גישה ראשונה לסימן 91 : 8 הסעיפים של המחבר והגהות הרמ״א, טקסט עברי וביאור בעברית. מה קורה כאשר בשר וגבינה נוגעים זה בזה? תפקיד החום (תתאה גבר), המליחה (מליחה) והציר, מושג הקליפה, והכלל הגדול : מליחה וכבישה אינן אוסרות אלא באכילה ולא בהנאה.
נושא : בשר וחלב שנתערבו — נגיעה, מליחה, חיפוי מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״א
סימן 91 ממשיך ישירות את הלכות בשר בחלב (בשר וחלב). לאחר סימן 87 (על אילו סוגי בשר חל האיסור) וסימנים 88-90, המחבר (רבי יוסף קארו) דן כאן בשאלה המעשית מאוד : מה קורה כאשר בשר וחלב — או בשר וגבינה — באים במגע זה עם זה? הכול תלוי בשלושה גורמים : החום (צונן, רותח), המליחה, ונוכחות הלחות. הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף את הגהותיו (הגה) למנהג אשכנז. נכיר את הסעיפים לפי קבוצות.
קבוצה א — הנגיעה בצונן (סעיפים 1-3)
סעיף 1 — בשר וגבינה הנוגעים זה בזה (בצונן)
בשר וגבינה שנגעו זה בזה — מותרים, אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן; ומותר לצור אותם במטפחת אחת, ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה.
בשר וגבינה שנגעו זה בזה (כשהם צוננים) מותרים ; צריך רק להדיח את מקום הנגיעה (להדיח מקום נגיעתן). ומותר לעטוף אותם במטפחת אחת — ואין חוששים שמא יגעו זה בזה.
הרעיון המרכזי : בצונן, שני מאכלים הנוגעים זה בזה אינם מעבירים כמעט דבר זה לזה. עצם הנגיעה אינה אוסרת. די בהדחת מקום הנגיעה. הש״ך (ס״ק א, בשם הבית חדש / ב״ח) אף מדייק : דדוקא כשהאחד מהן לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה אין צריך — „אין זה אלא כשאחד מהם לח ; אבל אם שניהם יבשים, אפילו הדחה אין צריך״.
סעיף 2 — להניח מאכל בכלי של איסור (בצונן)
כל מידי דבעי הדחה, כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן — אסור לכתחילה, דילמא אכיל בלא הדחה; ודוקא מבושל דלאו אורחיה בהדחה, אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו — שרי לכתחילה. (הגה: ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת, אבל דבר יבש ממש, אם לא בלע הכלי רק בצונן — מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל.)
כל דבר שצריך הדחה — כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן — אסור לכתחילה (לכתחילה), שמא יאכל בלא הדחה. ואין זה אלא במבושל (שאין דרכו בהדחה) ; אבל דבר שדרכו בהדחה, כגון בשר חי, מותר לכתחילה. הגהת הרמ״א : אין זה אלא בדבר שיש בו מעט לחלוחית ; אבל דבר יבש ממש, אם לא בלע הכלי אלא בצונן, מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל.
סעיף 3 — שלא יגע הבשר בלחם
צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם, שאם יגע בו — אסור לאכלו עם גבינה; וכן יזהר שלא יגע בו גבינה, שאם יגע בו — אסור לאכלו עם בשר.
צריך להיזהר שלא יגע הבשר בלחם : שאם נגע בו, יהיה אסור לאוכלו עם גבינה. וכן ייזהר שלא תיגע בו גבינה : שאם נגעה בו, יהיה אסור לאוכלו עם בשר.
הלחם רך ומעט לח : הוא „קולט״ שמץ מטעם הנוגע בו. הש״ך (ס״ק ד) מדייק : בלא הדחה, וחיישינן דלמא אשתלי ואכיל בלא הדחה — האיסור הוא לאוכלו בלא הדחה, מחשש שמא ישכח ; ו(ס״ק א) כל זה אינו אלא כשאחד מהם לח.
