✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 1 — FOUNDATION

Siman 234 — When the father and the husband annul vows (הפרת נדרים)

Seventy-four seifim: who annuls, when, which vows are reached — and why this is not a release

יורה דעה · סימן רל״ד

מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד

🌱 Foundation level · מתחילים

✦ ❖ ✦

Siman 228 told how a vow is released, before a sage or three men. This one tells something else entirely: when the father or the husband annuls the vow of his daughter or wife. They are two distinct acts, and seif 51 says so in terms. This is a study page: it authorises no one to annul or to release a vow, and nothing that follows is practised without a Rav.

Subject : The annulment of vows — who annuls, at what moment, in what language, and which vows are reached
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״ד (ע״ד סעיפים)

Compiled by : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

📑 Plan of study

1. What is this siman about?

2. The seifim, one after another, clause by clause

3. The key concepts

4. Where these seifim come from: the mishnah, the Gemara, the Rambam, the Tur, the Beit Yosef

5. The apparatus of the siman, cited entry by entry

6. The table of seifim

7. Practical cases

8. Comprehension questions

1. What is this siman about?

Siman 234 is, by seif count, the longest in the tractate of vows in the Shulchan Arukh — seventy-four against fifty-one in siman 228 — and one of the longest in all of Yoreh De’ah. Its heading announces seventy-two seifim; the edition we follow carries seventy-four, all with real content, down to the last, which runs to nine words. We copy the heading as it stands — the source text is not corrected — and follow the actual division.

The siman treats one subject and exhausts it: the power the Torah gives father and husband to annul certain vows. Five mechanisms follow one another, and to know those five is to hold all seventy-four seifim. Who annuls (seifim 1 to 20): the father while his daughter is a נערה, the husband from the חופה, and — the one state requiring two hands — both together between betrothal and marriage. When (21, 22, 32): the day he heard, and that day only, unless he did not know he could annul. At what stage of the vow (28 to 35): after it is uttered, even before it takes effect, and the woman’s status at the hour of the vow decides everything. By what words (37 to 50): any language, but a word that uproots, and the heart does not suffice. Which vows (55 to 74): two categories only, and there is a third that nobody annuls.

One phrase governs the whole siman, and it is at seif 51: husband and father אינם עוקרים הנדר מעיקרו כמו החכם — they do not uproot the vow as the sage does. From this everything follows: their act has a deadline, it reaches only two kinds of vow, it leaves standing what a third party attached to it, and the words that avail for a sage do not avail here. That is why siman 228, at its seif 24, takes care to distinguish the two and refers here for the second.

The subject concerns persons, not objects. We set out the law as the Shulchan Arukh sets it out, without commenting on it and without transposing it: no line of ruling is written here that is not anchored to an apparatus entry cited beside it.

Warning. This page sets out what the Shulchan Arukh and its apparatus teach. It authorises no one to annul or to release a vow. An annulment, like a release, depends on facts that only examination of the case brings out, and is brought before a Rav.

2. The seifim, clause by clause

The seventy-four seifim follow in the order of the book, without exception and without rearrangement. Each seif is first given in full as the edition carries it — including source parentheses, editorial brackets and digitisation defects — then divided into successive clauses whose concatenation restores the seif exactly. The Rama’s glosses are marked where the edition marks them, by the word הגה — which in this siman makes seven places: seifim 23, 25, 28, 36, 40, 59 and 67. Elsewhere the clause is given its seif reference without further attribution, and that is not a ruling on who wrote it: several unmarked parentheses — notably at seifim 5, 8, 37, 43, 46 and 49 — are given as the Rama’s gloss in the printed editions. The point is to be checked against a printed edition, and we do not settle it here.

Seif 1 — the father annuls his daughter’s vows, and until when

The siman opens with the first of the two who annul, and at once sets its limits: the father’s power depends on his daughter’s age and status, and lapses of itself. The Shulchan Arukh does not say here which vows are reached — it keeps that for seifim 55 and 58 — and the Shakh, in his very first ס״ק, warns the reader not to confuse this annulment with a sage’s release.

מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד. ובו ע״ב סעיפים:
האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפי׳ נדרה על דעת רבים בגרה (פי׳ כשהאשה עברה שתים עשרה שנה ויום א׳ אז אם הביאה ב׳ שערות נקראת נערה עד ו׳ חדשים אח״כ שאז נקראת בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי של איש שעיר גבר בגר) או נשאת שוב אינו יכול להפר:

« מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד. ובו ע״ב סעיפים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:א)

When the father and the husband annul, and when both annul together — and there are here seventy-two seifim

The heading announces seventy-two seifim, and the edition carries seventy-four, all with real content. We copy the heading as it stands — the source text is not corrected — and follow the actual division: the seventy-four seifim are given below, from first to last. The discrepancy is reported, not settled.

« האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפי׳ נדרה על דעת רבים » (שו״ע יו״ד רל״ד:א)

The father annuls his daughter’s vows as long as she is a minor or a נערה, even if she vowed “on the opinion of many”

The Shakh opens his apparatus with the limit one must keep in view across all seventy-four seifim: father and husband annul only two classes of vow — those carrying self-affliction and those between him and her — and he refers for this to seifim 55 and 58; the sage, by contrast, releases every vow. His ס״ק ג dates the נערה, and his ס״ק ד holds that the husband too annuls a vow made על דעת רבים.

« בגרה (פי׳ כשהאשה עברה שתים עשרה שנה ויום א׳ אז אם הביאה ב׳ שערות נקראת נערה עד ו׳ חדשים אח״כ שאז נקראת בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי של איש שעיר גבר בגר) או נשאת שוב אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:א)

Once she is a בוגרת (explanation: when the woman has passed twelve years and a day, if she has produced two hairs she is called a נערה for six months, after which she is called a בוגרת — that is, full of hair, for the Jerusalem Targum renders איש שעיר as גבר בגר), or once she has married — he can no longer annul

The parenthetical gloss is the edition’s, not the Shulchan Arukh’s; it explains the word בוגרת, and we copy it where it stands. The Shakh, at his ס״ק ה, gives the same measure: six months after the two hairs, in a girl of twelve years and a day. Two things therefore end the father’s power — age and marriage — and the siman devotes seifim 8 to 20 to the passage from one to the other.

The father’s power is bounded by two events, not by his will: adulthood and marriage. And it does not reach every vow — the Shakh says so already at his ס״ק א, and seifim 55 and 58 will say it expressly.

Seif 2 — the husband annuls alone, from the חופה to the divorce

The second of the two who annul. The seif bounds his power by two exact dates, one at entry and one at exit, and adds the case of doubt.

הבעל מפר נדרי אשתו לבדו משתכנס לחופה עד שתתגרש והגיע הגט לידה היתה מגורשת מספק לא יפר לה:

« הבעל מפר נדרי אשתו לבדו משתכנס לחופה עד שתתגרש והגיע הגט לידה » (שו״ע יו״ד רל״ד:ב)

The husband annuls his wife’s vows alone from the moment she enters the חופה until she is divorced and the גט has reached her hand

Two bounds, and the second is not the pronouncing of the divorce but the physical arrival of the גט. The Shakh, at his ס״ק ו, reports from the Bach the consequence: so long as the גט has not reached her hand the husband still annuls, even if he has already handed it to an agent. The Taz, at his ס״ק א, discusses the Beit Yosef’s reading here and offers his own.

« היתה מגורשת מספק לא יפר לה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ב)

Was she divorced by a doubtful divorce — he shall not annul for her

The Shakh, at his ס״ק ז, takes it in its strongest sense: the wording means that even after the fact the annulment does not stand, and he notes that the Bach implies as much.

The husband’s power begins at the חופה and ends when the גט is in hand. Between the two, he annuls alone.

Seif 3 — the conditional גט, or one at a term

The previous seif set the exit at the handing over of the גט; this one settles the case where the גט has been given but will only take effect later.

נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר לה בימים שבנתיים:

« נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר לה בימים שבנתיים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ג)

If he gave her a גט on a condition, or for after a certain time — he shall not annul for her during the days in between

The Shakh, at his ס״ק ח, gives the reason: once the condition is met or the term falls due she will be divorced retroactively, so that the intervening days will have been days of divorce. He adds, in his own name, that if the husband did annul and the condition was in the end not met, the annulment stands after the fact. The Ba’er Hetev reports all of it at his ס״ק ג.

A divorce that will take effect retroactively makes the intervening days days on which one does not annul.

Seif 4 — the marriage that is none

The power to annul presupposes a marital bond. This seif draws the consequence for two situations in which the bond never took hold.

שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים אין בעלה ראשון ושני מפירים נדריה וכן כל מי שנשאת באיסור כרת:

« שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים אין בעלה ראשון ושני מפירים נדריה » (שו״ע יו״ד רל״ד:ד)

If she heard that her husband had died and she remarried, and he is alive — neither her first husband nor the second annuls her vows

« וכן כל מי שנשאת באיסור כרת: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ד)

and likewise any woman who married under a prohibition carrying כרת

The Shakh, at his ס״ק ט, gives the ground: קידושין do not take hold in unions liable to כרת, and he refers for this to Even HaEzer. He adds the converse — prohibitions of mere לאו or עשה, where קידושין do take hold. The Taz, at his ס״ק ב, adds a precision: one who marries a נדה is not in this rule, for קידושין do take hold in her.

No bond, no annulment. Where קידושין do not take hold, there is no husband in the sense of this siman.

Seif 5 — the two together: the betrothed נערה

Here is the heart of the siman, the very thing the heading announced: there is a state in which neither father nor betrothed annuls alone, and annulment is an act of two. The seif sets out its conditions and opens a dispute about the day of hearing.

נשאת לאיסורי לאוין או לחייבי עשה והפר לה בעלה הרי זה מופר. משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מפר לבדו אפילו אם הוא חייב במזונותיה ולא האב לבדו מפר אלא שניהם מפירים בשותפות ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה ואם הפר א׳ בלא שני אינו מופר ומיהו חלקו של שני נשאר קלוש והקל איסורו שאין בו מלקות וצריך שישמעו שניהם ביום א׳ אבל אם שמע א׳ היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר ויש אומרים שכל א׳ מפר ביום שמעו אף על פי שלא שמעו ביום א׳ (ואם נתארסה ואין לה אב אין הארוס יכול להפר) . (רשב״א סימן קס״ו):

« נשאת לאיסורי לאוין או לחייבי עשה והפר לה בעלה הרי זה מופר. » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)

If she married under a לאו prohibition or under an עשה prohibition, and her husband annulled for her — it is annulled

The Taz, at his ס״ק ג, gives the example of the עשה class: an Egyptian or an Edomite within three generations, where קידושין take hold. It is to this ס״ק that the Nekudot HaKesef reply — their first entry in the siman is a one-line objection.

« משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מפר לבדו אפילו אם הוא חייב במזונותיה ולא האב לבדו מפר אלא שניהם מפירים בשותפות » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)

From her betrothal until she enters the חופה the husband does not annul alone, even if he owes her maintenance; nor does the father alone annul — the two annul in partnership

The Shakh, at his ס״ק י״א, refers the maintenance question to Even HaEzer, and explains what the Tur meant by “thirty days after the קידושין.” The Taz, at his ס״ק ד, gives the concrete case the Tur had in view.

« ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)

and even vows that lay upon her before her betrothal

The Shakh, at his ס״ק י״ב, answers in three words: they are annulled now, in partnership. The Taz, at his ס״ק ה, grounds it in the wording of the verse. The Ba’er Hetev, at his ס״ק ו, adds the converse: once married, the husband does not annul vows that preceded.

« ואם הפר א׳ בלא שני אינו מופר ומיהו חלקו של שני נשאר קלוש והקל איסורו שאין בו מלקות » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)

and if one annulled without the other it is not annulled; yet the second’s share remains weakened and its prohibition is lightened — it no longer carries lashes

« וצריך שישמעו שניהם ביום א׳ אבל אם שמע א׳ היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר ויש אומרים שכל א׳ מפר ביום שמעו אף על פי שלא שמעו ביום א׳ ( » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)

and both must hear on the same day; but if one heard today and annulled, and the second heard on another day, he can no longer annul. And some say that each annuls on the day he heard, even though they did not hear on the same day

The Taz, at his ס״ק ו, reports from the Tur in the Rambam’s name the requirement of the same day, and its ground in the verse. The Shakh, at his ס״ק י״ג, reports from the Bach that the stringency is taken here, and gives three indications of it from the very way the Mechaber wrote his seif. The Ba’er Hetev carries that ruling at his ס״ק ז.

« ואם נתארסה ואין לה אב אין הארוס יכול להפר) . (רשב״א סימן קס״ו): » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)

(and if she became betrothed and has no father, the betrothed cannot annul) (Rashba, siman 166)

This is the edition’s gloss, with its source. The Shakh, at his ס״ק י״ד, gives the general reason — the betrothed never annuls except in partnership — and adds that the rule holds even if the father died after the betrothal, as seif 15 will say expressly. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק ח.

Between betrothal and the חופה, annulment takes two hands. One hand does not accomplish it — it only weakens. And on the day of hearing, two views: the same day, or each on his own; the Shakh reports from the Bach that the stringency is taken here.

Seif 6 — one who has upheld can no longer annul with the other

Upholding (הקמה) is the act opposite to annulment. The seif holds that, within this two-party mechanism, its effect cannot be undone.

אם קיים האחד אפי׳ חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול להפר עם השני:

« אם קיים האחד אפי׳ חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול להפר עם השני: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ו)

If one of them upheld — even if he then went and had the upholding released, he can no longer annul together with the other

The Shakh, at his ס״ק ט״ו, reports from the Beit Yosef in the name of a responsum of the Rashba a distinction — the father only, not the husband — and notes that the decisors do not read it so. At his ס״ק ט״ז he adds on his own that the rule holds even if the upholding was released on the very day both heard. The Taz, at his ס״ק ז, sets this seif beside seif 23, where asking on the upholding does avail. The Ba’er Hetev carries it all at his ס״ק ט.

An upholding given by one closes the joint annulment, and undoing it does not reopen it.

Seif 7 — the יבם does not annul

The שומרת יבם is bound, but by a bond that is not marriage. The seif draws the consequence, even in the most favourable case.

שומרת יבם אין היבם מפר אפילו אין שם אלא יבם אחד ואפי׳ עשה בה מאמר (פירוש שקדשה בכסף):

« שומרת יבם אין היבם מפר אפילו אין שם אלא יבם אחד ואפי׳ עשה בה מאמר (פירוש שקדשה בכסף): » (שו״ע יו״ד רל״ד:ז)

A שומרת יבם — the יבם does not annul, even if there is only one יבם, and even if he made a מאמר upon her (explanation: that he betrothed her with money)

The Shakh, at his ס״ק י״ז, gives the reason: the מאמר acquires the יבמה only rabbinically, and he refers to seif 11. The Taz, at his ס״ק ח, notes that the Tur writes “alone” here and explains what that word adds. The parenthetical gloss defining מאמר is the edition’s.

The bond of יבום is not the bond that confers the power to annul.

Seif 8 — on the way to the חופה: in whose hands the power still lies

The passage of authority from father to husband is not instantaneous. The seif follows the journey and marks the exact point at which the daughter leaves her father’s domain, then reports a second view on the point at which she enters her husband’s.

הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לחופה עדיין היא ברשות שניהם להפרה מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב (ר״ן ותוספות) וי״א דמכל מקום אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה. (טור):

« הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לחופה עדיין היא ברשות שניהם להפרה » (שו״ע יו״ד רל״ד:ח)

If the father or his agents went with the husband’s agents to bring her to him and take her into the חופה — she is still in the domain of both for annulment

« מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב (ר״ן ותוספות) וי״א דמכל מקום אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה. (טור): » (שו״ע יו״ד רל״ד:ח)

If the father or his agents handed her over to the husband’s agents — she has left the father’s domain (Ran and Tosafot), and some say that even so the husband does not annul for her until she enters the חופה (Tur)

The Shakh, at his ס״ק י״ח, holds that the husband then annuls alone the vows vowed after the handing over, the handing over counting as entry. The Taz, at his ס״ק ט, reports that this is the Tur’s view and that the Beit Yosef wondered at it. The Ba’er Hetev carries the first at his ס״ק י״א. So on one word there are two readings: either the handing over brings her in, or only the חופה does.

The handing over to the husband’s agents takes her out of the father’s domain. Whether it brings her into the husband’s, two views.

Seif 9 — she came of age before either of them heard

The betrothed’s power exists only in partnership. If the father falls out of it before it could be exercised, the betrothed is left alone — and alone he can do nothing.

נערה מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב אין הארוס (פי׳ המקדש ובא הפעול במקום תאר ע״ד הוי שקוד ללמוד תורה) יוכל להפר לבדו:

« נערה מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב אין הארוס (פי׳ המקדש ובא הפעול במקום תאר ע״ד הוי שקוד ללמוד תורה) יוכל להפר לבדו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ט)

A betrothed נערה whose father and husband did not hear her vow before she came of age and left the father’s domain — the betrothed (explanation: the one who betroths; the passive participle stands for the adjective, as in “be diligent to study Torah”) cannot annul alone

The Shakh, at his ס״ק י״ט, widens it: “they did not hear” is not to be taken literally — even if the father annulled his share before she came of age, so long as the husband has not annulled his, he no longer can. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק י״ב. The grammatical gloss in parentheses is the edition’s.

The betrothed never has a power of his own: he has only a share in a power of two.

Seif 10 — the formula the Torah scholars pronounce before the חופה

From the previous seif arises a practical risk: vows half-annulled, which close again at the moment of marriage. The Shulchan Arukh reports the usage that guards against it, and reports it twice — for the husband and for the father.

נדרה ושמע אביה והפר חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה אינו יכול להפר לכך דרך תלמידי חכמים לומר לה קודם שיכניסנה כל נדרים שנדרת משארסתיך יהו מופרים וכן יאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים:

« נדרה ושמע אביה והפר חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה אינו יכול להפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:י)

If she vowed and her father heard and annulled his share, and her husband did not hear until he married her — he can no longer annul

The Taz, at his ס״ק י, gives the reason in a line: at that hour she left the father’s domain, and the two-party power no longer exists. The Shakh, at his ס״ק כ, adds the general rule of which this is an instance — the husband does not annul vows vowed earlier.

« לכך דרך תלמידי חכמים לומר לה קודם שיכניסנה כל נדרים שנדרת משארסתיך יהו מופרים וכן יאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:י)

Therefore the way of Torah scholars is to say to her before taking her in: “all the vows you have vowed since I betrothed you shall be annulled”; and likewise the father shall say to his daughter before she leaves his house: “all the vows you have vowed shall be annulled”

The Taz, at his ס״ק י״א, dwells on “since I betrothed you”: the betrothed could annul what was vowed before the betrothal as well, and he explains why the formula does not say so. The Shakh, at his ס״ק כ״א, raises the same difficulty and answers it. The Ba’er Hetev carries both at his ס״ק י״ג and י״ד.

The Shulchan Arukh records a usage here, not an obligation: two sentences said in time, one by the husband, one by the father.

Seif 11 — the betrothed dies: she returns to her father’s domain

This seif lays down the principle of return, then bounds its application by conditions of time, and ends with a view of the Rambam that the Taz finds difficult.

מת הארוס בעודה נערה חוזרת לרשות האב ומפר אפילו מה שנדרה בחיי הארוס ושמע ומת מפר האב לבדו ביום שמעו ואפילו יש לה יבם ועשה בה מאמר מפר האב לבדו ודוקא שמת הארוס קודם שמעו או שמת ביום שמעו ולא קיים הנדר וכן אם הפרו צריך האב לחזור ולהפר אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר ולהרמב״ם שמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב אין האב יכול להפר:

« מת הארוס בעודה נערה חוזרת לרשות האב ומפר אפילו מה שנדרה בחיי הארוס » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)

If the betrothed died while she is still a נערה, she returns to the father’s domain, and he annuls even what she vowed during the betrothed’s lifetime

« ושמע ומת מפר האב לבדו ביום שמעו ואפילו יש לה יבם ועשה בה מאמר מפר האב לבדו » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)

and if he heard and then died, the father annuls alone on the day he heard; and even if she has a יבם who made a מאמר upon her, the father annuls alone

The Taz, at his ס״ק י״ב, gives the ground: at the betrothed’s death his domain empties into the father’s, which is not so elsewhere. It is the same reason that closes the door on the יבם of seif 7.

« ודוקא שמת הארוס קודם שמעו או שמת ביום שמעו ולא קיים הנדר וכן אם הפרו צריך האב לחזור ולהפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)

and this precisely where the betrothed died before he heard, or died on the very day he heard without having upheld the vow; and likewise if they annulled, the father must annul again

« אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)

but if he upheld the vow before he died, or died after the day on which he heard, the father can no longer annul

The Shakh, at his ס״ק כ״ב, stops the reader: the wording implies that so long as the betrothed has not died the father would still annul even after the day he heard, and he writes that this requires study. The Ba’er Hetev carries that reservation at his ס״ק ט״ו, in the same language of doubt.

« ולהרמב״ם שמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב אין האב יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)

and according to the Rambam: if the betrothed heard and annulled for her and then died, and afterwards the father heard — the father cannot annul

The Taz, at his ס״ק י״ג, writes that these words seem difficult to him and sets out why. The Shakh, at his ס״ק כ״ג, narrows the view’s scope: the Rambam speaks only where the father heard afterwards. The Ba’er Hetev, at his ס״ק ט״ז, reports that the Taz here disputes the Mechaber and holds the Rambam’s intent was otherwise. The divergence is one of reading, not of law: the apparatus here debates what the Rambam meant rather than what he said — as the Nekudot HaKesef will again at seifim 46 and 54.

The return to the father is not a favour but a consequence: the dead betrothed’s domain empties into the father’s. It has its conditions of time, and the Shakh leaves one of them open.

Seif 12 — married, or handed over: no return

The exact counterpart of seif 11: if the departure from the father’s domain was complete, the husband’s death does not bring her back.

כנסה או שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב:

« כנסה או שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יב)

If he married her, or the father or his agents handed her over to be brought in, and he died while she is still a נערה — she does not return to the father’s domain

The Shakh, at his ס״ק כ״ד, notes that where the marriage was consummated all agree and no dispute remains. At his ס״ק כ״ה he bounds the handing-over case: she does not return to the father’s domain even for vows she will vow later. The Taz, at his ס״ק י״ד, reports a qualification from the Tur on this very point, and the Ba’er Hetev, at his ס״ק י״ז, notes that the Tur is contested here.

Handing over and marriage close the father’s domain; widowhood does not reopen it.

Seif 13 — divorced then betrothed again: the father and the last betrothed

A first case of successive betrothals. The seif gives the rule in one line; seifim 17 to 20 will draw out all its variants.

נדרה והיא ארוסה ונתגרשה וחזרה ונתארסה לארוס זה או לאחר אביה וארוסה האחרון מפירין לה:

« נדרה והיא ארוסה ונתגרשה וחזרה ונתארסה לארוס זה או לאחר אביה וארוסה האחרון מפירין לה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יג)

If she vowed while betrothed, was divorced, and became betrothed again to that same man or to another — her father and the last betrothed annul for her

The Taz, at his ס״ק ט״ו, gives its scriptural ground, and the Ba’er Hetev carries it at his ס״ק י״ח: the verse says and her vows are upon her — even vows the first betrothed knew of. The Shakh, at his ס״ק כ״ו, adds the neighbouring variant: divorced and not re-betrothed, she returns to the father, who annuls alone.

A vow vowed under a first betrothed follows the woman and remains annullable by the last betrothed, with the father.

Seif 14 — married, divorced, then betrothed: the vow stands

The mirror of seif 13, and it turns the other way: what was vowed as a married woman does not become annullable again by a betrothed.

כנסה ונדרה ולא שמע הבעל וגירשה ואחר כך אירסה אינו יכול להפר אותו נדר משום דאין ארוס מפר אלא בשותפות האב והכא כיון שהאב אינו יכול להפר לפי שכיון שכנסה יצתה מרשותו (הארוס) נמי אינו יכול להפר:

« כנסה ונדרה ולא שמע הבעל וגירשה ואחר כך אירסה אינו יכול להפר אותו נדר משום דאין ארוס מפר אלא בשותפות האב והכא כיון שהאב אינו יכול להפר לפי שכיון שכנסה יצתה מרשותו (הארוס) נמי אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יד)

If he married her and she vowed, and the husband did not hear, and he divorced her, and afterwards betrothed her — he cannot annul that vow, because a betrothed annuls only in partnership with the father; and here, since the father cannot annul — for once he married her she left his domain — (the betrothed) too cannot annul

The Shakh, at his ס״ק כ״ז, warns that “did not hear” is indispensable here: had he heard and then divorced, the divorce would count as upholding. The Taz says the same at his ס״ק ט״ז. At his ס״ק כ״ח the Shakh finds the sentence surprising and discusses its scope, and the Taz, at his ס״ק י״ז, adds that all the more so where he married her. The Ba’er Hetev carries it all at his ס״ק י״ט.

The betrothed’s power is always derived from the father’s. Where the father has nothing left, the betrothed has nothing.

Seif 15 — the father dies after the betrothal

Seif 11 said that the dead betrothed’s domain empties into the father’s. This one says the reverse is not true.

מת האב משנתארסה אין הארוס יכול להפר אפי׳ אם שמעו הארוס והאב יחד והפר האב קודם שמת וכן אם שמע הארוס והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הארוס יכול להפר חלק האב:

« מת האב משנתארסה אין הארוס יכול להפר אפי׳ אם שמעו הארוס והאב יחד והפר האב קודם שמת » (שו״ע יו״ד רל״ד:טו)

If the father died after she became betrothed, the betrothed cannot annul — even if the betrothed and the father heard together and the father annulled before he died

The Taz, at his ס״ק י״ח, gives the reason: the annulment not having been completed in the father’s lifetime, it is undone. The Shakh, at his ס״ק כ״ט, says the same otherwise: at the father’s death she leaves his domain, and there is no share left to join. The Ba’er Hetev carries it all at his ס״ק כ.

« וכן אם שמע הארוס והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הארוס יכול להפר חלק האב: » (שו״ע יו״ד רל״ד:טו)

and likewise if the betrothed heard and annulled for her, and the father did not have time to hear before he died — the betrothed cannot annul the father’s share

The Taz, at his ס״ק י״ט, grounds it in the absence of any emptying: the father’s domain does not empty into the husband’s, and he derives this from a teaching. The Shakh, at his ס״ק ל, observes that the Shulchan Arukh described only the commonest case, and that the rule is wider. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק כ״א.

The emptying of domains runs one way only: from the dead betrothed to the father, never from the dead father to the betrothed.

Seif 16 — the betrothed dies before he heard

The seif distinguishes by the day on which the death occurs, then opens a dispute about the case where she is betrothed again on the same day.

שמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו של ארוס ודוקא שמת אחר יום שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד ואם חזרה ונתארסה בו ביום אע״פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומפר עם הארוס השני ויש חולקין בזה לומר שאין האב חוזר ומפר עם הארוס השני:

« שמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו של ארוס » (שו״ע יו״ד רל״ד:טז)

If her father heard and annulled for her, and the betrothed did not have time to hear before he died — the father cannot annul the betrothed’s share

The Shakh, at his ס״ק ל״א, explains why: certainly, had the father annulled nothing at all she would return to his domain — but having annulled in the betrothed’s lifetime he has spent his share. The Taz, at his ס״ק כ, answers with the objection from the emptying of domains, and the Ba’er Hetev carries the Shakh at his ס״ק כ״ב.

« ודוקא שמת אחר יום שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד » (שו״ע יו״ד רל״ד:טז)

and this precisely if he died after the day of hearing; but if he died on the day of hearing itself — [the father] annuls the whole again together

The Shakh, at his ס״ק ל״ב, corrects the text in two words: it is the day the father heard. The Taz, at his ס״ק כ״א, likewise says it means the husband died after the father’s day of hearing. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק כ״ג.

« ואם חזרה ונתארסה בו ביום אע״פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומפר עם הארוס השני ויש חולקין בזה לומר שאין האב חוזר ומפר עם הארוס השני: » (שו״ע יו״ד רל״ד:טז)

and if she became betrothed again that same day, even though the first betrothed died after the day the father heard — [the father] annuls again with the second betrothed; and some dispute this, saying that the father does not annul again with the second betrothed

The Taz, at his ס״ק כ״ב, reports this rule from the Tur in the Rambam’s name, quoting him. At his ס״ק כ״ג he gives the ground of those who dispute it: the husband’s share having already been weakened by the father’s annulment, it is not restored. The Shakh, at his ס״ק ל״ג, reports from the Bach a difficulty of consistency with seif 5. The Ba’er Hetev, at his ס״ק כ״ד and כ״ה, reports the difficulty and then the Taz’s ruling, which leans to stringency.

Everything turns on the day: died on the father’s day of hearing, the annulment is remade in full; died after, it is not — and on re-betrothal the same day the views divide.

Seif 17 — the betrothed dies and she is betrothed again: the father and the last

The case of successive betrothals, and the seif answers it twice: according as the father heard on the same day or later.

נדרה והיא ארוסה ומת הארוס בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה ושמע האב וחזרה ונתארסה בו ביום אפילו כמה פעמים האב והארוס האחרון מפירין נדריה ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרים ושמע אחר כך אפילו אחר כמה ימים האב והארוס האחרון מפירים ביחד ביום שישמעו:

« נדרה והיא ארוסה ומת הארוס בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה ושמע האב וחזרה ונתארסה בו ביום אפילו כמה פעמים האב והארוס האחרון מפירין נדריה » (שו״ע יו״ד רל״ד:יז)

If she vowed while betrothed and the betrothed died — whether before the hearing or after it — and the father heard, and she was betrothed again the same day, even several times: the father and the last betrothed annul her vows

The Taz, at his ס״ק כ״ד, reports that the Tur writes so, and adds that the Rambam wrote otherwise, so that “whether after the hearing” is not universally accepted. It is the only ס״ק on this seif, together with the Ba’er Hetev who carries it at his ס״ק כ״ה.

« ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרים ושמע אחר כך אפילו אחר כמה ימים האב והארוס האחרון מפירים ביחד ביום שישמעו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יז)

and if the father did not hear that day, and she became betrothed to others and he heard afterwards — even after several days — the father and the last betrothed annul together on the day they hear

So long as the vow has been neither heard nor upheld, it waits; and it is annulled on the day the two who have the power hear it.

Seif 18 — divorced and re-betrothed the same day, even a hundred times

The seif gives the reason that governs this whole block: the נערה never passes, not even for an hour, under her own authority.

נדרה והיא ארוסה ושמע אביה ולא שמע הארוס ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היתה ברשות האב מפני שהיא נערה:

« נדרה והיא ארוסה ושמע אביה ולא שמע הארוס ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היתה ברשות האב מפני שהיא נערה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יח)

If she vowed while betrothed, and her father heard but not the betrothed, and she was divorced that same day and betrothed to another that same day, even to a hundred: her father and her last husband annul the vows she vowed before the first betrothed, because she did not pass under her own authority for a single hour — for she was still in the father’s domain, being a נערה

The Shakh, at his ס״ק ל״ד, marks the condition that holds the seif together: it is because the betrothed did not hear; had he heard, the divorce would count as upholding, as he wrote at seif 14. It is the only ס״ק on this seif.

So long as she is a נערה there is no interval in which she stands under her own authority: the chain of authority is never broken.

Seif 19 — neither father nor betrothed had heard

The same figure, but with no prior hearing at all. The seif settles it and underlines the condition that makes it possible.

נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והארוס האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון:

« נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והארוס האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יט)

A betrothed נערה who vowed, whose father and husband did not hear, who was divorced and betrothed to another — even after several days: when the father hears, he and the last betrothed annul the vows she vowed before the first betrothed, since the first betrothed did not hear them

None of the five commentaries touches this seif: there is no Shakh, no Taz, no Ba’er Hetev and no Pit’hei Teshuva on it. The reason is likely that it repeats, without a hearing, what seif 18 said with one. This is noted, and not filled in.

A vow never heard was never upheld: it remains open to annulment, however long the delay.

Seif 20 — the limit of the return: death yes, divorce no

The seif returns to what was said about the return to the father’s domain and confines it to one case. The ground it gives is a doubt, not a decision.

הא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הארוס והוא שמען דוקא כשמת הבעל מן האירוסין אבל אם גירשה לא דמספקא לן אי גירושין כהקמה דמי הילכך אם שמע נדרה וגירשה אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר ואפילו עם הראשון נמי לא אפי׳ החזירה ביום השמיעה אבל אם לא שמע הארוס נדרה וגירשה דינה כמו לא שמע ומת לכל דבר:

« הא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הארוס והוא שמען דוקא כשמת הבעל מן האירוסין אבל אם גירשה לא דמספקא לן אי גירושין כהקמה דמי » (שו״ע יו״ד רל״ד:כ)

What we said — that she returns to the father’s domain to undo what she vowed under the betrothed and he heard — holds precisely where the husband died from the state of betrothal; but if he divorced her, no, for we are in doubt whether divorce is like an upholding

« הילכך אם שמע נדרה וגירשה אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר ואפילו עם הראשון נמי לא אפי׳ החזירה ביום השמיעה » (שו״ע יו״ד רל״ד:כ)

Therefore if he heard her vow and divorced her, the father cannot annul — neither alone, nor in partnership with another betrothed, nor even with the first, and not even if he took her back on the day of the hearing

« אבל אם לא שמע הארוס נדרה וגירשה דינה כמו לא שמע ומת לכל דבר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כ)

but if the betrothed did not hear her vow and divorced her, her case is in every respect that of “he did not hear and died”

As at seif 19, the apparatus is silent on this seif: no Shakh, no Taz, no Ba’er Hetev, no Pit’hei Teshuva. The commentators spoke where they chose, and this silence is reported as such.

The betrothed’s death reopens the father’s domain; divorce, because it is doubtful whether it counts as upholding, does not.

Seif 21 — the day he heard, and that day only

Here opens the siman’s second great mechanism: annulment has a window, it is one day, and it closes at nightfall. The seif gives its exact measure, then the exception it receives.

אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך ואם עבר היום ושתק אפילו לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסבור שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום:

« אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך » (שו״ע יו״ד רל״ד:כא)

The father does not annul his daughter’s vows, nor the husband his wife’s, except on the day they heard them; and precisely the whole day, and not from moment to moment — so that if he heard at the beginning of the night he annuls all night and the next day; and if he heard close to nightfall he annuls only until night falls

The Pit’hei Teshuva opens his first entry in the siman here, on the word “the day.” He refers to a responsum posing the case of a vow made for thirty days hence and heard on the day of the vow: may the husband annul on the day the vow takes effect? The question arises because, per seif 28, one annuls even before the vow has taken effect.

« ואם עבר היום ושתק אפילו לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:כא)

and if the day has passed and he kept silent, even if by his silence he meant only to distress her, he can no longer annul

The Shakh, at his ס״ק ל״ה, reports the corollary: if the silence was kept with intent to uphold, he can no longer annul even that same day. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק כ״ו. Silence here is not an abstention — it is an act, and the siman will treat it again at seifim 41 and 42.

« ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסבור שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כא)

and if he kept silent because he did not know that it is in the husband’s power to annul, or even knowing it but she vowed a vow he thought he could not annul — for example because he thought it carried no self-affliction — he may annul even after several days, and his silence was no upholding; and the hour of his learning is as the hour of the vow or the day of hearing, and he shall annul for her all that day

This is the exception that gives the seif its whole practical weight: ignorance of the law, like ignorance of the vow’s category, is not a silence that upholds. Seif 22 will take it up and distinguish two ignorances — this one, which saves, and that of the deadline, which does not.

One day, and a calendar day — not twenty-four hours. Silence kept until evening upholds, unless one did not know one could annul.

Seif 22 — a mistake about the formula, and ignorance of the deadline

The previous seif saved the man who did not know he could annul. This one draws the line: one ignorance saves, the other does not.

נדרה אשתו וקיים לה באחד מלשונות של הקמה וכסבור שאינן לשון הקמה ובו ביום הפר לה הקמתו הקמה והוא הדין למי שיודע שיש בידו להפר אותו נדר שנדרה אבל לא ידע שצריך להפר ביום שמעו כיון שעבר יום שמיעה אינו יכול להפר ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר הפרה ואינו צריך לחזור ולהפר:

« נדרה אשתו וקיים לה באחד מלשונות של הקמה וכסבור שאינן לשון הקמה ובו ביום הפר לה הקמתו הקמה » (שו״ע יו״ד רל״ד:כב)

If his wife vowed and he upheld with one of the formulas of upholding, thinking they were not such, and annulled for her that same day — his upholding is an upholding

The Taz, at his ס״ק כ״ה, gives the reason, and the Ba’er Hetev carries it at his ס״ק כ״ז: since he knows in any case that there is a law of vows and a law of annulment, his hearing is a true hearing, and his error bears only on the words.

« והוא הדין למי שיודע שיש בידו להפר אותו נדר שנדרה אבל לא ידע שצריך להפר ביום שמעו כיון שעבר יום שמיעה אינו יכול להפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:כב)

and the same holds for one who knows it is in his power to annul the vow she vowed but did not know that one must annul on the day he heard: once the day of hearing has passed, he can no longer annul

There is the line. Not knowing one’s power, or the vow’s nature, reopens the deadline (seif 21); not knowing the deadline itself does not.

« ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר הפרה ואינו צריך לחזור ולהפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כב)

and if he had the upholding released, the annulment he made is an annulment, and he need not annul again

The Shakh, at his ס״ק ל״ו, specifies its object: it is the first annulment, made on the day of hearing before the upholding, that stands — and that is why there is no need to begin again.

