This is the siman a reader comes to in search of a reason not to be bound. So one must begin there: this page supplies none. It sets out the received practice, and the received practice begins with two prohibitions the siman itself lays down.
« הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ג)
« אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג)
The whole practice of the siman rests on one distinction. A vow that took effect is dissolved before three men (siman 228). A vow that did not take effect is not dissolved — it is found not to have taken effect. But the finding does not belong to the vower: it belongs to one who can read the conditions.
« יש נדרים שאין צריכין התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
Two safeguards frame this finding, and both come from the commentaries. The first is the Chakh’s, at seif 12: one who swore to another is not believed on his word alone.
« אבל בנשבע לחבירו כגון בשט״ח וכה״ג אינו נאמן » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
The second is the Pit’hei Techouva’s, at seif 14: where there is real doubt about the scope of the permission, it is forbidden to rule permissively.
« דאם יש לחוש שיענישוהו יותר מהסך המגיע למוכס מטעם שעבר על המכס יש פנים לכאן ולכאן ואסור להורות היתר » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט)
The rule and its three conditions are at seif 2. In practice one retains this: the vow does not bind if the transaction was concluded, if neither party declared he meant a true vow, and if the announced gap is of the order of bargaining.
On the third condition the Chakh gives the measure, and the Baer Hetev reports from him that one must be strict even below it.
« דדוקא כשאין ביניהם אלא חצי שקל במקח השוה ג׳ דינרים אז דרכם לידור לזרז » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« והש״ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ״כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג׳ דינרין יש להחמיר » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ד)
On the point where one hesitates — the urging acknowledged, may one go to the extreme price named? — the Rama reports two views, and practice followed the more lenient.
« וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ג)
Exaggeration does not bind so long as the man does not stand by his words — the Rama’s gloss at seif 4 says so expressly. The vain vow does not bind either, but leaves a prohibition standing, and that is where practice differs.
« (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
« י״ל דמ״מ נדר שוא הוא כמ״ש הטור והש״ע שם וכ״כ בפרישה ואע״ג דכתב ב״י בסוף סי׳ רל״ז דיש דעות שאין לוקין על נדר שוא איסורא מיהו איכא על כן צריך כאן תיקון שלא יהיה אפי׳ איסור כלל » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
On the formula itself, two refinements of the Chakh are in constant use: it is the word “all” that makes the vain vow, and a reservation that makes life possible undoes it.
« ומשמע דל״ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« אבל אם אמר חוץ מבשר לא הוי נדר שוא דבשר מיישב דעתו של אדם ואפשר בבשר וגבינה וחלב » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
Two cases are clearly distinct, and one must know which one is in play.
First case — error at the root of the vow. The man never had in view the one he bound (seif 7). The vow falls without his having had to say anything, and the Chakh gives the reason at ס״ק ט״ז.
« דכיון שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובעל מעצמו » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
Second case — error about a motive. The man bound whom he meant to bind, but the reason he gave is false (seif 6). Here the Taz requires that he have said it — and the Chakh requires it with him, at the end of that same ס״ק ט״ז, in the name of the Ran. The Baer Hetev, at his ס״ק י, reports the Taz.
« ומ״ה בקינם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאל״כ אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר. הר״ן » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« ובגנבה כיסי צ״ל שאמר בפירוש כן ע״כ א״צ התרה דאל״כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י)
And the oath of seif 10 — sworn because he believed the thing gravely forbidden when it is not — falls on the same divide. The Taz extends there, at his ס״ק ט״ז, what he holds at seif 6: if the man did not say so at the time of the oath, a dissolution is still required. The Pit’hei Techouva gives the contrary view at his ס״ק ד, in the name of the responsa he reports: wherever there is a manifest proof, that suffices.
And a difference often forgotten: what was true at the time of the vow and has since ceased is not an error but a suspended vow — it falls without dissolution (seif 19), and the Chakh gives its test.
« לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ה)
The test is not the gravity of what threatens but the question: did he vow for such a case? The Chakh answers at seif 12 that he did not, even without stipulation.
« משמע אע״פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה״ג לא נדר » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
And the measure of contingency is the one the Chakh lays down at ס״ק כ׳: not only the rare impediment, but also the one that both occurs and does not occur — illness is its type, and it is illness the mishnah counts among the duresses. A common impediment, by contrast, ought to have been foreseen and stipulated for, and it remains within the vow.
« ונראה דה״ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ)
The marks. The Rama gives four, and the Taz defends the first against the Ba’h’s objection.
« הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ולא קשה מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
The brakes. Three, and they are in the text itself. What can easily be removed is not duress; nor what one manufactured oneself; nor what one was not obliged to accept.
« מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס » (רמ״א יו״ד רל״ב:י״ב)
« מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יז)
« שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרים למוכסים ע״י שיאמר בלבו היום » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ד)
And a fourth brake, not in the text of the siman — the one the Chakh sets at ס״ק כ״ג in completing his own measure: outside the case where the assessment shows he did not swear for this, one gives everything and does not transgress.
« אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
This is the seif of the siman that is often invoked, and its conditions are narrow. Three are needed, and they are cumulative.
First condition: the authority must act outside its right.
« דאל״כ אין כאן גזל דדינא דמלכותא דינא ואמאי יבריח המכס » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
Second condition: the inner reservation, which narrows without contradicting. The Rama bounds it in the seif itself.
