✦ ❖ ✦
DAAT · רמה ב׳ — למדן

סימן רל״ג — ארבע שאלות על שנת המופלא הסמוך לאיש (יורה דעה רל״ג)

יורה דעה · סימן רל״ג
עונת נדרים לזכר ולנקבה
עונת נדרים · מופלא הסמוך לאיש · בדיקה כל השנה · שתי שערות · חינוך הקטנים
🔥 רמת הלמדן · תלמידי חכמים
✦ ❖ ✦
ארבע שאלות בלבד — ואין בהן מילוי

הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״ג (סעיף אחד)
עם נושאי הכלים: ש״ך (ב) · באר היטב (א) · פתחי תשובה (א)
יסודות: משנה נדה מ״ה ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א · רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב · טור ובית יוסף יורה דעה רל״ג

עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

מה נשאל מן הלשון

  1. מפני מה שתים עשרה ואחת עשרה — ומפני מה הבדיקה כל השנה
  2. מופלא הסמוך לאיש: מדברי תורה, ואף על פי כן בלא עונש
  3. הפסקה שהשולחן ערוך הניחה
  4. הגהת הרמ״א ומקורה: שני מקרים שנתחלקו מחדש

1. שתים עשרה ואחת עשרה — והבדיקה הנמשכת כל השנה

פתח במבנה קודם להלכה. שלוש תקופות, שני גבולות, והפרש של שנה בין זכר לנקבה. ואין ההפרש דין מיוחד לנדרים: הוא מעתיק את הפרש הגדלות. ותקופת הבדיקה היא בשניהם השנה הקודמת.
« בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — נְדָרָיו נִבְדָּקִין, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — נְדָרָיו קַיָּימִין, וּבוֹדְקִין כׇּל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה » (נדה מ״ה ע״ב)
« קטן בן י״ב שנה ויום אחד וקטנה בת י״א שנה ויום אחד אם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו נדריהם נדר ושבועתם שבועה » (שו״ע יו״ד רל״ג:א)
והחקירה המושלת בכל ההמשך. מה מודדים באותה שנה? שתי קריאות אפשריות, ואינן נותנות אותו משטר. או ששנת הבדיקה הקדמה לגדלות היא: הקטן בחזקת קטן, וקביעת דעתו מעלה אותו במקרה חריג למדרגת גדול. או שמעמד בפני עצמו הוא — מעמדו של המופלא הסמוך לאיש — שאינו לא קטנות ולא גדלות, ושהתורה קבעה את דינו לעצמו.
והשני הוא לשון הרמב״ם, והוא אומרו במפורש:
« וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהַמֻּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ הֶקְדֵּשׁוֹ וְנִדְרוֹ נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א הלכה ד׳)
« וְזוֹ הִיא עוֹנַת נְדָרִים הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א הלכה ג׳)
והנפקא מינה הראשונה בסעיף עצמו. אילו הייתה שנת הבדיקה הקדמת גדלות, היה ראוי שיהיה לסימני הגוף מקום. והסעיף אומר בפירוש את ההפך — « אע״פ שלא הביאו ב׳ שערות » (שו״ע יו״ד רל״ג:א) — והש״ך ס״ק ב מרחיב זאת לתקופה האחרונה. אין המשטר תלוי לא בסימנים ולא בהעדרם.
והנפקא מינה השנייה היא היקף הבדיקה בזמן, וזה מה שמוציא הש״ך מן הסעיף:
« שאפילו בדקם בתחלת השנה ונמצאו שיודעים לשם מי נדרו אם נדרו אחר כך בסוף שנה אינו נדר עד שיבדקם פעם אחרת טור ועב״י » (ש״ך יו״ד רל״ג ס״ק א)
« וְאֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְנִמְצְאוּ יוֹדְעִין בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אֵין צְרִיכִין בְּדִיקָה אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתָן אֶת כָּל הַשָּׁנָה הַזּוֹ כֻּלָּה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א הלכה ב׳)
קרא את הסברה שהרמב״ם דוחה: ״הוֹאִיל וְנִמְצְאוּ יוֹדְעִין בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אֵין צְרִיכִין בְּדִיקָה״. וזו הסברה הטבעית אם אתה תופס את ההבחנה כמצב שנקנה. והרמב״ם דוחה אותה — ומזה מתאשר שאין הנבדק כוח כללי אלא ידיעתו של נדר מסוים, זה ולא אחר. והתוצאה מעשית לגמרי: הבדיקה נשנית בכל פעם.