Ignorance of the power saves; ignorance of the deadline does not. And an upholding that is released revives the annulment already made.

Seif 23 — after the husband’s upholding, may a sage still release?

One of the places where the husband’s annulment and the sage’s release meet expressly — the siman brings them together elsewhere too, notably at seifim 22, 49, 51 and 57. They are two distinct acts — siman 228, at seif 24, says so in terms — and the whole question is whether the second still passes where the first has been closed. The Mechaber says yes; the Rama at length reports those who say no, and ends by returning to yes.

בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר: הגה וי״א דאין חכם או ג׳ הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של בעל (מהרי״ו סי׳ ט״ו ומרדכי פרק השולח בשם ר״י והגהמ״ר דשבת בשם ר׳ יונתן) אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג׳ הדיוטות להתיר (מהרי״ק שורש נ׳) וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקם (ויתיר) [ויפר] לה ואם אינו ביום שמעו יתיר ג״כ חכם או ג׳ הדיוטות (ת״ה סי׳ רע״ט) וע״ל סעיף מ״ט וכל זה לכתחלה לחוש לסברת המחמירים אבל העיקר כסברא הראשונה דחכם או ג׳ הדיוטות מתירים אחר הקם הבעל כסברא הראשונה (היא סברת הגהות מרדכי דשבועות ודשבת ורשב״ם בשם ר״י ורא״ם ב״י בשם רשב״ץ ות״ה):

« בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כג)

A husband who upheld his wife’s vows, and she went before three laymen who released them for her — it is permitted

Two acts must be distinguished here which language readily conflates. הפרה is annulment by father or husband: a right the Torah gives them, bounded to one day and to two classes of vow, and it does not erase the vow from its origin — seif 51 will say so expressly. התרה is release by a sage or three men: it uproots the vow מעיקרו, has no deadline, and reaches every vow. Siman 228, at seif 24, marks the distinction in terms and notes that it is siman 234 that treats of the second.

« הגה וי״א דאין חכם או ג׳ הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של בעל (מהרי״ו סי׳ ט״ו ומרדכי פרק השולח בשם ר״י והגהמ״ר דשבת בשם ר׳ יונתן) אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג׳ הדיוטות להתיר (מהרי״ק שורש נ׳) » (רמ״א יו״ד רל״ד:כג)

Gloss: and some say that a sage or three laymen cannot release after a husband’s upholding (Mahari Weil siman 15, and Mordechai ch. HaSholeach in Ri’s name, and Hagahot Maimoniyot on Shabbat in R. Yonatan’s name); but if the husband did not annul for her and kept silent about it — a sage or three laymen may release (Maharik root 50)

The Taz, at his ס״ק כ״ו, gives the ground of those who forbid, and the Ba’er Hetev carries it at his ס״ק כ״ט: every woman vows only on her husband’s mind. The Shakh, at his ס״ק ל״ז, adds the a fortiori on silence — all the more so if the husband did not hear at all.

« וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקם (ויתיר) [ויפר] לה ואם אינו ביום שמעו יתיר ג״כ חכם או ג׳ הדיוטות (ת״ה סי׳ רע״ט) וע״ל סעיף מ״ט » (רמ״א יו״ד רל״ד:כג)

and it is good to be stringent as to where the husband upheld for her: let the husband ask on the upholding and (release) [annul] for her; and if it is not the day he heard, let a sage or three laymen also release (Terumat HaDeshen siman 279), and see below seif 49

The brackets and parenthesis are the edition’s, marking a corrected reading here: (release) [and annul]. We copy it as it stands and do not choose between the two words. The Shakh, at his ס״ק ל״ח, explains the ground of this stringency, and at his ס״ק ל״ט adds that even after the day of hearing the husband should first ask on his upholding. The Ba’er Hetev carries it all at his ס״ק ל.

« וכל זה לכתחלה לחוש לסברת המחמירים אבל העיקר כסברא הראשונה דחכם או ג׳ הדיוטות מתירים אחר הקם הבעל כסברא הראשונה (היא סברת הגהות מרדכי דשבועות ודשבת ורשב״ם בשם ר״י ורא״ם ב״י בשם רשב״ץ ות״ה): » (רמ״א יו״ד רל״ד:כג)

and all this is a priori, to allow for the stringent opinion; but the main [ruling] is as the first opinion — that a sage or three laymen do release after the husband’s upholding, as the first opinion (this is the view of the Hagahot Mordechai on Shevuot and on Shabbat, and Rashbam in Ri’s name, and the Re’em, and the Beit Yosef in the name of the Rashbatz and the Terumat HaDeshen)

The Rama, having at length given the contrary view, returns to the Mechaber’s. The Ba’er Hetev, at his ס״ק ל, draws the practical consequence: where the husband is not before us, one releases through three laymen. The phrase “as the first opinion” appears twice in the edition’s text; we copy it as it stands.

הפרה and התרה are not the same act. An upholding closes the first; whether it closes the second too, the Rama reports at length — and concludes that it does not.

Seif 24 — annulling on Shabbat, and how one says it

The one-day window does not stop for Shabbat — but the manner of saying does.

מפירין נדרים בשבת אף על פי שאינם לצורך השבת ולא יאמר לה מופר ליכי כמו שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וטלי ושתי וכיוצא בזה (רמב״ם וטור לקמן סימן זה):

« מפירין נדרים בשבת אף על פי שאינם לצורך השבת ולא יאמר לה מופר ליכי כמו שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וטלי ושתי וכיוצא בזה (רמב״ם וטור לקמן סימן זה): » (שו״ע יו״ד רל״ד:כד)

One annuls vows on Shabbat, even where they are not for the needs of Shabbat; and he shall not say to her “it is annulled for you” as he says on a weekday, but annuls it in his heart and says to her “take and eat,” “take and drink,” and the like (Rambam and Tur, later in this siman)

The Shakh, at his ס״ק מ, marks the contrast that explains the rule: the sage releases on Shabbat only for a need, because his release has the look of a judgment. The husband’s annulment does not, hence the leniency. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק ל״א, adding the ground: if he waits for Shabbat to end the day will have passed. The Shakh, at his ס״ק מ״א, refers to seif 38 for the formula “take and eat.” Here again the siman touches the difference between the two acts.

Shabbat does not suspend the deadline. It changes the formula: one does not pronounce the annulment there, one performs it.

Seif 25 — annulling without having heard, and the case of the deaf

Is hearing a condition of annulment, or only its ordinary occasion? The Mechaber answers by capacity, the Rama reports those who answer by fact.

הבעל (או האב) יכול להפר בלא שמיעה אם הוא פקח אבל אם אינו שומע והוא מדבר אינו יכול להפר: הגה ויש חולקין דאף פקח אינו יכול להפר עד שישמע (הטור והרא״ש וסמ״ק) ומיהו אם הפר ואח״כ שמע הוי הפרה (ר׳ ירוחם ועס״ק מ״ג):

« הבעל (או האב) יכול להפר בלא שמיעה אם הוא פקח אבל אם אינו שומע והוא מדבר אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כה)

The husband (or the father) may annul without having heard, if he is of sound faculties; but if he does not hear although he speaks, he cannot annul

The Taz, at his ס״ק כ״ז, ascribes this view to the Rambam and gives its ground: he is in any case fit to hear. The Shakh, at his ס״ק מ״ב, says the same from the other side: fitness to hear is required, which excludes the deaf. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק ל״ב.

« הגה ויש חולקין דאף פקח אינו יכול להפר עד שישמע (הטור והרא״ש וסמ״ק) ומיהו אם הפר ואח״כ שמע הוי הפרה (ר׳ ירוחם ועס״ק מ״ג): » (רמ״א יו״ד רל״ד:כה)

Gloss: and some dispute, holding that even one of sound faculties cannot annul until he has heard (the Tur, the Rosh and the Semak); however if he annulled and then heard — it is an annulment (Rabbenu Yeruham, and see ס״ק מ״ג)

The gloss itself refers to the Shakh’s ס״ק מ״ג, and that is where to go: there the Shakh shows whence the matter emerges in the Gemara, then reports that the Rosh attaches a condition of wording — one must have said that the annulment shall take effect for when I hear, failing which it does not. The Ba’er Hetev carries that condition at his ס״ק ל״ג. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ב, refers this dispute to a responsum.

Two readings of hearing: a capacity, or a fact. And if one follows the second, anticipated annulment avails only with the words the Rosh requires.

Seif 26 — the שוטה does not annul

Three words, and no commentator adds anything to them.

השוטה אינו מפר:

« השוטה אינו מפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כו)

One who has lost his reason does not annul

None of the five commentaries touches this seif. It follows seif 25, which required soundness of faculties, and draws its extreme case.

Annulment is an act of will: it presupposes someone capable of having one.

Seif 27 — a minor does not annul, for want of a marital bond

The reason given is not age as such but its effect: a minor has no אישות.

קטן אינו מפר לפי שאין לו אישות:

« קטן אינו מפר לפי שאין לו אישות: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כז)

A minor does not annul, because he has no אישות

The Shakh, at his ס״ק מ״ד, merely refers: this was set out in Even HaEzer. The Ba’er Hetev carries it, with the same reference, at his ס״ק ל״ד. The seif’s reasoning is thus borrowed from elsewhere: it is the law of marriage that decides here, not the law of vows.

It is not the minor who lacks discernment; it is the bond that lacks existence.

Seif 28 — before the vow, no; after the vow and before it takes effect, yes

The siman’s third mechanism: at what moment annulment may be made. The seif sets one bound above, rejects another, and the Rama adds a distinction.

אין האב והבעל מפירין קודם שתדור אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר ואפילו שלא בפניה: הגה וי״א דוקא נדר שתלוי בזמן דממילא חייל אבל אם תלוי במעשה לא יוכל להפר עד שיחול (רבינו ירוחם סוף נכ״ז בשם רבינו יונה):

« אין האב והבעל מפירין קודם שתדור אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר ואפילו שלא בפניה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כח)

The father and the husband do not annul before she vows; but once she has vowed they annul, even though the vow has not taken effect, and even not in her presence

The Taz, at his ס״ק כ״ח, gives the scriptural ground: the verse says “her husband shall uphold it and her husband shall annul it” — what has not yet come into being is not included.

« הגה וי״א דוקא נדר שתלוי בזמן דממילא חייל אבל אם תלוי במעשה לא יוכל להפר עד שיחול (רבינו ירוחם סוף נכ״ז בשם רבינו יונה): » (רמ״א יו״ד רל״ד:כח)

Gloss: and some say this is precisely a vow that depends on a time and so takes effect of itself; but if it depends on an act, he cannot annul until it takes effect (Rabbenu Yeruham, end of path 27, in Rabbenu Yonah’s name)

The Shakh, at his ס״ק מ״ה, does not hide his difficulty: he writes that the Beit Yosef and the Rama were very brief here and that their words require study — for later, at seif 69, the siman does annul a vow hanging on an act. The Ba’er Hetev carries that reservation at his ס״ק ל״ה with the reference to seif 69. The difficulty is stated and not resolved: we report it as it stands.

The vow must exist to be annulled, but need not yet be in effect. On a vow hanging on an act the Rama restricts — and the Shakh leaves the matter open.

Seif 29 — annulling for two at once

A question of form covering a question of text: does the verse say “her” to the exclusion of another?

הבעל מפר לשתי נשיו כאחת וכן האב לב׳ בנותיו ויש חולקין:

« הבעל מפר לשתי נשיו כאחת וכן האב לב׳ בנותיו ויש חולקין: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כט)

The husband annuls for his two wives at once, and likewise the father for his two daughters; and some dispute

The Taz, at his ס״ק כ״ט, gives the ground of those who dispute, drawn from an exegesis of the word “her”: her and not her fellow with her. The Shakh, at his ס״ק מ״ו, defines the dispute’s scope in three words: it bears on the whole statement — hence on the father as much as the husband. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק ל״ו. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ג, refers the point to a responsum.

One annulment for two people: the Mechaber allows it, others do not, and the Shakh notes that their objection applies to the father as to the husband.

Seif 30 — neither upholding nor annulment may be delegated

A short rule that departs from the ordinary law of agency, and the Taz marks its oddity.

אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה:

« אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ל)

They cannot appoint an agent either for the upholding or for the annulment

The Taz, at his ס״ק ל, gives the ground and marks the exception: the verse says “her husband shall uphold it” — and not his agent; and this though everywhere else a man’s agent is as himself. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ד, reports that the Tur writes likewise, and that the Beit Yosef sees here a tannaitic dispute which the Rosh decided stringently.

This power is attached to the person: it does not pass to a proxy.

Seif 31 — the annulment must aim at this woman and this vow

Annulment is not a general gesture: it has two objects, and mistaking either one makes it fall.

צריך שיכוין לשם האשה שהפר לה ולשם הנדר שהוא מפר כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו (כי כן אמרו לו) (אליבא דחד שנוייא בגמרא) או איפכא נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים (כי כן אמרו לו) או איפכא והפר לה על דעת זה לא הוי הפרה אלא א״כ נודע לו תוך כדי דבור ורצה גם בהפרה זו:

« צריך שיכוין לשם האשה שהפר לה ולשם הנדר שהוא מפר כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו (כי כן אמרו לו) (אליבא דחד שנוייא בגמרא) או איפכא נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים (כי כן אמרו לו) או איפכא והפר לה על דעת זה לא הוי הפרה אלא א״כ נודע לו תוך כדי דבור ורצה גם בהפרה זו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לא)

He must aim at that woman, the one for whom he annuls, and at that vow, the one he annuls. How? His wife vowed and he thought his daughter had vowed (because they told him so) (according to one resolution in the Gemara), or the reverse; she vowed off figs and he thought she had vowed off grapes (because they told him so), or the reverse, and he annulled for her on that understanding — it is no annulment, unless he learned within the span of an utterance and willed this annulment too

The Shakh, at his ס״ק מ״ז, explains what the parenthesis “because they told him so” excludes: the case where he was told without specifying, “a woman in your house vowed.” The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק ל״ז. At his ס״ק מ״ח the Shakh finds the second figure nearly obvious and discusses it; at his ס״ק מ״ט he clarifies the ending: he need not repeat the annulment in express terms. The Taz, at his ס״ק ל״א, grounds the requirement on the verse’s word “her.” The Ba’er Hetev carries ס״ק מ״ט at his ס״ק ל״ח, adding that the vow need not be detailed.

Two intentions are required, upon the person and upon the vow. The error can be repaired only within the span of an utterance.

Seif 32 — the second knowing opens a second day

A direct consequence of the previous seif: if the first annulment was none, the count of the day begins again from the moment he learns.

כשנודע לו אחר כדי דבור דלא הוי הפרה יש לו להפר כל יום ידיעה שניה ואם קיים בידיעה קמייתא לאו כלום הוא ואם רצה להפר בידיעה שנייה מפר:

« כשנודע לו אחר כדי דבור דלא הוי הפרה יש לו להפר כל יום ידיעה שניה ואם קיים בידיעה קמייתא לאו כלום הוא ואם רצה להפר בידיעה שנייה מפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לב)

Where he learned after the span of an utterance, so that it was no annulment, he has to annul all the day of the second knowing; and if he upheld at the first knowing, that is nothing, and if he wishes to annul at the second knowing — he annuls

The Shakh, at his ס״ק נ, gives the reason for the second clause in three words: since it was in error. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק ל״ט. Here returns, applied to upholding, the principle seif 21 laid down for the silence of one who did not know he could annul.

An upholding given in error is nothing, and the day begins again at the true knowing.

Seif 33 — the error that does not bar: “a woman in your house”

Seif 31 voided an annulment for error about the person. This one shows its limit, and the division runs through the husband’s will.

אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא בתו והפר לה ונמצא שאשתו היא שנדרה אע״פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו:

« אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא בתו והפר לה ונמצא שאשתו היא שנדרה אע״פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לג)

If they told him “a woman in your house has vowed,” and he thought it was his daughter and annulled for her, and it turned out that it was his wife who vowed — even though this was found only after the span of an utterance, it is annulled, provided he wants his wife’s annulment

The Shakh, at his ס״ק נ״א, refers to his ס״ק מ״ז, where he had already marked this division: what separates seif 31 from this one is not the gravity of the error but the precision of what he was told. There the person was named to him; here she was not, and his annulment bore on “the woman of his house,” whoever she was.

An annulment aimed at a vague designation reaches whoever falls under it — if the husband wills it.

Seif 34 — everything is decided at the hour of the vow

The rule that governs the next seif, and which the Shulchan Arukh states here expressly before illustrating it.

כל ההפרה תלויה בשעת הנדר כיצד אם בשעת הנדר היא נשואה אע״פ שלא יחול עד שתתאלמן כגון שאמרה קונם ככר זה עלי לאחר ל׳ יום והפר לה ונתאלמנה בינתיים מופר וכן אם אמרה קונם עלי ככר זה לאחר שתתאלמן הרי זה מופר:

« כל ההפרה תלויה בשעת הנדר כיצד אם בשעת הנדר היא נשואה אע״פ שלא יחול עד שתתאלמן כגון שאמרה קונם ככר זה עלי לאחר ל׳ יום והפר לה ונתאלמנה בינתיים מופר וכן אם אמרה קונם עלי ככר זה לאחר שתתאלמן הרי זה מופר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לד)

The whole annulment depends on the hour of the vow. How? If at the hour of the vow she is married, although [the vow] takes effect only once she is widowed — for instance if she said “this loaf is קונם upon me after thirty days” and he annulled for her and she was widowed in the meantime — it is annulled; and likewise if she said “this loaf is קונם upon me after I am widowed,” it is annulled

The Shakh, at his ס״ק נ״ב, adds the ordering precision that holds the second example together: he annulled for her, and then she was widowed — then it is annulled. It is the only ס״ק in the whole apparatus on this seif.

What counts is the woman’s status when she vows, not the status she will have when the vow bites.

Seif 35 — a widow at the hour of the vow: nothing helps

The reverse of seif 34, in both possible formulations, and extended to the betrothed.

היתה אלמנה בשעת הנדר אינו מופר אע״פ שנשאת קודם שיחול לא שנא אמרה קונם עלי לאחר ל׳ יום ונשאת בינתיים לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא והוא הדין אם היתה ארוסה בשעה שנדרה וחל הנדר אחר שנשאת לו אינו יכול להפר:

« היתה אלמנה בשעת הנדר אינו מופר אע״פ שנשאת קודם שיחול לא שנא אמרה קונם עלי לאחר ל׳ יום ונשאת בינתיים לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא והוא הדין אם היתה ארוסה בשעה שנדרה וחל הנדר אחר שנשאת לו אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לה)

If she was a widow at the hour of the vow it is not annulled, although she married before it took effect — whether she said “קונם upon me after thirty days” and married in the meantime, or said “קונם upon me after I marry”; and likewise if she was betrothed at the hour she vowed and the vow took effect after she married him, he cannot annul

The Shakh, at his ס״ק נ״ג, bounds the phrase: it concerns only what he would annul after the marriage. At his ס״ק נ״ד he narrows the last clause: it concerns a girl who never belonged to a man at the hour of the vow. The Taz, at his ס״ק ל״ב, notes the rule’s mishnaic source, from the verse on the vow of a widow and a divorcee. The Ba’er Hetev carries both at his ס״ק מ.

A vow vowed outside any bond stays out of reach, even if the bond is formed before the vow bites.

Seif 36 — annulling part: the Mechaber divides, the Rama does not

A well-known principle of release — a vow released in part is released in whole — does it apply to annulment? The Mechaber says no, and the Rama reports those who say yes.

אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דאם קיים קצתו קיים כלו ואם הפר קצתו אינו מופר כלל (טור והרא״ש ורמב״ן ור״ן) ודוקא בנדר אחד אבל אם אמרה קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי ב׳ נדרים הם ואין שייך אחד לחבירו. (ג״ז בטור):

« אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לו)

If she forbade herself figs and grapes, whether by vow or by oath, whether she forbade herself the whole species or said “these figs and grapes,” and he upheld for the figs and annulled for the grapes, or upheld for the grapes and annulled for the figs: what he upheld is upheld and what he annulled is annulled, and likewise in every similar case; and one does not say of annulment that a vow annulled in part is annulled in whole

The Taz, at his ס״ק ל״ג, gives the reason: this principle is said only of release by a sage — and here again the siman puts the difference between the two acts to work.

« הגה ויש חולקין וסבירא להו דאם קיים קצתו קיים כלו ואם הפר קצתו אינו מופר כלל (טור והרא״ש ורמב״ן ור״ן) ודוקא בנדר אחד אבל אם אמרה קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי ב׳ נדרים הם ואין שייך אחד לחבירו. (ג״ז בטור): » (רמ״א יו״ד רל״ד:לו)

Gloss: and some dispute and hold that if he upheld part he upheld the whole, and if he annulled part nothing is annulled (Tur, Rosh, Ramban and Ran); and this precisely in a single vow, but if she said “קונם grapes upon me, קונם figs upon me” these are two vows and one does not belong to the other (this too in the Tur)

The Taz, at his ס״ק ל״ד, gives the disputants’ scriptural reading: of upholding the verse says “he shall uphold it,” which implies that part of it counts for the whole. The Shakh, at his ס״ק נ״ה, refers to siman 229 for the distinction between one vow and two. The Rama departs here from the Mechaber on the law, and this is not the only place in the siman where he does so — among others at seifim 25, 28 and 40. Here, as at seifim 25 and 28, he only reports the contrary view; at seif 40 he decides, in two words.

For the Mechaber annulment divides; for those the Rama reports it does not — and then annulling part annuls nothing. Two distinct vows fall outside the question.

Seif 37 — in what language, and by what words

The fourth mechanism: the form of the act. The seif opens wide on language, then narrows strictly on words — for not every word uproots.

מפר אדם או מקיים נדרי אשתו ובתו בכל לשון ואע״פ שאינה מכרת (וכל לשון שיאמר שמורה שקיים לה אפי׳ עשה כדי לצערה הוי קיום) (ב״י בשם תשו׳ הרשב״א ומהרי״ק שורש נ׳ אלא דמביא שם ראיה מנודרין להרגין דדברים שבלב אינם דברים ולדעתי פשוט כן מלעיל סכ״א והוא ש״ס ס״פ נערה המאורסה ודוק) וכיצד מפר אומר ג׳ פעמים מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין שלא בפניה אבל אמר לה אי איפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכן כל כיוצא בענין זה לא אמר כלום ויש מי שחולק ואומר דאומר אין נדר זה כלום לא הוי הפרה. (הרא״ש וטור):

« מפר אדם או מקיים נדרי אשתו ובתו בכל לשון ואע״פ שאינה מכרת (וכל לשון שיאמר שמורה שקיים לה אפי׳ עשה כדי לצערה הוי קיום) (ב״י בשם תשו׳ הרשב״א ומהרי״ק שורש נ׳ אלא דמביא שם ראיה מנודרין להרגין דדברים שבלב אינם דברים ולדעתי פשוט כן מלעיל סכ״א והוא ש״ס ס״פ נערה המאורסה ודוק) » (שו״ע יו״ד רל״ד:לז)

A man annuls or upholds the vows of his wife and daughter in any language, and even if she does not know it (and any formula he says which indicates that he upheld for her — even if he did so to distress her — is an upholding) (Beit Yosef in the name of a responsum of the Rashba and the Maharik root 50, save that he brings proof there from “one vows to murderers,” for things of the heart are not things; and in my view this is plain from seif 21 above, which is the Gemara at the end of the chapter Naarah HaMeorasah, and examine)

There are two parentheses here: the first is the added clause, the second the parenthesis of sources. Our base text marks neither of them with the word הגה; the printed editions give the first as the Rama’s gloss, and we do not settle the point (see the note on method in §2). The first-person clause — “and in my view this is plain from seif 21 above” — stands inside that second parenthesis, after the discussion of the Beit Yosef’s proof; our base text ascribes it to no one, and neither do we. The Taz, at his ס״ק ל״ה, gives the ground of that added clause in the Beit Yosef’s name. It is the exact continuation of seif 21: silence meant to distress already upheld.

« וכיצד מפר אומר ג׳ פעמים מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין שלא בפניה אבל אמר לה אי איפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:לז)

And how does he annul? He says three times “annulled,” or “void,” or “this vow is nothing,” and the like among words whose purport is to uproot the vow from its origin, whether in her presence or not; but if he said to her “it does not please me that you vow” or “there is no vow here,” he has not annulled

The Taz, at his ס״ק ל״ו, raises a difficulty here: seif 55 will say that annulment does not hold for the future in the same way, which sits ill with an uprooting from the origin. He discusses it. Seif 51 will return to the same tension.

« וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכן כל כיוצא בענין זה לא אמר כלום ויש מי שחולק ואומר דאומר אין נדר זה כלום לא הוי הפרה. (הרא״ש וטור): » (שו״ע יו״ד רל״ד:לז)

and likewise one who says to his wife or daughter “it is remitted to you,” or “it is permitted to you,” or “it is released to you,” and all of this kind — he has said nothing; and there is one who disputes and says that one who says “this vow is nothing” has not annulled (the Rosh and the Tur)

The Shakh, at his ס״ק נ״ו, marks the decisive contrast: those three formulas are precisely the ones that avail for a sage at siman 228 — and they do not avail here. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק מ״א, adding that they do not avail for the husband even with a פתח and a חרטה. Here again the siman separates the two acts, and this time it does so in the open: the very words are not the same. The Shakh, at his ס״ק נ״ז, notes that the disputant grants the word “void.” The Taz, at his ס״ק ל״ה, and the Ba’er Hetev at his ס״ק מ״א complete the picture.

Any language will do, but not any word: a word that uproots is required. “It is permitted to you” releases with the sage and does not annul with the husband.

Seif 38 — annulment in thought, and the words that carry it

The seif opens the block of heart and mouth, which runs to seif 42. It states the rule and its exception in the same sentence.

חשב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיו אינו כלום בד״א שלא אמר לה טלי ואכלי אבל אם אמר לה טלי ואכלי וחשב לשון ההפרה בלבו הוי הפרה:

« חשב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיו אינו כלום בד״א שלא אמר לה טלי ואכלי אבל אם אמר לה טלי ואכלי וחשב לשון ההפרה בלבו הוי הפרה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לח)

If he thought a formula of annulment in his heart and did not bring it out on his lips, it is nothing. In what case was this said? Where he did not say to her “take and eat”; but if he said to her “take and eat” and thought the formula of annulment in his heart, it is an annulment

None of the five commentaries touches this seif. Yet it is the one the Shakh had in view at his ס״ק מ״א on seif 24: the “take and eat” formula used on Shabbat is this one. Seifim 39 to 41 will develop its mechanism, and the Rama will decide at seif 40.

The heart alone does not annul; the heart with words that carry the act does.

Seif 39 — the difference between annulling and voiding

The seif introduces a second figure, ביטול, and reports from the Rambam that it has its own regime: it compels, where annulment merely permits.

כל זמן שלא הפר הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על הנדר אלא אם כן אמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה ולהרמב״ם המבטל נדרי אשתו ובתו א״צ לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשותה דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר ליך הרי זה מופר ומותרת לאכול ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו:

« כל זמן שלא הפר הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על הנדר אלא אם כן אמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה » (שו״ע יו״ד רל״ד:לט)

So long as he has not annulled the vow for his wife, he cannot compel her to transgress the vow, unless he said to her “take and eat” and thinks in his heart a formula of annulment

« ולהרמב״ם המבטל נדרי אשתו ובתו א״צ לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשותה דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה » (שו״ע יו״ד רל״ד:לט)

And according to the Rambam, one who voids the vows of his wife and daughter need say nothing, and all the vows have become void. And what is voiding? That he compel her to do the thing she forbade herself; whereas by annulment he does not compel her but annuls for her and leaves her: if she wishes she does, if she wishes she does not

The distinction is sharp: annulment opens a permission, voiding imposes an act. It explains the Shabbat usage reported at seif 24 — there one does not pronounce, one compels — and the Rama will contest it at seif 40.

« כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר ליך הרי זה מופר ומותרת לאכול ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לט)

How? She vowed or swore not to eat or not to drink, and he said to her “it is annulled for you” — it is annulled, and she may eat and drink. He took and gave her, and said to her “take, eat,” “take and drink” — she then eats and drinks, and the vow is void of itself

None of the five commentaries touches this seif: it is the Rambam speaking, and the Rama will answer him at seif 40. The Shakh, at his ס״ק נ״ח, will refer back to it from seif 41.

Two figures: one permits and leaves free, the other compels. The Rambam separates them; the Rama, in the next seif, does not.

Seif 40 — the mouth for annulment, the heart for voiding — and the Rama disputes

The seif carries the Rambam’s distinction to its conclusion, and the Rama refuses it in a gloss that reveals where all that precedes comes from.

המפר נדרי אשתו ובתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה: הגה כל זה הוא סברת הרמב״ם אבל לסברא הראשונה אין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל (טור והרא״ש ותוס׳ ור״ן והראב״ד) רק כשמפר או מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי וכן עיקר:

« המפר נדרי אשתו ובתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מ)

One who annuls the vows of his wife and daughter must bring them out on his lips; and if he annulled in his heart, it is not annulled. But one who voids need not bring it out on his lips: he voids in his heart alone, and compels her

« הגה כל זה הוא סברת הרמב״ם אבל לסברא הראשונה אין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל (טור והרא״ש ותוס׳ ור״ן והראב״ד) רק כשמפר או מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי וכן עיקר: » (רמ״א יו״ד רל״ד:מ)

Gloss: all this is the Rambam’s view; but according to the first view there is no difference between annulment and voiding, and in both it is neither annulled nor void (Tur, Rosh, Tosafot, Ran and Raavad) — only where he annuls or voids in his heart and said to her “take and eat”; and this is the main [ruling]

The Rama decides in two words: and this is the main [ruling]. Seifim 38 to 40 thus read together: seif 38 gives the rule for both schools, seifim 39 and 40 set out the Rambam, and this gloss returns to seif 38. None of the five commentaries has an entry on this seif — the Taz has none on any of seifim 38 to 42, his ס״ק ל״ז standing on seif 43.

The Rambam separates mouth and heart according to the act; the Rama refuses the separation and requires, in both cases, the words “take and eat.”

Seif 41 — the heart upholds and does not annul

A sharp asymmetry, and a fruitful one: since the heart upholds and does not annul, one may go back on an annulment thought, never on an upholding thought.

המקיים בלבו הרי זה קיום והמפר בלבו אינו מופר לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור:

« המקיים בלבו הרי זה קיום והמפר בלבו אינו מופר לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מא)

One who upholds in his heart — that is an upholding; and one who annuls in his heart — it is not annulled. Therefore if he annulled in his heart he may go back and uphold; and if he upheld in his heart he may not go back and annul, unless he retracted within the span of an utterance

The Shakh, at his ס״ק נ״ח, specifies on what condition the first branch is said: where he did not say “take and eat,” and he refers to seif 39. Without that qualification the sentence would contradict the Rama’s gloss at seif 40. It is the only ס״ק on this seif.

The heart suffices to bind, not to loose. Hence one retracts an annulment thought and never an upholding thought.

Seif 42 — “I meant to annul for her”: when he is believed

The seif sets side by side two situations that resemble one another and are not equal: one in which the man denied nothing, and one in which he first denied the vow itself.

אמרו לו אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו. אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שרואה אותם העידו עליה אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו:

« אמרו לו אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו. » (שו״ע יו״ד רל״ד:מב)

If they told him “your wife vowed” and he said “I had it in my heart to annul for her, and I annulled for her” — he is heeded

« אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שרואה אותם העידו עליה אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מב)

If they told him she had vowed and he says “she did not vow,” and then, seeing that they testified about her, he says “I had it in my heart to annul” — he is not heeded

The Shakh, at his ס״ק נ״ט, extends the first branch: the same holds if he says “I annulled for her earlier.” The Ba’er Hetev, at his ס״ק מ״ב, carries the extension and marks its limit — but if he says so after being contradicted, no. The dividing line is therefore not what he says but the order in which he says it.

His word is accepted so long as it was not preceded by a denial. After the denial, it is not.

Seif 43 — “upheld and annulled,” with the upholding made conditional

Here opens the little tractate of formulas — eight seifim, 43 to 50, weighing words spoken in a certain order and under certain conditions.

אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר (וי״א דהוי קיום) (טור בשם י״א ומסקנת הרא״ש):

« אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר (וי״א דהוי קיום) (טור בשם י״א ומסקנת הרא״ש): » (שו״ע יו״ד רל״ד:מג)

If he said to her: “it is upheld for you and it is annulled for you, and let the upholding not take effect unless the annulment has taken effect” — it is annulled (and some say it is an upholding) (Tur in the name of “some say,” and the Rosh’s conclusion)

The Taz, at his ס״ק ל״ז, gives the logic: the upholding being due to take effect only once the annulment has, nothing is left for it to bear upon. The Shakh, at his ס״ק ס, gives the reasoning of those who say the contrary: it is not known which of the two took effect, and in doubt one holds to the stringency — it is an upholding; he refers for this to seif 46, where the same view makes the formula an upholding out of doubt — and not to seif 48, which remains a ספק the Shulchan Arukh does not settle. The Ba’er Hetev carries the Shakh at his ס״ק מ״ג.

A condition that empties the upholding brings it down — or, on the other view, leaves a doubt resolved stringently.

Seif 44 — “upheld and annulled” said at once

The same matter, without the condition: the two words fall together, and nothing separates them.

אמר לה בבת אחת קיים ומופר ליכי (או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת אחת) (ר״ן הביא נוסחאות) אין כאן לא הקמה ולא הפרה ולהרמב״ם קיים:

« אמר לה בבת אחת קיים ומופר ליכי (או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת אחת) (ר״ן הביא נוסחאות) אין כאן לא הקמה ולא הפרה ולהרמב״ם קיים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מד)

If he said to her at once “it is upheld and annulled for you” (or said to her “it is upheld for you and annulled” at once) (the Ran cited variant readings) — there is here neither upholding nor annulment; and according to the Rambam, it is upheld

The parenthesis marks variant readings, not a second opinion: the Ran found several. The Shakh, at his ס״ק ס״א, says so and ends the citation. The Taz, at his ס״ק ל״ח, indicates which reading should stand, in the Tur as well. The Shakh, at his ס״ק ס״ב, draws the practical consequence: he may afterwards do as he wishes, uphold or annul.

Said together, the two words cancel each other — and the door stays open. The Rambam, for his part, holds it upheld.

Seif 45 — “upheld for you today” holds forever

Four seifim (45 to 48) weigh a limit of time added to the formula. This one opens the series.

אמר לה קיים ליכי היום הרי זה קיים לעולם:

« אמר לה קיים ליכי היום הרי זה קיים לעולם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מה)

If he said to her “it is upheld for you today” — it is upheld forever

The Taz, at his ס״ק ל״ט, goes back to the Gemara: there the matter was put as a question, asking whether it is as though he had said [forever]. The reasoning turns on the window of seif 21: the day past, he no longer has power to annul — so a one-day upholding holds for all days. It is the only ס״ק on this seif.

To uphold for a day is to uphold forever — because once the day has passed annulment is no longer possible.

Seif 46 — “annulled for you tomorrow”: nothing, or an upholding

The mirror of seif 45, turning the same way: the one-day window governs everything.

אמר לה מופר ליכי למחר אינו מופר (וי״א דהוי קיום) (טור ורא״ש):

« אמר לה מופר ליכי למחר אינו מופר (וי״א דהוי קיום) (טור ורא״ש): » (שו״ע יו״ד רל״ד:מו)

If he said to her “it is annulled for you tomorrow” — it is not annulled (and some say it is an upholding) (Tur and Rosh)

The Taz, at his ס״ק מ, contests the gloss here: he writes that the Rama’s words are very surprising. The Nekudot HaKesef, in their second entry, answer him by name — they quote the Taz’s very words, תמוהים מאד, and uphold the Rama against him by an argument from the Rambam. The Ba’er Hetev, at his ס״ק מ״ד, reports the Taz’s objection.

To annul for tomorrow is to annul nothing — and on the view the Rama reports, it is an upholding. The Taz wonders at this, and the Nekudot HaKesef answer him.

Seif 47 — “upheld for one hour,” and the day has passed

The same mechanism as seif 45, on a shorter scale, and the result is the same.

אמר לה קיים ליכי שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים:

« אמר לה קיים ליכי שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מז)

If he said to her “it is upheld for you for one hour,” and the day passed and he did not annul — it is upheld

None of the five commentaries touches this seif. It reads with the next, which poses the same figure with an annulment made after the hour — and which the Shulchan Arukh leaves in doubt.

An upholding limited to an hour, followed by silence until evening, is a full upholding.

Seif 48 — “upheld for one hour,” then annulled: a doubt

The Shulchan Arukh writes here a word rare in this siman: doubt. It does not decide.

אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליכי הרי זה ספק:

« אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליכי הרי זה ספק: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מח)

If he said to her “it is upheld for you for one hour” and, when the hour had passed, said to her “it is annulled for you” — it is a doubt

The Taz, at his ס״ק מ״א, gives its origin: it is the fourth question in the Gemara, left unresolved — and that ס״ק מ״א is the only entry in the whole apparatus attached to this seif. The Shulchan Arukh does not settle it: it writes הרי זה ספק and stops there. One should not import here the resolution the Shakh gives elsewhere — his ס״ק ס, which stands on seif 43, refers to seif 46 and not to this one.

A question left open in the Gemara stays open here: the Shulchan Arukh writes ספק and adds nothing. Level 4 therefore places this seif among what requires a Rav.

Seif 49 — regretting an upholding, and regretting an annulment

The seif is the hinge between the two acts: a husband who regrets his upholding may turn to the sage — and there is no reverse path. It closes on a parenthesis which the printed editions give as the Rama’s gloss, though our base text does not mark it הגה: it adds a stringency and refers to seif 23. That is why the citation below carries the Shulchan Arukh’s label and not the Rama’s.

המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וי״א שאינו יכול להשאל על ההקם אלא ביום השמיעה (ויש להחמיר כסברא האחרונה (ר״ן והתוספות וכ״כ ר׳ ירוחם ובת״ה בשם סמ״ק) ויתיר לה חכם ג״כ כדלעיל סעיף כ״ג):

« המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וי״א שאינו יכול להשאל על ההקם אלא ביום השמיעה ( » (שו״ע יו״ד רל״ד:מט)

One who upholds the vows of his daughter or wife and regrets it — he asks a sage, who releases his upholding for him, and he goes back and annuls for her that same day; but if he annulled for her and regrets it, he cannot ask a sage in order to go back and uphold; and some say he can only ask on the upholding on the day of the hearing

The asymmetry is that of seif 41, raised to the level of release: the upholding, which binds, is undone before a sage; the annulment, which looses, is not remade. The Taz, at his ס״ק מ״ב, notes that the request avails even several days after the upholding, since an upholding does not lapse of itself. The Shakh, at his ס״ק ס״ג, says the same and rejects the idea that elapsed time counts as silence. The Ba’er Hetev, at his ס״ק מ״ה, reports that the day of the request serves him as the day of hearing. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ה, refers to a responsum of Rabbi Akiva Eiger on the restrictive view.

« ויש להחמיר כסברא האחרונה (ר״ן והתוספות וכ״כ ר׳ ירוחם ובת״ה בשם סמ״ק) ויתיר לה חכם ג״כ כדלעיל סעיף כ״ג): » (שו״ע יו״ד רל״ד:מט)

(and one should be stringent like the last opinion (Ran and Tosafot, and so wrote Rabbenu Yeruham, and in the Terumat HaDeshen in the Semak’s name), and a sage shall release for her as well, as above at seif 23)

This gloss carries a second <small> nested in the first, holding its sources: that is how the edition prints it, and we copy it untouched. The reference to seif 23 closes the loop: there it was asked whether a sage may release after an upholding, here it is asked that he do so as well.

An upholding is undone before a sage; an annulment is not remade. And the closing parenthesis — the Rama’s gloss in the printed editions — asks that one be stringent like the last view, which allows the request only on the day of hearing, and that the sage release as well, as at seif 23.

Seif 50 — two upholdings, one request

The last seif of the little tractate of formulas, drawing the consequence of the previous one.

אמר לה קיים ליכי שתי פעמים ונשאל על הראשון חל השני:

« אמר לה קיים ליכי שתי פעמים ונשאל על הראשון חל השני: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נ)

If he said to her “it is upheld for you” twice and asked release on the first — the second takes effect

The Taz, at his ס״ק מ״ג, sets the matter beside siman 228, seif 47: one who swore twice on the same thing. It is the only ס״ק on this seif — and the parallel he draws comes precisely from the siman of release, showing that the rule here is borrowed from the regime of the other act.

Undoing one upholding does not undo the one that doubled it.

Seif 51 — the sentence that defines annulment by what it is not

The difference between the two acts is stated here in terms, and by a very concrete consequence: what attached itself to the woman’s vow stays attached after the annulment. The siman states it in terms again at seif 57.

האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס בה אסור שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם:

« האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס בה אסור שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נא)

A woman who vowed and another attached his vow to hers, or who forbade herself a loaf by a vow and another attached himself to it, and the husband or the father annulled for her: she is permitted and the one who attached himself is forbidden — for the husband and the father do not uproot the vow from its origin as the sage does

Here one must read the word that governs the whole siman: uproot … from its origin. The sage’s release uproots the vow, so that it is deemed never to have existed — and nothing can have attached itself to what never existed. The husband’s annulment does not uproot: it lifts the prohibition from the woman, from now on, and leaves standing whatever attached itself to it. The Shakh, at his ס״ק ס״ד, explains what “attaching” means — another says “and I like her” — and refers to siman 229. The Taz says the same at his ס״ק מ״ד, and the Ba’er Hetev at his ס״ק מ״ו. The Shakh, at his ס״ק ס״ה, draws a second consequence from the same principle regarding an oath. The Taz, at his ס״ק מ״ה, refers to his discussion at seif 37 to show that there is no contradiction with the words “uproot the vow from its origin” read there.

Husband and father do not uproot the vow; the sage does. The whole difference between annulment and release lies in this sentence of the Shulchan Arukh, and this siman is that of the former.

Seif 52 — attaching oneself to her vow counts as upholding

Attachment, considered in the previous seif from a third party’s side, is here considered from the side of the very man who could have annulled.

נדרה היא והתפיס בה הבעל או האב שוב אינם יכולים להפר דהוי כקיום:

« נדרה היא והתפיס בה הבעל או האב שוב אינם יכולים להפר דהוי כקיום: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נב)

If she vowed and the husband or the father attached himself to her vow, they can no longer annul, for this counts as an upholding

None of the five commentaries touches this seif or the next. They read with seif 51, of which they are the two reverses, and with seif 54, which sets them out in detail.

He who joins his vow to his wife’s has, by that very act, upheld hers.

Seif 53 — the reverse: she attaches herself to his vow

One line, and it separates exactly what is hers from what is his.

נדר הוא והיא התפיסה בו מפר שלה ושלו קיים:

« נדר הוא והיא התפיסה בו מפר שלה ושלו קיים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נג)

If he vowed and she attached herself to his vow — he annuls hers, and his own stands

No ס״ק is attached to this seif. Seif 54 will give its worked example, with nazirite vows, and it is there that the apparatus speaks.

The husband’s power bears on his wife’s vow, never on his own.

Seif 54 — “I am a nazirite, and you”: the question and the statement

The seif works out the previous two by an example of naziriteship, and everything turns on one point: did the husband mean to bind her, or did he ask whether she wished? The Nekudot HaKesef leave an open difficulty at its end.

נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כגון שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר לה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר:

« נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כגון שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה » (שו״ע יו״ד רל״ד:נד)

If he vowed for himself and made her vow like him, having resolved in his heart to bind her, and she said “amen” — he cannot annul; and if he vowed and made her vow by way of a question, to know what is in her heart — for instance if he said to her “do you consent to this vow, to be as I am, or not?” — and she said “amen,” he annuls for her

The Shakh, at his ס״ק ס״ו, widens the word “amen”: or anything that is an acceptance, and refers to siman 209. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק מ״ז.

« כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר לה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נד)

How? If he said to her “I am a nazirite, and you” — meaning, and you a nazirite like me — and she said “amen,” he cannot annul for her. If he said to her “I am a nazirite, and what do you say? will you be a nazirite like me?” and she said “amen,” he shall annul; and if he annulled for her, his own is void, for this is as though he had hung his vow on hers. If she said to him “I am a nazirite, and you” and he said “amen,” he cannot annul

Here the Nekudot HaKesef make their third entry, the only one in the siman aimed at the Shulchan Arukh itself and not at the Taz: they dwell on the words “and if he annulled for her, his own is void,” note that they come from the Rambam, report the Tosafot Yom Tov’s astonishment from the mishnah in Nazir, and — after discussion — leave the matter בצריך עיון. The Ba’er Hetev, at his ס״ק מ״ז, says so expressly: the Shakh, in his Nekudot HaKesef, left the Mechaber’s words here unresolved. We report it without settling it.

Everything turns on the form of the words: a statement binds and closes annulment; a question leaves annulment open, and then carries the husband’s vow away with his wife’s.

Seif 55 — which vows the husband annuls: the governing rule

The fifth and last mechanism of the siman, the one the Shakh announced in his very first ס״ק. Twenty seifim flow from it to the end.

אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שנדרים שיש בהן עינוי נפש כשמתירים לה מותרת בהם לעולם ודברים שבינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ונדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה אינו יכול להפר:

« אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שנדרים שיש בהן עינוי נפש כשמתירים לה מותרת בהם לעולם ודברים שבינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו » (שו״ע יו״ד רל״ד:נה)

These are the vows the husband annuls: vows involving self-affliction, and matters between him and her; save that vows involving affliction, when they are released for her, she is permitted in them forever, while matters between him and her — the release is only for himself, so long as he has some benefit in it, that is, so long as she is under him

The Shakh, at his ס״ק ס״ז, dwells on “and matters”: read or matters — two separate categories, not a cumulative requirement. At his ס״ק ס״ח, on the word “forever,” he adds: and even as regards others. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ו, reports a responsum on a husband annulling a Samson-nazirite vow made by his wife.

« ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ונדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נה)

and after she is divorced, so long as she has not remarried — for it is possible she will return to him; but after she remarries the vow takes effect for him too. And vows in which there is no affliction and which are not between him and her, he cannot annul

The Shakh, at his ס״ק ס״ט, takes as his lemma the words אבל לאחר שתנשא and glosses them with a single word, לאחר: she marries another. It is that remarriage that makes the vow take effect for the first husband too. It is this last clause of the seif that governs what follows, notably seifim 58 and 72: there is a third category of vow, which nobody annuls.

Only two categories are reached: self-affliction, and what is between them. The first is lifted forever; the second only while the husband has a benefit in it — while she is under him, and, after divorce, as long as she has not remarried. The rest is not annullable.

Seif 56 — the husband as agent to ask on his wife’s vow

Seif 30 forbade an agent for the annulment. Here it is the other act — the request to a court — and the husband may be his wife’s agent, on one condition.

הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא יקבצם:

« הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא יקבצם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נו)

The husband is made an agent to ask on his wife’s vows, provided he found three men already gathered; but he himself shall not gather them

The Shakh, at his ס״ק ע, marks the relation to siman 228, seif 15: there no agent is sent, here one is. The Taz, at his ס״ק מ״ו, gives the reason — his wife is as his own body, as if she were herself there. The Shakh, at his ס״ק ע״א, gives the ground of the restriction: perhaps she does not wish the matter publicized by the gathering. The Taz, at his ס״ק מ״ז, draws the reason from the Ran. The Ba’er Hetev carries both at his ס״ק מ״ח and מ״ט. The contrast with seif 30 is instructive: annulment is not delegated; a request for release may be carried.

The husband may carry the request to a court already convened, not convene it: the act is hers, the errand may be his.

Seif 57 — the husband does not sit, the father does

A distinction the siman gives without a reason: the father may release his daughter like any sage, the husband may not.

אין הבעל מצטרף עם ב׳ להתיר נדרי אשתו בלשון התרה אבל האב מותר להתיר נדרי בתו בלשון התרה כשאר חכם:

« אין הבעל מצטרף עם ב׳ להתיר נדרי אשתו בלשון התרה אבל האב מותר להתיר נדרי בתו בלשון התרה כשאר חכם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נז)

The husband does not join with two others to release his wife’s vows by the formula of release; but the father may release his daughter’s vows by the formula of release, like any other sage

None of the five commentaries touches this seif — there is no Shakh, no Taz, no Ba’er Hetev, no Pit’hei Teshuva here. Yet it is among the most remarkable: it is the only place in the siman where one man may perform both acts, and where the boundary runs between father and husband rather than between annulment and release.

The father may be a judge for his daughter; the husband may not be a judge for his wife.

Seif 58 — does the father annul beyond the two categories? Three views

Seif 55 gave the rule for the husband. For the father the Shulchan Arukh does not decide: it reports three positions, preferring none.

יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ויש מי שמתיר ויש מי שחילק שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש:

« יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ויש מי שמתיר ויש מי שחילק שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נח)

Some say that the father too does not annul vows in which there is no self-affliction; and there is one who permits; and there is one who distinguished: before she was betrothed he annuls all her vows, but if she was betrothed and the betrothed died and she returned to his domain, then he annuls only vows of affliction

The Taz, at his ס״ק מ״ח, gives the first view’s source from the Sifré, on the verse that sets “between a man and his wife” alongside “between a father and his daughter.” The Shakh, at his ס״ק ע״ב, reports that the Bach ruled leniently and disputes him; the Ba’er Hetev, at his ס״ק נ, reports the Shakh’s ruling: the main view is that the daughter is as the wife in this. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ז, refers to a responsum defending the Rambam’s position against the Rosh and the Ran. The Shulchan Arukh itself abstained — and we abstain with it.

Three views, and the Shulchan Arukh adopts none. The Shakh leans to assimilating the daughter to the wife; the Ba’er Hetev reports it.

Seif 59 — what self-affliction is: washing and adornment

After the governing rule of seif 55, the siman defines its first category. Fifteen seifim will follow, placing cases in one column or the other — or in neither.

איזו הם דברים שיש בהם עינוי נפש כגון רחיצה וקישוט כיחול ופרכוס כגון שנשבעה שלא תרחץ או שלא תתקשט או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט אפילו לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תאסר הוי עינוי נפש אע״פ שאין חל הנדר אלא ליום א׳ וי״א דרחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה. (עיין ס״ק ע״ג) : הגה וכל זה לא מיירי אלא בקישוט הפנים אבל קישוט של מטה לכולי עלמא לא הוי דברים שבינו לבינה. (ב״י בשם הרב רבינו נסים):

« איזו הם דברים שיש בהם עינוי נפש כגון רחיצה וקישוט כיחול ופרכוס כגון שנשבעה שלא תרחץ או שלא תתקשט או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט אפילו לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תאסר הוי עינוי נפש אע״פ שאין חל הנדר אלא ליום א׳ וי״א דרחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה. (עיין ס״ק ע״ג) : » (שו״ע יו״ד רל״ד:נט)

Which are the things involving self-affliction? For instance washing and adornment, such as painting and dressing: for instance if she swore not to wash, or not to adorn herself, or if she said “the benefit of washing and adornment is [forbidden] upon me if I wash or adorn myself.” Even if she attached it only to washing and adornment of that day, and it may be that she will neither wash nor adorn herself today and will not become forbidden — it is self-affliction, although the vow holds for one day only. And some say that washing and adornment are matters between him and her. (see ס״ק ע״ג)

The parenthetical reference is the edition’s and points to the Shakh’s ס״ק ע״ג — that is, to the commentary on this very seif: the anchor of ס״ק ע״ג stands inside seif 59 itself, just before the words of the second view, which are that ס״ק’s lemma. There the Shakh writes that the Bach holds these words to be a printer’s error and that one should read “painting and adornment,” since as to washing none disputes. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק נ״א. The Taz, at his ס״ק מ״ט, sets out the mishnaic dispute from which the two views arise. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ח, refers on the word “today” to a responsum asking whether the whole day is required or a short while suffices.

« הגה וכל זה לא מיירי אלא בקישוט הפנים אבל קישוט של מטה לכולי עלמא לא הוי דברים שבינו לבינה. (ב״י בשם הרב רבינו נסים): » (רמ״א יו״ד רל״ד:נט)

Gloss: and all this speaks only of the adornment of the face; but the adornment below, by all views, is not among the matters between him and her (Beit Yosef in the name of Rabbenu Nissim)

We copy the gloss as the edition carries it, untouched. Its wording — לא הוי — is that of the printed text before us, and the translation above is no more than its literal transcription: we do not offer it as a teaching, the reading being difficult, and the question of which reading is right belongs to the Rav. We do not correct it and draw nothing from it. For the matter itself one must go to seifim 66 to 68.

Washing and adornment are given as the type of affliction — and on a second view as matters between him and her. The Shakh reports from the Bach that the second view’s text is to be read otherwise.

Seif 60 — forbidding oneself fruit, from the whole world to a single man

The seif descends through three degrees and keeps the same classification, then reports the Rambam, who refuses it.

אמרה קונם פירות העולם עלי או אפילו פירות מדינה אחת או אפי׳ אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו הוי עינוי נפש ואפי׳ אינו חנוני ולהרמב״ם אינם אלא דברים שבינו לבינה:

« אמרה קונם פירות העולם עלי או אפילו פירות מדינה אחת או אפי׳ אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו הוי עינוי נפש ואפי׳ אינו חנוני ולהרמב״ם אינם אלא דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ס)

If she said “the fruits of the world are קונם upon me,” or even the fruits of a single land, or even if she forbade herself the fruits of one man alone — it is self-affliction, and even if he is not a shopkeeper; and according to the Rambam these are only matters between him and her

The Taz, at his ס״ק נ, bounds the first case: it means one day, otherwise it would be no vow at all, and he refers to siman 232. The Shakh, at his ס״ק ע״ד, narrows the Rambam’s position: for the fruits of the whole world it would certainly be affliction, and it is the lower degree he speaks of. The Ba’er Hetev carries the Taz at his ס״ק נ״ב.

The Mechaber ranks all three degrees under affliction; the Rambam sees in them only matters between him and her, and the Shakh specifies at which degree he stops.

Seif 61 — even a kind that is bad for her

One line, which sets aside the most natural objection to the category of affliction.

אפי׳ נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש:

« אפי׳ נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סא)

Even if she vowed off a kind that is bad for her and she never tasted it — it is self-affliction

The Taz, at his ס״ק נ״א, explains the word “bad”: he takes it of what harms her health, adding that she nonetheless desires it — otherwise the vow would deprive her of nothing. The Ba’er Hetev carries it at his ס״ק נ״ג. The Taz, at his ס״ק נ״ב, notes that the Rambam writes “or that she did not taste it,” and that the Tosafot read likewise.

Affliction is measured not by the good of the thing but by the desire for it.

Seif 62 — not to go, not to sing, not to hear

Six prohibitions the seif places together in the same category.

נדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשורר או שלא לשמוע קול שיר הוי נדרי עינוי נפש:

« נדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשורר או שלא לשמוע קול שיר הוי נדרי עינוי נפש: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סב)

If she vowed not to go to the house of mourning, or to the house of feasting, or to her father and mother’s house, or not to go in the dance, or not to sing, or not to hear a voice of song — these are vows of self-affliction

The Shakh, at his ס״ק ע״ה, refers to siman 235 on the first clause, and the Ba’er Hetev, at his ס״ק נ״ד, adds what that reference implies: that these would not be vows of affliction. The tension between the two simanim is flagged by the Shakh himself, and we report it without resolving it.

Depriving oneself of going or hearing is ranked here with depriving oneself of food. The Shakh refers to siman 235, from which something else would follow.

Seif 63 — two loaves, distress over one

An application of seif 36: what is not affliction is not annulled, even where the annulment was pronounced over both at once.

נדרה משתי ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת והפר לשתיהן על אותה שמצטערת חלה ההפרה ולא על אותה שאינה מצטערת:

« נדרה משתי ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת והפר לשתיהן על אותה שמצטערת חלה ההפרה ולא על אותה שאינה מצטערת: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סג)

If she vowed off two loaves together, over one of which she is distressed if she does not eat it and over the second she is not, and he annulled for both: the annulment takes effect on the one over which she is distressed, and not on the one over which she is not

The Shakh, at his ס״ק ע״ו, gives the concrete example that makes it legible — fine bread and coarse — and discusses the difficulty arising. At his ס״ק ע״ז he marks this seif’s agreement with seif 36: on the Rambam’s and Mechaber’s view there was no need to annul for both. The Taz, at his ס״ק נ״ג, notes that the Tur writes “and he annulled,” without specifying, and that it comes to the same. The Ba’er Hetev, at his ס״ק נ״ה, reports from the Shakh the comparison with seif 36.

Annulment goes no further than the category that permits it: it reaches what afflicts, and leaves the rest.

Seif 64 — “I shall take no benefit from people”: two views

The seif poses a formula and does not classify it: it reports two views and stops.

אמרה קונם שאיני נהנה לבריות יש מי שאומר דהוי נדרי עינוי נפש ויש מי שאומר שאינם אלא דברים שבינו לבינה:

« אמרה קונם שאיני נהנה לבריות יש מי שאומר דהוי נדרי עינוי נפש ויש מי שאומר שאינם אלא דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סד)

If she said “קונם that I shall take no benefit from people” — there is one who says these are vows of self-affliction, and one who says they are only matters between him and her

The Shakh, at his ס״ק ע״ח, clarifies the formula’s sense: read “that I shall take no benefit from people,” and likewise at seif 65. The Taz, at his ס״ק נ״ד, says the same and links each of the two views to one of the two at seif 60. The Ba’er Hetev carries it all at his ס״ק נ״ו. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ט, refers to the Taz’s ס״ק נ״ד and to a responsum discussing it. The Taz, at his ס״ק נ״ה, adds what the Tur concludes on the second view.

Two views, and the Shulchan Arukh does not choose; the Taz shows that they continue those of seif 60.

Seif 65 — the husband is not included in “people”

If the vow of the previous seif was not annulled, what remains? The seif answers, and its answer has a sequel in time.

נדרה שלא ליהנות לבריות ולא הפר לה מותרת ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה:

« נדרה שלא ליהנות לבריות ולא הפר לה מותרת ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סה)

If she vowed not to benefit from people and he did not annul for her, she may benefit from her husband so long as she is under him, for he is not included in “people”; and after she is divorced the vow takes effect upon him too, and she can benefit only from gleanings, the forgotten sheaf and the corner of the field

The Shakh, at his ס״ק ע״ט, gives the reason in four words — כיון שלא הפר לה, since he did not annul it for her — and refers to seif 55. This seif is therefore not a case of annulment at all. The Taz, at his ס״ק נ״ו, gives the reason — once divorced he is among “people.” The Shakh, at his ס״ק פ, widens the last clause: the same holds of anything ownerless. The Ba’er Hetev carries both at his ס״ק נ״ז.

The husband falls outside the word “people” while the marriage lasts and returns to it after the divorce. Here the vow was never annulled at all — which is a different question from the reach of the annulment of seif 55.

Seif 66 — the definition of matters between him and her

The counterpart of seif 59: having defined affliction, the siman defines the second category. The criterion given is enmity.

נדרה מתשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינה לבינו הוי דברים שבינו לבינה:

« נדרה מתשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינה לבינו הוי דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סו)

If she vowed off marital relations and the like — things that cause enmity between her and him — these are matters between him and her

None of the five commentaries touches this seif. The criterion it sets — איבה — is what governs the classification of seifim 67 to 73.

What is “between him and her” is that whose prohibition would generate enmity between them.

Seif 67 — the formula decides

The seif states a point of the law of vows, not of conduct: the vow takes hold only where the one who vows forbids what is hers. What is already owed cannot be vowed away.

הא דחל נדר מתשמיש דוקא שאמרה הנאת תשמישך עלי אבל אמרה הנאת תשמישי עליך אינו צריך להפר שהיא משועבדת לו וכן הוא שאמר [הנאת] תשמישי עליך אינו נדר אבל אם אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר: הגה בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר ואם לאו אינו חל (ב״י בשם הגהות מיי׳ פ״ד מהלכות אישות בשם הר״מ) האשה שבקשה מבעלה שלא לשמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורצה לישבע מיחתה בו חל הנדר דכיון שבקשה ממנו שלא לשמש עמה הרי מחלה לו שעבודו ומה שמיחתה בו לא עשתה רק שלא יכעוס (מהרי״ו סי׳ א׳):

« הא דחל נדר מתשמיש דוקא שאמרה הנאת תשמישך עלי אבל אמרה הנאת תשמישי עליך אינו צריך להפר שהיא משועבדת לו וכן הוא שאמר [הנאת] תשמישי עליך אינו נדר אבל אם אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סז)

That a vow concerning marital relations takes effect is precisely where she said “the benefit of what is yours is [forbidden] upon me”; but if she said “the benefit of what is mine is [forbidden] upon you,” he need not annul, for she is obligated to him. And likewise if he said “[the benefit of] what is mine is [forbidden] upon you,” it is no vow; but if he said “the benefit of what is yours is [forbidden] upon me,” it is a vow

The brackets are the edition’s, marking a restored word. The Shakh, at his ס״ק פ״א, explains why this vow takes effect despite the nature of the thing. At his ס״ק פ״ב, on the words “he need not annul,” he adds a reservation. The Taz, at his ס״ק נ״ז, gives the reason: one does not feed a man what is forbidden to him. The Pit’hei Teshuva devotes three entries to this — ס״ק י, י״א and י״ב — the first referring to the Ba’er Hetev and the Taz on the Shakh’s reservation.

« הגה בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר ואם לאו אינו חל (ב״י בשם הגהות מיי׳ פ״ד מהלכות אישות בשם הר״מ) האשה שבקשה מבעלה שלא לשמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורצה לישבע מיחתה בו חל הנדר דכיון שבקשה ממנו שלא לשמש עמה הרי מחלה לו שעבודו ומה שמיחתה בו לא עשתה רק שלא יכעוס (מהרי״ו סי׳ א׳): » (רמ״א יו״ד רל״ד:סז)

Gloss: a husband who vowed not to draw near his wife until a given time — if he did so with his wife’s consent the vow takes effect; if not, it does not (Beit Yosef in the name of Hagahot Maimoniyot, ch. 4 of the Laws of Marriage, in the Maharam’s name). A woman who asked her husband not to be with her, and her husband grew angry and swore not to be with her, and, seeing her husband angry and about to swear, she protested to him — the vow takes effect, since, having asked him not to be with her, she remitted his obligation to her; and her protest she made only so that he should not be angry (Mahari Weil siman 1)

The Pit’hei Teshuva reports, at his ס״ק י״א, that a parallel source in Even HaEzer implies the rule holds even for a vow without a term; and at his ס״ק י״ב, that one responsum reads these words the other way — if it were certain that the protest bore on the substance, the vow would not take effect. Two readings of one gloss, and the Pit’hei Teshuva reports them without deciding.

A vow can bear only on what is at one’s disposal: what is already owed to the other cannot be forbidden by a vow.

Seif 68 — a vow aimed at every man in the world

The husband annuls only his own share. The seif draws the consequence for the future, and cites its source.

אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה: (ל׳ רמב״ם פ׳ י״ב מהל׳ נדרים דין ג׳):

« אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה: (ל׳ רמב״ם פ׳ י״ב מהל׳ נדרים דין ג׳): » (שו״ע יו״ד רל״ד:סח)

If she forbade herself the relations of every man in the world, he shall annul his share and she shall be with him; and when he dies or divorces her she is forbidden in the relations of every man; and likewise in every similar case (the Rambam’s language, ch. 12 of the Laws of Vows, law 3)

The parenthesis gives the source: the Rambam’s הלכות נדרים, not his הלכות שבועות — both exist, and this siman depends on the former. The Taz, at his ס״ק נ״ט, reports a close formulation from the Tur; the Shakh, at his ס״ק פ״ג, distinguishes this formula from another. The Taz, at his ס״ק ס, sets this seif against seif 65, where the husband was not included in “people,” and at his ס״ק ס״א observes that the Tur implies the subsequent prohibition applies even to the husband. The Nekudot HaKesef, in their fourth entry, answer the Taz’s ס״ק נ״ט. The Ba’er Hetev carries it all at his ס״ק נ״ט.

Annulment reaches the husband’s share and nothing beyond; what exceeds his share subsists and appears when the marriage ends.

Seif 69 — a vow hanging on what she does for him

Two symmetrical formulas, and the same answer: the husband annuls, though the vow has not yet taken effect.

אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לך או קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני לאבא ולאביך יכול להפר אע״פ שלא חל הנדר עדיין ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה:

« אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לך או קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני לאבא ולאביך יכול להפר אע״פ שלא חל הנדר עדיין ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סט)

If she said “קונם that I shall take no benefit from my father and your father if I do [work] for you,” or “קונם that I shall take no benefit from you if I do [work] for my father and your father” — he may annul, although the vow has not yet taken effect; and these things are matters between him and her

It is this seif that the Shakh, at his ס״ק מ״ה, set against the Rama’s gloss at seif 28: here the vow does hang on an act, and one annuls before it takes effect. The Shakh, at his ס״ק פ״ד, clarifies the second formula — “from you” means “from what comes from you.” At his ס״ק פ״ה he gives the ground of the classification: the work she would do is a matter concerning them both.

A vow hanging on an act is annulled before it takes effect — and the Shakh uses it to object to the gloss of seif 28.

Seif 70 — what she does not owe, he cannot annul

The criterion is obligation: the husband annuls only what touches on what is owed to him.

אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא ואביך או על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם:

« אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא ואביך או על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ע)

If she said “קונם that I shall not work at the bidding of my father and your father,” or “at the bidding of my brother and your brother” — he cannot annul, for she is not obligated to them

None of the five commentaries touches this seif. It reads by contrast with the next, where the formula aims at the husband himself and the answer is reversed.

A vow that touches no obligation toward the husband falls into neither category.

Seif 71 — “what I do at your bidding”: he annuls because of the future

The seif’s reasoning is notable: it is not the present that makes the vow annullable, but the possibility of a future in which the husband would have no remedy.

אמרה קונם שאני עושה על פיך יפר אע״פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה: ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהם (בית יוסף וטור וש״ס ופוסקים ועיין באבן העזר סי׳ פ״א):

« אמרה קונם שאני עושה על פיך יפר אע״פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:עא)

If she said “קונם what I do at your bidding,” he shall annul, although she is obligated to him, for he might divorce her and then the vow would take effect and he could not take her back; therefore we read here, already now, matters between him and her

The Taz, at his ס״ק ס״ג, reports an objection of the Perishah: why is the same not said at seif 67? He discusses it. The Shakh, at his ס״ק פ״ו to פ״ח, reports the Tosafot and then explains the following clause. The Pit’hei Teshuva devotes three entries to this — ס״ק י״ג, י״ד and ט״ו — the last posing a question he leaves open: what if the husband were a כהן, so that he could not take her back in any case? We report it as he poses it, without resolving it.

« ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהם (בית יוסף וטור וש״ס ופוסקים ועיין באבן העזר סי׳ פ״א): » (שו״ע יו״ד רל״ד:עא)

and this precisely where she said “let my hands be consecrated to Him who made them” (Beit Yosef, Tur, the Gemara and the decisors, and see Even HaEzer siman 81)

The edition places a colon here, before this clause; we copy it where it stands. The Shakh, at his ס״ק פ״ז, gives the reason for the requirement: hands exist, whereas one cannot forbid what has not yet come into being. At his ס״ק פ״ח he notes that it is not the work of her hands that she consecrates, and at his ס״ק פ״ט he reports from the Beit Yosef what this formula requires. At his ס״ק צ he refers to Even HaEzer. The Taz, at his ס״ק ס״ד, grounds the same requirement on the Tur. The Ba’er Hetev carries it all at his ס״ק ס.

The vow is annullable because it might bite on a day when the husband could do nothing about it — and it takes hold in any case only with the formula the Shakh and the Taz require.

Seif 72 — the third category: what nobody annuls

The seif names, by three negations, what falls outside the two categories, and this is the practical conclusion of seif 55.

נדרה שלא תתן לפני בקרו וכיוצא בדברים אלו שאין בהם עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר:

« נדרה שלא תתן לפני בקרו וכיוצא בדברים אלו שאין בהם עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:עב)

If she vowed not to put [fodder] before his cattle, and the like among things in which there is no self-affliction, which are not matters between him and her, and which are not among the works she is bound to — he cannot annul

The Shakh, at his ס״ק צ״א, refers to Even HaEzer for the list of works a wife is bound to, and the Ba’er Hetev, at his ס״ק ס״א, makes the same reference. Neither reproduces it here: it is elsewhere, and there it must be read.

Three negations, and the vow stands. This siman does not confer a general power over a woman’s vows.

Seif 73 — what is already owed needs no annulment

The penultimate seif, applying the principle of seif 67: a vow does not take hold on what is no longer at one’s disposal.

נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו:

« נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:עג)

If she vowed not to wash his face, his hands and his feet, or not to mix his cup and not to make his bed — he need not annul, because she is bound to him in these

The Shakh, at his ס״ק צ״ב, adds in the Perishah’s name that one should nonetheless annul, against the possibility of divorce, and refers to seif 71. The Ba’er Hetev, at his ס״ק ס״ב, reports the same and refers to his own ס״ק ס — the Ba’er Hetev’s, on seif 71 —, where he wrote that the Taz disputes; the Taz’s objection is at his ס״ק ס״ג, and the Nekudot HaKesef, in their fifth entry, answer it in defence of the Perishah. The Taz, at his ס״ק ס״ה, also refers to seif 71. The Pit’hei Teshuva, at his ס״ק ט״ז, reports a responsum objecting from tractate Nedarim. Whether one should annul as a precaution is therefore disputed, and we report it as such.

No annulment where there is no vow — and the Shakh adds that one annuls all the same, as a precaution; the Taz disputes it.

Seif 74 — the last seif, and it is not in the heading’s count

The siman closes on a brief case, and the conclusion is negative: it enters neither of the two categories of seif 55. This is the seventy-fourth seif, whereas the heading announced seventy-two.

אשה שנדרה לשתות סם להתעבר אין הבעל יכול להפר:

« אשה שנדרה לשתות סם להתעבר אין הבעל יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:עד)

A woman who vowed to drink a remedy in order to conceive — the husband cannot annul

The Shakh, at his ס״ק צ״ג, gives the ground, and it is exactly that of seif 72: there is here neither self-affliction nor a matter between him and her. The Taz, at his ס״ק ס״ו, sets aside the contrary argument that might be drawn from the remedy’s harshness. The siman thus closes on the governing rule of seif 55, applied one last time. This seif is the edition’s seventy-fourth; the discrepancy with the heading is noted at seif 1.

The siman closes on its governing rule: outside the two categories there is no annulment.

3. The key concepts of this siman

הפרה — annulment by the father or the husband. A right the Torah gives them: bounded to one day (seif 21), reaching only two categories of vow (seif 55), and it does not uproot the vow from its origin (seif 51).

התרה — release by a sage or by three men. It uproots the vow מעיקרו, has no deadline and reaches every vow. That is the matter of siman 228 — and our seif 51 marks the difference expressly.

הקמה — upholding. The act opposite to annulment: it closes the power to annul (seif 6), it is done even in thought (seif 41) and even by silence kept until evening (seif 21). It is undone before a sage (seif 49).

ביטול — voiding. On the Rambam’s view a figure distinct from annulment: it is done in thought and compels the wife, where annulment permits without compelling (seifim 39 and 40). The Rama refuses the distinction.

נערה — a girl of twelve years and a day who has produced two hairs, for six months (Shakh ס״ק ג and ס״ק ה). This is the state during which the father annuls.

בוגרת — one who has passed those six months. The father’s power then lapses of itself (seif 1).

נערה מאורסה — the betrothed נערה. The one state in which annulment is an act of two: neither father nor betrothed accomplishes it alone (seif 5).

עינוי נפש — self-affliction. The first of the two categories the husband annuls; once lifted, it is lifted forever (seif 55). Washing and adornment are its type (seif 59).

דברים שבינו לבינה — matters between him and her. The second category; its lifting holds only while the husband has a benefit in it — while she is under him, and, after divorce, as long as she has not remarried (seif 55). The criterion is enmity (seif 66).

התפסה — attaching one’s own vow to another’s. A third party who attaches himself remains bound after the annulment (seif 51); a husband who attaches himself has thereby upheld (seif 52).

נתרוקנה רשות — the emptying of a domain. At the betrothed’s death his power returns to the father (seif 11); the reverse is not true (seif 15).

4. Where these seifim come from

The mishnah and the Gemara of Nedarim

The whole siman comes out of the tenth chapter of Nedarim, נערה המאורסה, and the opening of the eleventh. The mishnah that opens it gives seif 5 in six words; the next mishnah gives the second half of the same seif; and the Gemara at נדרים ס״ח ע״א poses in Aramaic the alternative quoted below: the word קלוש the Mechaber uses at seif 5 is the Hebrew of its second branch, and shares its root. The chapter’s end gives seifim 21, 41 and 49; the opening of the eleventh gives seifim 55 and 59.

« נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ. » (נדרים ס״ו ע״ב)

« הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב — אֵינוֹ מוּפָר. » (נדרים ס״ז ע״א)

« בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז, אוֹ מִקְלָישׁ קָלֵישׁ » (נדרים ס״ח ע״א)

« אֵימָתַי אָמְרוּ מֵת הַבַּעַל נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב » (נדרים ס״ח ע״א)

« קִיֵּים בְּלִבּוֹ — קַיָּים, הֵפֵר בְּלִבּוֹ — אֵינוֹ מוּפָר. » (נדרים ע״ט ע״א)

« נִשְׁאָלִין עַל הֶהָקֵם, וְאֵין נִשְׁאָלִין עַל הֶהָפֵר. » (נדרים ע״ט ע״א)

« יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין״ — יָפֵר. » (נדרים ע״ט ע״א)

« וְאֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא מֵפֵר: דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ: » (נדרים ע״ט ע״א)

« בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נְדָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ » (נדרים ע״ט ע״ב)

The Rambam — and he must be sought in הלכות נדרים

A point of method worth flagging: the Rambam sets this matter out in his Hilkhot Nedarim, chapters 11 to 13 — not in his Hilkhot Shevuot, where siman 228 went to look for him. Both treatises exist, and one is not the other. Seif 68 in fact cites the source in full.

« נַעֲרָה מְאֹרָסָה אֵין מֵפֵר נְדָרֶיהָ אֶלָּא הָאָב עִם הַבַּעַל כְּאַחַד. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א הלכה ט׳)

« וּמַה בֵּין נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ לִדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ב הלכה ב׳)

« הֲפָרַת נְדָרִים כָּל הַיּוֹם וְאֵינָהּ מֵעֵת לְעֵת. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ב הלכה ט״ו)

« שָׁמַע נִדְרָהּ וְשָׁתַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָאָב אוֹ לַבַּעַל לְהָפֵר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ב הלכה כ׳)

« וְכֵיצַד מֵפֵר. אוֹמֵר מוּפָר אוֹ בָּטֵל אוֹ אֵין נֵדֶר זֶה כְּלוּם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה ב׳)

« הַמֵּפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה ז׳)

The Tur and the Beit Yosef

The Tur opens his siman 234 with the very words the Mechaber will take up, to one letter — he writes מיפר where the Mechaber writes מפר. The Beit Yosef devotes ninety-seven passages to it, and from him come most of the siman’s source parentheses.

