נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״ד · ע״ד סעיפים · ש״ך · ט״ז · באר היטב · פתחי תשובה · נקודות הכסף
עריכה :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
המשנה פותחת את הפרק בשש תיבות — נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה — והמשנה שאחריה מוציאה מיד את התולדה: אין יד אחת מספקת. והלמדן שואל מדוע: האם כל אחד אוחז במחצית כוח, או שמא שני כוחות שלמים הם שצריכים לחפוף?
« נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ. » (נדרים ס״ו ע״ב)
« הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב — אֵינוֹ מוּפָר. » (נדרים ס״ז ע״א)
ביום השמיעה מביא המחבר שתי דעות ואינו מכריע: ביום אחד, או כל אחד ביום שמעו. הש״ך מביא בו את הכרעת הב״ח, ודרך הראיה שלו ראויה לעיון — הוא מוציאה מצורת הסעיף ולא מגופו.
« כתב הב״ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ״ש ב׳ דעות ולא הכריע » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק י״ג)
« משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו. וצ״ע » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ב)
הגמרא בנדרים מציגה את השאלה בלשון הברורה ביותר, והיא המושלת בכל הסימן: כשהבעל מפר — גוזז הוא את הנדר או מקליש אותו?
« בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז, אוֹ מִקְלָישׁ קָלֵישׁ » (נדרים ס״ח ע״א)
הט״ז אוחז בחלוקה זו בסעיף ל״ו ומשתמש בה לבאר מדוע אין כלל ״נדר שהותר מקצתו הותר כולו״ עובר מן ההתרה אל ההפרה.
« דדוקא גבי התרת נדר אמרינן כן דחכם שמתיר עוקר הנדר מעיקרו אבל בבעל מיגז גייז מכאן ולהלאה. » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ג)
הט״ז חוזר בעצמו על המתח שבין סעיף ל״ז המצריך לשון ״עקירת הנדר מעיקרו״ ובין סעיף נ״א השולל מן הבעל עקירה זו. ותשובתו מבחינה בין הלשון לפעולה.
« נראה דכאן אמר שהבעל אומר הלשון שיהיה מכאן ולהבא כאילו לא נדר מעולם » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ו)
« אבל לא יועיל למפרע כאילו לא נדרה מעולם כמו שהוא בהתרת חכם: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ו)
סעיפים י״א, ט״ו וט״ז מציגים אותה שאלה בשלושה פנים: כשנסתלק אחד משני בעלי הכוח — חוזר כוחו לשני? הגמרא משיבה במקרה אחד, והט״ז מוציא ממנה את אי־השוויון.
« אֵימָתַי אָמְרוּ מֵת הַבַּעַל נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב » (נדרים ס״ח ע״א)
« דקי״ל דמת הארוס נתרוקן רשותו לאביה מה שאין כן במת האב או שיצאה מרשותו ע״י בגרות לא נתרוקן הרשות לבעל » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ב)
« דלא נתרוקן רשות האב לבעל וילפינן לה בגמ׳ מקרא דדוקא כשמת הבעל ולא הפר נתרוקן רשותו לאב אבל לא איפכא: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ט)
« דבריו תמוהים לע״ד דזה תלמוד ערוך דנתרוקן רשות להאב » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ג)
« ואומר אני אילו העתיק כהווייתן לא היה כותב כן » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ג)
« נמצא שאין כאן מחלוקת בין רמב״ם לטור » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק י״ג)
« משמע דוקא שמע אח״כ אבל שמע בחייו אף על פי שלא הפר בחייו יכול להפר אחר כך » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק כ״ג)
מושג הקלוש חוזר כאן ומבאר את סעיף ט״ז: חלק הבעל, משהוקלש בהפרת האב, שוב אין בו כדי לעבור אל האב.
« ואף ע״ג דאמרי׳ מת הבעל נתרוקן רשותו לאב הכא שאני כיון שכבר הפר האב חלקו קלוש חלק הבעל ואין בו כח להורישו לאב: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ)
« כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ל״א)
« ודעה הראשונה שהוא הרמב״ם ס״ל דהארוס האחרון ככרעיה דראשון הוא וכאלו הוא קיים ומפר עם האב » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק כ״ג)
סעיף כ״ח מתיר להפר נדר שלא חל עדיין, והרמ״א מוסיף בו סייג: דווקא בתלוי בזמן ולא במעשה. והרי סעיף ס״ט מפר נדר התלוי במעשה ממש. והש״ך אינו מכסה על הקושי.
« באמת הב״י והרב קצרו מאד בדבר ולדבריהם צ״ע דהא לקמן סעיף ס״ט אע״ג שתלוי במעשה יכול להפר » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ה)
הש״ך מביא אז את רבינו ירוחם, שדבריו מכוונים לדעתו: אין הקנה־מידה בטיב התנאי אלא בקטגוריה של הדבר שהנדר תלוי בו.
« אבל אם תלתה בדבר שאינו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מפר עד שיחול הנדר » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ה)
ואין הש״ך עומד בכך. לאחר שהביא את הר״ן הוא שוקל את ההלכה ומסיים כנגד החומרה שזה עתה הציג.
« מכל מקום כיון דבלא״ה נראה מדברי הרמב״ם ושאר פוסקים דבכל ענין יכול להפר אין להחמיר: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק מ״ה)
הרמ״א נוטה כאן מן המחבר בגוף הדין, וכן הוא עושה במקומות אחרים שבסימן — בסעיפים כ״ה, כ״ח ומ׳ בכללם. ובסעיף מ׳ הוא מכריע מעצמו (וכן עיקר), מה שאינו עושה לא כאן ולא בסעיף כ״ה ולא בסעיף כ״ח. והנידון כאן כלל השאול מסימן רכ״ט: נדר שהותר מקצתו הותר כולו. המחבר ממאן להעבירו להפרה; והרמ״א מביא את המעבירים ואינו מכריע, ובתולדה חמורה — הפרת מקצת אינה מפירה כלום.