2. מדברי תורה, ואף על פי כן בלא עונש

העמד זו בצד זו את שני חצייה של הלכה אחת ברמב״ם, והקושי יתגלה.
« וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהַמֻּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ הֶקְדֵּשׁוֹ וְנִדְרוֹ נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א הלכה ד׳)
« אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְרֵיהֶן קַיָּמִין אִם חִלְּלוּ נִדְרָן אוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחְלִיפוּ אֵינָן לוֹקִין עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיָבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א הלכה ד׳)
אם נדרו של המופלא נדר מדברי תורה, מפני מה אין עוברו עולה לו בכלום? התשובה הקרובה — והיא הנמצאת אצל מפרשי הרמב״ם — היא שהמלקות צריכות בן עונשין, והקטן אינו. הנדר קיים, והעונש לא. וזה מפריד יפה בין תוקף המעשה ובין אחריותו של העושה.
תמצית: המשנה למלך, על אותה הלכה עצמה, מעיר שאין הדבר פשוט כפי שהוא נראה: הוא מזכיר שרב הונא סבר להפך, שהקטן לוקה — דהא רב הונא ס״ל דלוקה — ושהרמב״ם פסק כחולקים עליו. כלומר: אין העדר העונש תולדה מאליה של הקטנות, אלא הכרעה, שנעשתה כנגד דעה.
תמצית: ועל ההלכה הקודמת מרחיק המשנה למלך יותר: הוא מפנה למסכת נדה, מוציא משם שכל שלא הביא שתי שערות קטן הוא ואין נדריו אלא נבדקין, וחותם על לשון הרמב״ם בודברי רבינו צל״ע. והלחם משנה, באותו מקום, פותח בצ״ע בפרק יוצא דופן.
ולשם בדיוק שולח הפתחי תשובה את הלומד, וזה טעמה של כניסתו היחידה בסימן זה:
« עב״ה ועיין בספר לח״מ ומל״מ פי״א מהלכות נדרים ועיין בתשובות משכנות יעקב סימן נ״ז מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד רל״ג ס״ק א)
ומה שאין אנו מכריעים. מעמדו של המופלא הסמוך לאיש — מדאורייתא או מדרבנן — נידון קלאסי הוא באחרונים, והשולחן ערוך אינו נוקב בו כאן. סימננו נותן את הדין; אין הוא נותן את הגדרתו. ואנו מציינים את הנידון ומניחים אותו פתוח.

3. הפסקה שהשולחן ערוך הניחה

השולחן ערוך הולך כאן אחר הטור מקרוב מאוד — סדר המשפטים אחד, ואף אוצר המילים. חוץ מנקודה אחת, ואינה קלה.
« ומיהו אינן לוקין אם חללו נדרן ועבדו על שבועתן עד שיגדלו » (טור יורה דעה רל״ג)
« אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְרֵיהֶן קַיָּמִין אִם חִלְּלוּ נִדְרָן אוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחְלִיפוּ אֵינָן לוֹקִין עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיָבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א הלכה ד׳)
הטור והרמב״ם אומרים שניהם שאין הקטן לוקה קודם גדלותו. והשולחן ערוך אינו אומרו. הוא עובר מ״אינו נדר״ ישר לפסקה האחרונה, ואין בסימן פסקה המזכירה מלקות. ומה שהגיה הרמ״א ומכין אותן, הנקרא להלן בפרק 4, מדת חינוך הוא ולא עונש על העבירה.
ושני יישובים אפשריים, ואין אנו בוררים ביניהם. הראשון: הסימן דן בתוקף הנדרים ולא בעונשין; והעונשין מקומם בפרק אחר, והמחבר גזם את שאינו מעניינו. השני: הפסקה פשוטה בעיניו — אין קטן בן עונשין — עד שלא הוצרכה להיכתב. והראשון חסכוני יותר; והשני הוא שמרמזת עליו, בעקיפין, הערת המשנה למלך שהובאה למעלה, שהרי הראתה שאין הדבר מאליו.
ומה שברור לעומת זאת. אין ההשמטה מחלוקת: בשום מקום אין השולחן ערוך אומר שהקטן כן לוקה. ואל תקרא בשתיקה זו חולק על הטור. שתיקה אינה דעה, וזו טעות קריאה שכיחה.