« האב מיפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפילו נדרה על דעת רבים » (טור יורה דעה רל״ד)

« והבעל מפר נדרי אשתו לבדו משכנסה לחופה עד שתתגרש » (טור יורה דעה רל״ד)

« האב מיפר נדרי בתו » (בית יוסף יורה דעה רל״ד)

5. The apparatus of the siman, entry by entry

Siman 234 carries 242 apparatus entries: 93 of the Shakh, 66 of the Taz, 62 of the Ba’er Hetev, 16 of the Pit’hei Teshuva and 5 Nekudot HaKesef. They are all given here, in order, each under its own reference.

The Shakh (ש״ך) — 93 ס״ק

None of the Shakh’s ninety-three groups carries more than one paragraph. His ס״ק ל״ז is the only one in the whole siman whose lemma is not set in bold in the edition: we render it as it stands, without restoring it.

ס״ק א — the two categories of vow, and what the sage releases besides

« האב כו׳. האב והבעל מפירים דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סעיף נ״ה ונ״ח אבל החכם מתיר כל נדריה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק א)

ס״ק ב — the oath of daughter and wife, like their vow

« נדרי כו׳. וה״ה שבועת בתו ואשתו וכדלקמן סעי׳ ל״ז: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ב)

ס״ק ג — the age of the נערה

« נערה. היינו בת י״ב שנה ויום אחד והביאה ב׳ שערות: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ג)

ס״ק ד — the husband too annuls a vow made on the opinion of many

« אפילו נדרה וכו׳. וכן בעל מפר נדרי אשתו אפילו נדרה עד״ר ואפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לדור עד״ר. הרא״ש ומשמע דה״ה אם נתן האב רשות לבתו לדור עד״ר וכ״כ בדרישה וע״ל סימן רכ״ח ס״ק ע״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ד)

ס״ק ה — the exact measure of adulthood

« בגרה. היינו ששה חדשים אחר שתביא ב׳ שערות כשהיא בת י״ב שנה ויום א׳: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ה)

ס״ק ו — so long as the גט has not reached her hand

« עד שתתגרש כו׳. כתב הב״ח דאשמועינן דכל שלא הגיע הגט לידה אע״פ שמסר הגט לשליח ואינו יכול לבטלו שלא בפניו אפילו הכי כיון שעדיין לא הגיע הגט לידה ויכול לבטלו בפניה ה״ל אשתו ומיפר הנדרים שבנתיים: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ו)

ס״ק ז — a doubtful divorce: even after the fact it is not annulled

« לא יפר לה. ומשמע דאפי׳ דיעבד אינו מופר וכ״מ בב״ח: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ז)

ס״ק ח — retroactive divorce, and what if the condition fails

« לא יפר לה בימים שבנתיים כו׳. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ח)

ס״ק ט — where קידושין do not take hold and where they do

« וכן כל מי שנשאת באיסור כרת. כיון דאין קידושין תופסין בהן וכמו שנתבאר בא״ע סי׳ ט״ו אבל חייבי לאוין ועשה וכ״ש ערוה דרבנן קידושין תופסין בהן כ״ש בא״ע סי׳ י״ח ובסי׳ מ״ד וע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ט)

ס״ק י — why the Mechaber writes in the past tense

« והפר לה בעלה כו׳. כ׳ הב״ח ואע״ג דיכול להפר לכתחלה דהא קידושין תפסי בה מכל מקום כתב והפר לה בעלה כו׳ בלשון דיעבד משום דנשאת באיסור עכ״ל וק״ל דמ״מ הל״ל כשנשאת באיסור יפר לה לכתחלה אבל הכ״מ פי״א מה״נ דין א׳ כתב בלשון הזה דכתב רבינו הפר נדרה בל׳ דיעבד משום דנישואיה באיסור עכ״ל משמע דרצה לומר דמשום דנישואיה באיסו׳ לא יפר לכתחלה דהא כל שעתא בעמוד והוצא קאי וכ״כ העט״ז בהדיא לא יפר לה לכתחלה כיון שהיא אצלו באיסור כו׳: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י)

ס״ק י״א — the betrothed’s maintenance, and the thirty days

« אפילו אם הוא חייב במזונותיה. באופן שנתבאר בא״ע סימן נ״ה ומה שכתב הטור ל׳ יום אחר הקידושין היינו כשתבעה מיד בשעת קידושין ולא ירד כאן לדקדק בכך דעיקרי דינים אלו דחיוב מזונות כתב בא״ע שם ובזה נסתלקה תמיהת הב״ח עליו וע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — vows preceding the betrothal are annulled in partnership

« ואפי׳ נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה. מפירים עכשיו בשותפות: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — on the two views: the Bach holds to the stringency

« וי״א כו׳. כתב הב״ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ״ש ב׳ דעות ולא הכריע גם ממ״ש דעת הרמב״ם בסתם ודעת הרמב״ן בל׳ י״א ע״כ וע״ל ס״ק כ״ב: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י״ג)

ס״ק י״ד — the betrothed never annuls but in partnership

« אין הארוס יכול להפר. דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות ואפי׳ מת האב אחר שנתארסה דינא הכי כדלקמן סעיף ט״ו: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י״ד)

ס״ק ט״ו — upholding by the father only, or by the husband too

« אם קיים האחד כו׳. כתב בית יוסף בשם תשובת רשב״א דוקא קיים אב אבל לא בעל ומביאו ד״מ ולא משמע כן מדברי הפוסקים והט״ו ומה שדחקו להרשב״א לזה מ״ש מהמקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה הרי זו מקודשת כמו שנתבאר בא״ע סימן ל״ט סעיף ב׳ כבר תירצו הר״ן בנדרים דף ס״ז ע״א ע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ט״ו)

ס״ק ט״ז — releasing the upholding that same day reopens nothing

« אפי׳ חזר ונשאל כו׳. ונ״ל אפי׳ נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר כו׳: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ט״ז)

ס״ק י״ז — the מאמר acquires the יבמה only rabbinically

« אין היבם מפר כו׳. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע״ל סעיף י״א: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י״ז)

ס״ק י״ח — after the handing over the husband alone annuls what was vowed since

« יצאה מרשות האב. והבעל מפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה לפי שאין הבעל מפר בקודמים וכ״נ דעת רבינו ירוחם נתיב כ״ז סוף ח״ג: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י״ח)

ס״ק י״ט — “they did not hear” is not to be taken literally

« שלא שמעו כו׳. ל״ד דאפילו הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפי׳ להי״א לעיל סעיף ה׳ שכל אחד מפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר ביום שמיעת הבעל מה שאין כן הכא ובגרות דמי למיתה דלקמן סעיף ט״ו הלכך כיון שיצאה מרשות האב אין הארוס יכול להפר וכ״כ הב״ח וה״ה נדרה אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אחר כך דכיון שבגרה ויצאה מרשות אב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות וכדלקמן: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י״ט)

ס״ק כ — the husband does not annul vows vowed before

« אינו יכול להפר. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן. טור. כלומר אף על גב דארוס מפר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל סעיף ה׳ היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות אב אם כן אין הבעל יכול להפר לבדו: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ)

ס״ק כ״א — why the formula says “since I betrothed you”

« משארסתיך כו׳. ואף על גב דארוס יכול להפר אפילו הנדרים שנדרה קודם שנתארסה כדלעיל סעיף ה׳ מכל מקום אינו מוטל על הת״ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לבדו. פרישה. וכ״כ הב״ח ותירץ עוד דדוקא כששמע נדרה יכול הארוס להפר בקודמין מה שאין כן הכא שלא ידע ולא שמע על איזה דבר נדרה וכן להיש חולקים דלקמן סעיף כ״ה מהני הפרה לכשישמע אף על גב דלא שמע עכשיו והכא בנדרים שנדרה קודם שנתארסה ל״מ עיין שם: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״א)

ס״ק כ״ב — what the wording implies, and which requires study

« או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר כו׳. משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו. וצ״ע דז״א אלא לסברת הי״א דלעיל סעיף ה׳ אבל לא לסברת הרמב״ם שם והרמב״ם אשמועינן הכא דבמת אפילו ביום שמעו של בעל אינו יכול להפר ודו״ק: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ב)

ס״ק כ״ג — the scope of the Rambam’s view

« ולהרמב״ם כו׳ ואחר כך שמע כו׳. משמע דוקא שמע אח״כ אבל שמע בחייו אף על פי שלא הפר בחייו יכול להפר אחר כך וכ״כ בבית יוסף אלא שאתר כך מסיק בהיפך ובב״ה חזר בו ממסקנא זו עיין שם: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ג)

ס״ק כ״ד — the consummated marriage: all agree

« כנסה. היינו שעשה נישואין עמה והכא לכולי עלמא אינה חוזרת לרשות האב גם בנדרים שתדור אחר מיתת הבעל אלא היא ברשות עצמה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ד)

ס״ק כ״ה — the handing over does not restore, even for future vows

« או שמסרה לו כו׳. אינה חוזרת לרשות האב אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והבית יוסף השיג עליו דאף להי״א דלעיל סעיף ח׳ היינו לענין שאין הבעל יכול להפר אבל כיון שיצאת כבר מרשות האב אין סברא לומר שתחזור עוד לרשותו אפילו לנדרים שתדור אחר מיתת הבעל ע״כ והב״ח השיג עליו ופשט דברי הש״ס פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ט ע״א) משמע כהב״י וכן מוכח בתוספות שם בד״ה ואימא ובד״ה היאך עיין שם וגם מפשט דברי רש״י שם משמע דדמי לנשואים ומה שכתב וזו שנדרה בדרך לישנא דברייתא נקט ור״ל לאפוקי נכנסה לחופה ונדרה אחר מיתת הבעל נמי בדרך הוא. ועוד דנדר אלמנה וגרושה דאמר קרא יקום מיירי בנדרה כשהיא אלמנה ועלה קאי ברייתא דרבי ישמעאל והכי מוכח התם פשט מילתא דרבא דמייתי ראיה מנדרים לסקילה ותרומה וקאמר ההוא כבר פסקה תנא דרבי ישמעאל עיין שם ודוק: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ה)

ס״ק כ״ו — divorced and not re-betrothed: the father annuls alone

« נדרה והיא ארוסה ונתגרשה. חזרה לרשות האב והאב לבדו מפר אפי׳ נדרים שנדרה בעודה מאורסת כמו במת הארוס לעיל ר״ס י״א והלכך כשחזרה ונתארסה הארוס מפר אפי׳ הנדרים שנדרה קודם שנתארסה בשותפות האב כדלעיל סעיף ה׳ והיכא דמסרה להכניסה ונדרה ולא שמע בעל וגירשה חזר וארסה אין הבעל יכול להפר מה שנדרה תחלה כיון שכנסה לרשותו פעם אחת. טור. והשיג עליו הבית יוסף דאפילו מה שנדרה עכשיו אינו יכול להפר כלומר דמסירה הוי כנשואין והלכך שוב אין לאביה שום רשות בה והלכך גם הארוס אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות והוי כנתגרשה מן הנשואין דלקמן סעיף י״ד ולפי זה אם חזר ומסרה לכנסה יכול הבעל להפר נדרה שאחר המסירה כיון דהוי כנשואין אבל אין לסמוך ע״ז להקל כיון שדעת הטור והב״ח אינו כן וגם מדברי המחבר גופיה לעיל סעיף ח׳ נראה להחמיר בזה וגם בכאן הלך הב״ח לשטתו והשיג על הב״י שלא כדת (וגם הד״מ והפרישה הביאו דברי הב״י בסתם) מיהו כל זה כשלא שמע הבעל קודם הגירושין אבל שמע קודם הגירושין ה״ל כהקמה כדלקמן סעיף כ׳: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ו)

ס״ק כ״ז — had he heard, the divorce would count as upholding

« ולא שמע כו׳. דאילו שמע וגירשה ה״ל כהקמה כמ״ש בסמוך: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ז)

ס״ק כ״ח — the difficulty raised by the seif’s wording

« וגירשה ואח״כ כו׳ אותו נדר כו׳. תימה דהא אפי׳ אותן נדרים שנדרה עכשיו אינו יכול להפר ובטור לק״מ כדמפרש ב״י ושאר אחרונים דהאי כנסה היינו נמסרה ולא נכנסה לחופה אבל להמחבר דס״ל מסירה כנשואין דמי וכמו שנתבאר קשיא. ונראה לי דל״מ נדרים שנדרה עכשיו פשיטא דאין יכול להפר אלא אפי׳ אותו נדר שנדרה תחתיו לא אמרינן מיגו דאי הוה בעי הוה מפר אז יפר נמי עכשיו ודוק: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ח)

ס״ק כ״ט — at the father’s death she leaves his domain

« והפר האב קודם שמת. דכיון דהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אין יכול להפר דאין הארוס מפר אלא בשותפות: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ט)

ס״ק ל — the Shulchan Arukh described only the commonest case

« ולא הספיק האב לשמוע כו׳. אורחא דמלתא נקט דאי שמע מסתמא היה מפר אבל אי לא הפר אע״ג דשמע אע״פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב לפי שלעולם אינו יכול להפר אלא בשותפות וכ״מ בטור: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל)

ס״ק ל״א — having annulled in the betrothed’s lifetime, the father spent his share

« אין האב יכול להפר חלקו. דאע״ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב וכדלעיל ר״ס י״א כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״א)

ס״ק ל״ב — it is the father’s day of hearing that is meant

« ודוקא שמת אחר יום שמיעה. של (בעל) [אב]: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״ב)

ס״ק ל״ג — the difficulty of consistency with seif 5

« ואם חזרה כו׳. כתב הב״ח תימא דהלא להרמב״ם לעיל סעיף ה׳ לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א׳ ולפי מה שמחלק בדרישה (דהתם) [דהכא] בחזרה ונתארסה שאני לק״מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״ג)

ס״ק ל״ד — had he heard, the divorce would count as upholding

« ולא שמע הארוס כו׳. אבל שמע הוי גירושין כהקמה כדבסמוך: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״ד)

ס״ק ל״ה — silence kept with intent to uphold

« אפי׳ לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר. שוב כיון שעבר היום ואם שותק ע״מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום הר״ן ומביאו ב״י וד״מ וכן הוא לקמן סעיף מ״א דקיום בלב הוי קיום: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״ה)

ס״ק ל״ו — which annulment stands: the first

« הפרתו. ראשונה שהפר ביום שמעו קודם ההקמה הפרה וא״צ לחזור ולהפר כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי הקמה הראשונה כמי שלא היה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״ו)

ס״ק ל״ז — all the more so if the husband did not hear at all

« והחריש לה יכול חכם כו׳. וכ״ש אם לא שמע הבעל הלכך יתיר לה עדיין דיכול חכם להתיר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״ז)

ס״ק ל״ח — the ground of the Rama’s stringency

« ואם אינו ביום שמעו כו׳. כלומר כיון דיש פוסקים לקמן סמ״ט דאין הבעל יכול לשאול על ההקם אלא ביום שמעו: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״ח)

ס״ק ל״ט — even after the day, the husband first asks on his upholding

« חכם או ג׳ הדיוטות. מיהו אף לאחר יום שמעו ישאל הבעל תחלה ויתיר לה גם כן די״ל דהבעל יכול לשאול על ההקם אף לאחר יום שמעו ושמא אין חכם או שלשה הדיוטות יכולים להתיר לה אחר הקמה של בעל הלכך לכתחלה להוציא נפשיה מפלוגתא יש לעשות כל מה דאפשר אבל העיקר כסברא הראשונ׳ כו׳ והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה על ידי שלשה הדיוטות ועיין בתשובת מהר״מ מינץ סי׳ י״ח וסי׳ קי״א שהאריך הרב בזה ולבסוף מסיק גם כן הלכה למעשה ראיתי דאיתא בי״ד שיש להתיר לבעל הקמתו אפילו אחר יום שמעו ואחר כך מפר הבעל לאשתו ואחר שהתיר לה הבעל יתיר החכם גם כן לאשה וע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״ט)

ס״ק מ — the sage releases on Shabbat only for a need; here not

« אף על פי שאינם כו׳. אף על גב דחכם אינו מפר אלא לצורך כדלעיל סימן רכ״ח ס״ג בעל שאני כיון דאינו מפר אלא עד שתחשך ואם לא יפר היום לא יוכל שוב להפר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ)

ס״ק מ״א — the formula “take and eat” — see seif 38

« ואומר לה טלי כו׳. ע״ל סעיף ל״ח: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״א)

ס״ק מ״ב — fitness to hear is required, which excludes the deaf

« אבל אם אינו שומע כו׳. דראוי לשמוע בעינן לאפוקי חרש שאינו שומע כלל: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ב)

ס״ק מ״ג — whence the matter emerges, and the Rosh’s condition

« ומיהו אם כו׳. הכי מוכח בש״ס (דף ע״ב) מיהו מסיק הרא״ש שם בפירושו שצריך לומר הרי הם מופרים לכשאשמע ובע״א לא תועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע וכ״נ מדברי הר״ן שם: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ג)

ס״ק מ״ד — the reference to Even HaEzer on the absence of אישות

« לפי שאין לו אישות. כמו שנתבאר בא״ע סי׳ מ״ג: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ד)

ס״ק מ״ה — the gloss’s brevity, and the objection from seif 69

« וי״א כו׳. באמת הב״י והרב קצרו מאד בדבר ולדבריהם צ״ע דהא לקמן סעיף ס״ט אע״ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר׳ ירוחם (סוף נכ״ז) מכוונים וז״ל וי״מ דכי אמרינן שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדרים בדבר שיש בו עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה כגון ההיא שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך או נטולה אני מן היהודים אם אני משמשך אבל אם תלתה בדבר שאינו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מפר עד שיחול הנדר (כלומר אף על גב שעיקר הנדר הוא מעינוי נפש כמו קונם יין כיון שלא תלתה בדברים של עינוי נפש או בינו לבינה אינו יכול להפר עד שיחול) וכן כתב הרר״י בשם רבותיו ול״ד לההיא דאמרי׳ קונם יין לאחר ל׳ יום מפר אע״פ שלא חל הנדר דהתם חייל ממילא עכ״ל ולענין דינא אע״ג דמדברי הרמב״ם פי״ב מה״נ דין י״ב שכתב אמרם היין הזה אסור עלי אם אלך למקום פלוני ה״ז מפר אף על פי שעדיין לא הלכה כו׳ וכן כתב הסמ״ק סימן ק״ו וסמ״ג דף ע״ג ע״ב והטור נראה דלא כר״י מכל מקום יש להחמיר באיסור דאורייתא ועוד שהרי ר״י גופיה מביא שם דברי הרמב״ם וכתב עליה וי״מ דכי אמרי׳ כו׳ ועוד דלקמן ס״ק פ״ד כתבתי דגם דעת הטור כן והלכך י״ל דמה שכתב כאן אם אלך למקום פלוני מיירי כשיש בהליכה זו דבר של עינוי נפש ועוד שכן דעת הר״ן ר״פ בתרא דנדרים (דף פ׳ ע״א) שהוכיח כן מהסוגיא וז״ל והקשה הרב ר׳ יונה כו׳ י״ל דכי אמרי רבנן דמפר אע״פ שלא חל הנדר ה״מ היכא שא״א לה להנצל אפילו כי מזדהרה בתנאה מעינוי נפש או מדברים שבינו לבינה כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו שאינה יכולה להנצל מדברים שבינו לבינה א״נ כגון שתלתה תנאי בדבר שהיא עשויה לעבור עליו כגון שאני נהנה לך אם אני עושה ע״פ אבא או ע״פ אביך דטריחא לה מלתא להזהר שלא לעשות על פיהם אבל היכא דתלתה נדרה בדבר שאינו לא מעינוי נפש ולא מבינו לבינה והוא דבר שאפשר לעמוד בו אינו מפר עכ״ל מיהו מה שהוסיף הר״ן להקל דאפילו באינו עינוי נפש או בינו לבינה ותלתה תנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה אף על גב דמדברי ר״י נראה שאין מחלק בזה מכל מקום אין להחמיר ואף על גב דנראה דהר״ן כתב כן משום הך דאני נהנית לך אם אני עושה ע״פ אבא או ע״פ אביך ויש לומר דהתם נמי דברים שבינו לבינה הוא וכמ״ש לקמן ס״ק פ״ד בשם הטור מכל מקום כיון דבלא״ה נראה מדברי הרמב״ם ושאר פוסקים דבכל ענין יכול להפר אין להחמיר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ה)

ס״ק מ״ו — the dispute’s scope: the father as the husband

« ויש חולקים. אכולה מילתא קאי: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ו)

ס״ק מ״ז — what the parenthesis excludes: the vague designation

« כי כן אמרו לו. כלומר וזה הוי כמפרש לאפוקי אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך שאע״פ שהוא סבור שהיה בתו הוי הפרה בסעיף ל״ג וזהו כדעת הר״ן והרא״ש ור״י אבל הב״ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מיקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא״ה דעת הרמב״ם והרמב״ן והטור נראה דסתם דינו כמפורש וע״ל סי׳ ש״מ סעיף כ״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ז)

ס״ק מ״ח — the second figure is nearly obvious

« נדרה מהתאנים כו׳. ק״ק פשיטא דאינה הפרה דהא צריך לפרט ודוחק לו׳ דבדיעבד הוי הפרה אפי׳ בלא פירוט וי״ל דא״צ לפרט אלא משום דנדע דלא נדרה דבר כדי לאפרושי מאיסורא וכדלעיל סי׳ רכ״ח וא״כ בהאי פירוטא דבין תאנים וענבים אין חילוק בזה. דרישה. והאי דוחק וא״א לאמרו וכמש״ל סי׳ רכ״ח ס״ק כ״ד והאי י״ל נמי ליתא וכמ״ש שם דבכל מילי צריך לפרט הנדר ועוד דאכתי תקשה דהא כתבו הרמב״ם והמחבר לעיל סעיף כ״ה דבעל מפר נדרים אע״פ שלא שמען אלא הדבר פשוט דא״צ לפרט הנדר אלא בהתרת החכם משום מילתא דאיסורא ואילו הוה ידע חכם שיש בו נדנוד איסור לא היה מתירו או היה מתירו בחרטה או בפתחים אחרים אבל הבעל מפר לרצון אשתו אפי׳ מילתא דאיסורא והכי משמע פשטא דסוגיא בפרק השולח (גיטין דף ל״ה ע״ב) והיינו דלא אשתמיט חד מהפוסקים דכתב שצריך לפרט הנדר גבי בעל כנ״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ח)

ס״ק מ״ט — he need not repeat the annulment in express terms

« ורצה גם בהפרה זו. אע״פ שלא חזר והפר לה בפירוש הוי הפרה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ט)

ס״ק נ — an upholding given in error is nothing

« לאו כלום הוא. כיון דבטעות הוי: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ)

ס״ק נ״א — the reference to his ס״ק מ״ז, where the division was set

« וסבור שהיא בתו כו׳. ע״ל ס״ק מ״ז: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״א)

ס״ק נ״ב — the order of events: he annulled, then she was widowed

« לאחר שתתאלמן. והפר לה ואחר כך נתאלמנה הרי זה מופר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״ב)

ס״ק נ״ג — the sentence concerns only what he would annul after the marriage

« אינו מופר. במה שמפר אחר הנשואין: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״ג)

ס״ק נ״ד — of whom the seif’s last clause speaks

« וה״ה אם היתה ארוסה. בתולה שלא היתה לאיש מעולם בשעה שנדרה כו׳ עט״ז. כ״ש אם היתה ארוסה לאחר שנתאלמנה אלא בבתולה ה״א כיון דהיה יכול להפר או בשותפות הבעל כדלעיל סעיף ה׳ יפר גם עכשיו בשעת חלות הנדר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״ד)

ס״ק נ״ה — the reference to siman 229 on one vow or two

« אבל אם אמרה קונם ענבים עלי כו׳. ע״ל סי׳ רכ״ט ס״ק ו׳ וס״ק י׳: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״ה)

ס״ק נ״ו — the formulas that avail for a sage and not for the husband

« מחול לך או מותר לך כו׳. דבכה״ג מהני גבי חכם לעיל סי׳ רכ״ח ס״ג בבעל ל״מ אף בפתח וחרטה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״ו)

ס״ק נ״ז — the disputant grants the word “void”

« ויש מי שחולק כו׳. אבל באומר בטל מודה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״ז)

ס״ק נ״ח — on what condition the first branch is said

« לפיכך אם הפר בלבו. ולא אומר טלי ואכלי כדלעיל סעיף ל״ט: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״ח)

ס״ק נ״ט — the extension: “I annulled for her earlier”

« וכיון שראה כו׳ בלבי היה להפר כו׳. ונראה דה״ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן ואע״ג דבכה״ג לענין ממון אינו נאמן כמו שנתבאר בח״מ סי׳ ע״ט סעיף ה׳ היינו משום שהוחזק כפרן לאותו ממון וזה לא שייך בנדרים אבל באומר הפרתי קודם לכן על כרחך אינו נאמן כיון שאמר תחלה לא נדרה ודו״ק ועיין לעיל סי׳ רל״ב ס״ק כ״ה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק נ״ט)

ס״ק ס — the doubt, and why it is settled as an upholding

« וי״א כו׳. כלומר דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום וכן לקמן סעיף מ״ו וי״א דהוי קיום מספק: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס)

ס״ק ס״א — the variant reading, and where the quotation ends

« או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת א׳. עד כאן לשונו ורוצה שיחולו שניהם בבת אחת: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״א)

ס״ק ס״ב — the door stays open: afterwards he may do as he wishes

« אין כאן לא הקמה כו׳. ויכול לעשות אח״כ מה שירצה הקמה או הפרה וכתב העט״ז ואע״ג דאמרינן לעיל סעיף מ״א דאם קיים בלבו יכול לחזור ולהפר תוך כ״ד שאני התם דקיים בלבו אבל הכא הא הוציא הקיום בשפתיו כו׳ ואין דבריו נראין דהא ודאי קי״ל תוך כ״ד כדבור דמי אפילו הוציא בשפתיו לבד ממקדש ומגרש ומגדף ועובד עבודת כוכבים שאומר אלי אתה וכדמוכח בכמה דוכתי והוא פשוט אלא הכא אין כוונתו לחזור ממה שאמר בתחלה קיים ליכי אלא אומר קיים ליכי וגם מופר ליכי: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״ב)

ס״ק ס״ג — the request avails even after several days

« ומתיר לו הקמתו. אפי׳ לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר (דלעיל סעיף כ״א) שאין שתיקתו קיום ומפר אפילו לאחר כמה ימים ומכל מקום צריך שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה. טור: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״ג)

ס״ק ס״ד — what “attaching” means, and the reference to siman 229

« והתפיס אחר בנדרה. משמע אחר יאמר ואני כמותה וע״ל סימן רכ״ט סעיף ג׳. וכתב הב״ח תימה רבה דבסעיף ל״ז כתב כל׳ הרמב״ם דהבעל מפר בנדרים שענינם עקירת הנדר מעיקרו כו׳ וכאן כל׳ הטור שאין הבעל והאב עוקרים הנדר מעיקרו כמו החכם והלשונות חולקים וסותרי׳ זה את זה ומי שאמר זה לא אמר זה וצריך עיון עד כאן לשונו ותימה רבה לתמיהתו דא״כ לדבריו קשיא אהרמב״ם גופיה דהא מבעיא בש״ס איבעיא להו בעל מעקר עקר או מיגז גייז למנ״מ להתפיס אחר בנדר כו׳ ופשט ש״ס דמיגז גייז אבל בחכם פשוט במשנה וש״ס דמעקר עקר וכ״פ הרמב״ם גופיה בפ״י מה״נ דין ח׳ דבהתרת חכם הותר הראשון הותר כולו. ובפי״ג דין ט״ו גבי בעל דלא הותרה אלא הראשונה שהפר לה עיין שם אלא ודאי כדכתב הכ״מ רפי״ג וז״ל ועקירת הנדר שהזכיר הרמב״ם גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו (כלומר לאפוקי אומר אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר כדלעיל סל״ז שאין כוונתו שלא היה רוצה בנדר מעיקרו אלא מפירו מעכשיו) ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר אי מיגז גייז על ההקדמה מ״ש הרמב״ם שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למבעיא הכי אי אמרינן דעקירה ממש עקרה ליה כיון שעל ידי שמבטלו משוי ליה כאלו לא היה או דלמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאלו לא היה אלא כאלו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז עד כאן לשונו וא״כ מאי דאמרינן הכא שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם כלומר נהי דמעקר עקר ליה מכל מקום אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאלו לא היה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״ד)

ס״ק ס״ה — the same consequence applied to an oath

« שאין הבעל והאב כו׳. ומה״ט אם אמרה שבועה שלא אוכל והתיר הבעל הראשונה אין השניה חלה מה שאין כן בחכם כמ״ש לקמן סימן רל״ט ס״ק כ״ו: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״ה)

ס״ק ס״ו — “amen,” or any other word of acceptance

« אמן כו׳. או כל דבר שהוא קבלת דברים כדלעיל סימן ר״ט: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״ו)

ס״ק ס״ז — read “or” matters, not “and” matters

« ודברים כו׳. כלומר או דברים: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״ז)

ס״ק ס״ח — “forever” holds as regards others too

« לעולם. ואפי׳ לאחרים: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״ח)

ס״ק ס״ט — on “but after she marries”: to another

« אבל לאחר שתנשא. לאחר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ס״ט)

ס״ק ע — the comparison with siman 228, seif 15

« הבעל נעשה שליח כו׳. אף על גב דאמרינן לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ט״ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופו דמיא ומה״ט אין הבעל מצטרף עם ב׳ להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע)

ס״ק ע״א — why he shall not himself convene the court

« אבל הוא לא יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר על ידי שיקבצם וכתב העט״ז לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה ועב״ח: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״א)

ס״ק ע״ב — the Bach ruled leniently, and the objection

« י״א כו׳. הב״ח פסק להקל דנקטינן כיש מי שחולק בלא טעם וראיה ואשתמיטתיה דברי הרב בב״ה ובכ״מ שפסק כהי״א כבתו שוה לאשתו והאריך בדברים נכוחים והשיג על המזרחי ע״ש וכן כתב בספר צדה לדרך פ׳ מטות וכן דעת רבינו ירוחם סוף נתיב כ״ז וכן עיקר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ב)

ס״ק ע״ג — the printer’s error noted by the Bach

« וי״א כו׳. כתב הב״ח ט״ס הוא וצ״ל וי״א דבכיחול וקישוט כו׳ דברחיצה ליכא למאן דאמר דלא הוי עינוי נפש ונראה דאינו ט״ס (גם בעט״ז כתב כן) והוא דעת הרמב״ן שהביא בבית יוסף שהזכירו הרא״ש עיין שם מיהו צ״ע על הבית יוסף גופיה (ואחריו נמשך התוי״ט ר״פ בתרא דנדרים ע״ש) דנראה דכיון למה שכתב הרא״ש ר״פ בתרא דנדרים אבל הרמב״ן ז״ל כתב דקישוט ותשמיש הוי דברים שבינו לבינה כו׳ ואפשר דסבירא ליה דהלכה כר׳ יוסי כו׳ וע״כ ט״ס הוא. וצ״ל הרמב״ם דהא כתב שם לעיל מיניה בסמוך דהרמב״ן פסק כרבנן ושהאריך בראיות עיין שם ואם כן דעת הרמב״ן להדיא דרחיצה הוי עינוי נפש ומבואר גם בבית יוסף ובתוספת י״ט שם וכ״מ בהרא״ש שם וצריך עיון: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ג)

ס״ק ע״ד — at what degree the Rambam stops

« ולהרמב״ם. אם אמרה קונם פירות עולם עלי ודאי הוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש אחד לא הוי אלא דברים שבינו לבינה כן משמע ברמב״ם שם וכן הוא בעט״ז: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ד)

ס״ק ע״ה — the reference to siman 235, whence something else would follow

« לבית האבל או לבית המשתה כו׳. ע״ל סימן רל״ה ס״ק ט״ו די״א דלא הוי עינוי נפש: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ה)

ס״ק ע״ו — the fine loaf and the coarse loaf

« על אחד מצטערת כו׳. כגון שהא׳ פת נקיה והב׳ פת קיבר ואף על גב דאפי׳ נדרה ממין רע ולא טעמתו מעולם מפר כדלעיל סעיף ס״א שאני התם דלא נדרה אלא מאותו מין בלבד מה שאין כן הכא שנדרה בבת א׳ גם מדבר שמצטערת א״נ שאני התם שנדרה מהמין כולו מה שאין כן הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד וזה נראה יותר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ו)

ס״ק ע״ז — the agreement with seif 36 on the Rambam’s and Mechaber’s view

« והפר לשתיהן. להרמב״ם והמחבר לעיל סעיף ל״ו אין צריך שיפר לשתיהם ביחד אלא בכל ענין מה שהופר הופר אבל להיש חולקים שם צריך הכא שיפר סתם לשתיהם דאז אותה שמצטערת הופר אבל אם הזכיר בפירוש א׳ שמצטערת לא הופר כיון דלא הפר רק קצתו כן כתב הטור (וכ״כ בעט״ז) והבית יוסף והאחרונים לא כתבו מאין הוציא הטור כן ונראה לי שיצא לו כן ממה שכתב הרא״ש בפירושו לנדרים סוף דף פ״ב ובפסקיו שם וז״ל דהא דתנן במתניתין הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים התם כשפירש שהפר דוקא לתאנים אבל הכא מיירי שהפר סתם עכ״ל. אבל באמת נראה לי דהרא״ש לא כ״כ אלא לשמואל דסבירא ליה דמפר אף לשאינה מצטערת עיין שם מבואר כך להדיא בהרא״ש ואשמועינן דאף לר׳ יוחנן דפליג עליה דאינו מופר לשאינו מתענה אפילו הפר בסתם אינו מופר אבל לרבי יוחנן דסבירא ליה דאין בידו להפר לשאינה מתענה וקי״ל כותיה אפי׳ פירש והפר למתענה בלבד מופר ול״ד להפר לתאנים דיש בידו להפר גם לענבים וה״ל הופר מקצתו אבל הכא כיון שאין בידו להפר אותה דאינה מצטערת אם כן הרי הפר כל מה שבידו להפר והפרה דאידך אינו מעלה ומוריד כיון שאין בידו להפר והכי משמע לישנא דרבי יוחנן מפר למתענה ואינו מפר לשאינה מתענה דמפר למתענה בלבד וכ״כ הר״ן להדיא במה שכתב וז״ל ונראה בעיני דשמואל ורבי יוחנן בהכי פליגי משום דקרא כתיב ואישה יפירנו ומפקינן מהאי קרא לקמן דצריך הבעל שיפר כל הנדר דיפירנו כולה משמע ואם הפר מקצתו אפילו מה שהפר אינו מופר שכך היא עיקר הגירסא בההיא שמעתא דלקמן (גבי נדרה מתאנים וענבים) כמו שנכתוב בס״ד מ״ה קאמר דכיון שנדרה משתי ככרות הרי הנדר א׳ ואי אפשר להפר לחצאים דיפירנו כתיב ומ״ה מתוך שהוא צריך להפר ויכול להפר למתענה משום עינוי נפש מפר גם כן לשאינה מתענה דאי אמרת לא מצי מפר נמצא שאף הפרתו למתענה אינו כלום וכיון דרחמנא יהיב ליה רשות להפר נדרים ע״כ מפר אף לשאינה מתענה דמתענה בשאינה מתענה תליא ואי אמרת לא מצי מפר איכא עינוי נפש ורבי יוחנן אמר מפר למתענה ואינו מפר לשאינה מתענה דס״ל דנהי דיפירנו אמר רחמנא דמשמע כולו ולא פלגא היינו לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר דיפירנו דקרא אעינוי נפש קאי הלכך כל שהפר כל מה שיש בו עינוי נפש בהכי סגי ויפירנו קרינן ביה ומש״ה מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה עכ״ל וכ״נ מדברי רבינו ירוחם סוף נכ״ז שכתב בסתם מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה וגבי נדרה מהתאנים וענבים הביא דעת הרא״ש במסקנא וכ״נ עיקר ועוד דהא בלא״ה דעת הרמב״ם וסמ״ג והמחבר לעיל סל״ו דגם בהפר לתאנים בלבד למה שהפר מופר וכתב רבינו ירוחם שם שכן דעת רוב הפוסקים (גם בפרישה כתב שבס״א מדוייקים בטור ליתא להאי מלתא ואפשר שבכיון השמיטוהו ע״ש): » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ז)

ס״ק ע״ח — read “from people,” not “to people”

« שאיני נהנה לבריות. כלומר שאיני נהנה מן הבריות וכן בסעיף ס״ה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ח)

ס״ק ע״ט — the reason: the vow was not annulled, and the reference to seif 55

« ולאחר שתתגרש חל הנדר. כיון שלא הפר לה וע״ל סעיף נ״ה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ט)

ס״ק פ — the same holds of anything ownerless

« אלא מלקט כו׳. ונראה דה״ה בכל דבר הפקר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ)

ס״ק פ״א — why this vow takes effect despite the nature of the thing

« שאמרה הנאת תשמישך עלי. ואע״ג דהנאת תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ואין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש מתרצים דבורה כאלו אמרה גופך להנאת תשמישך עלי עט״ז והוא מדברי ריב״ש שהביא בית יוסף וע״ל סימן רי״ג: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״א)

ס״ק פ״ב — the reservation on “he need not annul”

