נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ח · נ״א סעיפים · ש״ך · ט״ז · באר היטב · פתחי תשובה · נקודות הכסף
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כותרת הסימן עצמה מכריזה על הבדל: וההבדל שבין פתח לחרטה. ושאלת הלמדן מפני מה צריך שניים. אם החרטה מספקת — שהנודר אומר שהיה רוצה שלא נדר והנדר נעקר — למה הפתח? ואם הפתח הוא העוקר, מה עושה החרטה?
הט״ז משיב בס״ק ז, ותשובתו תורת ראיה היא. אין הפתח כשר אלא אם יש בו סברא חזקה — טעם חזק דיו שבשבילו היה נמנע — ומיד הוא מקשה: כיון שאנו יודעים שעדיין ניחא ליה בנדרו, היאך נאמינו?
« פי׳ שצריך שיהיה באותו פתח סברא חזקה שבשבילה היה נמנע מלידור אע״פ דניחא ליה בנדרו שעשה בעת ההיא לולי הפתח הזה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
« בשלמא בחרטה הרי עכ״פ אנו רואין שהוא מתחרט ואין אנו רואים שום סברא שלא יתחרט מעיקרא משא״כ ע״י פתח » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
נמצא שההבדל הבדל של ידיעה קודם שהוא הבדל של דין: בחרטה אנו רואים את החרטה, ובפתח אנו צריכים להאמין להצהרה על עבר משוער. והט״ז מוצא את הערובה בעונש שבסעיף ד, ומוסיף שבית הדין מודיעו לנודר.
« וכל שהוא משקר אין התרתו כלום ואנו מודיעים לו כן » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
מרן חותם את סעיף ז בדעה יחידה: ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה, והרמ״א עושה ממנה מנהג. והט״ז בס״ק י״א מעלה את השלשלת ומראה שאין זו חומרה בעלמא אלא סופה של מחלוקת קדומה, שראשיתה בקריאת נדרים — במעשה רב אסי השואל כדו תהית.
« זהו שהביא ב״י בשם המרדכי בשם רבינו יוסף בכור שור שכתב במה שאמרו פרק ד׳ דנדרים ההוא דאתא לקמיה דר׳ אסי אמר ליה כדו תהית כלומר אתה מתחרט על נדריך א״ל לא פי׳ לשון בתמיה ושרייא דיש גדולים סוברים שלא אמר לו רק הך מילתא לחוד ומש״ה נהגו כשמתירין נדר אין צ״ל אלא מתחרט אתה והוא אומר כן ומתירין לו » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« ומקשה שם על זה דהא רב אסי ס״ל אין פותחין בחרטה ע״כ פי׳ דכבר אמר ליה אותו שבא לשאול על נדרו הפתח וטעם החרטה אלא שאח״כ שאלו כדו תהית כלומר הזהר שלא תשקר ובודאי אתה מתחרט » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
והט״ז מביא את חזרת מהר״ם מרוטנבורג — שהיה מתיר בחרטה לבדה כרבותיו וחזר בו — ומוציא מזה מסקנה בלשון של תמיהה.
« וכיון שמהר״ם החמיר מי יקל בדבר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
אבל אין הט״ז עומד בהסכמה לרמ״א. הוא מחלק: המנהג שהרמ״א מביא — לעשות מן החרטה פתח — בא כנגד חשש מסוים, חרטה שתאריכה היום. ואינו בא כנגד תביעת רבינו יוסף, שהיתה לידע את טעם החזרה.
« אבל לא יצאנו בזה מהחומרא דרבינו יוסף דלעיל שצריך דוקא לידע טעם החזרה וכל הרוצה לעשות מן המובחר יעשה כן » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
סעיף ד אומר שצריך להיות מיושב. ובמי מדובר? הש״ך בס״ק ט מכריע: במתירין ולא בנודר. ואחר כך הוא מציין את המנהג ההפוך שבזמנו ומבקש לו מקור בירושלמי.
« צריך שיהיה מיושב אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי א״צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ונראה ראיה לדבריהם מהירושלמי דס״פ נערה המאורסה דאיתא התם אין נשאלין נדרים אלא עטופים ויושבים והנשאל יושב והשואל צריך להיות עומד » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« ואע״ג דבש״ס דילן ופוסקים אמרינן דמתירים מעומד היינו בחרטה אבל בפתח צריך מיושב וי״ל דהירושלמי מיירי בפתח ועכשיו נהגו להתיר הכל ע״י פתח » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
הט״ז מגיע לאותו דין בדרך אחרת, ולשונו חדה יותר: אין עמידת הנודר מעלה ומורידה, מפני שאין ההתרה דין.
« אבל מענין הנודר עצמו שמתירין לו לא אכפת לן בעמידתו או ישיבתו דהא אינו כמו דין » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
הפתחי תשובה בס״ק ג חוזר על הש״ך ומוסיף עליו את הרדב״ז, השואל בעצם הצורך שיעמוד השואל.
« עש״ך שכתב דעכשיו נוהגים שהמתירים יושבים והמודר עומד והוא מירושלמי » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ג)
סעיף ה אוסר להישאל לחכם שבעיר שאסר עליו הנאתה. ומפני מה? הירושלמי נוקט מפר נדרי עצמו, והבית יוסף מקשה שאין הדימוי עומד. והט״ז בס״ק ח משיב שהקושיה אינה במקומה — שהלשון כמיפר בכ״ף הדמיון.
« ולא קשה מידי דהא לא קאמר דהוה באמת מפר נדרי עצמו אלא כמיפר בכ״ף הדמיון » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
ואז נותן הט״ז את הטעם לאמיתו, ואינו איסור שבצורה אלא דין נגיעה: החכם נהנה, והרי הוא נוגע בדבר, וחוששין שלא יעיין יפה — והוא מה שתבע סעיף ד.
