מקור הדין במסכת חולין (ק״ה.) בפרק "כל הבשר" (הוא "פכ״ה" בלשון הש״ך): אמר מר עוקבא: "אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר עד השתא, ואנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא". מכאן יסוד ההמתנה אחר הבשר, ומכאן גם נחלקו הראשונים בשיעורה.
הערה יסודית : מלשון מר עוקבא משתמע שהדין אינו עצם איסור תורה אלא הרחקה שתיקנו חכמים בין הבשר לגבינה. אביו של מר עוקבא נהג "עד למחר", ומר עוקבא עצמו רק "לסעודתא אחריתא". מתוך שתי לשונות אלו צמחו שתי השיטות שיובאו ברמ״א: שיעור הזמן (שש שעות) מזה, ושיעור "סעודה אחרת" (סילוק וברכה) מזה.
הש״ך (ס״ק ב) על "עד שישהה כו'": "ז״ל הטור: ובתוך השש שעות אפילו אין בשר בין השינים אסור, לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. ולפ״ז הטעם, אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק — אין צריך להמתין, דכיון שלא אכלו אינו מוצא טעם. והרמב״ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים, והלועס לתינוק צריך להמתין. וטוב לאחוז כחומרי שני הטעמים."
החקירה היסודית של הסימן : מהו שורש ההמתנה אחר בשר ?
טעם א' (רש״י/הטור) : "הבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך" — שורש ההרחקה הוא טעם הבשר הנותר בפה. לפי זה, הלועס לתינוק (שלא אכל) אינו צריך להמתין.
טעם ב' (הרמב״ם) : ההמתנה היא משום בשר שבין השינים, שעד שש שעות "מקרי בשר". לפי זה, אף הלועס לתינוק צריך להמתין (שמא נשאר בין שיניו).
היסוד החקירתי :
ההכרעה למעשה — "לאחוז כחומרי שני הטעמים". ומכאן שתי תוצאות מצטרפות:
• מטעם השומן — בעינן שהיית זמן (שש שעות) אף בלא בשר בין השינים.
• מטעם בין השינים — בעינן הסרת הבשר אף לאחר שש שעות, וכן הלועס לתינוק חייב להמתין.
הש״ך (ס״ק ב, בסיומו) מקשה על העטרת זקנים, שכתב טעם לאיחוד שאם לעס לתינוק "טעם הבשר נשאר לו בפיו ומשך לו טעם שומן כאילו אכל" — וכתב הש״ך: "ודבריו תמוהין". דהיינו, הש״ך אינו מערב את שני הטעמים זה בזה: הלועס חייב מטעם בין השינים ולא מטעם שומן.
הפתחי תשובה (ס״ק א, על "שש שעות") מביא נפקא מינה מן הפר״מ: הלועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן — לכאורה לכל הפירושים אין צריך להמתין (אין "מושך" כיון שלא אכל, ואין "בין שינים"), ומכל מקום כתב הפמ״ג שיש להחמיר להמתין שש שעות משום "לא פלוג" ושלא לפרוץ גדר.
3. חקירת היסוד — מהו "סעודה אחרת" ותפקיד ברכת המזון
הש״ך (ס״ק ה) על "וי״א כו'": "טעם פלוגתתן, דאיתא בש״ס פכ״ה דאחר בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת. ודעת סברא הראשונה דהיינו מכדי זמן סעודת הבקר עד סעודת הערב, שהוא ו' שעות. וסברת הי״א דמיד כשסילק ובירך מיקרי סעודה אחרת. וכ' מהרש״ל שם דלכ״ע אם לא סילק ובירך אפילו כל היום כולו אסור, דהא בעינן סעודה אחרת, והרבה בני אדם מקילין בזה וטעות הוא בידם."
חקירה : מהו השיעור שתיקנו חכמים — זמן או "סעודה אחרת" ?
צד הזמן : השיעור הוא פרק זמן שבו מתעכל הבשר ופג טעמו (שש שעות, מסעודת שחרית לסעודת ערבית). זו דעת סברא הראשונה (רי״ף/רמב״ם).