« אין צריך להפר שהיא משועבדת כו׳. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כדלקמן סעיף ע״א וכן כתב בפרישה סוף סימן זה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״ב)

ס״ק פ״ג — the distinction between this formula and another

« אסרה עליה תשמיש כו׳. אבל אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הבית יוסף דאין צריך להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כתב דיפר וכתבו הב״ח והפרישה הטעם דמגו שחל על כל העולם חל נמי לדידיה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״ג)

ס״ק פ״ד — read “from what comes from you”

« קונם שאיני נהנית לך. כלומר שאיני נהנית ממך: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״ד)

ס״ק פ״ה — why the work concerns them both

« ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה. שגנאי הוא לו שנאסרה בהנאת אביה ואביו אם עושה לו וכן מה שאינה רשאי לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תאסר עליו ע״כ לשון טור וכן כתב העט״ז וקשה לי לאיזה צורך הוצרך לומר דזה הוה דברים שבינו לבינה מה שאינו רשאי לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תאסר עליו תיפוק ליה דמה שתאסר עליו הוי מדברים שבינו לבינה או עינוי נפש אפילו יהיה אותו דבר שתלתה בו נדרה משאר דברים ונראה דאה״נ דבכל ענין יכול להפר אלא דאשמועינן דיכול להפר לה אע״פ שלא חל הנדר ובזה צריך דוקא שתלתה הנדר בדברים שבינו לבינה וכמש״ל ס״ק מ״ה בשם ר״י והר״ן: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״ה)

ס״ק פ״ו — what the Tosafot report on this formula

« קונם שאני עושה על פיך כו׳. כתבו התוס׳ בכתובות פרק אע״פ ריש דף נ״ט אפילו אי גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים (דף פ״א) קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אין יכול להפר עד כאן לשונם וצ״ע דהא תנן בספ״ק דנדרים האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי מהלכות עמך אסור ופריך בש״ס הא הוי דבר שאין בו ממש ומשני באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהן רגלי להלוכן משמע להדיא הא אי לא אמר הכי הוי ידי עושות עמך נמי דבר שאין בו ממש ואף שהר״ן והרא״ש פירשו לשם דהא דמשני באומר היינו דנעשה כאומר וכ״כ הט״ו לעיל סי׳ רי״ג מכל מקום דוקא התם הוא דאמרינן הכי משום דקונם פי מדבר קאי אדבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרי׳ דאפה קאי וכמבואר בהר״ן לשם אבל היכא דאמר קונם שאני עושה לפיך ודאי דליכא למימר הכי דהא לא אמרה קונם ידי עושות לפיך ועוד דהא רב הונא ב״ר יהושע הוא דמסיק התם בכתובות באומרת יקדשו ידי לעושיהן משמע דעד השתא לא אסיק אדעתא דנימא דנעשה כאומרת יאסרו ידי לעושיהן. ועוד דאפילו אמרה קונם שאני עושה לפיך בלא יו״ד דהא התם קאמר קונם ידי עושות עמך ואפ״ה אי לאו דנעשה כאומר יאסרו ידי לעושיהן משמע דעד השתא לא אסיק אדעתא דנימא דנעשה כאומר יאסרו ידי למעשיהן והוי דבר שאין בו ממש וכ״כ הט״ו לעיל סימן רי״ג דאם אמר דבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך אינו נדר משום דהוי דבר שאין בו ממש (אלא שיש לומר בזה כיון שאמרה שאני עושה קאי אהדבר שתעשה ממש) ול״ק מהא דקונם שלא אתן תבן לפני בקרך דאף על גב דדבר שאין בו ממש הוא מ״מ חייל מדרבנן כדמסיק בפ״ב דנדרים ונתבאר לעיל סימן רי״ג ונראה דהכא בקונם שאני עושה לפיך נמי מיירי מדרבנן ולמאי דמסיק ש״ס באומרת יקדשו ידי לעושיהן כמ״ש הרב אה״נ דחייל מדאורייתא כן נראה לי וצריך עיון בתוספות ספ״ק דנדרים: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״ו)

ס״ק פ״ז — hands exist; what is not yet cannot be forbidden

« ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן. דידים איתנהו בעולם דאל״כ אינה יכולה לאסור עליו דבר שלא בא לעולם וע״ל ס״ס ר״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״ז)

ס״ק פ״ח — what she consecrates is not the work of her hands

« יקדשו ידי כו׳. לאו למימרא שהיא מקדשה מעשה ידיה לגמרי דא״כ מאי קונם שאני עושה לפיך דקתני שאני עושה הקדש מבעי ליה אלא הכי פירושו שאמרה יקדשו ידי לעושיהן על פיך כלומר שידיה יהיו אסורות על פיו כהקדש. ב״י: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״ח)

ס״ק פ״ט — what this formula requires, in the Beit Yosef’s name

« ידי כו׳. כב״י לקמן סי׳ רל״ט בשם הר״ן בשם התוספות דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשה ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן וע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק פ״ט)

ס״ק צ — the reference to Even HaEzer siman 81

« ועיין בא״ע סי׳ פ״א. שם העתיק המחבר דברי הרמב״ם דכתב בב״י דס״ל דאין צ״ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם דבר ועמ״ש שם: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק צ)

ס״ק צ״א — the reference to Even HaEzer for the list of works owed

« ואינם ממלאכות כו׳. כמו שנתבאר בא״ע סימן פ׳ סעיף ו׳ עיין שם איזו מלאכות שמחוייבת לעשות: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק צ״א)

ס״ק צ״ב — one should nonetheless annul, against a possible divorce

« א״צ להפר כו׳. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע״א. פרישה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק צ״ב)

ס״ק צ״ג — neither self-affliction nor a matter between him and her

« אין הבעל יכול להפר. דלא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק צ״ג)

The Taz (ט״ז) — 66 ס״ק

The Taz follows the text closely and often discusses the Tur. Four of his ס״ק — ס״ק ג, מ, נ״ט and ס״ג — receive an answer from the Nekudot HaKesef.

ס״ק א — the Beit Yosef’s reading of the גט’s delivery, and his own

« והגיע הגט לידה. ב״י פירש דקמשמע לן כיון שהגיע גט לידה אף על פי שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה על תנאי או לאחר זמן אינו יכול להפר עד כאן לשונו וקשה דדבר זה כתוב בהדיא בסעיף שאחר זה ונראה לי דקאי אעושה שליח להולכה שמפורש באבן עזר סימן ק״מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק א)

ס״ק ב — one who marries a נדה is not in this rule

« באיסור כרת. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף ע״פ שיש בה כרת כשבא עליה מ״מ קידושין תופסין בה וזה פשוט: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ב)

ס״ק ג — the example of the עשה class: the Egyptian and the Edomite

« לחייבי עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך שלשה דורות וקידושין תופסין בהם: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ג)

ס״ק ד — the concrete case the Tur had in view

« חייב במזונותיה. בטור כתוב כגון בוגרת ששהתה י״ב חודש ונתקדשה או אלמנה ונתקדשה ושהו אחר הקידושין שלשים יום כו׳ לפי שהבוגרת אף על פי ששהתה כבר י״ב חודש להכין תכשיטיה מ״מ צריך עוד שלשים יום אחר הקדושין כמבואר באבן עזר סי׳ נ״ג אלא ששם כתוב מיום התביעה שתבעה להנשא וכאן ג״כ הכוונה כך היא שאחר הקידושין צריכה שלשים מן התביעה ולהכי לא כתב כאן מיום הקידושין אלא אחר הקידושין וסמך על מה שכתב בגוף הדין בא״ע ומ״ש ולא האב מפר לבדו על כרחך לא קאי אבוגרת דהא בבוגרת אין לאביה שום זכות בה אלא קאי אקטנה ונערה שנתארסה ולא הכניס בוגרת אלא לענין שאין הבעל יכול להפר לה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ד)

ס״ק ה — the wording of the verse on prior vows

« קודם שנתארסה. דהכי משמע לשון הפסוק ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה דארוס מיפר בקודמין משום שותפות דאב אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה כ״כ הרא״ש ריש פ׳ נערה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ה)

ס״ק ו — the requirement of the same day, in the Rambam’s name

« שניהם ביום אחד. כ״כ הטור בשם רמב״ם וטעמו מדכתיב גבי ארוסה ושמע אישה ביום שמעו והאי ביום שמעו אין לו פירוש דפשיטא שישמע באותו יום שישמע אלא ודאי דקאי אדלעיל מיניה ושמע אביה וגו׳ על זה אמר שגם הבעל ישמע ביום שמעו דאב דוקא והי״א הוא הרמב״ן סבירא ליה דביום שמעו קאי אדבתריה דכתיב ביום שמעו והחריש לה וגומר דלענין החרישה תלוי בכל היום אבל לענין הקמה תיכף סגי דאם מקיימו לא מועיל תו הפרה דאב כלל וכמ״ש בסעיף ו׳ כן נראה לי טעמו ולענין הלכה כתב הטור על דברי הרמב״ן והכי מסתבר אבל מדברי הש״ע משמע להחמיר כרמב״ם דספק דאורייתא הוא: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ו)

ס״ק ז — the comparison with seif 23

« ונשאל על ההקמה. אף על גב דבסעיף כ״ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל כאן בארוסה שצריך שותפות האב צריך שלא יהא מפסיק שום הקמה ביניהם שכיון שיש שעה אחת שלא תועיל הפרת השני דהיינו אחר ההקמה של הראשון שוב לא תועיל לעולם אף על פי שיהיה נשאל על ההקמה והב״י בשם הרשב״א הקשה מ״ש ממקדש אשה ע״מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה לחכם והתיר לה דמקודשת דנעקר הנדר מעיקרא ה״נ נעקרה ההקמה וכאלו לא היתה דמי ודחק לתרץ שמ״ש וקיים א׳ מהם קאי על האב דוקא והוא תירץ שאינו מספיק וכל הפוסקים לא חילקו בזה וקושיתו תירץ הר״ן דף ס״ז דשאני כאן דכשהפר הראשון נשאר חלק ב׳ קלוש ולא מהני ביה לאצטרופיה להפרה הקודמת כיון דבטל שעה אחת: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ז)

ס״ק ח — what the word “alone” adds in the Tur

« אין היבם מפר. בטור כתוב לבדו ורצונו לומר כיון שהוא לבדו ונתרוקן רשות האב כבר ממנה בשעת הנשואין שוב אין לה הפרה כלל אפי׳ בשותפות האב: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ח)

ס״ק ט — the Tur’s view, and the Beit Yosef’s astonishment

« עד שתכנס לחופה. זהו דעת הטור אלא שהב״י תמה עליו וכתב שהמסקנא בפוסקים אינו כן אלא מסירה לבעל הוה במקום חופה להפרת נדרים וכדעה ראשונה דהכא ונ״ל שדברי הטור הם ע״פ דברי הרא״ש ז״ל שכ׳ בפ׳ נערה שנתפתתה דקי״ל כשמואל דאמר לירושתה מהני המסירה אבל לא לתרומה והטעם דאמרינן דבזה מוחל האב על הירושה כמו שפי׳ רש״י בגמ׳ שם דף מ״ח משמע דהפרת נדרים שהוא איסור דומה לתרומה ולא נכנסה לרשותו עד החופה ואע״ג שהתוס׳ כתבו דלאו דוקא ירושה דה״ה לכל שאר דברים כמו שהביא ב״י מ״מ כיון שהרא״ש כתב לחלק בין ירושה לתרומה לחוד משמע דדוקא ירושה קאמר וכפי׳ רש״י כן נ״ל לדעת הטור ולפי דעת זאת צ״ל דאפילו הנדרים שנדרה בין מסירה לחופה ג״כ לא יוכל להפר כיון שמרשות האב יצאה בעת ההיא ולרשות בעל לא נכנסה ממילא אם ירצה להפר אחר החופה הוה מיפר בקודמין ואין הבעל מיפר בקודמין אלא דקשה ממה דאיתא בפרק בתרא דנדרים דף פ״ט זה הכלל כל שיצאה מרשותו שעה אחת אין יכול להפר ומפרש בגמרא דאתא לאתויי דאם מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופירש הרא״ש דהיינו אם נדרה וגירשה והחזירה שאין הבעל מפר בקודמין עכ״ל משמע מטעם דגירשה בינתיים אין יכול להפר אפי׳ אחר שהחזירה ונעשה בעלה אבל בלא גרושין בינתיים מפר מה שנדרה אחר המסירה לשלוחיו וע״כ נראה לדעת הטור דסבירא ליה מצד חומרא בעלמא אינו מפר אחר המסירה לשלוחיו עד שתכנס לחופה אבל מ״מ ודאי כאשתו היא מאותה שעה שאחר שתכנס לחופה מפר ביום שמעו אפי׳ מה שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה ואין זה נקרא מפר בקודמין כיון שאף אותה שעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפיר לה אז כן נ״ל להכריע מאחר שבאמת כל הפוסקים סבירא להו דבמסירה לשלוחיו מהני להפרת נדריה כמ״ש ב״י וכ״כ בפסקי הרא״ש שחיבר הטור עצמו בפרק נערה שנתפתתה דלכל מילי מהני מסירה לשלוחיו חוץ מתרומה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ט)

ס״ק י — at that hour she left the father’s domain

« עד שכנסה אינו יכול לחפר. דבשעה זו יצאה מרשות האב מחמת נישואין שלה ואין הבעל מפר בקודמין: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י)

ס״ק י״א — why the formula does not cover what preceded the betrothal

« משארסתיך יהו מופרין. אע״ג דגם מה שנדרה קודם האירוסין מפר לה הארוס בשותפות האב דארוס מפר בקודמין כמ״ש בסעיף ב׳ מכל מקום נקט כאן משארסתיך דמסתמא כבר הפר לה האב קודם האירוסין שאז היה הוא לבדו מפר לה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — the dead betrothed’s domain empties into the father’s

« מפר האב לבדו. דקי״ל דמת הארוס נתרוקן רשותו לאביה מה שאין כן במת האב או שיצאה מרשותו ע״י בגרות לא נתרוקן הרשות לבעל כמ״ש בסעיף ט׳: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — the view reported from the Rambam seems difficult to him

« ולהרמב״ם שמע ארוס כו׳. דבריו תמוהים לע״ד דזה תלמוד ערוך דנתרוקן רשות להאב ובהדיא כתבו הרמב״ם שם דאם (הפר) [שמע] הארוס וגם האב ומת הארוס (דהבעל) [דהאב] יכול להפר דנתרוקן רשות לאב ואין לומר דזה דוקא בשכבר (הפר) [שמע] גם האב אבל אם לא שמע עד אחר מיתת הבעל אין יכול להפר דהא ילפינן בגמרא דף ע׳ דטעם נתרוקן הרשות לאב מהיו תהיה מקיש קודמי הויה שנייה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הויה ראשונה דהיינו קודם שנתארסה בתחלה האב מפר לבדו אף קודמי הויה שנייה דהיינו אחר שמת הארוס מפר לבדו ומזה נלמד דאף אם לא שמע רק אחר מיתת הבעל דבכל גווני מפר האב וכ״כ הטור בפירוש לא מיבעיא מה שנדרה אחר מיתת הבעל אלא אפילו מה שנדרה בחייו דמשמע אפילו לא שמע עד אחר מיתת הבעל והא דהביא להבית יוסף לכתוב כן בשם הרמב״ם כאן הוא ממה שהעתיק בית יוסף בשמו. ואומר אני אילו העתיק כהווייתן לא היה כותב כן שז״ל שמע הארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע אין האב יכול להפר לבדו נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס אם נתארסה בו ביום כמו שביארנו עד כאן לשונו ומפרש הבית יוסף דאילו אין לה ארוס אחרון אין שום תקנה לאב להפר לה ולע״ד נראה דלא נתכוין רמב״ם לזה אלא כוונתו כיון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות האחרון כמו שאין לו רשות בלא ראשון אבל באמת אם אין שם ארוס שני שפיר מפיר האב לבדו כי אז נתרוקן רשות הבעל לו וכבר כללו רמב״ם במה שזכרנו בשמו נמצא שאין כאן מחלוקת בין רמב״ם לטור כנלע״ד נכון: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ג)

ס״ק י״ד — the qualification the Tur brings to the return

« אינה חוזרת לרשות האב. בטור כתוב בזה אלא לענין שתדור אחר מיתת הבעל והוא תמוה מאד דבכניסה ממש שהתחיל בה פשיטא שיצאה כבר מרשותו לכל דבר כדתנן בהדיא בפרק בתרא דנדרים נתארמלה מן הנשואין נדריה קיימין ואפילו למה שרצה בית יוסף ליישב דעת הטור בתחלה דהך מילתא קאי אחלוקה השנייה דהיינו שמסרה לשלוחיו והטור אזיל לטעמיה דלא הוה כחופה ממש שכתב לפני זה מכל מקום לא תיקן כלום דהא הטור נקט תרווייהו תחילה והיאך יסיים באחד מהם ותו דבהדיא איתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ט) תנא דבי ר׳ ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום מה תלמוד לומר והלא מוצאה מכלל אב ומוצאה מכלל בעל פירוש מי יפר לה והלא אין עליה רשות אב ולא רשות בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה בדרך היאך אני קורא בה בית אביה או בית בעלה אלא לומר לך כיון שיצאה מרשות אביה שעה אחת שוב אין יכול להפר ופרש״י שעד עכשיו לא פירשו הכתובים אלא משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית אישה וזו שנדרה בדרך שמסרוה לשלוחין בא הכתוב הזה ולמדך שלא תקרא בה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתת הבעל ולא הדרא למילתא קמייתא כו׳ וכתבו התוספות מתוך פרש״י משמע דאיצטריך למגמר אם היא ברשות האב או לא וכשהיא בדרך וקשה לר״י דהא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם ונראה דלענין חזרה כשנתאלמנה או נתגרשה איצטריך למילף מהכא עכ״ל הרי מבואר לפנינו דאף לאחר מיתה או גירושין אינה חוזרת לאב כלל במסרה לשלוחיו ואין לטעות בדבריהם דדוקא אמה שנדרה בחיי הבעל קאמרינן דאינה חוזרת לאב אחר מיתת בעל דבזה מיירי גם לפרש״י שהרי כתב בהדיא שלא נתרוקנה רשות לאב אחר מיתת הבעל וקרא קאמר בפירוש בזה דאחר שהיא אלמנה אינה חוזרת לאב ומה חידשו התוס׳ על פירש״י אלא פשוט דהתוס׳ אמרו דבריהם שגם מה שתדור אחר מיתה או גירושין אין כח באב להפר לה ועל כן נקטו התוספות לשון חזרה לאב דזה קאי על מה שנדרה אחר מות בעלה מה שאין כן בלשון רש״י דנקט שלא נתרוקן רשות בעלה דזה שייך על מה שנדרה בחיי בעלה והיה לבעלה שייכות זכות בהן ועל זה אמר דאותו זכות לא נתרוקן לאב ועל זה הקשו התוס׳ דאין צריך קרא לזה ודבר ברור דאף רש״י לא נחלק בזה לדינא דהא גם הוא כתב שקרינן בה בית אישה ולא נתרוקן רשות לאב מדכללו כדין בית אישה שמע מיניה דכנשואה ממש חשבינן לה לענין שלא תתרוקן רשות בעל לאב אחר מותו של בעל ותו דהא מפורש בפסוק זה ונדר אלמנה משמע שהיא נודרת בשעת אלמנותה אלא שלרש״י הוא החידוש גם במה שנדרה בדרך קודם הגירושין והתוס׳ ס״ל דזה לא הוה חידוש כאן דכבר יש לו לימוד אחר ועוד יש להביא ראייה ממה ששנינו בנדרים (דף פ״ט) באשה נשואה נדרה בו ביום נתגרשה בו ביום והחזירה אינו יכול להפר זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר ואמרינן דזה הכלל אתי לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופירש הרא״ש שאם נדרה וגירשה והחזירה אין לה הפרה דמרשות האב יצאה ואין הבעל מפר בקודמין עד כאן לשונו והנה מבואר בפי׳ דהתנא השוה מסר לשלוחיו כדין הרישא דהיינו נשואה ממש ובתרווייהו אמר כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב כו׳ שמע מיניה דגם במסר לשלוחיו אין לאביה רשות בה אחר כך לגמרי והוה כמו נשואה ממש שנתגרשה ועל כן יפה העלה הב״י שאף לנדרים שתדור אחר מיתת הבעל אין חוזרת לרשות האב וסתמא אמר שאין הבעל מפר בקודמין דהיינו בכל הקודמין וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך ונראה לע״ד ברור שיש טעות סופר בדברי הטור ונתחלף תיבת אפילו במקום אלא וכן צריך להיות אפילו לענין שתדור אחר מיתת הבעל והוא על פי דברי התוס׳ ממש שזכרנו כי הטור פוסק תמיד כדברי התוס׳ כ״ש כאן שאפילו רש״י סבירא ליה הכי לדינא ומו״ח ז״ל תלה עצמו בדברי רש״י שזכרנו דדוקא במה שנדרה בדרך קודם מיתת בעל קאמר וחולק על פסק השלחן ערוך שפסק דלגמרי אינה חוזרת לרשות אב ולי נראה שגם רש״י לא ס״ל כן וכמו שהוכחנו וגם אשתמיטתיה דברי התוס׳ שזכרנו ע״כ אין לנו אלא פסק השלחן ערוך דלגמרי יצאת מרשות האב והרי גם הטור השוה כאן מסירה לשלוחיו לכניסה לחופה דהא כתב כנסה ומת אפילו לא כנסה ממש כו׳ ומו״ח ז״ל רוצה לפרש דהאי כנסה דקאמר הטור לאו כניסה לחופה קאמר אלא כניסה לרשותו כלומר לא מבעיא הכניסה לרשותו אלא אפילו מסרה כו׳ ואינו נכון דודאי הוה ככל סתם כניסה בדברי הטור בסי׳ זה במקומות שלפני זה ובמקומות אחרים ובגמרא פרק המדיר כנסה על מנת שאין עליה נדרים כו׳ בכל מקום הוה פירושו לחופה ותו דא״כ למה כתב הטור או אפילו לא כנסה ממש אלא שמסרה לו האב כו׳ ואי כניסה לרשותו לחוד קאמר ברישא אמאי קרי ליה טפי כניסה ממש ממסירה לשלוחיו והא אלו תרוייהו שוים הם כדאיתא פ׳ נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ח) מסרה האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין כו׳ בעלה יורשה ולשון זה משמע דטפי הוה כניסה במסרה לשלוחיו מנכנסה עמו בחצר שהרי דרך התנא לומר לא זו אף זו אלא פשוט דזה דבר בטל לפרש דברי הטור כך והטור כנסה לחופה קאמר והשוה לזה מסירה לשלוחיו על כן צריך להגיה כמו שזכרנו ואף אם ירצה המתעקש לו׳ שאין להגיה וידחוק עצמו לפרש דברי הטור מ״מ לענין הלכה אין לנו אלא פסק השלחן ערוך שאף במסירה לשלוחיו אינה חוזרת כלל לאביה בשום דבר בעולם כנשואה ממש שדבריו נכונים ע״פ רש״י ותוס׳ שזכרנו ובפרט שהוא איסור דאורייתא וכבר כתב ב״י שרוב הפוסקים סבירא להו דמסירה לשלוחיו הוה כחופה לכל דבר ואף שהטור מחמיר שאין לו להפר עד אחר החופה היינו מצד החומרא כמו שכתבנו לעיל אבל להקל בשביל זה ולו׳ דבזה חוזרת לרשות האב ויפר לה נדרים מכאן ולהבא ודאי לא אמרינן כן כלל ועיקר כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ד)

ס״ק ט״ו — the verse: “and her vows are upon her”

« האחרון מפירין לה. דאמר קרא ונדריה עליה אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ט״ו)

ס״ק ט״ז — had he heard, the divorce would count as upholding

« ולא שמע הבעל. דאי שמע הוי ליה כאלו קיים אותו כיון שגירשה ובסעיף כ׳ מספקא לן אי גירושין כהקמה או לא ואם כן פשיטא שאין לה הפרה אחר כך: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ט״ז)

ס״ק י״ז — all the more so where he married her

« ואחר כך אירסה. וכ״ש כנסה דלא יפר מה שנדרה כבר קודם שיצא׳ מרשותו דאין הבעל מפר בקודמין דבארוסה קיימא לן לעיל דמפר בקודמין הכא אינו מפר אפילו בשותפות האב כיון דבשעה שנדרה לא היתה ראויה להפרה שהרי נשואה היתה ושוב לא תבוא לעולם לרשותו שיצטרף עם האב וה״ה דמה שנודרת עכשיו בשעה שהיא ארוסה דאין מועיל שותפות האב דחד טעמא הוא עם נדרה בשעה שהיתה נשואה תחילה דזה תלוי בזה כיון שכבר אין לו זכות בנדרה גם אח״כ אין לו זכות וכתבו כבר לפי מה שהגהתי בסמוך והב״י רצה לדקדק מדנקט הטור שהנדר שנדרה תחילה אינו מפר שמע מיניה שמה שנודרת עכשיו מפר עם האב ונכנס בדוחקים בשביל זה ולו׳ דכאן מיירי במסירה לשלוחיו לחוד לפי דעת הטור ולא כניסה ממש בשביל ישוב דברי הטור אבל ליה לא ס״ל כמבואר בדבריו ולי נראה שגם הטור ס״ל כך וכפי מ״ש ומו״ח ז״ל כתב גם כאן דבכניסה לרשות לחוד מיירי ע״כ מצי מפר נדרים שתדור בשעה שהיא ארוסה בשותפות האב ולע״ד נראה דלגמרי יצאה מרשות האב אפי׳ בלא חופה רק במסירה לשלוחי הבעל או כנסה לרשותו ואין לאביה זכות בהפרת נדריה עד עולם רק שלחומרא אמרינן דמה שנודרת אחר מסירה לשלוחי בעל לא יפר הבעל עד אחר החופה כמ״ש לעיל: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ז)

ס״ק י״ח — an annulment not completed in the father’s lifetime is undone

« והפר האב קודם שמת. דכיון שלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרת (הבעל) [האב] והוא צריך להפר הכל: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ח)

ס״ק י״ט — the father’s domain does not empty into the husband’s

« אין הארוס יכול להפר. דלא נתרוקן רשות האב לבעל וילפינן לה בגמ׳ מקרא דדוקא כשמת הבעל ולא הפר נתרוקן רשותו לאב אבל לא איפכא: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ט)

ס״ק כ — the objection from the emptying of domains

« אין האב יכול להפר כו׳. ואף ע״ג דאמרי׳ מת הבעל נתרוקן רשותו לאב הכא שאני כיון שכבר הפר האב חלקו קלוש חלק הבעל ואין בו כח להורישו לאב: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ)

ס״ק כ״א — it is the father’s day of hearing

« אחר יום שמיעה. פי׳ שמת הבעל אחר יום שמיעה דאב דאלו ביום שמיעת האב חשבינן מה שהפר האב כבר ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו לא יזיק מה שהתחיל כבר בהפרה באותו היום דכל ההפרה שבאותו יום לחדא חשבינן לה כן נ״ל טעם דין זה והטור כתבו בשם הרמב״ן: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״א)

ס״ק כ״ב — the rule reported from the Tur in the Rambam’s name

« ואם חזרה. דין זה כתבו הטור בשם הרמב״ם וז״ל בפרק י״א נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה וארוסה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס הראשון שמת קודם ששמע עכ״ל ולפי הנראה דמ״ש בו ביום קאי על כל מה שלפניו דהיינו שמת גם כן הארוס הראשון בו ביום ששמע האב דאם לא כן הא אף אם הארוס הראשון חי לפנינו לא היה יכול להפר כמו שכתב הטור בשמו ריש הסימן ובש״ע סעיף ד׳ שצריך שישמעו שניהם ביום אחד ואין להקשות א״כ למה לי שותפות האחרון הלא באב סגיא לדעת הרמב״ן שזכרנו בסמוך נראה דהכא שאני כיון שיש ארוס אחרון לפנינו צריך האב לשתף אתו משא״כ אם אין שום ארוס לפנינו ביום שמיעת האב כן נ״ל דגם רמב״ם ס״ל כרמב״ן והטור לא הביא דברי הרמב״ם רק להקשות עליו ולא נהירא ולא לאיפלוגי על הרמב״ן ועל כן תמוה מאד מה שכתוב כאן בש״ע בדברי הרמב״ם אע״פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב כו׳ דלמה יהיה עדיף הארוס השני מן הראשון ובדרישה כתב לתרץ זה וז״ל דשאני הכא כיון שמיד שמת הארוס הראשון קודם שחזרה ונתארסה נתרוקן חלק הבעל לאב ואע״פ שהאב לא מצי מפר לה כמו שנתבאר מ״מ כיון שנתרוקן לו הוי ליה לאב בחלק הארוס שלא שמע עדיין היום יום שמיעה ומועיל זה כשתחזור ותתארס בו ביום דמצי האב להפר עם הארוס השני דהוה ליה בחלק השני יום שמיעה יחד משא״כ ברישא כשארוס הראשון חי דאין לאב חלק בחלק הארוס כלל ובעינן לארוס ואב יום שמיעה יחד עכ״ל ולא ידעתי התחלה לדבריו דהיאך כתב שנתרוקן בזה חלק הבעל לאב שהוא עצמו לא היה לו זכות כלל כיון שלא שמע ביום ששמע אב היאך יוריש לאחר מה שאין לו והיאך יהיה עדיף האחרון ממי שבא מכחו דדי בזה שנימא דאיהו במקום הראשון קאי כמו שנכתוב בסמוך בשם הר״ן מ״מ לא יהיה עדיף ממנו וצ״ע כוונת הש״ע בזה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ב)

ס״ק כ״ג — the disputants’ ground: the share already weakened

« ויש חולקין כו׳. טעמייהו כיון שכבר הוקלש חלק הבעל ע״י הפרת האב מה מועיל הפרת הארוס האחרון ודעה הראשונה שהוא הרמב״ם ס״ל דהארוס האחרון ככרעיה דראשון הוא וכאלו הוא קיים ומפר עם האב כ״כ הר״ן: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ג)

ס״ק כ״ד — the Tur on one side, the Rambam on the other

« בין לאחר שמיעה. הטור כתב כן וכתב עוד והרמב״ם כתב שאין ארוס האחרון מפר בשותפות אב נדרים שנדרה בפני ארוס הראשון אא״כ לא שמע הראשון קודם שמת אבל אם שמע ומת אין האחרון יכול לבטל ולא נהירא עכ״ל וקושייתו של הטור הוא מדאמר שמואל בדף ע״א על מתניתין דארוס האחרון מפר בשותפות האב דאפילו נדרים שנראו לארוס אחר דהיינו ששמע אותו מפר אב ואחרון וב״י תירץ דגם הרמב״ם ס״ל כן והא דנקט הואיל ולא שמע הראשון דהיינו בדין שהעתיק בסמוך סעיף י״ט התם מיירי בגירושין ומספקא לן אי הוה גירושין הקמה אבל מ״מ לא יצא ידי חובתו הב״י בזה שהרי גם גבי מיתה כתב רמב״ם דוקא בלא שמע הראשון כמו שהעתקתי לשונו בסעיף ט״ז ומו״ח ז״ל כתב לפרש דברי הרמב״ם דס״ל שיש חלוק בדבר דאם הפר האב חלקו תחלה דקליש חלק הארוס הראשון בעינן שלא ישמע ראשון אבל בלא הפר האב תחילה אפילו שמע הראשון מפר האב עם האחרון ולא נראה כן חדא דמנא ליה להרמב״ם לפלוגי בהכי ותו דאדרבה מוכח בפי׳ שא״א לומר כן דהא אמר שמואל דקרא היו תהיה אתי דאחרון קאי במקום ראשון ומנ״ל דאפילו נראו נדרים לראשון דהיינו ששמע אפ״ה מפר אב ואחרון ת״ל עליה קרא יתירא הוא וא״כ דבהפר האב תחילה לא הוה בכלל קרא דעליה לרבויי שאפי׳ נראו לראשון מצי מפר ממילא לא היה נמי בכלל דהפסוק דהיו תהיה דהא עליה קאי אהיו תהיה וא״כ מנא לך דיהיה האחרון במקום הראשון כלל אלא ע״כ דישנו בכלל היו תהיה א״כ ישנו גם בכלל רבוי דעליה וזהו דבר ברור. ונלע״ד פשוט דהרמב״ם לא פסיק כשמואל בהאי דינא וטעמו מדאיבעיא לן בגמרא אי גרושין עושה הקמה או שתיקה ובעיין לא פשיט ממתניתן דארוס האחרון מפר עם האב ואם איתא דגירושין כהקמה היאך מצי אחרון להפר מאי דקיים הראשון ודחינן דהכא במאי עסקינן שלא שמע הארוס הראשון והבעי׳ נשארה בספיקא ואם איתא להא דשמואל דמפרש מתני׳ אפי׳ בנראו לארוס ראשון דהיינו ששמעה הוה הבעיא נפשטת ממתניתין ואזלה לה הדחייה אלא ודאי דלא קי״ל כשמואל בזה וכבר הביא הר״ן דף ע״ב הוכחה זאת להרשב״א דס״ל דבאמת נפשטת הבעיא מהא דשמואל והרמב״ן ס״ל דאינה נפשטת ונראה דלדידיה לא קי״ל כשמואל א״כ גם הרמב״ם דפוסק דהבעיא אינה נפשטת נ״ל דלא קי״ל כשמואל וכמו שכתבנו ויש מזה קושיא על דברי הטור כיון שגם הוא ס״ל דהבעיא לא נפשטה למה פסק כשמואל דאפילו נדרים ששמע הראשון מפר האב עם האחרון דהיינו דבריו סותרים זא״ז ונ״ל דדברי שמואל אינם הלכה לענין מה שאמר דבריו על התניא דהיינו בגירושין דבזה צריך דוקא שלא נראו לארוס ראשון אבל לענין מיתה שפיר קי״ל כותיה אפי׳ בנראו כנ״ל לדעת הטור וצ״ע ואין להקשות על מ״ש הרמב״ם שמע ארוס ראשון והפר ומת ואח״כ שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה ואחרון מפירין נדריה הרי לא אכפת לן בשמע הראשון התם שאני דכיון ששמע הראשון ועשה את שלו שהפר לא מקרי כלל נדרים שנראו לארוס ראשון דכאן נסתלק הראשון ועשה את שלו ומהראוי היה שהאב עצמו יפר אחר מיתת הראשון דנתרוקן לו רשות הבעל אלא דכיון שיש עכשיו ארוס אחרון צריך האב לשתף אותו ולא יפיר זולתו משא״כ בנראו לראשון דהיינו ששמע ושתק דעד מיתתו היתה ההפרה תלויה בו ולא הפרו יש לנו לומר כיון שלא הפר הוה כאלו קיים בפירוש ולא יועיל הפרת האחרון במקומו אלא דשמואל יליף דמהני מקרא דעליה והרמב״ם לא ס״ל כן בדרשא דעליה מטעם שכתבנו והכל נכון לדעת הרמב״ם וע״כ יש להחמיר להלכה כדעת הרמב״ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון כנ״ל: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ד)

ס״ק כ״ה — the error bears only on the words

« הקמתו הקמה. כיון שעל כל פנים יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוה שפיר שמיעה ולא דמי לההיא דסעיף כ״א שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו׳: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ה)

ס״ק כ״ו — the ground of those who forbid after an upholding

« וי״א דאין חכם כו׳. הטעם דכל אשה אינה נודרת רק על דעת בעלה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ו)

ס״ק כ״ז — he is in any case fit to hear

« בלא שמיעה. זה דעת רמב״ם וטעמו כיון שעכ״פ ראוי הוא לשמיעה כמו שאמרו כל הראוי לבילה כו׳ ע״כ יכול להפר בלא שמיעה שיאמר כל נדרים שנדרת יהיו מופרים ולא שמען ובגמרא הוי [דין] זה איבעיא להו ולא איפשטא רק שבדרך את״ל אמרו שמפיר והרמב״ם פוסק בכל מקום כפי האת״ל ופרכינן בגמרא ממ״ש לעיל סעיף י׳ דרך ת״ח כו׳ והא לא שמע ומשנינן דמפר כדי לבדוק בה אם יש שם נדר וכשתספר לפניו אז ישמע ויפר לה והיש חולקין הוא הרא״ש דאינו פוסק כאם תמצי לומר ובפרישה כתב טעם הרמב״ם דשמע אביה כתיב ולא כתיב בבעל ושמע ואיזה תלמיד טועה כתבו דבהדיא כתיב ושמע אישה אלא דבגמרא מיבעיא אי ושמע אישה דוקא או לאו דוקא וברמב״ם כתוב בהדיא בזה דבעל ואב שוין: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ז)

ס״ק כ״ח — the verse: what has not come into being is not included

« קודם שתדור. הטעם דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו את שלא בא לכלל הקם שלא בא לעולם לא בא לכלל הפר: ומ״ש שתלוי בזמן כו׳ אבל בהתרת חכם מבואר בסימן רכ״ח סעיף י״ז דאפילו בכה״ג לא יתיר עד שיחול: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ח)

ס״ק כ״ט — the exegesis of the word “her”

« ויש חולקין. דכתיב אותה ולא חברתה עמה כדדריש רבי יהודה אותה גבי סוטה ודעה ראשונה ס״ל דחכמים חולקין על רבי יהודה בדרשה דאותה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ט)