« (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« ואם מפרש לו המושל בפי׳ לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
Third condition: the truth must not become known. This is the condition that empties the permission in most situations today.
« וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
Under blows (seif 15) the inner reservation is no longer required for an oath extracted in order to give something — the Chakh and the Taz both say so. But on duress of death, the Chakh writes וצ״ע and concludes stringently.
« וצ״ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די״ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני כמ״ש בפסקי מהרא״י סימן ע״ג ומהרי״ו בתשובה סי׳ נ״ג וכ״מ מפשט תשובה מהר״מ דפוס פראג סי׳ תתקל״ח והיא בתשובת מיימוני ובמרדכי פ׳ הניזקין גם בד״מ מסיק ומ״מ טוב להחמיר להתיר החרם » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״א)
And the reservation the permission carries with it. The Chakh gives it at that same ס״ק מ׳, in the name of the Maharyu: the seif speaks only of an oath extracted in order to give something; one who swore not to reveal a thing — the ban takes effect upon him. The Baer Hetev repeats it at ס״ק ל״א.
« וכתוב בתשובת מהרי״ו ס״ס נ״ג דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ)
« וכ׳ מהרי״ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
Seif 16 is often cited outside cases of external duress, because it presupposes neither brigand nor governor. Its phrase is broad; its threshold is narrow.
« ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז)
« אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מהצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ב)
« הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
And its exact qualification is disputed: the Pit’hei Techouva reports from the Hatam Sofer that the Rosh exempts here neither on the ground of error nor of duress, but on the ground of a self-evident condition equivalent to an express stipulation.
« דהרא״ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר ליה מאחר שלא היה השגגה בגוף הנדר וגם לא מטעם נדרי אונסין מאחר דהעניות שכיח ולא התנה רק פטר ליה מטעם אנן סהדי והוי כאילו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו ובזה לא הוי דברים שבלב » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
Each row carries its reference. The right-hand column says where the rule is laid down; the middle column says whether it binds or not. No row applies to a real case until the conditions of its seif have been checked one by one.
| The case | Binds? | Where |
|---|---|---|
| Bargaining settled in the middle, with no contrary declaration | Does not bind | seif 2 |
| Bargaining broken off, each holding to his price | Binds | seif 2 |
| One party declares he meant a true vow | Binds | seif 2 |
| Announced gap too wide for bargaining | Binds | seif 2 · ש״ך ס״ק ה |
| A guest who himself asks to be bound | Binds | seif 3 |
| Manifest exaggeration, the man not standing by his words | Does not bind | seif 4 |
| Exaggeration, but the man declares he meant a vow | Binds | seif 4 (הגה) |
| “All the fruits in the world”, past tense, no reservation | Does not bind | seif 5 |
| The same in the future tense | Binds | seif 5 (הגה) · ש״ך ס״ק י |
| Error at the root of the vow — he did not have that person in view | Does not bind | seif 7 · ש״ך ס״ק ט״ז |
| The same error, but the wording of the vow did not change between prohibition and retraction | Binds for the others | seif 8 |
| Vow of error: he retracts by distinguishing, without expressly forbidding himself the rest | Does not bind | seif 9 |
| Vow of error: he retracts by forbidding himself everything but what he excepts | Binds, save the excepted | seif 9 |
| An oath sworn because he believed there was a grave prohibition, and there is none — and he said so at the time of the oath | Does not bind | seif 10 · ט״ז ס״ק ט״ז |
| The same, without having said so at the time of the oath | Disputed | seif 10 · ט״ז ס״ק ט״ז (a dissolution is still needed) / פת״ש ס״ק ד |
| An oath obtained by the deception of the one who profits by it | Does not bind | seif 11 |
| A false motive, not stated at the time of the vow | Disputed | seif 6 · ט״ז ס״ק י וש״ך ס״ק ט״ז / פת״ש ס״ק ב |
| A reason true at the time of the vow, since ceased | Does not bind | seif 19 · ש״ך ס״ק מ״ה |
| An impediment that is not common — including one that both occurs and does not occur (illness) | Does not bind | seif 12 · ש״ך ס״ק כ׳-כ״א |
| A common impediment he ought to have foreseen and stipulated for | Binds | seif 12 · ש״ך ס״ק כ׳ (ב״י בשם רבנו ירוחם) |
| An impediment removable without difficulty | Binds | seif 12 (הגה) |
| An impediment contrived by the vower himself | Binds | seif 17 |
| Arbitration freely accepted, with a secret protest | Binds | seif 18 · ש״ך ס״ק מ״ד |
| An oath sworn to obtain a gain, not to avoid harm | Binds | seif 12 (הגה) · ש״ך ס״ק כ״ד |
| An oath extracted by pain, in order to give something | Does not bind | seif 15 · ש״ך ס״ק מ׳ |
| An oath extracted not to reveal a thing | Disputed | seif 15 · ש״ך ס״ק מ׳ · בה״ט ס״ק ל״א (מהרי״ו ס״ס נ״ג) — and the Rama sets aside that same responsum at the end of his gloss to seif 15 |
| A ban accepted under duress of death | Disputed | seif 15 (הגה) · ש״ך ס״ק מ״א |
| Total ruin, with no debt, land or goods | Does not bind | seif 16 · ש״ך ס״ק מ״ב |
| The vower declares he intended his own honour | Binds | seif 20 · ש״ך ס״ק מ״ו |
Eight points the commentaries themselves leave open. They are not given to be settled here: they are given to be recognised when they arise.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רל״ב · ♥ Support