צד הסעודה : השיעור הוא מעבר ל"סעודה אחרת" — וזה נקבע בסילוק וברכה, ולא בזמן. זו דעת הי״א (תוס'/ראבי״ה).
דיוק הש״ך : אף לדעת הי״א המקילים, אין הקולא בזמן אלא בסעודה. ולכן "אם לא סילק ובירך אפילו כל היום כולו אסור". ומוסיף הש״ך (ס״ק ה, בסיום) שמה שכתב הרמ״א "אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה" — הוא לאו דווקא שעה: "דאה״נ דכל היום כולו אסור עד שסילק ובירך".
הש״ך (ס״ק ו) על "ובירך ברכת המזון": "נראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם, ובלאו הכי לא הוה סילוק". כלומר אף אכילת ארעי טעונה ברכה אחרונה כדי שייחשב "סילוק".
4. מחלוקת הראשונים — שש שעות מול "מיד אם סילק ובירך"
שש שעות — מסעודת שחרית עד סעודת ערבית; וכן הסרת בשר שבין השינים
מחבר ס״א; ש״ך ס״ק ה
יש אומרים (הי״א ברמ״א) — תוס', מרדכי, ראבי״ה, הגהות אשר״י
מיד כשסילק ובירך ברכת המזון — על ידי קינוח והדחה
הגה ס״א; ש״ך ס״ק ה, ז
הכרעת המחבר : פסק שש שעות כרי״ף וכרמב״ם. הכרעת הרמ״א : הביא את הי״א, ואת מנהג ההמתנה שעה, אך חתם "ויש מדקדקים להמתין שש שעות... וכן נכון לעשות". הש״ך (ס״ק ח) מצרף: "וכ״כ מהרש״ל דכן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה".
הר״ן (מובא בש״ך ס״ק ג) מחדש בענין הסרת בשר שבין השינים: "דא״צ שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה" — שיעור השש שעות נמנה מן האכילה ולא מרגע שהסיר את הבשר שבין השינים. וכתב בתורת חטאת שהוא הדין לענין מנהג המתנת שעה.
דיוק במנהג השעה : כתב הרמ״א "ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון או אחר כך" (ד״ע ממהרא״י, ולאפוקי או״ה). כלומר, הברכה היא העיקר, וההמתנה רק תוספת מנהג — ולכן סדר השעה והברכה אינו מעכב. אך בלא ברכה — אין השעה מועילה כלל (וכדברי הש״ך ס״ק ה דכל היום אסור).
הט״ז (ס״ק ב, על "אחר אכילת הבשר שעה אחת") מאריך בשם מהרא״י: "רבים עושים פשרה מדעתן להמתין שעה אחת... אע״ג דלא אשכחן רמז לשיעור זה, מ״מ מי ימחה בידם הואיל והתוס' וראבי״ה מתירין... אבל הצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לערבית". ומביא הט״ז שם דברי הרש״ל (פכ״ה סי' ט') שתמה למה הקילו נגד הרי״ף והרמב״ם שהצריכו לכל הפחות שש שעות.
הט״ז (סוף ס״ק ב) מדייק עוד: הלבוש כתב שמנהג השעה הוא מדברי הסמ״ג — "והוא ט״ס, שלא כתב שום פוסק כן, רק מהרא״י ואו״ה כתבו שהעולם נוהגים כן אבל לא דדינא הכי". ומסיק הט״ז: "ודבר פשוט הוא דמי שנוהג בקולא זו להמתין שעה אחת שצריך ג״כ לקינוח והדחה".
הש״ך (ס״ק ז) על "צריך לנקרו ולהסירו": "וכבר נתבאר בס״ק ד' דצריך הדחה וקינוח הפה. אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו — דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפילו בלא קינוח והדחה, וכ״כ באו״ה... ומ״ש הרב די״א מיד אם סילק ובירך מותר ע״י קינוח והדחה — משמע דקינוח והדחה מיהא בעי, היינו אם בא לאכול מיד אחר שסילק ובירך."