ס״ק ל — the verse excludes the agent, against the general rule

« לעשות שליח. דכתיב אישה יקימנו וגו׳ ולא שלוחו ואע״ג דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו הכא שאני דגלי קרא ובטור סיים כאן אפילו בנדרים שנדרה כבר וקשה פשיטא וכי ס״ד שיהא השליח עדיף מעצמו שאינו מפר עד שתדור וי״ל דבגמרא איתא כל נדרים שתדור אשתי עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהא מופרין ת״ל אישה יקימנו ואישה יפירנו דברי ר׳ יאשיה א״ל רבי יונתן מצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו משמע דע״כ לא אסר ר׳ יאשיה אלא באם השליח עושה ב׳ דברים דהיינו שמיעת הנדר וגם ההפרה אבל בא׳ מהן לא קמ״ל הטור דאינו כן וה״ק ל״מ אם יעשה השליח ב׳ דברים דהיינו שמיעת הנדר ואחר כך יפר אותה אלא אפילו אם שמעו הוא עצמו והשליח לא יעשה רק ההפרה ובריית׳ דנקט ב׳ דברים הוא להודיעך כחו דר׳ יונתן דמתיר אפילו בזה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל)

ס״ק ל״א — the requirement of intent from the word “her”

« צריך שיכוין לשם האשה. דיניא אותה דוקא הוא אותה: ומ״ש כי כן אמרו לו בגמרא דף ס׳ אמרינן למימרא דיניא אותה דוקא והא גבי קריעה דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא א״ל מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה לא קשיא הא בסתם הא במפרש סתם היינו שלא על בנו ולא על אביו וכן גבי הפרה שלא נתכוין לא לאשתו ולא לבתו אלא סתם למי שהוא ומפרש היינו שהפר בפירוש לשם בתו שהיה סבור שהיא בתו כן הוא לפירש״י ותוספות שם אבל הר״ן והרא״ש פירשו דגבי סתם ג״כ סבר שהיא בתו אלא שלא פירש בפירוש בפה שעושה כן לשם בתו ומדברי הטור כאן מבואר כרש״י ותוספות שזכרנו ע״כ לא כתב בסמוך אח״כ גבי סתם דסבר שהיא בתו אלא כתב א״ל נדרה אשה בתוך ביתך סתם והפר הוה הפרה משמע דלא סבור שהיא בתו וכן לקמן סימן ש״מ לגבי קריעה השוה להדדי אמרו לו מת אביך וקרע או שא״ל מת סתם וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו דלא יצא אם הוא לאחר כדי דבור והיינו כמו שכתוב כאן ולכאורה קשה למה כתב שלא כדעת אביו שזכרנו ונ״ל כוונתו לפי שאחר שמתרץ שם בגמ׳ הא בסתם הא במפרש אח״כ גרסינן רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור ופירש הר״ן דרב אשי לא בא לחלוק על תירוץ הראשון בסתם כו׳ ויש מפרשים דרב אשי בא לחלוק על חילוק דסתם ומפרש כמו שהביא ב״י סי׳ ש״מ להרי״ף והרא״ש על כן הכריע רבינו דלפי אותן שמפרשים שרב אשי חולק היינו אם נפרש בפירוש הרא״ש שזכרנו דבסתם הוה הפרה אפילו אם סבור שהיא בתו דזה לא נראה לרב אשי אבל אם נפרש הא בסתם כפירש״י ותוספות שזכרנו שנתכוין למי שהוא זהו מסתבר דמועיל ורב אשי ודאי לא פליג עליה ואם כן אין הטור חולק על הרא״ש דהרא״ש אזיל לטעמיה שרב אשי חולק על תירוץ הא בסתם כן נראה לי אבל מדברי רמ״א כאן משמע שסובר כפירוש הרא״ש דוקא באמירה בפירוש תליא מילתא ולא כדעת הטור נראה שהכריע כן כיון דלקמן סי׳ ש״מ פסק כן בש״ע סעיף כ״ד דבאמירא תליא מילתא ולפי הנראה יש לחלק לענין הלכה דלענין הפרה שהיא דאורייתא יש להחמיר דלא הוה הפרה אפילו בלא אמירה אלא אם הוא טועה שהיא בתו הוה כמפרש אלא אם כן מפר סתם למי שהוא נודר אבל גבי קריעה שהוא דרבנן יש לסמוך להקל כמו שכתב בש״ע לקמן כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״א)

ס״ק ל״ב — the mishnaic source, from the widow’s vow

« אע״פ שנשאת כו׳. במתניתין יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו׳ דפשיטא דקיים וכי מי יפר לה אלא דקמ״ל כה״ג דלא מצי מפר אחר הנשואין ויש לתמוה הא אוקימנא האי קרא לעיל בסעיף ח׳ למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו התוספות כן בכתובות ואסיקנא בתימה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ב)

ס״ק ל״ג — the principle holds only for release by a sage

« ואין אומרים בהפרה כו׳. דדוקא גבי התרת נדר אמרינן כן דחכם שמתיר עוקר הנדר מעיקרו אבל בבעל מיגז גייז מכאן ולהלאה. ר״ן: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ג)

ס״ק ל״ד — the disputants’ scriptural reading

« דאם קיים קצתו כו׳. דגבי קיום כתיב יקימנו משמע מקצת ממנו אבל יפירנו ליכא למידרש הכי אלא יפירנו משמע כולו: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ד)

ס״ק ל״ה — the ground, in the Beit Yosef’s name

« וכל לשון שיאמר שמורה שקיים כו׳. הטעם בב״י בשם הרא״ש כיון שאם שתק ביום שמעו הוי מקיים מועיל בו לשון כל דהו לשלא יוכל להפר עוד אפי׳ בו ביום עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ה)

ס״ק ל״ו — the difficulty drawn from seif 55

« עקירת הנדר מעיקרו. יש להקשות ממה שכתב בסי׳ זה סעיף נ״א שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו וכן הוא תלמוד ערוך בפרק נערה דבעל מיגז גייז נראה דכאן אמר שהבעל אומר הלשון שיהיה מכאן ולהבא כאילו לא נדר מעולם דהיינו שיהיה לה רשות לעשות מה שתרצה וזה יש לו כח לעשות אבל לא יועיל למפרע כאילו לא נדרה מעולם כמו שהוא בהתרת חכם: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ו)

ס״ק ל״ז — the upholding has nothing left to bear upon

« הרי זה מופר. כיון דלא חלה ההקמה אלא א״כ חלה הפרה תחלה על מה תחול ההקמה וי״א ס״ל דחלו שניהם ולא ידעינן אם הוקם ואם הופר ואזלינן לחומרא דבעיא ולא אפשטא היא: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ז)

ס״ק ל״ח — which reading should stand, in the Tur as well

« קיים ומופר ליכי. כן צריך להיות גם בטור ולא כיש נוסחאות קיים ליכי ומופר ליכי דכן כתב הרא״ש וז״ל כיון שלא אמר ליכי אלא פעם אחת הרי זה בבת אחת ובר״ן כתוב שלאותה גירסא בגמרא שתי פעמים ליכי צריך לומר שאמר בפירוש בלשון זה קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת שאמר לשון כולל את שתיהן שיהיו אחד וכיון דהטור כתב אמר בבת אחת קיים ליכי ומופר ליכי אי אפשר לומר שהבעל אמר האי לישנא של בבת אחת וא״כ במאי כוללן להיות אחד אלא על כרחך דבטור צריך להיות חד פעם ליכי ודבר זה הוא בעיא בגמ׳ ופירש הרא״ש דמספקא ליה אי אזלינן בתר ל׳ ראשון או דלמא כיון שאמרן בבת אחת חלו שניהם ולא ידעינן אי הוקם אי הופר ופשטינן מהא דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אינו אפילו בבת אחת פירוש המקדש ב׳ אחיות בפעם אחת אין אחת מהן מקודשת כיון דלא מצי לקידושינהו בזה אחר זה ה״נ כיון דהפרה ליתא בתר הקמה גם בבת אחת ליתא ע״כ משמע מזה דלגמרי אין כאן הפרה ולא הקמה אלא יכול לספר או לקיים עדיין ולא אזלינן לחומרא ולומר דהוה הקמה כי ההיא דלעיל דהא כאן מדמינן לה להא דרב׳ ושם בטלו דבריו לגמרי ואפי׳ לחומרא אין אחת מקודשת וכן כתב בפרישה דכאן יעשה מה שירצה כן נ״ל לדעת הטור אבל לרמב״ם דהוה קיום נראה דעתו דעדיפא הכא ממקדש אחיות כיון דאמר תחילה קיים ואחר כך מופר אלא דליכי קאי על שניהם ע״כ קיום ודאי לא בטיל אלא דמבעיא אי יש כח במופר לבטלו אי לא ועל זה פשיטא דל׳ מבטלו כמו בזה אחר זה מה שאין כן בשתי אחיות שאפילו אומר רחל ולאה מקודשות לי כיון שלשון מקודשות הוא לשון רבים וקאי על שניהם אין אחת מהן מקודשת מה שאין כן בלשון ליכי שאינו לשון רבים לומר דקאי על תרוייהו ולא מייתי ראייה מקדושי אחיות אלא למה שאמרו דכל שאינו בבת אחת כו׳. אבל מכל מקום אין בבת אחת דנדרים שוה ממש לבת אחת דקדושי אחיות ובזה ניחא מה שהוקשה לבית יוסף על הרמב״ם: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ח)

ס״ק ל״ט — the question as the Gemara poses it

« קיים ליכי היום. בגמרא מספקא ואמר מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דלמא הא לא אמר לה אם תמצי לומר הא לא אמר לה והוי קיום מופר ליכי למחר מהו מי אמרינן למחר לא מצי מפר כיון דקיימיה היום או דלמא כיון דלא אמר בפירוש קיים ליכי היום מופר לך למחר מהיום קאמר ואם תמצי לומר כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי ומחר אינו זמן הפרה קיים ליכי שעה מי הוה כאומר מופר לאחר שעה או דלמא הא לא אמר אם תמצי לומר הא לא אמר והוי קיום מיהו אם אמר לה מופר ליכי לאחר שעה מהו מי אמרינן כיון דקיימו שעה הוי קיום לעולם או דלמא כיון דכולי יומא בר הקמה ובר הפרה כי אמר לה מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא דהוי קיום בכולהו ובטור לא העתיק הבעיא השלישית דהיינו קיים ליכי לאחר שעה כיון דאחר כך בבעיא רביעית אמרינן אפילו אמר בפירוש ומופר לאחר שעה לא מהני כל שכן אם לא אמרו ומו״ח ז״ל כתב שיש להגיה גם הך מילתא בטור ולא דק. אבל הרמב״ם חשיב גם בעיא השלישית דהיינו מה שהעתיק כאן בש״ע בסעיף מ״ז כי הוא מחלק בין השלש בעיות ראשונות להאחרונה דבכל הראשונות פוסק גם כן כטור דהוי קיום אלא דלאו מטעמיה דהטור לא פוסק כן אלא מכח חומרא דלא אפשיטא ורמב״ם פוסק כאת״ל שזכרנו והוה כאפשיטא כי כן דרכו בכל מקום אלא בבעיא בתרא דלא אפשיטא כתב ג״כ דהוה ספק כמו הטור ע״כ הוצרך הרמב״ם להביא בעיא השלישית להורות שאין בה ספק כמו ברביעית זה נראה פשוט: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ט)

ס״ק מ — he contests the Rama’s gloss

« אינו מופר. היינו כמו האם תמצי לומר שזכרנו ודברי רמ״א שהגיה וי״א דהוה קיום תמוהים מאד דהלא גם דעה הראשונה ס״ל כך דהא דכתב אינו מופר אין פירושו שיכול על כל פנים עוד להפר היום בפעם אחרת דהא בהדיא אמרינן בגמרא אם תמצי לומר כיון דקיימיה היום כמאן דאיתא דמי וממילא לא מהני ליה תו שום הפרה וכ״כ הר״ן והרא״ש בהדיא א״כ במה פליג הי״א שהוא הטור על דעה האחת שהיא דעת רמב״ם וכ״כ ב״י בהדיא בשם רמב״ם דבכולהו הוי קיום כו׳ ונראה דלא דק בזה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ)

ס״ק מ״א — the Gemara’s fourth question, left unresolved

« וכשעברה השעה כו׳. היינו בעיא רביעית דלעיל דלא אפשיטא׳ אף על גב דשם אמרינן דבחד זימנא אמר ג״כ ומופר ליכי לאחר שעה מ״מ חד טעמא הוא עם דין זה שלא אמר ההפרה אלא אחר כך: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״א)

ס״ק מ״ב — the request avails even after the day of the upholding

« הרי זה נשאל לחכם. פירוש אפילו אחר יום ההקמה דכיון שאינו יכול להפר הוה כמי שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום ומפר אפילו אחר כמה ימים רק שיפיר ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה וי״א ס״ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי מפר: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ב)

ס״ק מ״ג — the comparison with siman 228, seif 47

« חל השני. דבר זה דומה למה שכתב סימן רכ״ח סעיף מ״ז אם נשבע על דבר אחד פעמים ועיין מ״ש שם: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ג)

ס״ק מ״ד — what “attaching” means

« והתפיס אחר. פירוש שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ד)

ס״ק מ״ה — why there is no contradiction with seif 37

« שאין הבעל והאב עוקרין. עיין מ״ש בסעיף ל״ז דלא קשיא מהכא: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ה)

ס״ק מ״ו — his wife is as his own body

« הבעל נעשה שליח. הטעם שאשתו כגופו וכאילו היא עצמה שם אבל אדם אחר לא דצריך הנודר לבוא לפני ב״ד כמ״ש בסי׳ רכ״ח סעיף י״ז: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ו)

ס״ק מ״ז — the ground drawn from the Ran

« שלשה מקובצים. הטעם בר״ן דף ח׳ כיון דמחוורתא דצריך שיהיה הנודר בפני ב״ד אלא דגבי בעל הקילו לא הקילו אלא אם כן כבר מקובצים אבל לעשות מעשה כולי האי שיקבצם מתחלה בשביל זה לא שרי ובטור הביא תחלה דעת הר״א ממי״ץ טעם אחר על ג׳ מקובצים לפי שיטתו שם: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ז)

ס״ק מ״ח — the Sifré’s source: father and husband on one footing

« שגם האב כו׳. דהכי איתא בספרי מדכתיב בין איש לאשתו ובין אב לבתו מקיש אב לבעל ויש מי שמתיר הוא הרמב״ם שכתב דלא קי״ל כהך ספרי כיון שבתלמוד בבלי וירושלמי לא נזכר מזה ופשוטו של פסוק משמע דדוקא בבעל צריך עינוי נפש ולא שאר נדרים ולא באב. ויש מי שחולק הוא רבינו יחיאל בטור וטעמא דעושה פשרה בין תלמוד לספרי דבספרי מיירי אחר שנתארסה שכיון שאין האב מפר אז עם הבעל אלא עינוי נפש ע״כ אפי׳ נתגרשה וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר האב מה שלא היה יכול להפר קודם לכן ונראה פשוט דה״ה בדברים שבינו לבינה הוי כעינוי נפש גם גבי אב דהא בספרי מקיש אב לבעל ואין היקש למחצה ולא כמ״ש בפרישה דדוקא בעינוי נפש קאמר וטרח למצא טעם על זה ולי נראה כמו שזכרנו והא דנקט רבינו יחיאל עינוי נפש אמתניתין דר״פ בתרא דנדרים קאי דלא נקט גם גבי בעל רק עינוי נפש ובאמת ה״ה בבינו לבינה וכ״כ הרא״ש בהדיא שם: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ח)

ס״ק מ״ט — the mishnaic dispute on washing and adornment

« וי״א דרחיצה וקישוט כו׳. במתניתין פליגי בזה ת״ק ס״ל דהויין עינוי נפש ורבי יוסי ס״ל דהויין דברים שבינו לבינה ופסקו הר״ן והרא״ש כת״ק והרמב״ן הביא הרא״ש משמו דפסק כר׳ יוסי וגם הרמב״ם פסק כר׳ יוסי אלא שחילק ביניהם דברחיצה פסק כת״ק ובקישוט פסק כר״י והוא תמוה וטרח בית יוסף לתרץ אליביה בדוחק ע״כ לא הביא כאן כדבריו אלא כדעת הרמב״ן. ומו״ח ז״ל הוקשה לו על מה שכתב הש״ע דרחיצה וקישוט שוין לפי הי״א והוא דלא כמאן וכתב שיש ט״ס כאן בש״ע ול״נ דהש״ע לא נתכוין אלא להביא דעת הרמב״ן וכן בסעיף ס׳ פליגי בפלוגתא זאת אי הלכה כת״ק או כר״י: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ט)

ס״ק נ — one day, else it would be no vow

« פירות העולם כו׳. היינו ליום אחד דאל״כ לא הוה נדר כלל כדאיתא בסי׳ רל״ב סעיף ה׳: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ)

ס״ק נ״א — “bad” means what harms her health

« שהוא רע לה. נראה לי פירושו שהוא מזיק לה בבריאותה אבל מ״מ יש לה חשק לאכלו ודומה לזה איתא לגבי בהמה בפרק כיצד הרגל (דף כ׳) לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטור והתם קאי אבריאות שלה וה״נ כן הוא אבל דבר שהוא רע בעיניה לאכלו מצד שאינה חפצה בו למה יקרא עינוי נפש וע״כ כ׳ בסעיף ס״ג ועל השני אינה מצטערת כו׳ והבית יוסף דחק לתרץ ההיא אהך דהכא בשני תירוצים ולפי מה שכתבתי ליכא קושיא כלל: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״א)

ס״ק נ״ב — the Rambam writes “or that she did not taste it”

« ולא טעמה כו׳. ברמב״ם כתוב או שלא טעמה וכן משמע בתוספות שהביא בית יוסף בזה וכן יש לפרש גם לשון זה דולא טעמה פי׳ או לא טעמה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״ב)

ס״ק נ״ג — the Tur writes “and he annulled,” without specifying

« והפר לשתיהן. בטור כתבו והפר סתם והיינו הך דהא איתא בסעיף ל״ו בשם יש חולקין דהופר מקצתו לא הופר כלל וכבר כתבתי בסעיף הקודם לזה שלא תקשה משם לכאן במה שכתב אינה מצטערת כו׳: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״ג)

ס״ק נ״ד — the two views continue those of seif 60

« שאיני נהנה לבריות. פי׳ מן הבריות והדעה הא׳ ס״ל כמו דעה בסעיף ס׳ דאם אסרה פירות של איש אחד דהוה עינוי נפש דהלכה כת״ק. ודעה הב׳ דכאן ס״ל כרמב״ם דסעיף ס׳ דהלכה כרבי יוסי אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה היא דעת הרא״ש בטור והרא״ש ס״ל כדעה הראשונה דסעיף ס׳ וצ״ע ובפרישה מחלק בין מזכיר פירות להנאה סתם ולא עיין בגמ׳ דף פ״ב דפריך מאומר פירות פלוני עלי לאומר הנאת פלוני עלי כו׳: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״ד)

ס״ק נ״ה — what the Tur concludes on the second view

« אלא דברים שבינו לבינה. בטור סיים לפי דעה זאת ואינו מפר אלא בעודה תחתיו וקשה הא כתב לעיל סעיף נ״ה דבנדרים שבינה לבינו הוי הפרה אפילו לאחר שתתגרש כל זמן שלא ניסת ובפרישה תירץ דהאי בעודה תחתיו פירושו אפילו אחר הגט כל שראויה להיות תחתיו ולא נ״ל כן אלא גם לו אסורה וכעין שנפרש בסעיף ס״ט ה״נ כן הוא: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״ה)

ס״ק נ״ו — once divorced, he is among “people”

« חל הנדר גם עליו. דאז הוה הבעל בכלל בריות דהכי נדרה שאיני נהנה לכל אדם דמתקרי בריות בשעת הנאה והפרה מהני בזה דאף על גב דהשתא לא הוי עינוי נפש הואיל ויבוא לידי עינוי נפש לכשתתגרש כן כתב הרא״ש ופשוט דההפרה מהני אפי׳ לאחרים כדין כל עינוי נפש: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״ו)

ס״ק נ״ז — one does not feed a man what is forbidden to him

« הנאת תשמישך עלי. דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ודוקא באומרת גופך להנאת תשמיש עלי דאל״כ אין הנדר חל כיון שאין בו ממש כן הוא דעת הרשב״א אבל התוס׳ כתבו דאף על גב דלא אמרה בפירוש כן אנו מתרצים הלשון לחומרא וכאלו אמרה גופך כו׳ כן כתב בית יוסף בשם ריב״ש ומלשון הש״ע משמע לחומרא כדעת התוס׳: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״ז)

ס״ק נ״ח — the formula by which the vow does not take hold

« שלא לקרב אל אשתו. פי׳ שאומר בלשון שאין הנדר חל כיון שמשועבד לה כמו שכתב סעיף הקודם אלא דכאן שמחלה לו שעבודה מהני שהנדר קיים: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״ח)

ס״ק נ״ט — the close formulation the Tur reports

« אסרה עליה תשמיש כל אדם. בטור כתוב בזה ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם כו׳ והקשה בית יוסף דאיפכא הל״ל קונם תשמיש כל העולם [עלי] דהא ל׳ קונם תשמישי כו׳ לא מהני כיון שמשועבדת לו כדלעיל ועוד הקשה במה שסיים הטור עד שתתגרש ואז אסורה לו גם כן הא כתב לעיל דברים שבינו לבינה מותר אפילו לאחר שתתגרש עד שתנשא לאחר וכתב רש״ל על קושיא השניה וז״ל ולא דק דדוקא שבינו לבינה לבד אבל הכא שאסרה כל העולם עליה אלא שהוא נכלל ביניהם מש״ה אפילו הוא מפר חלקו אינו מופר אלא בעודה תחתיו ומיד שתתגרש הרי הוא כשאר כל אדם עכ״ל וכתבו בפרישה ומו״ח ז״ל דבזה מתורץ גם קושיא הראשונה דשפיר חל הנדר אע״פ שהיא משועבדת לו מטעם שהוא כולל ואני אומר שלא דקו רבנן אלו בהא מילתא דלזה לא מהני מה שהוא כולל וראייה מפורשת מפ׳ בתרא דנדרים (דף פ״ט) במה שמהני נדר בדבר שלא בא לעולם אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידיה איתנהו בעולם ופרכינן מי מקדשי והא משעבדי ידיה לבעל ומשנינן באומרת לכי מגרשת הרי לפניך דמה שאמרה יקדשו ידי כו׳ הוא לשון כולל שלא יהנה שום אדם בעולם ממעשה ידיה ואפ״ה פרכינן עליה דהא הם משועבדים לבעל ואף לפי ב״י שכתב לקמן סימן זה דהאי יקדשו ידי לעושיהן היינו שאומרת על פיך יהיו אסורות כהקדש מדנקט תחילה שאני עושה על פיך מ״מ מוכח מדברי הרמב״ם כמו שכתבתי שהרי הביא בית יוסף בשמו וז״ל יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר ממעשה ידיה מפני שהם משועבדים לו עכ״ל הרי כתב בפירוש שגם אם אמרה לשון זה לחוד יקדשו ידי כו׳ שהוא לשון כולל ולא זכר שום דבר יותר ואפ״ה כתב שהם משועבדים לו ועוד ראייה ממה שאמרו בנדרים (דף פ״א) האומרת איני משמש מטתי יפר ופריך אי באומרת הנאת תשמישי עליך הא משועבדת לו כו׳ הרי לפניך שאמרה לשון כולל איסור תשמיש על כל עולם ואפ״ה אינו נדר בלשון תשמישי עליך דאם לא כן ה״ל לתרוצי בכך ולומר דכיון שאמר לשון זה שהוא כולל מבטל השעבוד אלא פשוט דלא מהני לשון כולל לבטל שיעבוד שלו ובכוונה כתב רש״ל תירוץ שלו דוקא על קושיא השנייה של הבית יוסף ולא הביא לתרץ הראשונה ועל כן יפה עשה הש״ע כאן שלא העתיק כאן כלשון הטור ונ״ל פשוט שגם הטור לא נתכוין שאמרה דוקא לשון זה קונם תשמישי כו׳ אלא לסימנא בעלמא נקטי׳ כלומר שאמרה בענין שתשמישה נאסר על כל העולם וכן כתבו הרא״ש והר״ן בפירוש בזה שאסרה הנאת תשמיש כל העולם עליה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק נ״ט)

ס״ק ס — the contrast with seif 65

« יפר חלקו. א״ל הא אמרינן בסעיף ס״ה דבעל אינו בכלל הבריות בגמרא (דף פ״ג) פריך לה ומשני שאני הכא שמוכחא מילתא דאהתירא קא מתכונה פי׳ דהא בלא״ה אסור עליה תשמיש שאר אדם אלא אבעל מיכוונה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס)

ס״ק ס״א — what the Tur implies for afterwards

« אסורה בתשמיש כל אדם. משמע אפילו מבעל וכמו שכתוב הטור בפירוש וכמו שכתבתי בסמוך בשם רש״ל דלאחר הגט הוי בעלה בכלל כל אדם ולא הוה כשאר דברים שבינו לבינה וכן מבואר מלשון המשנה שאמרה יפר ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים דאי הוה כשאר בינו לבינה הוי לישנא יתירא במשנה שאמרה ותהא משמשתו דכבר שמעינן לה מיפר אלא על כרחך דאיסורא קמ״ל שאין לה היתר תשמיש אלא בעודה תחתיו וא״כ תהא נטולה מן היהודים ובעלה בכלל ומטעם [זה] יפה כתב הטור בדין שזכר הש״ע סעיף ס״ה ואינו מפר אלא בעודה תחתיו כי אחר כך נכלל באיסור עם שאר הבריות ובעל הפרישה לא דק שם כמו שכתבתי שם: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס״א)

ס״ק ס״ב — the Tur’s conclusion on the duration

« שבינו לבינה. בטור סיים ואינו מפר לעולם אלא בעודה תחתיו פי׳ בית יוסף כל זמן שראויה תחתיו אפילו גירשה ואין זה לשון דחוק דהא כפל לשונו וכתב ואינו מפר לעולם דהיינו שלא מהני ליה לעולם כשתנשא לאחר אלא כל זמן שתוכל להיות תחתיו: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס״ב)

ס״ק ס״ג — the Perishah’s objection, and the answer

« שמא יגרשנה כו׳. בפרישה הקשה אמאי לא נימא הכי גם בסעיף ס״ז באומרת הנאת תשמישי עליך אין צריך להפר אמאי לא נימא גם שם שמא יגרשנה ויחול הנדר וכן קשה בסעיף ע״ג בנדרה שלא לרחוץ כו׳ ותירץ דבאמת גם שם הוה דינא הכי אלא דשם מיירי באינו מקפיד על מה שיהיה אחר הגירושין והטור נקט זה כאן כיון דבגמרא איתא כן לענין זה ולא ניחא לי בכך דהא בנדרים (דף פ״א) איתא ושלא אשמש מטתי יפר ופריך היכי דמי אילימא דאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה כו׳ משמע דאין צריך כלל הפרה בזה על כן נראה דלא מהני גירושין אלא במעשה ידיה דוקא דהא בגמרא דנדרים (דף פ״ו) פרכינן על מה דאמרינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן דמהני לכי מגרשה הא אין בידה שיגרשה בעלה ומשני רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דכקדושת הגוף דמיין כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד פי׳ הר״ן כגון אם עשה שורו אפותיקי לבעל חובו והקדישו אח״כ למזבח מפקיע אותו הקדש שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר והוא כשר לקרבן ולא הוה גזל כיון דלא הוי קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא עכ״ל מבואר דדוקא במידי דאין לו עליו אלא שעבוד גוביינא בעלמא אתי הקדש ומפקיע והכי נמי במעשה ידיה שאין קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא דזה ודאי שהאשה יכולה ליתן לבעלה ממעות ממה שיש לה בעד המלאכה שחייבת לו לעשות ולא תעשה מלאכה ותו דהא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ע״כ אתי הקדש ומפקיע אותו שעבוד וכן אם אמרה ל׳ קונם שהוא כהקדש מה שאין כן במה שגופה משתעבד לבעל לתשמיש או לרחוץ פניו ידיו ורגליו שהם חיוב משום חיבה וא״א לה להסתלק מזה בשום אופן ודאי לא מהני לשון הקדש או קונם להפקיע חוב שלו עליה וכן מבואר עוד בתוס׳ פרק השולח (גיטין דף מ׳) כתבו באם הקדיש המזיק את השור שהזיק אינו קדוש מצד הדין כיון שאינו יכול לסלוקי בזוזי ע״כ אין ההקדש מפקיע שעבוד כזה וכ״ש כאן באשה בדברים דלא שייכא במעות שאין הקדש וקונם מפקיע אותו ע״כ אפי׳ מגרשה לא חייל הנדר כיון דאין בידה להתגרש הוה דבר שלא בא לעולם ולא אסרי׳ בגמ׳ אלא במעשה ידיה דאפי׳ בעודה תחתיו מתחיל האיסור מן הדין דהקדש מפקיע השעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל כדאיתא בפרק אע״פ ע״כ מהני לכל הפחות אחר שתתגרש מה שאין כן בדבר התלוי בגופה שאין ההקדש מפקיע כלל בעודה תחתיו גם לאחר הגירושין לא חל דהוה דבר שלא בא לעולם ול״ד למ״ש בסעיף ס״ד לפי דברי הטור דלהרא״ש אחר הגירושין אסורה לבעלה דהתם שאני שהוא נכלל עם שאר כל אדם ומהיום מתחיל האיסור לכל אדם אלא שהוא אינו נכלל עמהם עד אחר הגט וכמ״ש בסעיף ס״ט ובזה ניחא שלא זכרו בגמרא ובפוסקים להך שמא יגרשנה אלא במעשה ידיה בלבד כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס״ג)

ס״ק ס״ד — the required formula, in the Tur’s name

« ודוקא שאמרה יקדשו כו׳. כ״כ הטור דאל״כ אינה יכולה לאסור מעשה ידיה שלא באו לעולם ובסימן רל״ט מביא ב״י בשם הר״ן דלאו דוקא שתאמר כן אלא צריך שתזכיר הידים דהידים איתנהו בעולם וב״י בשם רמב״ם כתב כאן דגם בנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה הוה דינה כמו באומרת יקדשו ידי לעושיהן ונתן בו טעם נכון וכ״פ בא״ע סימן פ״א ולא כפסק רמ״א כאן: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס״ד)

ס״ק ס״ה — the reference to what he wrote at seif 71

« נדרה שלא לרחוץ. כתבתי מזה בסעיף ע״א שזה דומה להנאת תשמישי עליך: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס״ה)

ס״ק ס״ו — the argument from the remedy’s harshness is set aside

« אין הבעל יכול להפר. אף על פי שהסם קשה לגופה והעיבור מכחיש יפיה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס״ו)

The Ba’er Hetev — 62 ס״ק

The Ba’er Hetev is here an abridgement: he reports the Shakh and the Taz, and almost always says so by name. His entries are brief, and often clear.

ס״ק א — the two categories, from the Shakh

« בתו. האב והבעל מפירין דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סנ״ה ונ״ח וה״ה שבועת בתו ואשתו כדלקמן סל״ו. ש״ך (אבל החכם מתיר כל הנדרים): » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק א)

ס״ק ב — what the Taz draws from the agent carrying the גט

« לידה. כתב הט״ז נ״ל דקאי אעושה שליח להולכה דקי״ל בא״ע סימן ק״מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו ובנדרה עד״ר כתב הרא״ש דאפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לידור עד״ר ומשמע דה״ה אם נתן האב רשות לבתו לידור עד״ר אפ״ה יכול להפר. ש״ך. וכתב עוד דבמגורשת מספק אפילו בדיעבד אינו מופר: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ב)

ס״ק ג — retroactive divorce, from the Shakh

« תנאי. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ג)

ס״ק ד — קידושין do not take hold in the כרת class

« באיסור. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף על פי שיש בה כרת כשבא עליה מ״מ קידושין תופסין בה וזה פשוט. ט״ז ועיין בא״ע סימן י״ח ומ״ד: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ד)

ס״ק ה — the Egyptian and the Edomite, with the Shakh’s addition

« עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך ג׳ דורות וקדושין תופסין בהם וכתב הש״ך מ״ש המחבר לשון דיעבד והפר לה היינו משום דנשואיה איסור לא יפר לכתחלה דהא כל שעתה בעמוד והוצא קאי ועיין בא״ע סי׳ צ״ה: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ה)

ס״ק ו — in partnership now; but once married, not

« קודם. מפירין עכשיו בשותפות אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין כ״כ הרא״ש: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ו)

ס״ק ז — the Bach holds to the stringency

« וי״א. וכתב הב״ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ״ש ב׳ דעות ולא הכריע גם ממ״ש דעת הא׳ בסתם ודעת הב׳ בל׳ י״א: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ז)

ס״ק ח — even if the father died after the betrothal

« להפר. ואפי׳ מת האב אחר שנתארסה דינה הכי כדלקמן סט״ו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ח)

ס״ק ט — releasing the upholding that same day, from the Shakh

« ונשאל. כ׳ הש״ך ונ״ל אפי׳ נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר וכתב הט״ז אע״ג דבסעיף כ״ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל לא בארוסה שצריך שותפות: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ט)

ס״ק י — the מאמר is only rabbinic

« מאמר. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע״ל סי״א: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק י)

ס״ק י״א — the handing over counts as entry for what is vowed since

« יצתה. והבעל מיפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה דאינו מיפר בקודמין וכ׳ הט״ז דאף לדעת הי״א דאינו מיפר עד שתכנס לחופה. נ״ל דאז אף אותן הנדרים שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה יכול להפר ואין זה נקרא מיפר בקודמין כיון שאף אותה השעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפר לה אז עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — even if the father annulled before she came of age

« לבדו. ואפי׳ הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפילו להי״א לעיל ס״ה שכל א׳ מיפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר בלא שמיעת הבעל משא״כ הכא ובגרות דמי למיתה (דלקמן סעיף ט״ו) וה״ה נדר אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אח״כ דכיון שבגרה ויצאה מרשות האב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — the husband does not annul what preceded

« יכול. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן ואף על גב דארוס מפיר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל ס״ה היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות האב א״כ אין הבעל יכול להפר לבדו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק י״ג)

ס״ק י״ד — why the formula says “since I betrothed you”

« משארסתיך. ואע״ג דהארוס יכול להפר אפי׳ הנדרים שנדרה קודם שנתארסה מ״מ אינו מוטל על הת״ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לה לבדה. פרישה וב״ח: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק י״ד)

ס״ק ט״ו — the Shakh’s reservation, left open

« אחר. כתב הש״ך משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו וצ״ע דז״א אלא לסברת הי״א דלעיל ס״ה אבל לא לסברת הרמב״ם שם: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ט״ו)

ס״ק ט״ז — the Taz disputes the Mechaber on the Rambam’s intent

« ולהרמב״ם. והט״ז חולק על המחבר וכתב דכוונת הרמב״ם אינו אלא כגון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות הארוס האחרון אבל אם אין שם ארוס שני שפיר מיפר האב לבדו עכ״ל והב״י כתב דאף לדעת הרמב״ם דוקא אם שמע אח״כ אבל שמע בחייו אע״פ שלא הפר בחייו יכול להפר אח״כ ע״ש: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ט״ז)

ס״ק י״ז — the Tur’s qualification, and the objection to it

« חוזרת. אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והשיג עליו הב״י וס״ל דאפי׳ נדרים שנדרה אחר מיתת הבעל אין האב יכול להפר וכתב הש״ך דעיקר כדעת הב״י וכן משמע בש״ס ולא כב״ח וכ״כ הט״ז ע״ש: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק י״ז)

ס״ק י״ח — the verse: “and her vows are upon her”

« האחרון. דאמר קרא ונדריה עליה אפי׳ נדרים שנראו לארוס ראשון: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק י״ח)

ס״ק י״ט — all the more so vows vowed now

« נדר. וכ״ש אותן נדרים שנדרה עכשיו שאינו יכול להפר כ״כ הט״ז והש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק י״ט)

ס״ק כ — at the father’s death she leaves his domain

« שמעו. דכיון שהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אינו יכול להפר דאין הארוס מפיר אלא בשותפות (ולא נתרוקן רשות האב לבעל): » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ)

ס״ק כ״א — the Shulchan Arukh described only the common case

« לשמוע. כתב הש״ך דאורחא דמלתא נקט דבאמת אע״ג דשמע האב ולא הפר אע״פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״א)

ס״ק כ״ב — the father spent his share by annulling in the betrothed’s lifetime

« האב. דאע״ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב מ״מ כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״ב)

ס״ק כ״ג — it is the father’s day of hearing

« שמיעה. פי׳ שמת הבעל אחר יום שמועה דאב דאילו ביום שמועה חשבינן מה שהפר האב ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו כ״כ הט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״ג)

ס״ק כ״ד — the difficulty of consistency with seif 5

« חזרה. כתב הב״ח תימא דהלא להרמב״ם לעיל ס״ה לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א׳ ולפי מה שמחלק בדרישה דהתם בחזרה ונתארסה שאני לק״מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע״ש עכ״ל הש״ך וכ״כ הט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״ד)

ס״ק כ״ה — the Taz leans to stringency, like the Rambam

« לאחר. והט״ז כתב דלהלכה יש להחמיר כדעת הרמב״ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון ע״ש: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״ה)

ס״ק כ״ו — silence kept with intent to uphold

« לצערה. ואם שותק ע״מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום. הר״ן וע״ל סמ״א: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״ו)

ס״ק כ״ז — he knows there is a law of vows and of annulment

« הקמה. כיון שעכ״פ יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוי שפיר שמיעה ול״ד לההיא דסכ״א דשם אינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו׳. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״ז)

ס״ק כ״ח — the sage uproots the vow from its origin

« לחזור. כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״ח)

