זה הסימן שהקורא בא אליו לבקש טעם שלא להיות אסור. ולפיכך צריך לפתוח בזה: אין הדף הזה נותן טעם כזה. הוא מציג את ההוראה המקובלת, וההוראה המקובלת פותחת בשני איסורים שהסימן עצמו מעמידם.
« הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ג)
« אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג)
כל מעשה הסימן תלוי בחילוק אחד. נדר שחל ניתר בשלושה (סימן רכ״ח). ונדר שלא חל אינו ניתר — אלא נקבע. ואין הקביעה מסורה לנודר אלא למי שיודע לקרוא את התנאים.
« יש נדרים שאין צריכין התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
ושני משמרים מקיפים את הקביעה, ושניהם מנושאי הכלים. הראשון מן הש״ך בסעיף י״ב: הנשבע לחבירו אינו נאמן בדיבורו בלבד.
« אבל בנשבע לחבירו כגון בשט״ח וכה״ג אינו נאמן » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
והשני מן הפתחי תשובה בסעיף י״ד: במקום שיש ספק ממשי בהיקף ההיתר — אסור להורות היתר.
« דאם יש לחוש שיענישוהו יותר מהסך המגיע למוכס מטעם שעבר על המכס יש פנים לכאן ולכאן ואסור להורות היתר » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט)
הדין ושלושת תנאיו בסעיף ב. ולמעשה נוקטים כך: אין הנדר אוסר אם נגמר המקח, אם לא הודיע אחד מהם שלנדר גמור נתכוון, ואם ההפלגה כדרך מקח וממכר.
ובתנאי השלישי נותן הש״ך שיעור, והבאר היטב מביא ממנו שיש להחמיר אף בפחות ממנו.
« דדוקא כשאין ביניהם אלא חצי שקל במקח השוה ג׳ דינרים אז דרכם לידור לזרז » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« והש״ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ״כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג׳ דינרין יש להחמיר » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ד)
ובמקום שמסתפקין בו — משהוכר הזרוז, אם רשאי לרדת עד המחיר הקיצוני שנקב — מביא הרמ״א שתי דעות, והמנהג הלך אחר המקילה.
« וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ג)
אין ההבאי אוסר כל זמן שאין האדם מעמיד דבריו — כן אומרת הגהת רמ״א בסעיף ד בפירוש. ונדר השוא אינו אוסר אבל איסורא מיהא איכא, ושם נפרד המעשה.
« (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
« י״ל דמ״מ נדר שוא הוא כמ״ש הטור והש״ע שם וכ״כ בפרישה ואע״ג דכתב ב״י בסוף סי׳ רל״ז דיש דעות שאין לוקין על נדר שוא איסורא מיהו איכא על כן צריך כאן תיקון שלא יהיה אפי׳ איסור כלל » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
ובלשון עצמה שני דיוקים מן הש״ך שמשתמשים בהם תדיר: תיבת כל היא העושה אותו שוא, ושיור המאפשר חיים מפקיעו.
« ומשמע דל״ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« אבל אם אמר חוץ מבשר לא הוי נדר שוא דבשר מיישב דעתו של אדם ואפשר בבשר וגבינה וחלב » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
שני מעשים נבדלים זה מזה בבירור, וצריך לדעת באיזה מהם עומדים.
המעשה הראשון — טעות בעיקר הנדר. לא היתה דעתו מעולם על מי שאסר (סעיף ז). והנדר בטל בלא שאמר כלום, והש״ך נותן טעמו בס״ק ט״ז.
« דכיון שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובעל מעצמו » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
המעשה השני — טעות בסיבה. אסר את מי שרצה לאסור, אלא שהסיבה שנתן שקר היא (סעיף ו). וכאן מצריך הט״ז שיאמרנה בפירוש — ועמו מצריכה הש״ך בסוף אותו ס״ק ט״ז עצמו בשם הר״ן. והבאר היטב בס״ק י מביא את הט״ז.
« ומ״ה בקינם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאל״כ אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר. הר״ן » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« ובגנבה כיסי צ״ל שאמר בפירוש כן ע״כ א״צ התרה דאל״כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י)
ושבועת סעיף י — שנשבע מפני שסבר שיש בדבר איסור גדול ואין בו — באותה מחלוקת היא. הט״ז מרחיב שם בס״ק ט״ז את שהחזיק בסעיף ו: אם לא אמר כן בשעת השבועה, עדיין צריך התרה. והפתחי תשובה מביא בס״ק ד את הדעה החולקת בשם התשובות שהוא מביא: כל שיש הוכחה — די בכך.