נפקא מינה דקה בין שלוש המדרגות :
מיד (י״א) : בעי קינוח והדחה בכל גוונא (שאין כאן שהייה כלל).
שעה : אם לא מצא בשר בין שיניו — "סגי אפילו בלא קינוח והדחה"; ואם מצא — בעי ניקור, הסרה, קינוח והדחה.
שש שעות : סגי בהסרת בשר שבין השינים אם נמצא (וכבר נתעכל הטעם).
הש״ך (ס״ק ד) על "צריך להדיח פיו": "והר״ן כתב שצריך קינוח הפה ולא הזכיר הדחת הפה... אבל לדידן דבעינן הדחת הפה כמ״ש הט״ו בסעיף ב', ה״ה הכא. ולזה כתב הרב 'צריך להדיח פיו', ופשיטא דבעי נמי קינוח, אלא שקיצר בלשון". כלומר, אף שהרמ״א הזכיר רק הדחה — צריך גם קינוח, ולמד הש״ך מסעיף ב'.
"אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם... וצריך לקנח פיו ולהדיחו. והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה — חוץ מקמחא ותמרי וירקא, לפי שהם נדבקים בחניכין ואין מקנחים יפה. ואחר כך ידיח פיו במים או ביין."
הש״ך (ס״ק יב) על "חוץ מקמחא": "כ״כ הטור, ומשמע דבכל קמחא לא הוי קינוח... ובש״ס ר״פ כ״ה (דף ק״ה ע״א) משמע להדיא דבכל קמחא אסור. והדבר פשוט שט״ס הוא בטור שכתב 'חוץ מקמחא דשערי'". כלומר, לדעת הש״ך אין חילוק בין קמח חיטים לקמח שעורים — כל קמח אינו מקנח.
הפתחי תשובה (ס״ק ה, על "שילעוס פת") מביא מן הפרי תואר: "דהקינוח הוא שיבלע דוקא, לא שלועס ופולט". ומוסיף הפת״ש: "ומיהו לכתחילה בלא״ה צריך לבלוע, ואסור לפלוט משום הפסד אוכלין" (עי' או״ח סי' קע״ב).
הפתחי תשובה (ס״ק ו, על "ותמרי וירקי") מביא מן הכנסת הגדולה בהגהת הטור: "די״א שאר פירות נמי לא [מקנחים]", והעלה "דבשאר פירות הוי קינוח" — דהיינו רק קמח, תמרים וירקות פסולים, ושאר פירות כשרים לקינוח.
הש״ך (ס״ק ט) על "שיעיין ידיו": רבנו ירוחם כתב דה״ה בלילה אם יש לו נר יפה אינו צריך נטילה, "ונראה דדוקא נר יפה, אבל בסתם נר צריך נטילה". ומוסיף שהטור בשם הר״ף הצריך רחיצה אף ביום, "לפי שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים", וכן דעת האחרונים. הפתחי תשובה (ס״ק ד) מצרף את הפר״ח, ומסיק שנכון להחמיר בדבר שאין בו טורח.
שורש האסימטריה : מדוע אחר בשר בעינן שש שעות, ואחר גבינה מותר מיד ?
התשובה נעוצה בשני הטעמים: גבינה אינה מוציאה שומן הנמשך זמן רב, ואינה נדבקת בין השינים כבשר. לכן אחר גבינה סגי בקינוח, הדחה ונטילת ידים. אבל גבינה קשה — טעמה נמשך, ולכן דינה כבשר.
לשון הרמ״א (סעיף ב')
הגה (הרמ״א): "ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה. וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף כמו בגבינה אחר בשר (וכן הוא בזוהר). ויש מקילין, ואין למחות רק שיעשו קינוח והדחה ונטילת ידים. מיהו טוב להחמיר."
הש״ך (ס״ק טו) על "שכל שהגבינה קשה": "ומן הסתם אם היא ישנה ו' חדשים חשיבה קשה, והכי איתא בת״ח שם די״ב". כלומר שיעור "קשה" — גבינה ישנה ששה חודשים.