ס״ק כ״ט — every woman vows only on her husband’s mind

« בעל. הטעם דכל אשה אינה נודרת אלא ע״ד בעלה. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק כ״ט)

ס״ק ל — where the husband is not before us, one releases by three

« הראשונה. והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה ע״י ג׳ הדיוטות. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל)

ס״ק ל״א — why one does not wait for Shabbat to end

« לצורך. (אע״ג דחכם אינו מתיר אלא לצורך בעל שאני) דאם לא יפר עד שתחשך לא יוכל שוב להפר. ש״ך וע״ל סל״ח: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״א)

ס״ק ל״ב — fitness to hear is required

« שומע. דראוי לשמוע בעינן: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״ב)

ס״ק ל״ג — the wording the Rosh requires for anticipated annulment

« ואח״כ. ומסיק הרא״ש שצ״ל הרי הם מופרים לכשאשמע ובענין אחר לא מועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״ג)

ס״ק ל״ד — the reference to Even HaEzer on the absence of אישות

« אישות. כמו שנתבאר בא״ע סימן מ״ג: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״ד)

ס״ק ל״ה — the Shakh’s reservation, and the reference to seif 69

« שיחול. כ׳ הש״ך דדין זה צ״ע דהא לקמן סס״ט אע״ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר׳ ירוחם המה מכוונים וז״ל דכי אמרי׳ שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדר בדברים שיש בהם עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה אבל אם תלתה בדבר שאין בו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מיפר עד שיחול הנדר עכ״ל ולענין דינא נראה דיש להחמיר באיסור דאורייתא שאינו יכול להפר עד שיחול אם לא תלתה בדבר עינוי נפש או בינו לבינה מיהו אם תלתה הנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה דאין להחמיר עכ״ל (ובהתרת חכם לעולם לא יתיר עד שיחול אפילו נדר שתלוי בזמן): » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״ה)

ס״ק ל״ו — the dispute’s scope, from the Shakh

« חולקין. אכולה מילתא קאי. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״ו)

ס״ק ל״ז — what the vague designation excludes

« וסבור. לאפוקי אם אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך אע״פ שהוא סבור שהיא בתו הוי הפרה אבל הב״ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא״ה דעת הרמב״ם ושאר פוסקים דסתם דינו כמפרש וע״ל סימן ש״מ סכ״ד עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״ז)

ס״ק ל״ח — the vow need not be detailed

« ורצה. אע״פ שלא חזר והפר לה בפי׳ הוי הפרה גם פשוט דא״צ לפרט הנדר אלא בהתרת חכם משום מילתא דאיסורא אבל הבעל מיפר לרצון אשתו אפילו במילתא דאיסורא הלכך א״צ לפרט הנדר לגבי בעל. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״ח)

ס״ק ל״ט — an upholding given in error is nothing

« כלום. כיון דבטעות הוי: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ל״ט)

ס״ק מ — what the Taz draws from the mishnah on the widow’s vow

« מופר. במה שמפר אחר הנשואין וכ׳ הט״ז דבמתני׳ יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו׳ ויש לתמוה הא אוקימנא לעיל בס״ח למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו כן החוס׳ בכתובות ואסיקנא בתימה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ)

ס״ק מ״א — these formulas avail for the sage and not for the husband

« מותר. דבכ״ג מהני גבי חכם אבל בבעל לא מהני אפי׳ בפתח וחרטה ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״א)

ס״ק מ״ב — how far his word is accepted, and where it stops

« שרואה. ונראה דה״ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן וע״ל סי׳ רל״ב סי״ב בהג״ה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״ב)

ס״ק מ״ג — in doubt, upholding stands

« קיום. כיון דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום מספק ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״ג)

ס״ק מ״ד — the Taz finds the Rama’s gloss very surprising

« וי״א. כתב הט״ז דדברי רמ״א תמוהים מאד דהא גם דעה הראשונה ס״ל כך דהא אינו מופר אין פירושו שיכול עכ״פ להפר עוד היום פעם אחרת דבהדיא אמרינן בש״ס דלא מהניא ליה תו שום הפרה וא״כ במאי פליג הרמ״א עם המחבר ונראה דלא דק בזה עכ״ל (ובנה״כ השיג עליו וכ׳ דיפה כוון הרמ״א בזה דלדעת המחבר יכול עוד להפר ע״ש): » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״ד)

ס״ק מ״ה — the day of the request serves him as the day of hearing

« ביום. היינו ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה ועל הקמתו יכול לשאול אפילו לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום כדלעיל ס״א (והי״א ס״ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי למפר) כ״כ הט״ז והש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״ה)

ס״ק מ״ו — what “attaching” means, and the relation to seif 37

« והתפיס. פי׳ שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה וא״ל מסעיף ל״ז דמשמע דהבעל עוקר הנדר מעיקרו דנהי דמיעקר עקר מ״מ ליה אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאילו לא היה כ״כ הש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״ו)

ס״ק מ״ז — the Shakh left the Mechaber’s words unresolved

« בטל. והש״ך בנה״כ הניח דברי המחבר בצ״ע בדין זה ע״ש: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״ז)

ס״ק מ״ח — the comparison with siman 228, seif 15

« שליח. כ׳ הש״ך אע״ג דאמרינן לעיל סי׳ רכ״ח סט״ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופיה דמיא ומה״ט אין הבעל מצטרף עם ב׳ להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״ח)

ס״ק מ״ט — why he shall not himself convene the court

« יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר ע״י שיקבצם וכ׳ הלבוש לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק מ״ט)

ס״ק נ — the Shakh holds the daughter is as the wife

« שמתיר. וכ׳ הש״ך דנ״ל עיקר להלכה שבתו שוה לאשתו: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ)

ס״ק נ״א — the printer’s error noted by the Bach

« דרחיצה. כ׳ הב״ח דהאי רחיצה ט״ס הוא דברחיצה ליכא מ״ד דלא הוי עינוי נפש אבל הט״ז והש״ך כתבו דאין כאן ט״ס רק דהמחבר הביא כאן דעת הרמב״ן שס״ל כן והזכירו הרא״ש ע״ש: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״א)

ס״ק נ״ב — one day, from the Taz

« העולם. פי׳ הט״ז היינו ליום א׳ דאל״כ לא הוי נדר כלל כמ״ש בסי׳ רל״ב ס״ה והש״ך כ׳ אם אמרה קונם פירות עולם עלי משמע דהרמב״ם מודה דהוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש א׳ לא הוי אלא דברים שבינו לבינה: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״ב)

ס״ק נ״ג — “bad” means what harms her health

« רע. פי׳ שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ״מ יש לה חשק לאכלו דאל״כ למה יקרא עינוי נפש. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״ג)

ס״ק נ״ד — the reference to siman 235, from the Shakh

« המשתה. ע״ל סי׳ רל״ה ס״ג דמשמע דלא הוי נדרי עינוי נפש. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״ד)

ס״ק נ״ה — the comparison with seif 36, from the Shakh

« ההפרה. כתב הש״ך ואע״ג דלעיל סל״ו אם אסרה עצמה בתאנים וענבים כ׳ רמ״א דאם הפר מקצתו אינו מופר כלל מ״מ הכא שאני מאחר דא״א להפר על אותו שאינה מצטערת לכך אם הפר לאותו שמצטערת מופר משא״כ התם שבידו להפר הכל: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״ה)

ס״ק נ״ו — read “from people,” and the link with seif 60

« לבריות. פי׳ מבריות והדעה הא׳ ס״ל כדעה הא׳ בסעיף ס׳ דבפירות של איש אחד הוי עינוי נפש ודעה ב׳ ס״ל כהרמב״ם שם אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה כאן היא דעת הרא״ש בטור והרא״ש ס״ל כדעה הראשונה בסעיף ס׳ וצ״ע עכ״ל הט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״ו)

ס״ק נ״ז — the same holds of anything ownerless

« ופאה. ונראה דה״ה בכל דבר הפקר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״ז)

ס״ק נ״ח — one should annul, against a possible divorce

« להפר. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״ח)

ס״ק נ״ט — she means her husband, from the Taz and the Shakh

« חלקו. דודאי לבעלה מתכוונה דהא בלא״ה אסור עליה תשמיש כל אדם ט״ז וכ׳ הש״ך אבל אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הב״י דא״צ להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כ׳ דיפר וכתבו הב״ח והפרישה הטעם דמגו דחל על כל העולם חל נמי לדידיה (ובנה״כ הסכים עם הב״ח והפרישה והשיג על הט״ז ודחה קושייתו מה שהקשה עליהם עיין שם באריכות): » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק נ״ט)

ס״ק ס — hands exist, and the formula this requires

« ידי. דידים איתנהו בעולם דאל״כ אינה יכולה לאסור עליו דשלב״ל וכתב ב״י בשם התוס׳ דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשי ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן ועיין בא״ע סי׳ פ״א דשם כתב המחבר דעת הרמב״ם דאצ״ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם כלום וכתב הט״ז דדוקא בכאן צריך הפרה משום שמא יגרשנה וכו׳ אבל בסעיף ס״ז באומרת הנאת תשמישי עליך וכן בסעיף ע״ג בנדרה שלא לרחוץ א״צ להפר דלא מהני גירושין אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן שאינה קנויה לו אלא לגוביינא בעלמא ואין גופה קנויה לו ע״ז דהא אם נתנה לו מעות בעד מלאכתה היא פטורה וגם יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וע״כ אתי הקדש ומפקיע מידי שעבוד לכן כשמגרשה חל הנדר משא״כ במה שגופה משתעבד לבעלה כמו תשמיש ורחיצה דלא מהני לשון הקדש וקונם להפקיע חובו שיש לו עליה אפילו מגרשה לא חל הנדר ולכך א״צ להפר עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ס)

ס״ק ס״א — the reference to Even HaEzer for the list of works owed

« ממלאכות. כמ״ש בא״ע סי׳ פ׳ ס״ו איזה מלאכות שחייבת לעשות ע״ש: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ס״א)

ס״ק ס״ב — one should annul nonetheless, and the Taz disputes

« שמשועבדת. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע״א פרישה וע״ל ס״ק ס׳ שם כתבתי דהט״ז חולק ע״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ד ס״ק ס״ב)

The Pit’hei Teshuva — 16 ס״ק

The Pit’hei Teshuva has only sixteen entries, and they are references to later responsa. Three of them bear on seif 67 alone and three on seif 71 alone.

ס״ק א — a vow at a term heard on the day of the vow: on which day does one annul?

« ביום. עיין בתשובת ראש יוסף תשובה ו׳ דף י״ד שנשאל אשה שנדרה לאחר ל׳ יום ושמע בעלה ביום שנדרה ולא הפר לה (דאף שעדיין לא חל הנדר יכול להפר כדלקמן סעיף ס״ט) אם יכול להפר לה ביום שחל הנדר או נאמר כיון שלא הפר ביום שמעו שוב לא יכול להפר לה והעלה דבתר יום שנדרה אזלינן וכיון שלא הפר ביום שמעו אינו יכול להפר ואף אם זה הבעל לא הפר לה ביום שמעו משום שהיה סבור שלא יכול להפר אלא כשחל הנדר או היה יודע שיכול להפר אלא שיש לו זמן וא״כ מה שלא הפר היה משום שטעה בדין אפ״ה אינו יכול להפר דזה דמי למ״ש המחבר בסעיף שאח״ז וה״ה למי שיודע כו׳ ע״ש: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק א)

ס״ק ב — a reference on the dispute over annulling before hearing

« ויש חולקין. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ״א מ״ש בזה]: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ב)

ס״ק ג — a reference on annulling for two at once

« ויש חולקין. עיין בתשובת משכנות יעקב סימן צ״ב מ״ש בזה: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ג)

ס״ק ד — the bar on the agent, and the dispute behind it

« אין יכולים כו׳. כך לשון הטור וכ׳ הב״י עלה פלוגתא דרבי יאשיה ור׳ יונתן ופסק הרא״ש הלכה כר׳ יאשיה דמחמיר וע׳ בתשו׳ מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצ״ל סימן מ״ז שתמה ע״ז דהא לענין הקמה הוי ר׳ יאשיה לקולא במה דס״ל ע״י שליח לא הוי הקמה ועיין שם בסימן מ״ח יישוב לזה. וכתב עוד שם דלפום ריהטא נראה לפ״מ דאמרינן בפ׳ המדיר דכל מלתא דליתא בשליח ליתא בתנאי אם כן ה״ה הכא בבעל שהפר נדרי אשתו בתנאי שתעשה כך וכך דהדין דאף אי לא מקיימת התנאי נתקיים ההפרה והתנאי בטל ומעשה קיים כיון דהפרה ליתא ע״י שליח אולם הרי בטור ושו״ע ס״ס רל״ה סעיף ד׳ מפורש בהיפוך דבלא קיום התנאי בטלה ההתרה וצ״ל הטעם כיון דמה דקי״ל דאינו יכול להפר ע״י שליח הוא מספק אם הלכה כרבי יאשיה או כר׳ יונתן א״כ בהיפוך קי״ל לחומרא דלמא יש הפרה ע״י שליח והוי מעשה שאפשר לקיים ע״י שליח דמהני תנאי כו׳ ולפ״ז יצא לנו דין חדש באם הפר תחלה בתנאי ואחרי שעה שנית ע״י שליח בסתם בלא תנאי בזה אף בלא קיום התנאי חל ההפרה בממ״נ אם הדין דיכול להפר ע״י שליח חל ההפרה שנית ע״י שליח בסתם ואם אינו יכול להפר ע״י שליח ממילא הוי מעשה שא״א לקיים ע״י שליח ותנאו בטל והמעשה דהפרה ראשונה קיים ושוב פקפק בזה למ״ש השמ״ק בנזיר דהיכא דהמעשה הוא רק דבור א״צ שיהיה אפשר לקיים ע״י שליח אולם בתוס׳ נזיר דף י״א מבואר דאף בכה״ג צריך אפשר לקיים ע״י שליח ע״ש: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ד)

ס״ק ה — asking on the upholding after the day of hearing

« וי״א שאינו יכול כו׳. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ״ל סימן מ״ח בד״ה ובהא שכתב דנראה לו דאף להר״ן דסובר דאין נשאלין על ההקם רק בו ביום מ״מ אם בו ביום אחר ההקמה מיפר לה ולמחר או לאחר זה נשאל על הקמתו כיון דחכם עוקר נדרו מעיקרו והוי כלא קיים מהני ההפרה דבו ביום אחר הקמתו ורק להפר אחר שאילת הקמתו זהו לא מהני אם אינו ביום שמעו אבל בזה דהיפר ביום שמעו אחר הקמתו כל אימת ששואל על הקמתו חלה למפרע ההפרה ע״ש: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ה)

ס״ק ו — may the husband annul a Samson-nazirite vow?

« שהבעל מפר. עיין בתשובת מהרי״ט ח״א סימן ד׳ שכתב דבעל יכול להפר נדרי אשתו שנדרה בנזירת שמשון כיון דנ״ש הוא מדברים שיש בהם עינוי נפש ואף דאמרינן בסוף מכות דנ״ש ליתא בשאלה היינו דוקא חכם א״י להתיר אבל בעל מפר ושוב מצא כן בתשובת הרדב״ז סי׳ א׳ פ״ה ע״ש אכן בש״ך לקמן סי׳ רצ״ט ס״ק כ״ח הביא תשובת מבי״ט ח״ב סימן מ״ה שכתב בשם מהר״י בי רב שאין הבעל יכול להפר מה שנדרה בנ״ש ע״ש: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ו)

ס״ק ז — the Rambam’s position on the father’s annulment, defended

« ויש מי שמתיר. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ׳ שיישב שיטת הרמב״ם ממה שהשיגו עליו הרא״ש והר״ן ומסיים ואעפ״כ יש להחמיר בדבר ע״ש]: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ז)

ס״ק ח — is the whole day required, or does a short while suffice?

« היום. עיין בתשובת בית יעקב סי׳ קנ״ב אי בעינן דוקא כל היום כולו או אפי׳ בשעה פורתא הוי עינוי נפש ע״ש כל התשובה ועיין במל״מ פ״ד מהלכות נדרים דין ד׳ שהשיג עליו: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ח)

ס״ק ט — a reference to the Taz’s ס״ק נ״ד and the objection to it

« שאיני נהנה. עיין ט״ז ס״ק נ״ד מה שתמה על הפרישה ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק יורה דעה סימן ו׳ באמצע התשובה מה שתמה על הט״ז בזה: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ט)

ס״ק י — should one annul as a precaution? the Taz distinguishes

« להפר. עיין בה״ט מ״ש מיהו יש להפר כו׳ והוא דעת הפרישה והש״ך אכן אין כן דעת הט״ז לקמן ס״ק ס״ג ומחלק דדוקא במעשה ידיה לקמן סעיף ע״א יחול הנדר אם יגרשנה אבל בתשמיש אף אם יגרשנה לא חל הנדר כיון דלא חלה הנדר מהשתא ע״ש ועיין בספר בני אהובה פי״ד מהלכות אישות הלכה ו׳ מה שכתב בזה: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק י)

ס״ק י״א — a vow without a term, from the Even HaEzer parallel

« ברצון אשתו חל הנדר. כן כתב גם באע״ה סימן ע״ו סעיף י׳ ומשמע דאפילו לא נדר לזמן רק נדר שלא לקרב לעולם חל אם עשה ברשותה. ועיין בספר בני אהובה פי״ד מהלכות אישות הלכה ו׳ שהקשה ע״ז כמה קושיות ולבסוף כתב כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל והאשה. אפשר לומר כי אלמוה רבנן היינו היכא דאינה מרוצה אבל היכא דנתרצית כו׳ ולפ״ז יתחדש לנו דכי מהני רצון דידה דוקא בקונם אבל בשבועה לא מהני דשבועה אינה קדושת הגוף דיפקיע השעבוד. ועפ״ז הניח בצע״ג דברי הרמ״א שאחר זה בשם מהרי״ו האשה שבקשה כו׳ דמשמע דגם בשבועה מהני רצון דידה אף לעולם דזה אינו ודוקא על זמן מה מהני ולא לעולם ע״ש: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — the reverse reading of the protest

« לא עשתה רק שלא יכעוס. עיין בתשובת הראנ״ח ח״ב סי׳ מ״ד שכתב דמזה משמע דאי הוי פשיטא לן שהמחאה היתה על מניעת התשמיש לא היתה השבועה חלה ואע״ג שהיא נתנה לו רשות למנוע ממנה תשמיש מ״מ יכולה לחזור בה ואין נתינת רשות מהני אלא היכא דלא הדרה בה ואפשר לדחוק דההיא איתתא אע״ג שהיתה מפצרת בו למנוע ממנה תשמיש כיון שהוא עדיין לא שמע בקולה לא חשיבא נתינת רשות עד שיסכים הוא בדבר ואין הסכמתו נראה אלא כשרוצה לישבע הלכך את״ל דבאותה שעה הדרה בה הוי כאילו לא הרשית אותו כלל ואין השבועה חלה אבל כל היכא שכבר הרשית אותו לא מצי תו הדרה בה עכ״ד ע״ש: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — a reference to the Shakh’s ס״ק פ״ו and to another work

« שאני עושה. עש״ך ס״ק פ״ו ועיין בשער המלך פ״ג מהלכות נדרים הלכה יו״ד מ״ש בזה: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק י״ג)

ס״ק י״ד — a reference to the end of the Taz’s ס״ק ס״ג, and the objection

« שמא יגרשנה. עיין ט״ז סוף ס״ק ס״ג ועיין בתשובת בגדי כהונה סוף סי׳ ו׳ מה שתמה על הט״ז: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק י״ד)

ס״ק ט״ו — and if the husband were a כהן, who could not take her back anyway?

« ולא יכול להחזירה. לכאורה נראה דאם הוא כהן אין צריך להפר דהא בלא״ה אינו יכול להחזירה ומהאי טעמא אינו יכול כלל להפר דלא הוי דברים שבינו לבינה וצ״ע: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ט״ו)

ס״ק ט״ז — the objection from tractate Nedarim

« אינו צריך להפר. עיין בשו״ת דברי אגרת סימן א׳ באמצע התשובה שהקשה דהא בנדרים דף פ״א איתא מאן תנא דברים המותרים כו׳ ר״ג הוא וא״כ כיון דפסקינן הכא כרבנן דר״ג דא״צ להפר איך פסקו לעיל סימן רי״ד דדברים המותרים וכו׳ ובאמת הרמב״ם ז״ל לא הביא כלל רק דינא דדברים המותרים ע״ש על מה שיישב על זה: » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ט״ז)

The Nekudot HaKesef — 5 entries

The Nekudot HaKesef are the Shakh’s reply to the Taz. They have only five entries here: the third aims at the Shulchan Arukh itself, at seif 54, and ends with צריך עיון; the other four aim at a ס״ק of the Taz. Their Sefaria reference stops at the siman, with no second level: each segment names its own anchor.

1 — on the Taz’s ס״ק ג — his words are not compelling

« (סימן רל״ד ס״ק ג׳) אין דבריו מוכרתים: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)

2 — on the Taz’s ס״ק מ — a defence of the Rama against him

« (שם ט״ז ס״ק מ׳) תמוהים מאד כו׳ דלא דק כו׳. הוא לא דק והרב דק היטב דא״כ ה״ל להרמב״ם לומר ג״כ אמר לה מופר ליכי למחר הוי קיום כדכתב ברישא אלא ודאי דייק מדקאמר ש״ס מי אמרי׳ למחר לא מצי מפר כו׳ אמאי בעי למחר לא מצי מפר הא אי הוה קיים אפי׳ מיד לא מצי מפר ודוחק לומר דהכי קאמר כיון דקאמר מופר ליכי למחר אפילו מיד לא מצי מפר דאם כן הל״ל מי אמרי׳ כיון דקאמר למחר לא מצי מפר ועוד מדקאמר נמי בתר הכי למחר כמאן דאיתיה דמי משמע דלמחר קמבעי ליה ואם איתיה כיון דהוי קיום אפילו מיד לא מצי מפר לה אלא ודאי ה״פ דודאי אי בעי למפר לה מיד לאחר שאמר לה מופר ליכי למחר מצי מפר דנהי דמופר ליכי למחר לא הוי הפרה קיום נמי לא הוי אלא דמבעיא ליה אי מצי מפר לה למחר מי אמרינן לא מצי מפר לה דהא קיימיה לנדריה היו׳ כלומר לא הפר לה היום ואם כן קיים דהא מופר ליכי למחר קאמר או דלמא כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואם כן הרי הפר לה מאתמול והיינו דקאמר בתר הכי ואם תמצא לומר כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי ולא קאמר כיון דקיימו היום תו לא מצי מפר לה. זהו ברור דעת הרמב״ם וכן משמע יות׳ למעיין ברמב״ם סוף הלכות נדרים ודעתו נכונה: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)

3 — on seif 54 of the Shulchan Arukh — left unresolved

« (שם בש״ע סעיף נ״ד) ואם הפר לה שלו בטל כו׳. הוא מדברי הרמב״ם ותמה בתוספות י״ט דפ׳ ד׳ דנזיר דהא תנן במתניתין מפר את שלה ושלו קיים ומפרש בש״ס שם דהיינו כשאומ׳ הריני נזיר ומה תאמרי את. ונראה דהרמב״ם היה גורס במתניתין מפר את שלה ושלו בטל וכן הוא בירושלמי במתני׳ ומשמע התם בירושלמי דטעמא הוא שנעש׳ כמי שתלה נדרו בנדרה עיין שם ולפי זה בש״ס נמי היה הרמב״ם גורס בטל במקו׳ קיים ופסק כאביי ומפרש דאביי משני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה ולא דנעשה כמי שתלה נדרו בנדרה אלא דתלי ממש נדרו בנדרה ומתני׳ כגון דקאמר הריני נזיר ואת מאי דלא תלה נדרו בנדרה ממש אלא דנעשה כמו שתלה נדרו בנדרה כדקאמר בירושלמי דהיינו כאלו היה אומר הריני נזיר אם תהיה את נזירה ומה שתעשי בנזירות שלך יהיה בנזירות שלי ואת מאי הילכך מפר את שלה ושלו בטל. ולכך כ׳ הרמב״ם והמחבר כאן שזה כמי שתלה נדרו בנדרה ולא כתבו שתלה נדרו בנדרה וכדקאמר בש״ס דקא תלי נדרו בנדרה אלא כוונתם להירושלמי בהא דלא כתבו ברישא שתלה נדרו בנדרה משום שפשוט הוא כן נראה לי לדעת הרמב״ם. ותמיהני על הכסף משנ׳ שמביא גירסת הש״ס שלפנינו וכתב שהרמב״ם פסק כאביי והא דבר שאי אפשר ליישב דעת הרמב״ם על פי הגרסא שלפנינו אלא ודאי כמו שכתבתי. ומיהו מדברי התוספו׳ מבואר להדיא שהיו גורסים כגירסת הספרים שלפנינו וכן מובא ברש״י ולכן דברי המחבר צרי׳ עיון לדינא: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)

4 — on the Taz’s ס״ק נ״ט — the Perishah’s difficulty is none

« (שם ט״ז ס״ק נ״ט) הקשה על הפרישה וב״ח ול״ק מידי דמה שהקשה מיקדשו ידי לעושיהן הא פירש ב״י גופיה דהיינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן על פיך דהא ש״ס מתרץ הכי אהך דקונם שאני עושה לפיך והבאתיו בש״ך ס״ק פ״ו ומה שהקשה מהרמב״ם נמי לק״מ דגם ברישא לא מיירי בכולל אלא כדפרישי׳ אלא דברישא מיירי כשאומר בלשון הקדש ובסיפא מיירי אף ע״פ שלא אמר בל״ה וכמו שהבינו הר״ן והב״י מדבריו מיהו מה שתמה הר״ן על הרמב״ם הנ״ל והניח בתימה נראה לי דדברי הרמב״ם נכוני׳ וכמו שאבאר ומה שתירץ ב״י דלמסקנא יכול לאסור דשלב״ל על חברו נרא׳ לי דא״א לומר כן חדא דהא קאמר בש״ס קונמות קאמרת שאני קונמות וכדרבא כו׳ ורבא הא לא קאמר אלא דמפקיע מידי שעבוד ועוד דהא ע״כ רבא גופיה ס״ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב״ל בקונם דגרסינן בפ׳ השותפין (נדרים דף מ״ז) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן מי אמרינן גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דשלב״ל על עצמו גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דשלב״ל על חברו או דלמא משום דחלופין כגדולין ובעי למיפשט התם מלוה וב״ח נפרעי׳ ממנו ודחי רבא דדלמא לעולם לכתחילה אסור משום דחלופים כגדולים אלא דאי עבד עבד אלמא דליכא טעמא להתירא אלא משום דאין אדם אוסר דשלב״ל על חברו ואי תימא דאוסר על חבירו דשלב״ל אם כן אפילו דיעבד אסור ועוד דהרמב״ם גופיה הביא הך בעיא בסוף פ״ה דהלכות נדרי׳ ופסק דהרי הוא ספק ואם עבר ונהנה נהנה ואם איתא דס״ל דאוסר על חבירו דשלב״ל אם כן ליכא ספיקא ופשיטא דאסור אפילו לא הוי כגדולין וגם אמאי עבר ונהנה נהנה ולענין קושית הר״ן נראה לי דדעת הרמב״ם נכונה וכוון למ״ש התוספות ומביאם הר״ן גופיה בפ׳ ב׳ דנדרים דף ט״ו ע״ב ומביאו ב״י בר״ס רל״ט דאע״פ שלא אמרה בלשון הקדש כיון שהזכירה הידים נעשה כאומר יקדשו ידי: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)

5 — on the Taz’s ס״ק ס״ג — the Perishah’s words seem right

« (שם ט״ז ס״ק ס״ג) ולא ניחא לי כו׳. ולפעד״נ דברי הפריש׳ נכוני׳ דלא מצינו בשום פוסק לחלק בין מעשה ידיה לרחיצה ועוד דהרמב״ם והסמ״ג לא הזכירו ברחיצה דאין צריך להפר ואם איתא כדבריו הוה ליה לאתויי הך דינא דהא אפי׳ לכי מיגרשה לא חייל נדרה אלא ודאי סמכו עצמם אמ״ש במעש׳ ידיה דא״צ להפר משום דמשעבדה ליה והוא הדין ברחיצה וכה״ג ומ״ש מדפריך הא משעבדה ליה משמע דאין צריך הפרה כלל לא משמע מידי דהכי פריך דע״כ הא דצרי׳ הפרה היינו אפי׳ בעוד׳ תחתיו דהא קתני בסיפא שלא ארחץ אין צריך להפר והיינו על כרחך בעודה תחתיו ומשום דמשועבדת ליה ואם כן אפילו בלא אשמש נמי הא משעבדיה ליה ומשני באומרת הנאת תשמישן עלי ומשום שאין מאכילין לאדם דבר האסור גם יתר הראיות שהביא אינם כלום למבין ודו״ק: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)

6. The table of seifim

The table repeats the seventy-four seifim in the order of the book, clause by clause. It serves to find a sentence: the middle column gives the exact reference, and the last what the clause says.