« שכיון שהחכם שבעיר נהנה מהיתר זה דאחר ההיתר יהיה מותר ליהנות מזה הוה כנוגע בדבר ויש חשש שלא יעיין יפה דהא כבר למדנו שצריך להיות מיושב בדבר שצ״ע » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« והוה ממש כמו בדיני ממונות שכל שיש לדיין צד נגיעה לא ידון אותו הדין » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
הש״ך מרחיק לכת עוד: אין הנגיעה מתרפאת בצירוף שניים מעיר אחרת ואף לא בסילוק. והוא מביא את תשובת משאת בנימין, וחתימתה חריפה.
« אפי׳ בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו אסור דמ״מ הרי הוא מהנהו. ב״י » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ב)
« ובשום אופן לא יהיו המתירים מבני המדינה שכולם נוגעים בדבר ולא מהני סילוק נפשייהו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ב)
הרי המחלוקת החריפה שבסימן, ושורה אחת לכל צד. הט״ז בס״ק כ״ז מפרש את סעיף כ פירוש המצמצם את היקפו, ודוחה את הפרישה בלשון שאינה מצויה.
« נדר ע״ד חבירו. פירוש וחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו ובפרישה כתב להקשות מסי׳ רל״א ולדעתי לא יצאו מפיו אותן הדברים אלא תלמיד טועה כתבן » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ז)
הש״ך העמיד את הקריאה ההפוכה כבר בס״ק ל״ז ובלא פולמוס: הוא מפרש על דעת חבירו — בשביל רצון חבירו. ואחר כך הוא מרחיב את הדין לשליח.
« נדר ע״ד חבירו כו׳. כלומר בשביל רצון חבירו כדמפרש ואזיל » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ז)
« דה״ה בנשבע לפני שלוחו אין מתירים לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו דשלוחו של אדם כמותו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ז)
ובנקודות הכסף משיב הש״ך לט״ז במפורש, על כניסה זו עצמה. ותשובתו אינה מגינה על הפרישה בלבד אלא נותנת את הטעם לגופו.
« ואני אומר דברי הפרישה ברורים דהדבר פשוט דהכא מיירי אפילו לא קיים חבירו את הנדר רק שנדר לדע׳ חבירו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« והטעם כיון שנודר בשביל רצון חבירו א״כ הוי נדר גמור שאין תלוי בדעת חבירו רק שעושה הנדר בשביל רצון חבירו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
כל סעיף כ נשען על תיבה אחת: טובה. היתה טובה — חבירו בעל דבר; לא היתה — אינו. ועדיין צריך לדעת מה נחשב. והט״ז בס״ק ל נותן שתי מידות מן הבית יוסף.
« מבואר בב״י דפועל שקיבל מלאכה מבטל הבית מקרי טובה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל)
« שאם נשבע אחד לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל)
הש״ך בס״ק מ דן באותו עניין ומעמיד את התנאי הקובע: לא כל טובה נחשבת אלא טובה מחמת השבועה. והוא מביאו מן הריב״ש, ומשום כך דוחה את סברת הבית יוסף בפועל.
« ואני אומר דדבריו נכונים דהא דסתם פועל עושה לו בעל הבית טובה היינו משום שיעשה לו מלאכה אבל אין הטובה מחמת שישבע לו ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
ואין הש״ך חותם: הוא מביא תשובה חולקת מר״מ אלשקר בשכירות בית, ומניח את השאלה פתוחה במפורש.
« מיהו בתשובת ר״מ אלשקר סימן נ״ז משמע דבכה״ג מיקרי טובה שכתב על מי שהשכיר בית לחבירו לזמן ונשבע לו שלא יוציאנו תוך הזמן מיקרי טובה מחמת שנותן לו מעות השכירות וע״ש וצ״ע » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
ובנקודות הכסף, על ס״ק ל של הט״ז, מפנה הש״ך לאותו ס״ק מ כאל תשובתו — במשל אחד.
« עיין בש״ך ס״ק מ׳ שדיתי נרגא בזה » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
סעיף מ״ח שורה אחת: הנשבע לפרוע בר״ח אדר פורע ביום הראשון. והש״ך תולה בו אחד מס״קיו הארוכים שבסימן, והדיון ביסוד: ספק שמכריעים בו לחומרה, או משמעות הלשון עצמה?
« מסתברא לי שיש לחוש ולהחמיר דה״ל כספיקא דאורייתא ולחומרא כן כתב הרשב״א » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק קי״א)
« ולפעד״נ דבלאו משום ספק להחמיר קי״ל הכי אלא כדאיתא בש״ס ר״פ קונם דאפי׳ לקולא אמרי׳ הכי משום דקרי ליה אינשי ריש ירחא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק קי״א)
ובנקודות הכסף — האחרונה שבעשר, והיחידה המכוונת אל הש״ך עצמו — נחלקים על הטענה בשדה שלה: בלשון בני אדם שני הימים יום אחד הם.
« אמנם י״ל דלא דמי לסי׳ ר״ך ס״ד ולמ״ש הרא״ש ר״פ קונם משום דבלשון ב״א גם יום ר״ח הראשון הוא בכלל ר״ח דלהבא אבל מ״מ י״ל דכשאומר בר״ח כוונתו ליום שני דר״ח דשניה׳ כיומא אריכתא דמיין דהא שניהם ר״ח הם » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« ואילולי פה קדוש הייתי אומר שאינו דומה להתם דהתם דמחצה לאהרן היינו הדין שנזכר בח״מ סי׳ רנ״ג סעיף כ״ד שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ולפלוני כו׳ והתם שאני שאנו אומרים שהנותן היה דעתו כך מתחלה שיתנו לזה מחצה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ח · ♥ תמיכה