הש״ך (ס״ק טז) על "אין אוכלין כו'" מביא מן ספר מצרף לחכמה: "דלפי מה שנתבאר... דאחר אכילת בשר נוהגין להמתין שעה אחת, א״כ אפשר דגם הזוהר מודה שלא אסר רק בסעודה חדא ובשעתא חדא". כלומר, אף הזוהר (פרשת משפטים) שהחמיר — אפשר שאינו אוסר אלא בסעודה אחת ושעה אחת.
זוהי נקודת המחלוקת המעניינת של הסימן בין הש״ך לט״ז בענין החומרא של בשר אחר גבינה — נציג תחילה את לשון שניהם מן הקורפוס, ואחר כך את הניתוח.
לשון הש״ך (ס״ק יז)
הש״ך (ס״ק יז) על "מיהו טוב להחמיר": "ומהרש״ל שם קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות, ואמר דוקא מהר״ם שבא מכשול לידו פעם א' החמיר, אבל מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר. ע״ש שאין דבריו מוכרחים, ואדרבה בדברי מהר״ם שם משמע איפכא." הרי שהש״ך מצדד בחומרא של בשר אחר גבינה (קשה), נגד קולת המהרש״ל.
לשון הט״ז (ס״ק ד)
הט״ז (ס״ק ד) על "ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה": "פי' להמתין שש שעות. ושיעור גבינה קשה שזכר רמ״א היינו שעברו עליה ו' חדשים או שהיא מתולעת... ונלע״ד דדוקא בגבינה מתולעת יש להחמיר כן, והוא מדינא מטעם [שטעמה נמשך זמן רב]. אבל בגבינה ישנה ואינה מתולעת... אין להחמיר בזה יותר מקינוח וניקור שינים והדחת פה וידים, כי אם מי שנוהג בתוספת פרישות וזהירות."
החקירה המדויקת : איזו גבינה מצריכה המתנה אחריה ?
הרמ״א : "כל שהגבינה קשה" — והש״ך (ס״ק טו) פירש ישנה ו' חדשים.
הט״ז (ס״ק ד) : מצמצם מדינא רק לגבינה מתולעת (שטעמה חריף ונמשך), ואילו גבינה ישנה בעלמא — סגי בקינוח, ניקור והדחה, "כי אם מי שנוהג בתוספת פרישות".
הכרעה : נמצא שהש״ך מחמיר כפשט הרמ״א (כל גבינה קשה / ישנה ו' חדשים), והט״ז מיקל מדינא ומצמצם לגבינה מתולעת. זו מחלוקת אמיתית מן הקורפוס: הש״ך (ס״ק יז) דוחה את קולת המהרש״ל ומחזיק בחומרא, והט״ז (ס״ק ד) מצמצם את עיקר הדין למתולעת בלבד. למעשה — שאל את רבך.
המחבר: "אכל תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה, והנטילה ביניהם אינה אלא רשות" (ויש מצריכים נטילה). הגה: "ושומן של בשר דינו כבשר עצמו... ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות. מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר — מותר לאכול אחריו גבינה".
הש״ך (ס״ק יט) מבאר את ההיתר ד"נתבשל בקדירה של בשר": "לקמן ריש סי' צ״ה יתבאר דאפילו לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ״ט בר נ״ט" — נתינת טעם בר נתינת טעם. ומדייק שאשמועינן הכא דמותר אף "אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור". הפתחי תשובה (ס״ק ז) מצרף שאף תבשיל שהושם בו מעט שומן מותר אם אין ס' נגדו, ומביא חולק (ס' בל״י) דאם נותן הממשות טעם בתבשיל הוי כשומן.
הש״ך (ס״ק יח) על "ושומן של בשר": "ואפילו שומן של עוף דינו כשומן ממש, כ״כ בת״ח בשם המרדכי והגהת ש״ד". הט״ז (ס״ק ה) מצרף שאף "שומן אווז יש להחמיר", ומביא חילוק רבנו יונה: מרק צלול דינו כתבשיל בשר, אבל אם הוא עב כירקות דינו כבשר ממש.