Seif	The clause of the Shulchan Arukh	What it says
א	« מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד. ובו ע״ב סעיפים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:א)	When the father and the husband annul, and when both annul together — and there are here seventy-two seifim
א	« האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפי׳ נדרה על דעת רבים » (שו״ע יו״ד רל״ד:א)	The father annuls his daughter’s vows as long as she is a minor or a נערה, even if she vowed “on the opinion of many”
א	« בגרה (פי׳ כשהאשה עברה שתים עשרה שנה ויום א׳ אז אם הביאה ב׳ שערות נקראת נערה עד ו׳ חדשים אח״כ שאז נקראת בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי של איש שעיר גבר בגר) או נשאת שוב אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:א)	Once she is a בוגרת (explanation: when the woman has passed twelve years and a day, if she has produced two hairs she is called a נערה for six months, after which she is called a בוגרת — that is, full of hair, for the Jerusalem Targum renders איש שעיר as גבר בגר), or once she has married — he can no longer annul
ב	« הבעל מפר נדרי אשתו לבדו משתכנס לחופה עד שתתגרש והגיע הגט לידה » (שו״ע יו״ד רל״ד:ב)	The husband annuls his wife’s vows alone from the moment she enters the חופה until she is divorced and the גט has reached her hand
ב	« היתה מגורשת מספק לא יפר לה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ב)	Was she divorced by a doubtful divorce — he shall not annul for her
ג	« נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר לה בימים שבנתיים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ג)	If he gave her a גט on a condition, or for after a certain time — he shall not annul for her during the days in between
ד	« שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים אין בעלה ראשון ושני מפירים נדריה » (שו״ע יו״ד רל״ד:ד)	If she heard that her husband had died and she remarried, and he is alive — neither her first husband nor the second annuls her vows
ד	« וכן כל מי שנשאת באיסור כרת: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ד)	and likewise any woman who married under a prohibition carrying כרת
ה	« נשאת לאיסורי לאוין או לחייבי עשה והפר לה בעלה הרי זה מופר. » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)	If she married under a לאו prohibition or under an עשה prohibition, and her husband annulled for her — it is annulled
ה	« משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מפר לבדו אפילו אם הוא חייב במזונותיה ולא האב לבדו מפר אלא שניהם מפירים בשותפות » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)	From her betrothal until she enters the חופה the husband does not annul alone, even if he owes her maintenance; nor does the father alone annul — the two annul in partnership
ה	« ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)	and even vows that lay upon her before her betrothal
ה	« ואם הפר א׳ בלא שני אינו מופר ומיהו חלקו של שני נשאר קלוש והקל איסורו שאין בו מלקות » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)	and if one annulled without the other it is not annulled; yet the second’s share remains weakened and its prohibition is lightened — it no longer carries lashes
ה	« וצריך שישמעו שניהם ביום א׳ אבל אם שמע א׳ היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר ויש אומרים שכל א׳ מפר ביום שמעו אף על פי שלא שמעו ביום א׳ ( » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)	and both must hear on the same day; but if one heard today and annulled, and the second heard on another day, he can no longer annul. And some say that each annuls on the day he heard, even though they did not hear on the same day
ה	« ואם נתארסה ואין לה אב אין הארוס יכול להפר) . (רשב״א סימן קס״ו): » (שו״ע יו״ד רל״ד:ה)	(and if she became betrothed and has no father, the betrothed cannot annul) (Rashba, siman 166)
ו	« אם קיים האחד אפי׳ חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול להפר עם השני: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ו)	If one of them upheld — even if he then went and had the upholding released, he can no longer annul together with the other
ז	« שומרת יבם אין היבם מפר אפילו אין שם אלא יבם אחד ואפי׳ עשה בה מאמר (פירוש שקדשה בכסף): » (שו״ע יו״ד רל״ד:ז)	A שומרת יבם — the יבם does not annul, even if there is only one יבם, and even if he made a מאמר upon her (explanation: that he betrothed her with money)
ח	« הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לחופה עדיין היא ברשות שניהם להפרה » (שו״ע יו״ד רל״ד:ח)	If the father or his agents went with the husband’s agents to bring her to him and take her into the חופה — she is still in the domain of both for annulment
ח	« מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב (ר״ן ותוספות) וי״א דמכל מקום אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה. (טור): » (שו״ע יו״ד רל״ד:ח)	If the father or his agents handed her over to the husband’s agents — she has left the father’s domain (Ran and Tosafot), and some say that even so the husband does not annul for her until she enters the חופה (Tur)
ט	« נערה מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב אין הארוס (פי׳ המקדש ובא הפעול במקום תאר ע״ד הוי שקוד ללמוד תורה) יוכל להפר לבדו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ט)	A betrothed נערה whose father and husband did not hear her vow before she came of age and left the father’s domain — the betrothed (explanation: the one who betroths; the passive participle stands for the adjective, as in “be diligent to study Torah”) cannot annul alone
י	« נדרה ושמע אביה והפר חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה אינו יכול להפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:י)	If she vowed and her father heard and annulled his share, and her husband did not hear until he married her — he can no longer annul
י	« לכך דרך תלמידי חכמים לומר לה קודם שיכניסנה כל נדרים שנדרת משארסתיך יהו מופרים וכן יאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:י)	Therefore the way of Torah scholars is to say to her before taking her in: “all the vows you have vowed since I betrothed you shall be annulled”; and likewise the father shall say to his daughter before she leaves his house: “all the vows you have vowed shall be annulled”
יא	« מת הארוס בעודה נערה חוזרת לרשות האב ומפר אפילו מה שנדרה בחיי הארוס » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)	If the betrothed died while she is still a נערה, she returns to the father’s domain, and he annuls even what she vowed during the betrothed’s lifetime
יא	« ושמע ומת מפר האב לבדו ביום שמעו ואפילו יש לה יבם ועשה בה מאמר מפר האב לבדו » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)	and if he heard and then died, the father annuls alone on the day he heard; and even if she has a יבם who made a מאמר upon her, the father annuls alone
יא	« ודוקא שמת הארוס קודם שמעו או שמת ביום שמעו ולא קיים הנדר וכן אם הפרו צריך האב לחזור ולהפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)	and this precisely where the betrothed died before he heard, or died on the very day he heard without having upheld the vow; and likewise if they annulled, the father must annul again
יא	« אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)	but if he upheld the vow before he died, or died after the day on which he heard, the father can no longer annul
יא	« ולהרמב״ם שמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב אין האב יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יא)	and according to the Rambam: if the betrothed heard and annulled for her and then died, and afterwards the father heard — the father cannot annul
יב	« כנסה או שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יב)	If he married her, or the father or his agents handed her over to be brought in, and he died while she is still a נערה — she does not return to the father’s domain
יג	« נדרה והיא ארוסה ונתגרשה וחזרה ונתארסה לארוס זה או לאחר אביה וארוסה האחרון מפירין לה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יג)	If she vowed while betrothed, was divorced, and became betrothed again to that same man or to another — her father and the last betrothed annul for her
יד	« כנסה ונדרה ולא שמע הבעל וגירשה ואחר כך אירסה אינו יכול להפר אותו נדר משום דאין ארוס מפר אלא בשותפות האב והכא כיון שהאב אינו יכול להפר לפי שכיון שכנסה יצתה מרשותו (הארוס) נמי אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יד)	If he married her and she vowed, and the husband did not hear, and he divorced her, and afterwards betrothed her — he cannot annul that vow, because a betrothed annuls only in partnership with the father; and here, since the father cannot annul — for once he married her she left his domain — (the betrothed) too cannot annul
טו	« מת האב משנתארסה אין הארוס יכול להפר אפי׳ אם שמעו הארוס והאב יחד והפר האב קודם שמת » (שו״ע יו״ד רל״ד:טו)	If the father died after she became betrothed, the betrothed cannot annul — even if the betrothed and the father heard together and the father annulled before he died
טו	« וכן אם שמע הארוס והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הארוס יכול להפר חלק האב: » (שו״ע יו״ד רל״ד:טו)	and likewise if the betrothed heard and annulled for her, and the father did not have time to hear before he died — the betrothed cannot annul the father’s share
טז	« שמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו של ארוס » (שו״ע יו״ד רל״ד:טז)	If her father heard and annulled for her, and the betrothed did not have time to hear before he died — the father cannot annul the betrothed’s share
טז	« ודוקא שמת אחר יום שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד » (שו״ע יו״ד רל״ד:טז)	and this precisely if he died after the day of hearing; but if he died on the day of hearing itself — [the father] annuls the whole again together
טז	« ואם חזרה ונתארסה בו ביום אע״פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומפר עם הארוס השני ויש חולקין בזה לומר שאין האב חוזר ומפר עם הארוס השני: » (שו״ע יו״ד רל״ד:טז)	and if she became betrothed again that same day, even though the first betrothed died after the day the father heard — [the father] annuls again with the second betrothed; and some dispute this, saying that the father does not annul again with the second betrothed
יז	« נדרה והיא ארוסה ומת הארוס בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה ושמע האב וחזרה ונתארסה בו ביום אפילו כמה פעמים האב והארוס האחרון מפירין נדריה » (שו״ע יו״ד רל״ד:יז)	If she vowed while betrothed and the betrothed died — whether before the hearing or after it — and the father heard, and she was betrothed again the same day, even several times: the father and the last betrothed annul her vows
יז	« ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרים ושמע אחר כך אפילו אחר כמה ימים האב והארוס האחרון מפירים ביחד ביום שישמעו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יז)	and if the father did not hear that day, and she became betrothed to others and he heard afterwards — even after several days — the father and the last betrothed annul together on the day they hear
יח	« נדרה והיא ארוסה ושמע אביה ולא שמע הארוס ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היתה ברשות האב מפני שהיא נערה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יח)	If she vowed while betrothed, and her father heard but not the betrothed, and she was divorced that same day and betrothed to another that same day, even to a hundred: her father and her last husband annul the vows she vowed before the first betrothed, because she did not pass under her own authority for a single hour — for she was still in the father’s domain, being a נערה
יט	« נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והארוס האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון: » (שו״ע יו״ד רל״ד:יט)	A betrothed נערה who vowed, whose father and husband did not hear, who was divorced and betrothed to another — even after several days: when the father hears, he and the last betrothed annul the vows she vowed before the first betrothed, since the first betrothed did not hear them
כ	« הא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הארוס והוא שמען דוקא כשמת הבעל מן האירוסין אבל אם גירשה לא דמספקא לן אי גירושין כהקמה דמי » (שו״ע יו״ד רל״ד:כ)	What we said — that she returns to the father’s domain to undo what she vowed under the betrothed and he heard — holds precisely where the husband died from the state of betrothal; but if he divorced her, no, for we are in doubt whether divorce is like an upholding
כ	« הילכך אם שמע נדרה וגירשה אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר ואפילו עם הראשון נמי לא אפי׳ החזירה ביום השמיעה » (שו״ע יו״ד רל״ד:כ)	Therefore if he heard her vow and divorced her, the father cannot annul — neither alone, nor in partnership with another betrothed, nor even with the first, and not even if he took her back on the day of the hearing
כ	« אבל אם לא שמע הארוס נדרה וגירשה דינה כמו לא שמע ומת לכל דבר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כ)	but if the betrothed did not hear her vow and divorced her, her case is in every respect that of “he did not hear and died”
כא	« אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך » (שו״ע יו״ד רל״ד:כא)	The father does not annul his daughter’s vows, nor the husband his wife’s, except on the day they heard them; and precisely the whole day, and not from moment to moment — so that if he heard at the beginning of the night he annuls all night and the next day; and if he heard close to nightfall he annuls only until night falls
כא	« ואם עבר היום ושתק אפילו לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:כא)	and if the day has passed and he kept silent, even if by his silence he meant only to distress her, he can no longer annul
כא	« ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסבור שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כא)	and if he kept silent because he did not know that it is in the husband’s power to annul, or even knowing it but she vowed a vow he thought he could not annul — for example because he thought it carried no self-affliction — he may annul even after several days, and his silence was no upholding; and the hour of his learning is as the hour of the vow or the day of hearing, and he shall annul for her all that day
כב	« נדרה אשתו וקיים לה באחד מלשונות של הקמה וכסבור שאינן לשון הקמה ובו ביום הפר לה הקמתו הקמה » (שו״ע יו״ד רל״ד:כב)	If his wife vowed and he upheld with one of the formulas of upholding, thinking they were not such, and annulled for her that same day — his upholding is an upholding
כב	« והוא הדין למי שיודע שיש בידו להפר אותו נדר שנדרה אבל לא ידע שצריך להפר ביום שמעו כיון שעבר יום שמיעה אינו יכול להפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:כב)	and the same holds for one who knows it is in his power to annul the vow she vowed but did not know that one must annul on the day he heard: once the day of hearing has passed, he can no longer annul
כב	« ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר הפרה ואינו צריך לחזור ולהפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כב)	and if he had the upholding released, the annulment he made is an annulment, and he need not annul again
כג	« בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כג)	A husband who upheld his wife’s vows, and she went before three laymen who released them for her — it is permitted
כג	« הגה וי״א דאין חכם או ג׳ הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של בעל (מהרי״ו סי׳ ט״ו ומרדכי פרק השולח בשם ר״י והגהמ״ר דשבת בשם ר׳ יונתן) אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג׳ הדיוטות להתיר (מהרי״ק שורש נ׳) » (רמ״א יו״ד רל״ד:כג)	Gloss: and some say that a sage or three laymen cannot release after a husband’s upholding (Mahari Weil siman 15, and Mordechai ch. HaSholeach in Ri’s name, and Hagahot Maimoniyot on Shabbat in R. Yonatan’s name); but if the husband did not annul for her and kept silent about it — a sage or three laymen may release (Maharik root 50)
כג	« וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקם (ויתיר) [ויפר] לה ואם אינו ביום שמעו יתיר ג״כ חכם או ג׳ הדיוטות (ת״ה סי׳ רע״ט) וע״ל סעיף מ״ט » (רמ״א יו״ד רל״ד:כג)	and it is good to be stringent as to where the husband upheld for her: let the husband ask on the upholding and (release) [annul] for her; and if it is not the day he heard, let a sage or three laymen also release (Terumat HaDeshen siman 279), and see below seif 49
כג	« וכל זה לכתחלה לחוש לסברת המחמירים אבל העיקר כסברא הראשונה דחכם או ג׳ הדיוטות מתירים אחר הקם הבעל כסברא הראשונה (היא סברת הגהות מרדכי דשבועות ודשבת ורשב״ם בשם ר״י ורא״ם ב״י בשם רשב״ץ ות״ה): » (רמ״א יו״ד רל״ד:כג)	and all this is a priori, to allow for the stringent opinion; but the main [ruling] is as the first opinion — that a sage or three laymen do release after the husband’s upholding, as the first opinion (this is the view of the Hagahot Mordechai on Shevuot and on Shabbat, and Rashbam in Ri’s name, and the Re’em, and the Beit Yosef in the name of the Rashbatz and the Terumat HaDeshen)
כד	« מפירין נדרים בשבת אף על פי שאינם לצורך השבת ולא יאמר לה מופר ליכי כמו שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וטלי ושתי וכיוצא בזה (רמב״ם וטור לקמן סימן זה): » (שו״ע יו״ד רל״ד:כד)	One annuls vows on Shabbat, even where they are not for the needs of Shabbat; and he shall not say to her “it is annulled for you” as he says on a weekday, but annuls it in his heart and says to her “take and eat,” “take and drink,” and the like (Rambam and Tur, later in this siman)
כה	« הבעל (או האב) יכול להפר בלא שמיעה אם הוא פקח אבל אם אינו שומע והוא מדבר אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כה)	The husband (or the father) may annul without having heard, if he is of sound faculties; but if he does not hear although he speaks, he cannot annul
כה	« הגה ויש חולקין דאף פקח אינו יכול להפר עד שישמע (הטור והרא״ש וסמ״ק) ומיהו אם הפר ואח״כ שמע הוי הפרה (ר׳ ירוחם ועס״ק מ״ג): » (רמ״א יו״ד רל״ד:כה)	Gloss: and some dispute, holding that even one of sound faculties cannot annul until he has heard (the Tur, the Rosh and the Semak); however if he annulled and then heard — it is an annulment (Rabbenu Yeruham, and see ס״ק מ״ג)
כו	« השוטה אינו מפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כו)	One who has lost his reason does not annul
כז	« קטן אינו מפר לפי שאין לו אישות: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כז)	A minor does not annul, because he has no אישות
כח	« אין האב והבעל מפירין קודם שתדור אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר ואפילו שלא בפניה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כח)	The father and the husband do not annul before she vows; but once she has vowed they annul, even though the vow has not taken effect, and even not in her presence
כח	« הגה וי״א דוקא נדר שתלוי בזמן דממילא חייל אבל אם תלוי במעשה לא יוכל להפר עד שיחול (רבינו ירוחם סוף נכ״ז בשם רבינו יונה): » (רמ״א יו״ד רל״ד:כח)	Gloss: and some say this is precisely a vow that depends on a time and so takes effect of itself; but if it depends on an act, he cannot annul until it takes effect (Rabbenu Yeruham, end of path 27, in Rabbenu Yonah’s name)
כט	« הבעל מפר לשתי נשיו כאחת וכן האב לב׳ בנותיו ויש חולקין: » (שו״ע יו״ד רל״ד:כט)	The husband annuls for his two wives at once, and likewise the father for his two daughters; and some dispute
ל	« אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ל)	They cannot appoint an agent either for the upholding or for the annulment
לא	« צריך שיכוין לשם האשה שהפר לה ולשם הנדר שהוא מפר כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו (כי כן אמרו לו) (אליבא דחד שנוייא בגמרא) או איפכא נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים (כי כן אמרו לו) או איפכא והפר לה על דעת זה לא הוי הפרה אלא א״כ נודע לו תוך כדי דבור ורצה גם בהפרה זו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לא)	He must aim at that woman, the one for whom he annuls, and at that vow, the one he annuls. How? His wife vowed and he thought his daughter had vowed (because they told him so) (according to one resolution in the Gemara), or the reverse; she vowed off figs and he thought she had vowed off grapes (because they told him so), or the reverse, and he annulled for her on that understanding — it is no annulment, unless he learned within the span of an utterance and willed this annulment too
לב	« כשנודע לו אחר כדי דבור דלא הוי הפרה יש לו להפר כל יום ידיעה שניה ואם קיים בידיעה קמייתא לאו כלום הוא ואם רצה להפר בידיעה שנייה מפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לב)	Where he learned after the span of an utterance, so that it was no annulment, he has to annul all the day of the second knowing; and if he upheld at the first knowing, that is nothing, and if he wishes to annul at the second knowing — he annuls
לג	« אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא בתו והפר לה ונמצא שאשתו היא שנדרה אע״פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לג)	If they told him “a woman in your house has vowed,” and he thought it was his daughter and annulled for her, and it turned out that it was his wife who vowed — even though this was found only after the span of an utterance, it is annulled, provided he wants his wife’s annulment
לד	« כל ההפרה תלויה בשעת הנדר כיצד אם בשעת הנדר היא נשואה אע״פ שלא יחול עד שתתאלמן כגון שאמרה קונם ככר זה עלי לאחר ל׳ יום והפר לה ונתאלמנה בינתיים מופר וכן אם אמרה קונם עלי ככר זה לאחר שתתאלמן הרי זה מופר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לד)	The whole annulment depends on the hour of the vow. How? If at the hour of the vow she is married, although [the vow] takes effect only once she is widowed — for instance if she said “this loaf is קונם upon me after thirty days” and he annulled for her and she was widowed in the meantime — it is annulled; and likewise if she said “this loaf is קונם upon me after I am widowed,” it is annulled
לה	« היתה אלמנה בשעת הנדר אינו מופר אע״פ שנשאת קודם שיחול לא שנא אמרה קונם עלי לאחר ל׳ יום ונשאת בינתיים לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא והוא הדין אם היתה ארוסה בשעה שנדרה וחל הנדר אחר שנשאת לו אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לה)	If she was a widow at the hour of the vow it is not annulled, although she married before it took effect — whether she said “קונם upon me after thirty days” and married in the meantime, or said “קונם upon me after I marry”; and likewise if she was betrothed at the hour she vowed and the vow took effect after she married him, he cannot annul
לו	« אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לו)	If she forbade herself figs and grapes, whether by vow or by oath, whether she forbade herself the whole species or said “these figs and grapes,” and he upheld for the figs and annulled for the grapes, or upheld for the grapes and annulled for the figs: what he upheld is upheld and what he annulled is annulled, and likewise in every similar case; and one does not say of annulment that a vow annulled in part is annulled in whole
לו	« הגה ויש חולקין וסבירא להו דאם קיים קצתו קיים כלו ואם הפר קצתו אינו מופר כלל (טור והרא״ש ורמב״ן ור״ן) ודוקא בנדר אחד אבל אם אמרה קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי ב׳ נדרים הם ואין שייך אחד לחבירו. (ג״ז בטור): » (רמ״א יו״ד רל״ד:לו)	Gloss: and some dispute and hold that if he upheld part he upheld the whole, and if he annulled part nothing is annulled (Tur, Rosh, Ramban and Ran); and this precisely in a single vow, but if she said “קונם grapes upon me, קונם figs upon me” these are two vows and one does not belong to the other (this too in the Tur)
לז	« מפר אדם או מקיים נדרי אשתו ובתו בכל לשון ואע״פ שאינה מכרת (וכל לשון שיאמר שמורה שקיים לה אפי׳ עשה כדי לצערה הוי קיום) (ב״י בשם תשו׳ הרשב״א ומהרי״ק שורש נ׳ אלא דמביא שם ראיה מנודרין להרגין דדברים שבלב אינם דברים ולדעתי פשוט כן מלעיל סכ״א והוא ש״ס ס״פ נערה המאורסה ודוק) » (שו״ע יו״ד רל״ד:לז)	A man annuls or upholds the vows of his wife and daughter in any language, and even if she does not know it (and any formula he says which indicates that he upheld for her — even if he did so to distress her — is an upholding) (Beit Yosef in the name of a responsum of the Rashba and the Maharik root 50, save that he brings proof there from “one vows to murderers,” for things of the heart are not things; and in my view this is plain from seif 21 above, which is the Gemara at the end of the chapter Naarah HaMeorasah, and examine)
לז	« וכיצד מפר אומר ג׳ פעמים מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין שלא בפניה אבל אמר לה אי איפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר » (שו״ע יו״ד רל״ד:לז)	And how does he annul? He says three times “annulled,” or “void,” or “this vow is nothing,” and the like among words whose purport is to uproot the vow from its origin, whether in her presence or not; but if he said to her “it does not please me that you vow” or “there is no vow here,” he has not annulled
לז	« וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכן כל כיוצא בענין זה לא אמר כלום ויש מי שחולק ואומר דאומר אין נדר זה כלום לא הוי הפרה. (הרא״ש וטור): » (שו״ע יו״ד רל״ד:לז)	and likewise one who says to his wife or daughter “it is remitted to you,” or “it is permitted to you,” or “it is released to you,” and all of this kind — he has said nothing; and there is one who disputes and says that one who says “this vow is nothing” has not annulled (the Rosh and the Tur)
לח	« חשב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיו אינו כלום בד״א שלא אמר לה טלי ואכלי אבל אם אמר לה טלי ואכלי וחשב לשון ההפרה בלבו הוי הפרה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לח)	If he thought a formula of annulment in his heart and did not bring it out on his lips, it is nothing. In what case was this said? Where he did not say to her “take and eat”; but if he said to her “take and eat” and thought the formula of annulment in his heart, it is an annulment
לט	« כל זמן שלא הפר הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על הנדר אלא אם כן אמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה » (שו״ע יו״ד רל״ד:לט)	So long as he has not annulled the vow for his wife, he cannot compel her to transgress the vow, unless he said to her “take and eat” and thinks in his heart a formula of annulment
לט	« ולהרמב״ם המבטל נדרי אשתו ובתו א״צ לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשותה דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה » (שו״ע יו״ד רל״ד:לט)	And according to the Rambam, one who voids the vows of his wife and daughter need say nothing, and all the vows have become void. And what is voiding? That he compel her to do the thing she forbade herself; whereas by annulment he does not compel her but annuls for her and leaves her: if she wishes she does, if she wishes she does not
לט	« כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר ליך הרי זה מופר ומותרת לאכול ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:לט)	How? She vowed or swore not to eat or not to drink, and he said to her “it is annulled for you” — it is annulled, and she may eat and drink. He took and gave her, and said to her “take, eat,” “take and drink” — she then eats and drinks, and the vow is void of itself
מ	« המפר נדרי אשתו ובתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מ)	One who annuls the vows of his wife and daughter must bring them out on his lips; and if he annulled in his heart, it is not annulled. But one who voids need not bring it out on his lips: he voids in his heart alone, and compels her
מ	« הגה כל זה הוא סברת הרמב״ם אבל לסברא הראשונה אין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל (טור והרא״ש ותוס׳ ור״ן והראב״ד) רק כשמפר או מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי וכן עיקר: » (רמ״א יו״ד רל״ד:מ)	Gloss: all this is the Rambam’s view; but according to the first view there is no difference between annulment and voiding, and in both it is neither annulled nor void (Tur, Rosh, Tosafot, Ran and Raavad) — only where he annuls or voids in his heart and said to her “take and eat”; and this is the main [ruling]
מא	« המקיים בלבו הרי זה קיום והמפר בלבו אינו מופר לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מא)	One who upholds in his heart — that is an upholding; and one who annuls in his heart — it is not annulled. Therefore if he annulled in his heart he may go back and uphold; and if he upheld in his heart he may not go back and annul, unless he retracted within the span of an utterance
מב	« אמרו לו אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו. » (שו״ע יו״ד רל״ד:מב)	If they told him “your wife vowed” and he said “I had it in my heart to annul for her, and I annulled for her” — he is heeded
מב	« אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שרואה אותם העידו עליה אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מב)	If they told him she had vowed and he says “she did not vow,” and then, seeing that they testified about her, he says “I had it in my heart to annul” — he is not heeded
מג	« אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר (וי״א דהוי קיום) (טור בשם י״א ומסקנת הרא״ש): » (שו״ע יו״ד רל״ד:מג)	If he said to her: “it is upheld for you and it is annulled for you, and let the upholding not take effect unless the annulment has taken effect” — it is annulled (and some say it is an upholding) (Tur in the name of “some say,” and the Rosh’s conclusion)
מד	« אמר לה בבת אחת קיים ומופר ליכי (או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת אחת) (ר״ן הביא נוסחאות) אין כאן לא הקמה ולא הפרה ולהרמב״ם קיים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מד)	If he said to her at once “it is upheld and annulled for you” (or said to her “it is upheld for you and annulled” at once) (the Ran cited variant readings) — there is here neither upholding nor annulment; and according to the Rambam, it is upheld
מה	« אמר לה קיים ליכי היום הרי זה קיים לעולם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מה)	If he said to her “it is upheld for you today” — it is upheld forever
מו	« אמר לה מופר ליכי למחר אינו מופר (וי״א דהוי קיום) (טור ורא״ש): » (שו״ע יו״ד רל״ד:מו)	If he said to her “it is annulled for you tomorrow” — it is not annulled (and some say it is an upholding) (Tur and Rosh)
מז	« אמר לה קיים ליכי שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מז)	If he said to her “it is upheld for you for one hour,” and the day passed and he did not annul — it is upheld
מח	« אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליכי הרי זה ספק: » (שו״ע יו״ד רל״ד:מח)	If he said to her “it is upheld for you for one hour” and, when the hour had passed, said to her “it is annulled for you” — it is a doubt
מט	« המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וי״א שאינו יכול להשאל על ההקם אלא ביום השמיעה ( » (שו״ע יו״ד רל״ד:מט)	One who upholds the vows of his daughter or wife and regrets it — he asks a sage, who releases his upholding for him, and he goes back and annuls for her that same day; but if he annulled for her and regrets it, he cannot ask a sage in order to go back and uphold; and some say he can only ask on the upholding on the day of the hearing
מט	« ויש להחמיר כסברא האחרונה (ר״ן והתוספות וכ״כ ר׳ ירוחם ובת״ה בשם סמ״ק) ויתיר לה חכם ג״כ כדלעיל סעיף כ״ג): » (שו״ע יו״ד רל״ד:מט)	(and one should be stringent like the last opinion (Ran and Tosafot, and so wrote Rabbenu Yeruham, and in the Terumat HaDeshen in the Semak’s name), and a sage shall release for her as well, as above at seif 23)
נ	« אמר לה קיים ליכי שתי פעמים ונשאל על הראשון חל השני: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נ)	If he said to her “it is upheld for you” twice and asked release on the first — the second takes effect
נא	« האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס בה אסור שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נא)	A woman who vowed and another attached his vow to hers, or who forbade herself a loaf by a vow and another attached himself to it, and the husband or the father annulled for her: she is permitted and the one who attached himself is forbidden — for the husband and the father do not uproot the vow from its origin as the sage does
נב	« נדרה היא והתפיס בה הבעל או האב שוב אינם יכולים להפר דהוי כקיום: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נב)	If she vowed and the husband or the father attached himself to her vow, they can no longer annul, for this counts as an upholding
נג	« נדר הוא והיא התפיסה בו מפר שלה ושלו קיים: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נג)	If he vowed and she attached herself to his vow — he annuls hers, and his own stands
נד	« נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כגון שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה » (שו״ע יו״ד רל״ד:נד)	If he vowed for himself and made her vow like him, having resolved in his heart to bind her, and she said “amen” — he cannot annul; and if he vowed and made her vow by way of a question, to know what is in her heart — for instance if he said to her “do you consent to this vow, to be as I am, or not?” — and she said “amen,” he annuls for her
נד	« כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר לה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נד)	How? If he said to her “I am a nazirite, and you” — meaning, and you a nazirite like me — and she said “amen,” he cannot annul for her. If he said to her “I am a nazirite, and what do you say? will you be a nazirite like me?” and she said “amen,” he shall annul; and if he annulled for her, his own is void, for this is as though he had hung his vow on hers. If she said to him “I am a nazirite, and you” and he said “amen,” he cannot annul
נה	« אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שנדרים שיש בהן עינוי נפש כשמתירים לה מותרת בהם לעולם ודברים שבינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו » (שו״ע יו״ד רל״ד:נה)	These are the vows the husband annuls: vows involving self-affliction, and matters between him and her; save that vows involving affliction, when they are released for her, she is permitted in them forever, while matters between him and her — the release is only for himself, so long as he has some benefit in it, that is, so long as she is under him
נה	« ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ונדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נה)	and after she is divorced, so long as she has not remarried — for it is possible she will return to him; but after she remarries the vow takes effect for him too. And vows in which there is no affliction and which are not between him and her, he cannot annul
נו	« הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא יקבצם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נו)	The husband is made an agent to ask on his wife’s vows, provided he found three men already gathered; but he himself shall not gather them
נז	« אין הבעל מצטרף עם ב׳ להתיר נדרי אשתו בלשון התרה אבל האב מותר להתיר נדרי בתו בלשון התרה כשאר חכם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נז)	The husband does not join with two others to release his wife’s vows by the formula of release; but the father may release his daughter’s vows by the formula of release, like any other sage
נח	« יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ויש מי שמתיר ויש מי שחילק שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש: » (שו״ע יו״ד רל״ד:נח)	Some say that the father too does not annul vows in which there is no self-affliction; and there is one who permits; and there is one who distinguished: before she was betrothed he annuls all her vows, but if she was betrothed and the betrothed died and she returned to his domain, then he annuls only vows of affliction
נט	« איזו הם דברים שיש בהם עינוי נפש כגון רחיצה וקישוט כיחול ופרכוס כגון שנשבעה שלא תרחץ או שלא תתקשט או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט אפילו לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תאסר הוי עינוי נפש אע״פ שאין חל הנדר אלא ליום א׳ וי״א דרחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה. (עיין ס״ק ע״ג) : » (שו״ע יו״ד רל״ד:נט)	Which are the things involving self-affliction? For instance washing and adornment, such as painting and dressing: for instance if she swore not to wash, or not to adorn herself, or if she said “the benefit of washing and adornment is [forbidden] upon me if I wash or adorn myself.” Even if she attached it only to washing and adornment of that day, and it may be that she will neither wash nor adorn herself today and will not become forbidden — it is self-affliction, although the vow holds for one day only. And some say that washing and adornment are matters between him and her. (see ס״ק ע״ג)
נט	« הגה וכל זה לא מיירי אלא בקישוט הפנים אבל קישוט של מטה לכולי עלמא לא הוי דברים שבינו לבינה. (ב״י בשם הרב רבינו נסים): » (רמ״א יו״ד רל״ד:נט)	Gloss: and all this speaks only of the adornment of the face; but the adornment below, by all views, is not among the matters between him and her (Beit Yosef in the name of Rabbenu Nissim) — a literal rendering of the printed text before us; the reading לא is difficult, we do not give it as a teaching, and the question goes to the Rav (see seif 59 above).
ס	« אמרה קונם פירות העולם עלי או אפילו פירות מדינה אחת או אפי׳ אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו הוי עינוי נפש ואפי׳ אינו חנוני ולהרמב״ם אינם אלא דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ס)	If she said “the fruits of the world are קונם upon me,” or even the fruits of a single land, or even if she forbade herself the fruits of one man alone — it is self-affliction, and even if he is not a shopkeeper; and according to the Rambam these are only matters between him and her
סא	« אפי׳ נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סא)	Even if she vowed off a kind that is bad for her and she never tasted it — it is self-affliction
סב	« נדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשורר או שלא לשמוע קול שיר הוי נדרי עינוי נפש: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סב)	If she vowed not to go to the house of mourning, or to the house of feasting, or to her father and mother’s house, or not to go in the dance, or not to sing, or not to hear a voice of song — these are vows of self-affliction
סג	« נדרה משתי ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת והפר לשתיהן על אותה שמצטערת חלה ההפרה ולא על אותה שאינה מצטערת: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סג)	If she vowed off two loaves together, over one of which she is distressed if she does not eat it and over the second she is not, and he annulled for both: the annulment takes effect on the one over which she is distressed, and not on the one over which she is not
סד	« אמרה קונם שאיני נהנה לבריות יש מי שאומר דהוי נדרי עינוי נפש ויש מי שאומר שאינם אלא דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סד)	If she said “קונם that I shall take no benefit from people” — there is one who says these are vows of self-affliction, and one who says they are only matters between him and her
סה	« נדרה שלא ליהנות לבריות ולא הפר לה מותרת ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סה)	If she vowed not to benefit from people and he did not annul for her, she may benefit from her husband so long as she is under him, for he is not included in “people”; and after she is divorced the vow takes effect upon him too, and she can benefit only from gleanings, the forgotten sheaf and the corner of the field
סו	« נדרה מתשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינה לבינו הוי דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סו)	If she vowed off marital relations and the like — things that cause enmity between her and him — these are matters between him and her
סז	« הא דחל נדר מתשמיש דוקא שאמרה הנאת תשמישך עלי אבל אמרה הנאת תשמישי עליך אינו צריך להפר שהיא משועבדת לו וכן הוא שאמר [הנאת] תשמישי עליך אינו נדר אבל אם אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סז)	That a vow concerning marital relations takes effect is precisely where she said “the benefit of what is yours is [forbidden] upon me”; but if she said “the benefit of what is mine is [forbidden] upon you,” he need not annul, for she is obligated to him. And likewise if he said “[the benefit of] what is mine is [forbidden] upon you,” it is no vow; but if he said “the benefit of what is yours is [forbidden] upon me,” it is a vow
סז	« הגה בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר ואם לאו אינו חל (ב״י בשם הגהות מיי׳ פ״ד מהלכות אישות בשם הר״מ) האשה שבקשה מבעלה שלא לשמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורצה לישבע מיחתה בו חל הנדר דכיון שבקשה ממנו שלא לשמש עמה הרי מחלה לו שעבודו ומה שמיחתה בו לא עשתה רק שלא יכעוס (מהרי״ו סי׳ א׳): » (רמ״א יו״ד רל״ד:סז)	Gloss: a husband who vowed not to draw near his wife until a given time — if he did so with his wife’s consent the vow takes effect; if not, it does not (Beit Yosef in the name of Hagahot Maimoniyot, ch. 4 of the Laws of Marriage, in the Maharam’s name). A woman who asked her husband not to be with her, and her husband grew angry and swore not to be with her, and, seeing her husband angry and about to swear, she protested to him — the vow takes effect, since, having asked him not to be with her, she remitted his obligation to her; and her protest she made only so that he should not be angry (Mahari Weil siman 1)
סח	« אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה: (ל׳ רמב״ם פ׳ י״ב מהל׳ נדרים דין ג׳): » (שו״ע יו״ד רל״ד:סח)	If she forbade herself the relations of every man in the world, he shall annul his share and she shall be with him; and when he dies or divorces her she is forbidden in the relations of every man; and likewise in every similar case (the Rambam’s language, ch. 12 of the Laws of Vows, law 3)
סט	« אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לך או קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני לאבא ולאביך יכול להפר אע״פ שלא חל הנדר עדיין ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:סט)	If she said “קונם that I shall take no benefit from my father and your father if I do [work] for you,” or “קונם that I shall take no benefit from you if I do [work] for my father and your father” — he may annul, although the vow has not yet taken effect; and these things are matters between him and her
ע	« אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא ואביך או על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם: » (שו״ע יו״ד רל״ד:ע)	If she said “קונם that I shall not work at the bidding of my father and your father,” or “at the bidding of my brother and your brother” — he cannot annul, for she is not obligated to them
עא	« אמרה קונם שאני עושה על פיך יפר אע״פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה: » (שו״ע יו״ד רל״ד:עא)	If she said “קונם what I do at your bidding,” he shall annul, although she is obligated to him, for he might divorce her and then the vow would take effect and he could not take her back; therefore we read here, already now, matters between him and her
עא	« ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהם (בית יוסף וטור וש״ס ופוסקים ועיין באבן העזר סי׳ פ״א): » (שו״ע יו״ד רל״ד:עא)	and this precisely where she said “let my hands be consecrated to Him who made them” (Beit Yosef, Tur, the Gemara and the decisors, and see Even HaEzer siman 81)
עב	« נדרה שלא תתן לפני בקרו וכיוצא בדברים אלו שאין בהם עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:עב)	If she vowed not to put [fodder] before his cattle, and the like among things in which there is no self-affliction, which are not matters between him and her, and which are not among the works she is bound to — he cannot annul
עג	« נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו: » (שו״ע יו״ד רל״ד:עג)	If she vowed not to wash his face, his hands and his feet, or not to mix his cup and not to make his bed — he need not annul, because she is bound to him in these
עד	« אשה שנדרה לשתות סם להתעבר אין הבעל יכול להפר: » (שו״ע יו״ד רל״ד:עד)	A woman who vowed to drink a remedy in order to conceive — the husband cannot annul

7. Practical cases

Five situations the siman settles expressly. They are given to show where to read, not to serve as an answer: none of the five is decided without a Rav.

A husband learns in the evening of a vow uttered in the morning.

Seif 21 gives the measure: annulment holds כל היום ולא מעת לעת — the calendar day, not twenty-four hours. If he heard near nightfall he annuls only until night. The Shakh, at ס״ק ל״ה, adds the case of silence kept with intent to uphold, which closes the door even that same day. What was heard, and when, still has to be established: that is a fact, and it is examined.

The day has passed, and the man says he did not know he could annul.

Seif 21 foresees exactly this and reopens the deadline from the moment he learns. But seif 22 at once marks the limit: one who knew he could annul and was ignorant only of the deadline does not enjoy the rule. The question to ask is therefore not “did he know?” but “what did he know?”.

The vow bears on two things, and the husband annuls only one.

Seif 36 gives the Mechaber’s view — what he annulled is annulled — and the Rama’s gloss reports those who hold that in a single vow, annulling part annuls nothing. The Shakh, at ס״ק נ״ה, refers to siman 229 to know whether we have one vow or two, and it is that question that governs the answer.

A vow was uttered before the marriage, and is noticed afterwards.

Seif 35 is plain: what counts is the woman’s status at the hour of the vow, not the one she has when the vow takes effect. Seif 10 reports the usage that guards against the difficulty — two sentences said in time, one by the husband before the חופה, the other by the father before she leaves.

The husband said something that might be an upholding.

Seif 37 is strict: any formula indicating that he upheld is an upholding, even said to vex. And seif 49 sets out the remedy that seif 22 had already stated: ask a sage to release the upholding, then annul that same day. The Rama, at seif 23, adds a stringency, and the closing parenthesis of seif 49 — which the printed editions give as his gloss, though our base text does not mark it — goes the same way: a sage releases as well. That remedy is conducted before a Rav and not on a page.

8. Comprehension questions

What is the difference between הפרה and התרה? Which seif says it in terms?
In what state is the woman, such that annulment requires two people? (seif 5)
The husband heard the vow at the beginning of the night. Until when may he annul? (seif 21)
Why does silence kept until evening count as upholding, while annulment in thought counts for nothing? (seifim 21 and 41)
A third party attached his vow to the woman’s. The husband annuls. What becomes of the third party’s vow, and why? (seif 51)
What are the two categories of vow the husband annuls, and how do their regimes differ? (seif 55)
Seif 72 lists three negations. What do they exclude, and what consequence does seif 74 draw?
Name three seifim where the Rama departs from the Mechaber on the law, and the one where he himself decides in two words. (for instance seifim 25, 28 and 36; he decides at seif 40)

Going further

Siman 234 reads on four levels, each answering a different question:

The sources of this level may be consulted on Sefaria:

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן רל״ד · Level 1 — Foundation · מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד
daattorah.com

📖Join the khavroutha

Siman 234 — When the father and the husband annul vows (הפרת נדרים)

📑 Plan of study

1. What is this siman about?

2. The seifim, clause by clause

Seif 1 — the father annuls his daughter’s vows, and until when 📋

Seif 2 — the husband annuls alone, from the חופה to the divorce 📋

Seif 3 — the conditional גט, or one at a term 📋

Seif 4 — the marriage that is none 📋

Seif 5 — the two together: the betrothed נערה 📋

Seif 6 — one who has upheld can no longer annul with the other 📋

Seif 7 — the יבם does not annul 📋

Seif 8 — on the way to the חופה: in whose hands the power still lies 📋

Seif 9 — she came of age before either of them heard 📋

Seif 10 — the formula the Torah scholars pronounce before the חופה 📋

Seif 11 — the betrothed dies: she returns to her father’s domain 📋

Seif 12 — married, or handed over: no return 📋

Seif 13 — divorced then betrothed again: the father and the last betrothed 📋

Seif 14 — married, divorced, then betrothed: the vow stands 📋

Seif 15 — the father dies after the betrothal 📋

Seif 16 — the betrothed dies before he heard 📋

Seif 17 — the betrothed dies and she is betrothed again: the father and the last 📋

Seif 18 — divorced and re-betrothed the same day, even a hundred times 📋

Seif 19 — neither father nor betrothed had heard 📋

Seif 20 — the limit of the return: death yes, divorce no 📋

Seif 21 — the day he heard, and that day only 📋

Seif 22 — a mistake about the formula, and ignorance of the deadline 📋

Seif 23 — after the husband’s upholding, may a sage still release? 📋

Seif 24 — annulling on Shabbat, and how one says it 📋

Seif 25 — annulling without having heard, and the case of the deaf 📋

Seif 26 — the שוטה does not annul 📋

Seif 27 — a minor does not annul, for want of a marital bond 📋

Seif 28 — before the vow, no; after the vow and before it takes effect, yes 📋

Seif 29 — annulling for two at once 📋

Seif 30 — neither upholding nor annulment may be delegated 📋

Seif 31 — the annulment must aim at this woman and this vow 📋

Seif 32 — the second knowing opens a second day 📋

Seif 33 — the error that does not bar: “a woman in your house” 📋

Seif 34 — everything is decided at the hour of the vow 📋

Seif 35 — a widow at the hour of the vow: nothing helps 📋

Seif 36 — annulling part: the Mechaber divides, the Rama does not 📋

Seif 37 — in what language, and by what words 📋

Seif 38 — annulment in thought, and the words that carry it 📋

Seif 39 — the difference between annulling and voiding 📋

Seif 40 — the mouth for annulment, the heart for voiding — and the Rama disputes 📋

Seif 41 — the heart upholds and does not annul 📋

Seif 42 — “I meant to annul for her”: when he is believed 📋

Seif 43 — “upheld and annulled,” with the upholding made conditional 📋

Seif 44 — “upheld and annulled” said at once 📋

Seif 45 — “upheld for you today” holds forever 📋

Seif 46 — “annulled for you tomorrow”: nothing, or an upholding 📋

Seif 47 — “upheld for one hour,” and the day has passed 📋

Seif 48 — “upheld for one hour,” then annulled: a doubt 📋

Seif 49 — regretting an upholding, and regretting an annulment 📋

Seif 50 — two upholdings, one request 📋

Seif 51 — the sentence that defines annulment by what it is not 📋

Seif 52 — attaching oneself to her vow counts as upholding 📋

Seif 53 — the reverse: she attaches herself to his vow 📋

Seif 54 — “I am a nazirite, and you”: the question and the statement 📋

Seif 55 — which vows the husband annuls: the governing rule 📋

Seif 56 — the husband as agent to ask on his wife’s vow 📋

Seif 57 — the husband does not sit, the father does 📋

Seif 58 — does the father annul beyond the two categories? Three views 📋

Seif 59 — what self-affliction is: washing and adornment 📋

Seif 60 — forbidding oneself fruit, from the whole world to a single man 📋

Seif 61 — even a kind that is bad for her 📋

Seif 62 — not to go, not to sing, not to hear 📋

Seif 63 — two loaves, distress over one 📋

Seif 64 — “I shall take no benefit from people”: two views 📋

Seif 65 — the husband is not included in “people” 📋

Seif 66 — the definition of matters between him and her 📋

Seif 67 — the formula decides 📋

Seif 68 — a vow aimed at every man in the world 📋

Seif 69 — a vow hanging on what she does for him 📋

Seif 70 — what she does not owe, he cannot annul 📋

Seif 71 — “what I do at your bidding”: he annuls because of the future 📋

Seif 72 — the third category: what nobody annuls 📋

Seif 73 — what is already owed needs no annulment 📋

Seif 74 — the last seif, and it is not in the heading’s count 📋