והבדל שנשכח: מה שהיה אמת בשעת הנדר ופסק אחר כך אינו שגגה אלא נדר תלוי — ובטל בלא התרה (סעיף י״ט), והש״ך נותן בו מדד.
« לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ה)
אין המדד חומרת המאיים אלא השאלה: האם נדר על מקרה זה? והש״ך משיב בסעיף י״ב שלא, ואף בלא תנאי.
« משמע אע״פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה״ג לא נדר » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
ושיעור השכיחות הוא שהש״ך מעמידו בס״ק כ׳: לא אונס דלא שכיח בלבד, אלא אף אונס דשכיח ולא שכיח — והחולי אב לו, והוא המנוי במשנה בכלל האונסין. אבל אונס מצוי היה לו לאסוקי אדעתיה ולאתנויי, והרי הוא בכלל הנדר.
« ונראה דה״ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ)
הסימנים. הרמ״א נותן ארבעה, והט״ז מגן על הראשון מפני קושיית הב״ח.
« הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ולא קשה מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
הבלמים. שלושה, והם בלשון עצמה. מה שאפשר לסלקו בנקל אינו אונס; ומה שאדם מסבב לעצמו אינו אונס; ומה שלא הוכרח לקבלו אינו אונס.
« מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס » (רמ״א יו״ד רל״ב:י״ב)
« מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יז)
« שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרים למוכסים ע״י שיאמר בלבו היום » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ד)
ובלם רביעי, שאינו בלשון הסימן — הוא שהש״ך מעמידו בס״ק כ״ג בסיום שיעורו: מחוץ למקום שהאומדן מורה שלא נשבע על כך — יתן הכל ולא יעבור.
« אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
זה הסעיף שמביאים הרבה בסימן, ותנאיו צרים. שלושה הם וכולם כאחד.
התנאי הראשון: שיעמוד השלטון שלא כדין.
« דאל״כ אין כאן גזל דדינא דמלכותא דינא ואמאי יבריח המכס » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
התנאי השני: תנאי שבלב המצמצם ואינו סותר. והרמ״א מגבילו בסעיף עצמו.
« (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« ואם מפרש לו המושל בפי׳ לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
התנאי השלישי: שלא תיוודע האמת. וזה התנאי המרוקן את ההיתר ברוב מצבי זמננו.
« וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
ביסורין (סעיף ט״ו) שוב אין צריך ביטול בלב בשבועה שהוציאוה ממנו ליתן דבר — כן כותבים הש״ך והט״ז. ובאונס מיתה כותב הש״ך וצ״ע ומסיק להחמיר.
« וצ״ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די״ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני כמ״ש בפסקי מהרא״י סימן ע״ג ומהרי״ו בתשובה סי׳ נ״ג וכ״מ מפשט תשובה מהר״מ דפוס פראג סי׳ תתקל״ח והיא בתשובת מיימוני ובמרדכי פ׳ הניזקין גם בד״מ מסיק ומ״מ טוב להחמיר להתיר החרם » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״א)
והסייג שההיתר נושא עמו. הש״ך נותנו באותו ס״ק מ׳ בשם מהרי״ו: אין הסעיף מדבר אלא בשבועה שהוציאוה ממנו ליתן דבר; אבל הנשבע לו שלא לגלות דבר — חל עליו החרם. והבאר היטב מביאו בס״ק ל״א.
« וכתוב בתשובת מהרי״ו ס״ס נ״ג דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ)
« וכ׳ מהרי״ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
סעיף ט״ז מובא הרבה מחוץ למעשי אונס חיצוני, לפי שאינו צריך לא ליסטים ולא מושל. ולשונו רחבה וסִפּוֹ צר.
« ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז)
« אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מהצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ב)
« הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
והגדרתו המדויקת נדונה: הפתחי תשובה מביא מהחתם סופר שאין הרא״ש פוטר כאן לא מטעם שגגות ולא מטעם אונסין אלא מטעם אנן סהדי, כאילו התנה בפירוש.