הש״ך (ס״ק כ) על "מיהו יש ליטול ידיו ביניהם" (בבשר אחר תבשיל גבינה): "אף ביום לכ״ע, דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה, כן הסכימו הפוסקים".
הש״ך (ס״ק כא) על "שמש המשמש": כתב הב״י בשם רש״י (פכ״ה דף ק״ז ע״ב) דשמש הנוגע באוכלין אינו צריך נטילה, אבל הש״ך מדייק: "באמת לא דקדקו כלל, דרש״י לא איירי התם אלא לענין נטילה ראשונה לאכילה" — אבל במים אמצעים בין תבשיל לגבינה, שטעמם משום שנדבק בידים, "פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע".
המחבר: "מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת... ואסור לחתוך גבינה אפילו צוננת בסכין שרגילין לחתוך בה בשר". הגה: "וכן להפך נמי אסור, מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה שרי. אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר, ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל".
הש״ך (ס״ק כב) מאריך בדין נעיצה: "משמע דאם נעצו בקרקע קשה מותר לכתחלה לחתוך בו פת לאכול עם גבינה" (וכן הא״ח והכל בו). ומהרש״ל (פכ״ה סי' ח') אוסר, "דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין בשר... שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור". והקשה עליו הש״ך דקי״ל דחתך לפת בסכין של בשר מותר לחתוך בו אפילו צנון לכותח (ס״ס צ״ו), וכ״ש דנעיצה עדיף טפי.
חקירה בדין נעיצה : מהי פעולת הנעיצה ?
צד א' (הש״ך) : נעיצה מנקה את הסכין ומסירה את הטעם הדבוק, ולכן מהני אף לכתחילה (כל שכן מחתיכת לפת המבטלת טעם).
צד ב' (מהרש״ל) : נעיצה רק מכשירה מאיסור בדיעבד שאירע, ולא ניתנה היתר לכתחילה לערב מערכות.
ומסיק הש״ך: "וכל זה מדינא, אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם ב' סכינים... ובשעת הדחק שאין לו סכין אחר מוקמינן לה אדינא".
הט״ז (ס״ק ו-ז) מחלק: דין נעיצה קאי על חיתוך גבינה בסכין של בשר; אבל לחתוך לחם לאכול עם גבינה — "לא צריך רק קינוח הסכין... דלדידן א״צ לזה שהרי מבואר בסי' צ״ו דדוקא בדבר חריף אמרינן דבולע משום דוחקא דסכין". ולמנהג שני הסכינים — "אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפילו ע״י נעיצה", אבל לחתוך לחם — סגי בקינוח הסכין.
הפתחי תשובה (ס״ק ח, על "על מפה") מביא מן הרדב״ז (ח״ב סי' תשכ״א): שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחים הבשר והגבינה על המפה, "אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השלחן בקערות... הלכך אפילו לצאת ידי חומרת הרשב״א בהפוך המפה לחוד ובהסרת הפתיתין סגי, וכן נהגו".
שאר פירות הוי קינוח (כה״ג בהגהת הטור, פת״ש ס״ק ו).
סיכום היסוד :
כל הסימן סובב סביב שני הטעמים — "מושך טעם" ו"בשר שבין השינים". מהם נגזרות:
• ההמתנה אחר בשר (שש שעות / שעה+ברכה / מיד+סילוק) — אסימטרית לאחר גבינה. • הסרת בשר שבין השינים אף אחר השיעור. • חומרת הגבינה הקשה (וצמצום הט״ז למתולעת). • קינוח, הדחה ונטילה, וכן הפרדת השולחן, המפה והסכינים.
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · מהרש״ל (ים של שלמה פכ״ה) · מהרא״י · מהר״ם · עטרת זקנים · לבוש · ארוך (איסור והיתר) · הגהות שערי דורא · תורת חטאת · ספר מצרף לחכמה · פרי חדש · פרי תואר · כנסת הגדולה · כרתי ופלתי · חכמת אדם · פרי מגדים · פתחי תשובה · חתם סופר · בכור שור · רדב״ז