קבוצה ב — הנגיעה ברותח : תתאה גבר (סעיף 4)
סעיף 4 — רותח וצונן הנפגשים
בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד, ואפילו בשר צונן לתוך חלב רותח, או חלב צונן לתוך בשר רותח — הכל אסור, משום דתתאה גבר. אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן, או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן — קולף הבשר, ושאר הבשר מותר; והחלב מותר כולו. ואם נפלו זה לתוך זה צוננין — מדיח הבשר ומותר.
בשר וחלב רותחים שנתערבו יחד — ואפילו בשר צונן שנפל לתוך חלב רותח, או חלב צונן שנפל לתוך בשר רותח — הכול אסור, משום תתאה גבר („התחתון גובר״). אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן, או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן — קולפים את הבשר (קליפה) והשאר מותר ; והחלב מותר כולו. ואם נפלו זה לתוך זה כשהם צוננים — מדיחים את הבשר ומותר.
תתאה גבר = „התחתון גובר״. כשרותח וצונן נפגשים, התחתון הוא המכריע. הש״ך (ס״ק ו) מסביר : שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן — „התחתון שהוא רותח מחמם את העליון הצונן״ (ולכן הכול אסור). ולהפך (ס״ק ז) : דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון, אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא — „התחתון הצונן מקרר את העליון, אלא שעד שמתקרר בלע מעט״, ומכאן קליפה בלבד.
קבוצה ג — המליחה והצלי (סעיפים 5-7)
סעיף 5 — המלוח נידון כרותח
… לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו. הילכך בשר וגבינה המלוחים שנגעו זה בזה — צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתם. ואם אחד מהם מלוח והשני תפל — המלוח מותר בהדחה, והתפל צריך קליפה. (הגה: כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי — חשוב רותח, ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי — אוסר.)
… לעולם המלוח מבליע (את טעמו) בתפל ואינו בולע ממנו (המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו). הלכך : בשר וגבינה שניהם מלוחים שנגעו זה בזה — צריך לקלוף את שניהם במקום הנגיעה. ואם אחד מלוח והשני תפל, המלוח מותר בהדחה בלבד, והתפל צריך קליפה. הגהת הרמ״א : כל ציר היוצא מבשר מלוח — אפילו לא נמלח אלא לצלי — נחשב כרותח ; ולכן אם נפל על גבינה או על כלי, אוסר.
מאכל מלוח עד כדי כך ש„אינו נאכל מחמת מלחו״ — „אינו נאכל מחמת מלחו״ — נידון כרותח (כרותח). הוא אוסר את מה שנוגע בו כדי קליפה (כדי קליפה).
סעיף 6 — מדוע רק קליפה?
היכא דאמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה — כשאין שום אחת מהחתיכות שמינה; שאם היתה שמינה, כולה אסורה (וכן חברתה אסורה כולה), מפני שהשומן מפעפע.
אין אומרים שדי בקליפה אלא כשאף אחת מן החתיכות אינה שמנה (שמינה). אבל אם הייתה אחת שמנה, היא אסורה כולה — וכן חברתה — מפני שהשומן מפעפע (השומן מפעפע) בכל החתיכה.
השומן הוא „מוביל״ הטעם : הוא אינו נשאר על פני השטח אלא מתפשט בכל החתיכה. כיוון שיש שומן, אי אפשר עוד להסתפק בקליפה — הכלל מתהפך (והדבר נמסר לסימן 105 לשיעורים המלאים).
סעיף 7 — הצלי הרותח שנפל על המלוח
הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו — הני מילי בבשר חי; אבל צלי רותח שנפל למליח, אפילו נאכל מחמת מלחו — בעי קליפה. ואם יש בו בקעים, או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח — כולו אסור. (הגה: והוא הדין אפוי ומבושל.)
