another physician who would heal him |
| ד | « אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | but if it is customary to give a fee to the physician, he shall not heal him free |
| ד | « ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | and he shall not heal his beast, even if it is not customary to give a fee to the physician |
| ד | « אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | but he may tell him: such-and-such a remedy is good for it — and he will do it himself |
| ד | « ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | and if he does not know how to do it, and it will die if he does not, it is permitted for the one who vowed to do it |
| ד | « ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | and if he died, he may bring a coffin and shrouds |
| ד | « ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | and if Shimon’s son fell ill, Reuven may enter, sit with him and visit him (standing) |
| ד | « ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר״ן) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | and if Shimon’s property is forbidden to Reuven, Shimon having vowed him away from his property, and Shimon fell ill: Reuven enters to visit him (Ran) |
| ד | « אבל לא מיושב » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | but not seated |
| ד | « חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | if his son fell ill, he does not enter at all, but inquires after him in the market |
| ד | « ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד) | and Reuven may testify for Shimon, the one bound, whether in a monetary matter or a capital one |
| ה | « ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | Reuven who forbade his benefit to Shimon: he may sleep (with him) in a small bed in the dry season, but not in the rainy season, because he confers benefit on him |
| ה | « ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | and in a large bed it is permitted, both in the dry season and in the rainy season |
| ה | « ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | and he bathes with him in a large tub, but not in a small one, because he benefits him by raising the water upon him |
| ה | « ומזיע עמו אף בקטנה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | and he sweats with him even in a small one |
| ה | « ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | and he reclines with him on a couch and eats with him at the same table |
| ה | « אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | but not from a single dish, lest he eat of his share |
| ה | « ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | and if it is the householder’s practice to refill the dish after they have eaten all that was in it, it is permitted |
| ה | « הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר (ב״י בשם הר״ן והראב״ד) : » (רמ״א יו״ד רכ״א:ה) | Gloss: or if there was from the outset so much in the dish that the remainder returns to the householder — it is permitted (Beit Yosef in the name of the Ran and the Raavad) |
| ה | « אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | if the two of them were digging together in a vineyard, he shall not dig in the row near him, because he benefits him by loosening the ground before him; but far from him it is permitted |
| ה | « ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה) | and he shall not sell to him, nor buy from him, nor lend him an article, nor lend him money, nor borrow an article or money from him |
| ו | « המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו) | One from whom benefit of his fellow was vowed away, and that other has a bathhouse and an oil-press rented out in the city |
| ו | « אם יש לו בהם תפיסת יד אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו) | if he has a grip of the hand in them, it is forbidden |
| ו | « אם אין לו בהם תפיסת יד מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו) | if he has no grip of the hand in them, it is permitted |
| ו | « אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו) | but if he forbade them to him expressly, the prohibition takes effect on them too |
| ז | « המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | One who rents a house to his fellow, and afterwards the tenant forbade him his property: the prohibition did not take effect on the house he rented to him |
| ז | « ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | and if he specified the house expressly, some say the prohibition took effect on it too |
| ז | « וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | and some say that even if he specified it expressly, he cannot forbid it by the term konam, but only by the term of an actual consecration |
| ז | « ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | and the tenant may forbid it, since the produce is his |
| ז | « וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | and the pledgor’s status is that of a landlord, and the pledge-holder’s status is that of a tenant |
| ז | « הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי׳ פ״ו) » (רמ״א יו״ד רכ״א:ז) | Gloss: one who lends a house to his fellow cannot forbid it to him for the duration of the loan (Hagahot Maimoniyot, chapter 6) |
| ז | « והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס״ס זה בשם הרשב״א): » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז) | and the borrower may forbid it to another for the whole duration of the loan, for it is as his own (Beit Yosef, end of this siman, in the name of the Rashba) |
| ח | « הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | One who gives a panel to a craftsman to paint, and forbade it to its owner after he had painted it, before he had paid him — it is permitted. |
| ח | « המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | One from whom benefit of his fellow was vowed away: the one who vowed may say to the shopkeeper — so-and-so is bound from benefit of me, and I do not know what to do; and the shopkeeper gives him, then comes and takes from the one who vowed |
| ח | « אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | if the one who vowed wishes to pay him (but he is not obliged to pay him) |
| ח | « וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | and likewise, if the bound man had a house to build, a fence to raise, a field to reap, he may say to the labourers: so-and-so is bound from benefit of me, and I do not know what to do; and they work with him, then come and take wages from the one who vowed, if he wishes to pay them |
| ח | « וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | and likewise it is permitted to say: whoever feeds so-and-so, or works with him, will not lose by it |
| ח | « אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | but it is forbidden to say: let whoever hears my voice feed so-and-so — for, being a form of command, it is as his agent |
| ח | « וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח) | and likewise it is forbidden to say to his fellow: if you feed so-and-so, you will not lose — for since he says it to a single man, he looks like his agent |
| ט | « היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | They were walking on the road and he has nothing to eat: he gives to another as a gift, and the latter is permitted in it |
| ט | « ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | and if there is no one else with them, he lays it on the rock and says: behold, it is ownerless for whoever wishes — and the other takes and eats |
| ט | « במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | To what does this apply? Where he gives to another as a gift, without qualification |
| ט | « אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | but if he said to his fellow: the meal is given you as a gift, and let so-and-so, who is forbidden my benefit, come and eat with you at the meal — that is forbidden |
| ט | « ולא עוד אלא אפי׳ נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | and more than that: even if he gives without qualification, then says to him — would you like so-and-so to come and eat with you? —, if the end proves the beginning, namely that he gave it only on condition that so-and-so come and eat, it is forbidden |
| ט | « כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט) | for instance where it was a large meal and he wants his father, or his teacher, or the like, who are forbidden his benefit, to eat of his meal — for behold his meal proves against him that he did not complete the conveyance. And so for all that resembles this |
| י | « מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב » (שו״ע יו״ד רכ״א:י) | One who swore or vowed not to speak with his fellow may write him a writing |
| י | « (או) לדבר עם אחר והוא שומע: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י) | (or) to speak with another, and he hears |
| י״א | « אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״א) | If he forbade his book to his fellow, it is forbidden for the latter to study in it |
| י״ב | « המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ב) | One from whom benefit of his fellow was vowed away is forbidden in his coal and permitted in his flame |
| י״ב | « המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ב) | One from whom benefit of his fellow was vowed away blows for him a blast of mitzva |
| י״ב | « הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב״י בשם אהל מועד): » (רמ״א יו״ד רכ״א:י״ב) | Gloss: one from whom benefit of his fellow was vowed away — it is permitted to slaughter for him a healthy beast, but not one in danger of death (so it appears from the Beit Yosef in the name of the Ohel Mo‘ed) |
| י״ג | « המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג) | One from whom benefit of a shofar was vowed away: it is permitted for him to blow with it a blast of mitzva |
| י״ג | « המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג) | One from whom benefit of a spring was vowed away immerses in it an immersion of mitzva in the rainy season, but not in the dry season. |
| י״ג | « (כפול סי׳ רי״ז סכ״ו): » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג) | (a duplicate of siman 217, seif 26) |
| י״ד | « הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד) | One who vowed away benefit from his fellow, and the other gave him a lulav to fulfil his obligation on condition that he return it: on the second day, he has fulfilled it |
| י״ד | « אבל ביום ראשון לא יצא : » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד) | but on the first day, he has not fulfilled it |
Six situations, taken in the order of the siman. Each closes on the same referral: actual conduct belongs to the Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״א · ♥ Support