« דהרא״ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר ליה מאחר שלא היה השגגה בגוף הנדר וגם לא מטעם נדרי אונסין מאחר דהעניות שכיח ולא התנה רק פטר ליה מטעם אנן סהדי והוי כאילו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו ובזה לא הוי דברים שבלב » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
כל שורה נושאת את מראה מקומה. הטור השמאלי אומר היכן נקבע הדין, והטור האמצעי אם אוסר או אינו אוסר. ואין שורה חלה על מעשה שלפנינו בלא שנבדקו תנאי סעיפה אחד אחד.
| המעשה | אוסר? | היכן |
|---|---|---|
| מקח שנגמר באמצע ובלא הודעה להיפך | אינו אוסר | סעיף ב |
| מקח שנתבטל וכל אחד עמד על מחירו | אוסר | סעיף ב |
| אחד מהם הודיע שלנדר גמור נתכוון | אוסר | סעיף ב |
| הפלגה יתירה מדרך מקח וממכר | אוסר | סעיף ב · ש״ך ס״ק ה |
| מתארח המבקש בעצמו להיאסר | אוסר | סעיף ג |
| הבאי ניכר ואין האדם מעמיד דבריו | אינו אוסר | סעיף ד |
| הבאי, והאדם מודיע שלנדר נתכוון | אוסר | סעיף ד (הגה) |
| כל פירות שבעולם, בלשון עבר ובלא שיור | אינו אוסר | סעיף ה |
| אותו דבר בלשון עתיד | אוסר | סעיף ה (הגה) · ש״ך ס״ק י |
| טעות בעיקר הנדר — לא היתה דעתו על זה | אינו אוסר | סעיף ז · ש״ך ס״ק ט״ז |
| אותה טעות, אלא שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה | אוסר באחרים | סעיף ח |
| נדר שגגה: חזר בו בלשון חילוק ולא אסר עליו את השאר בפירוש | אינו אוסר | סעיף ט |
| נדר שגגה: חזר בו ואסר על עצמו הכל חוץ ממה שהוציא | אוסר חוץ מן המוצא | סעיף ט |
| שבועה שנשבע מפני שהיה סבור שיש בו איסור גדול ואינו — ואמר כן בשעת השבועה | אינו אוסר | סעיף י · ט״ז ס״ק ט״ז |
| הוא עצמו, בלא שאמר כן בשעת השבועה | נדון | סעיף י · ט״ז ס״ק ט״ז (ועדיין צריך התרה) / פת״ש ס״ק ד |
| שבועה שהוציאוה בהטעיית הנהנה ממנה | אינו אוסר | סעיף י״א |
| סיבה שקר שלא נאמרה בשעת הנדר | נדון | סעיף ו · ט״ז ס״ק י וש״ך ס״ק ט״ז / פת״ש ס״ק ב |
| סיבה שהיתה אמת בשעת הנדר ופסקה | אינו אוסר | סעיף י״ט · ש״ך ס״ק מ״ה |
| אונס שאינו מצוי — ואף אונס דשכיח ולא שכיח (החולי) | אינו אוסר | סעיף י״ב · ש״ך ס״ק כ׳-כ״א |
| אונס מצוי שהיה לו לאסוקי אדעתיה ולאתנויי | אוסר | סעיף י״ב · ש״ך ס״ק כ׳ (ב״י בשם רבנו ירוחם) |
| מניעה שאפשר לסלקה בנקל | אוסר | סעיף י״ב (הגה) |
| מניעה שהנודר סיבבה לעצמו | אוסר | סעיף י״ז |
| בוררות שקיבל מדעתו ומסר עליה מודעא | אוסר | סעיף י״ח · ש״ך ס״ק מ״ד |
| שבועה שנשבע להשיג טובה ולא להינצל מרעה | אוסר | סעיף י״ב (הגה) · ש״ך ס״ק כ״ד |
| שבועה שהוציאוה ביסורין ליתן לו דבר | אינו אוסר | סעיף ט״ו · ש״ך ס״ק מ׳ |
| שבועה שהוציאוה ממנו שלא לגלות דבר | נדון | סעיף ט״ו · ש״ך ס״ק מ׳ · בה״ט ס״ק ל״א (מהרי״ו ס״ס נ״ג) — והרמ״א דוחה אותה תשובה עצמה בסוף הגהתו לסעיף ט״ו |
| חרם שקיבל מכוח אונס מיתה | נדון | סעיף ט״ו (הגה) · ש״ך ס״ק מ״א |
| התרוששות גמורה בלא חובות קרקעות וחפצים | אינו אוסר | סעיף ט״ז · ש״ך ס״ק מ״ב |
| המדיר אומר שלכבוד עצמו נתכוון | אוסר | סעיף כ׳ · ש״ך ס״ק מ״ו |
שמונה נקודות שנושאי הכלים עצמם מניחים פתוחות. ואינן ניתנות כאן כדי להיחתך אלא כדי שיכירן אדם כשיבואו לידו.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רל״ב · ♥ תמיכה