« דגבי קיום כתיב יקימנו משמע מקצת ממנו אבל יפירנו ליכא למידרש הכי אלא יפירנו משמע כולו: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ל״ד)
והמקום שהמחלוקת נעשית בו ממשית הוא סעיף ס״ג, של שתי הככרות. שם מראה הש״ך שאין הסעיף נקרא בשווה לפי שתי הדעות: למחבר לא היה צריך להפר לשתיהן; ולחולקים צריך היה — וצריך היה לעשות כן בסתם.
« להרמב״ם והמחבר לעיל סעיף ל״ו אין צריך שיפר לשתיהם ביחד אלא בכל ענין מה שהופר הופר » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ז)
« אבל להיש חולקים שם צריך הכא שיפר סתם לשתיהם דאז אותה שמצטערת הופר אבל אם הזכיר בפירוש א׳ שמצטערת לא הופר כיון דלא הפר רק קצתו » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ז)
« אבל לרבי יוחנן דסבירא ליה דאין בידו להפר לשאינה מתענה וקי״ל כותיה אפי׳ פירש והפר למתענה בלבד מופר » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ז)
סעיף מ״ו קצר: ״מופר ליכי למחר״ אינו מופר. והרמ״א מוסיף בסוגריים את הדעה שהרי זה קיום. והט״ז תמה בשתי תיבות, ותמיהתו טכנית: הוא סובר שהדעה הראשונה כבר אומרת כן.
« ודברי רמ״א שהגיה וי״א דהוה קיום תמוהים מאד דהלא גם דעה הראשונה ס״ל כך » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ)
« ונראה דלא דק בזה: » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ)
נקודות הכסף משיבות לט״ז בתיבתו שלו. הן נוטלות את לא דק שלו ומחזירות לו אותה, ואחר כך בונות את קריאת הרמב״ם צעד צעד.
« הוא לא דק והרב דק היטב » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)
« זהו ברור דעת הרמב״ם וכן משמע יות׳ למעיין ברמב״ם סוף הלכות נדרים ודעתו נכונה: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)
הכניסה השלישית של נקודות הכסף אינה מכוונת לט״ז אלא לשולחן ערוך עצמו. סעיף נ״ד מביא מן הרמב״ם שאם הפר הבעל את נדר אשתו לאחר שאמר לה ״הריני נזיר ומה תאמרי״ — שלו בטל. והמשנה בנזיר אומרת להפך — מפר את שלה ושלו קיים.
« ונראה דהרמב״ם היה גורס במתניתין מפר את שלה ושלו בטל וכן הוא בירושלמי במתני׳ » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)
ואין נקודות הכסף עומדות בפתרון זה. הן מעירות שהתוספות ורש״י היו להם הנוסח שלפנינו, ומניחות את הדבר בעיון.
« ומיהו מדברי התוספו׳ מבואר להדיא שהיו גורסים כגירסת הספרים שלפנינו וכן מובא ברש״י ולכן דברי המחבר צרי׳ עיון לדינא: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)
כאן עומדים נושאי הכלים, לאחר שבדקו הכול, על הודאה בספק. המקום הראשון סעיף נ״ט: רחיצה וקישוט — עינוי נפש הם או דברים שבינו לבינה? הט״ז עולה למחלוקת המשנה.
« במתניתין פליגי בזה ת״ק ס״ל דהויין עינוי נפש ורבי יוסי ס״ל דהויין דברים שבינו לבינה » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ט)
« ול״נ דהש״ע לא נתכוין אלא להביא דעת הרמב״ן » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק מ״ט)
« כתב הב״ח ט״ס הוא וצ״ל וי״א דבכיחול וקישוט כו׳ דברחיצה ליכא למאן דאמר דלא הוי עינוי נפש ונראה דאינו ט״ס » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ג)
« ואם כן דעת הרמב״ן להדיא דרחיצה הוי עינוי נפש ומבואר גם בבית יוסף ובתוספת י״ט שם וכ״מ בהרא״ש שם וצריך עיון: » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק ע״ג)
המקום השני סעיף ע״ג, והשאלה אם מפירין מחשש את שאין צריך להפרו. הפרישה והש״ך אומרים הן, שמא יגרשנה. והט״ז ייחד לזה ס״ק ארוך ומסיק אחרת.
« מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע״א. » (ש״ך יו״ד רל״ד ס״ק צ״ב)
« בפרישה הקשה אמאי לא נימא הכי גם בסעיף ס״ז » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס״ג)
« על כן נראה דלא מהני גירושין אלא במעשה ידיה דוקא » (ט״ז יו״ד רל״ד ס״ק ס״ג)
נקודות הכסף, בכניסתן החמישית והאחרונה, מחזיקות כאן בפרישה כנגד הט״ז.
« ולפעד״נ דברי הפריש׳ נכוני׳ דלא מצינו בשום פוסק לחלק בין מעשה ידיה לרחיצה » (נקודות הכסף יו״ד רל״ד)
פתחי תשובה בס״ק י מסכם את עמדת כל אחד ואינו מכריע; ובס״ק ט״ו על סעיף ע״א הוא שואל שאלה ומניחה פתוחה.
« אכן אין כן דעת הט״ז לקמן ס״ק ס״ג ומחלק דדוקא במעשה ידיה לקמן סעיף ע״א יחול הנדר אם יגרשנה » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק י)
« לכאורה נראה דאם הוא כהן אין צריך להפר דהא בלא״ה אינו יכול להחזירה » (פת״ש יו״ד רל״ד ס״ק ט״ו)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רל״ד · ♥ תמיכה