4. הגהת הרמ״א ומקורה

הרמ״א נוקב במקורו בסוף ההגהה: « רמב״ם פי״ב מהל׳ שבועות סמ״ג וכל בו » (רמ״א יו״ד רל״ג:א). נלך לשם, ונקרא מה כתב הרמב״ם בדיוק.
« קְטַנִּים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ וְהֵן יוֹדְעִין טַעַם הַשְּׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין. כּוֹפִין אוֹתָן לַעֲמֹד בְּדִבְרֵיהֶן. כְּדֵי לְחַנְּכָן וּלְאַיֵּם עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ז׳)
« וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבְּעוּ עָלָיו דָּבָר שֶׁאֵין הַקָּטָן יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִזָּק » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ז׳)
« מַכֶּה אוֹתוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְגוֹעֵר בּוֹ וּמַרְאִין לוֹ שֶׁהֻתְּרָה שְׁבוּעָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָגִיל לְהָקֵל רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ז׳)
הרמב״ם מחלק בין שני מקרים לפי תוכן השבועה. המקרה הרגיל: כופין את הקטן לעמוד בדיבורו, לחנכו. מקרה השבועה שאינו יכול לעמוד בה אלא אם כן ניזוק — שיצום, שלא יאכל בשר זמן מרובה — : אביו או רבו מכהו וגוער בו, ומראין לו שהותרה שבועתו.
והרי הרמ״א:
« וגוערים בהם ומכין אותן שלא ילמדו לשונם בנדרים ושבועות » (רמ״א יו״ד רל״ג:א)
« ואם הוא דבר קטן וקל ואין בו עינוי נפש אומרים להם שיעמדו בנדרם ושבועתם כדי שלא ירגילו עצמם בזה » (רמ״א יו״ד רל״ג:א)
והחלוקה מחדש ברורה. אצל הרמב״ם ההכאה באה כנגד השבועה המזיקה. ואצל הרמ״א היא באה כנגד ההרגל להישבע — ״שלא ילמדו לשונם״. ואצל הרמב״ם הכפייה לעמוד בדיבור היא הכלל; ואצל הרמ״א היא שמורה לדבר הקל, בתנאי מפורש ואין בו עינוי נפש.
ומה שהרוויח הרמ״א בחילופין, והוא ממשי. בתלותו את הכפייה בקלות הדבר ובהעמידו עינוי נפש כגבול מפורש, הוא עושה את הכלל בר־שימוש: אין האב צריך לשער אם הוא ״דָּבָר שֶׁאֵין הַקָּטָן יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִזָּק״, אלא לראות אם הדבר קל. וזה כלל שהורה יכול להפעילו.
ויש להוסיף את ההלכה שאחריה ברמב״ם, שהרמ״א לא הביאה והיא נותנת לכל ההגהה את כיוונה:
« צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּקְּטַנִּים הַרְבֵּה וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִים לְהִשָּׁבַע תָּמִיד » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ח׳)
״צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּקְּטַנִּים הַרְבֵּה וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה״ אין התכלית שיעמדו בשבועותיהם אלא שיחדלו מלהישבע. והכאת הרמ״א וכפיית הרמב״ם שני אמצעים הם לתכלית אחת, ואותה תכלית צריכה לעמוד לנגד העיניים כדי שלא יופעלו שלא כראוי. ואופן ההפעלה עצמו ענין של שיקול הוא — והשאלה נשאלת לרב ולא להורה לבדו.
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן רל״ג · רמה ב׳ — למדן · עונת נדרים לזכר ולנקבה
daattorah.com

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רל״ג · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא