סימן רל״א — ארבע שאלות על גבול החלות (יורה דעה רל״א)
יורה דעה · סימן רל״א
הנודר על תנאי או מי שתולה נדרו בדעת אחרים
התרה על פי מומחה או ג׳ הדיוטות · ביטול הנדר · תולה נדרו בדעת אחרים · נדר לזמן
🔥 רמת הלמדן · תלמידי חכמים
✦ ❖ ✦
ארבע שאלות בלבד — ואין בהן מילוי
הנושא: שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״א (סעיף אחד) עם נושאי הכלים: ש״ך (ב) · ט״ז (ג) · באר היטב (ב) יסודות: רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ · טור ובית יוסף יורה דעה רל״א · רא״ש כלל י׳ · ריב״ש · שו״ע יו״ד רכ״ח:י״ז, ל״ז, ל״ח
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
מה נשאל מן הלשון
ביטול והתרה: שני משטרים החולקים ביניהם את הזמן בדיוק
מפני מה אין תנאי ביטול מועיל, ונדר לזמן מועיל
תמיהת הט״ז על הגהת הרמ״א — ושני מנגנוני הש״ך
נדר התלוי בנדר שאינו חל: מעשה בני הזוג
1. ביטול והתרה — שני משטרים החולקים את הזמן בדיוק
העמד זו בצד זו שתי לשונות שנכתבו בשני מקומות, ותתגלה בנייה שלמה. סימן רכ״ח אומר שאין מתירין נדר קודם שיחול; וסימננו אומר שמשחל, אין אלא התרה.
« אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל׳ יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז)
« דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא על ידי מומחה או ג׳ הדיוטות » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
ומה ששתי הלשונות מציירות יחד. קודם החלות: אין התרה — אבל הביטול אפשרי, אם היה הנדר תלוי באדם. לאחר החלות: אין ביטול — אבל ההתרה אפשרית. שני המשטרים באים זה אחר זה בלא חפיפה ובלא רווח. וקריאה היא, וכך אנו נותנים אותה: אין אחד משני הכתובים אומר זאת, ואף אחד מהם אינו סותר.
ויש מקרה שהחלון נסגר בו משני צדדיו. סימן רכ״ח אומר זאת בפירוש בנודר על תנאי:
« וכ״ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז)
אדם נשבע שאם יארע דבר פלוני, ייאסר עליו היין. כל זמן שלא נתקיים התנאי אין מתירין לו: לא חל הנדר. ואף לבטלו בעצמו אינו יכול, שאין הביטול קניינו של הנודר אלא, במקום שיש, של מי שתלה בדעתו. ונמצא שאין לו אלא להמתין. וזה טעם נוסף שלא להוסיף תנאי לנדר.
2. תנאי ביטול אינו כלום, ונדר לזמן מועיל
הקושיה עולה מאליה כשקוראים את הסעיף מראשו לסופו. פותח בשלילת תנאי — « שאפילו פירש והתנה בשעת הנדר או השבועה אימתי שירצה שיבטלנו מעיקרו » (שו״ע יו״ד רל״א:א) — וחותם בקבלת תנאי:
« ומיהו אם נדר לזמן אין צריך התרה אלא לכשיגיע הזמן בטל ממילא » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
והתשובה תלויה בנשוא הגבול. בראשון מעמיד האדם גבול על נדרו: הנדר עצמו בלא קצבה, והוא שומר לעצמו כוח למחקו. וכוח של התרה הוא, ואינו שלו. ובשני הגבול בתוך הנדר: לא נדר מעולם אלא לשלושים יום, וביום השלושים ואחד אין מה למחוק, שאין עוד כלום.
ובלשון אחרת, אותו דבר. נדר לזמן אינו נדר שיש לו פתח מילוט: הוא נדר קטן יותר. מה שאסר האדם הוא בשר־שלושים־יום, לא בשר. ואין דבר הצריך עקירה, לפי שאין דבר שנשאר.
ונפקא מינה למעשה, והיא של כל יום. למי שרוצה לאסור על עצמו לתקופה, מוטב הרבה לייעץ שיאמר ״לזמן פלוני״ ולא שיאמר ״ואוכל להתיר״. הלשון הראשונה אינה מותירה שאלה; והשנייה מותירה אחת, ותשובתה אינו כלום.
3. תמיהת הט״ז — ושני מנגנוני הש״ך
הרמ״א כותב שאם לא קיים השלישי את הנדר ואמר מיד שלא יהיה נדר — הנדר בטל. והט״ז תמה, ושאלתו מדויקת:
« יש תמיה בהג״ה זאת דמשמע דאע״פ שאינו אומר בפירוש שהיה דעתו שיוכל לבטלו תלוי הדבר באותו שנדר על דעתו שהוא יוכל לבטלו » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ב)
ובניסוח אחר: מניִן לשלישי כוח זה? התולה נדרו בדעת פלוני, כלום נתן לו זכות וטו? והט״ז משיב שלא, ושיש לקרוא את ההגהה כמדברת במי שאמר כן:
« וצריך לומר דגם הכא מיירי שאומר שהיתה דעתו תחלה לכך » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ב)
וקריאתו נסמכת על כתוב. סימן רכ״ח סעיף ל״ז דורש בדיוק אמירה זו:
« אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לז)
והש״ך אינו משיב באמירה אלא במנגנון — ובשניים, ואינם אחד:
« דיכול חבירו לבטל הנדר כל זמן שלא חל דהיינו מיד בשעת הנדר הוא מבטלו » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק ב)
« או שהתנה שהנדר לא יהא נדר עד שישמענו חבירו ולא יתירו » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק ב)
« ומיד בשומעו הוא מבטלו א״כ לא חל הנדר כלל » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק ב)
וראה את ההבדל שביניהם. בראשון נאמר הנדר כהלכתו, והשלישי מבטלו מיד: ביטול ממש, הפועל בנדר שעמד לחול. ובשני נוסח הנדר כך שלא יחול אלא משיישמע — ונמצא שלא היה מעולם מה לבטל. וחותם הש״ך: « ומיד בשומעו הוא מבטלו א״כ לא חל הנדר כלל » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק ב).
וכבר בס״ק א העמיד הש״ך את החילוק המושל בכול: שתי דרכים יש ב״תולה באחר״, ואחת בלבד מועילה.
« כלומר שיתירנו כמו ג׳ הדיוטות » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק א)
« אבל אם נדר על תנאי שיסכים חבירו או על תנאי שלא יבטלנו יכול חבירו לבטלו בכל לשון כמו שכתבתי בסימן רכ״ח ס״ק צ״ח עיין שם » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק א)
4. נדר התלוי בנדר שאינו חל
הפסקה השנייה של ס״ק ג בט״ז — אותו ס״ק, פסקה שנייה — מביאה מעשה המעמיד את הדין במבחן. אדם מבקש מאשתו התחייבות הדדית: שלא יינשאו לאחר אחר מות בן הזוג.
« אמר לאשתו תנה לי תקיעת כף שלא תנשא לאיש אחר אחר מותי וגם אני אדור לך שלא אשא אחרת אחר מותך אין נדרו חל » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ג)
נדרו של האיש אינו חל — והט״ז נותנו כמוסכם, ומוסיף שכן הדבר אף אם כבר קיים פרו ורבו. ועד כאן אין בזה נגיעה לסימננו. אבל בהמשך יש:
« ומעתה גם נדרה אינוחל כי לא נדרה אלא על דעת אם הוא יקיים נדרו ותקיעת כף יש לו התרה ולרווחא דמילתא יתירו לה » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ג)
והרי מפני מה שייך מעשה זה לסימן זה. נדרה של האישה לא היה תלוי בדעת בעלה אלא בקיומו של נדרו. לא נדרה אלא ״אם יקיים הוא״. ודברו שלו לא חל מעולם. ונמצא שלא היה לנדרה על מה שיסמוך — ונופל, לא בביטול ולא בהתרה, אלא מפני שתנאו נעדר מעיקרו.
ואף על פי כן מוסיף הט״ז זהירות, והיא כל הנידון. תקיעת כף יש לה התרה; וחותם « ומעתה גם נדרה אינוחל כי לא נדרה אלא על דעת אם הוא יקיים נדרו ותקיעת כף יש לו התרה ולרווחא דמילתא יתירו לה » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ג), כלומר: לרווחא דמילתא יתירו לה. הסברה אומרת שלא חל כלום; והמעשה אומר לעשות התרה בכל זאת. והמרחק הזה שבין מה שמוכיחים למה שעושים הוא בדיוק מה ששייך לרב ולא לבעל הסברה.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רל״א · רמה ב׳ — למדן · הנודר על תנאי או מי שתולה נדרו בדעת אחרים daattorah.com