ההבחנה בין „נאכל מחמת מלחו״ ל„אינו נאכל מחמת מלחו״ אינה אלא בבשר חי. אבל צלי רותח (צלי רותח) שנפל על המלוח — אפילו היה נאכל מחמת מלחו — צריך קליפה. ואם יש בו בקעים (בקעים), או שהוא מתובל בתבלין (תבלין) והוא צלי רותח — כולו אסור. הגהת הרמ״א : והוא הדין לאפוי ולמבושל.
קבוצה ד — מליחה, כבישה והנאה (סעיף 8)
סעיף 8 — מליחה וכבישה אינן אוסרות אלא באכילה
אין בשר בחלב נאסר על ידי מליחה או על ידי כבוש — אלא באכילה, אבל לא בהנאה.
בשר בחלב אינו נאסר על ידי מליחה (מליחה) או על ידי כבישה (כבוש) אלא באכילה (אכילה), אבל לא בהנאה (הנאה).
זוהי חזרה ישירה של עיקרון סימן 87 : רק מה שמבושל יחד דרך בישול אסור מן התורה, ולכן אסור אף בהנאה. המליחה והכבישה אינן בישול : הן אוסרות (מדרבנן) באכילה, אבל עדיין מותר ליהנות מן התערובת. הש״ך (ס״ק כז) אף מפנה לראש סימן 87 (עיין בריש סימן פ״ז).
סעיף אחרון זה קושר את כל הסימן למסגרת סימן 87. כל עוד לא היה בישול (אלא רק נגיעה, העברת חום, מליחה או כבישה), האיסור האפשרי נשאר דרבנן ונוגע אך ורק לאכילה — לעולם לא להנאה.
2. הקשר — היכן ממוקם סימן זה
סימן 87 קבע את העיקרון : בשר וחלב המבושלים יחד אסורים. אך במטבח של ממש אינם תמיד „מבושלים יחד״ : לעיתים הם רק נוגעים זה בזה, לעיתים האחד רותח והשני צונן, לעיתים הם מלוחים. סימן 91 משיב על כל המצבים הללו של העברת טעם בלא בישול ממש.
שלוש שאלות הסימן
שאלה
היכן?
תשובה אופיינית
נגיעה בצונן
סעיפים 1-3
מותר ; הדחת מקום הנגיעה (כלום אם יבשים)
נגיעה ברותח
סעיף 4
תתאה גבר : לפי מי שלמטה → הכול אסור, או קליפה
מליחה וציר (ציר)
סעיפים 5-7
המלוח = כרותח → קליפה
הרעיון הגדול החוצה את הסימן : ככל שיש יותר חום (ממשי או „מלוח״), כך הטעם חודר יותר. הצונן אינו מעביר כמעט דבר (הדחה) ; ה„מלוח״ וה„רותח־על־צונן״ מחדירים בפני השטח (קליפה) ; ה„רותח־על־רותח״ או השומן מחדירים בכול (הכול אסור).
3. מושגי היסוד של סימן זה
כדי להבין את סימן 91, יש לשלוט באוצר מילים טכני קטן המתאר כיצד עובר הטעם ממאכל אחד למשנהו.
הדחה — הדחה : השטיפה. זהו האמצעי הקל ביותר : שוטפים פשוט את מקום הנגיעה. הפתחי תשובה (ס״ק א) מדייק שזו הדחה בעלמא בלא שפשוף — „הדחה בלבד, בלא שפשוף״ — אלא אם כן נגע המאכל באיסור שמן, שאז צריך לשפשף.
קליפה — קליפה : הסרת שכבה דקה מפני השטח, במקום שהטעם חדר. זהו האמצעי הבינוני, המשמש ל„רותח־על־צונן״ ולמליחה.
תתאה גבר — תתאה גבר : „התחתון גובר״. כשרותח וצונן נוגעים, המאכל התחתון כופה את חומו. תחתון רותח → מחמם → הכול אסור. תחתון צונן → מקרר → קליפה בלבד (סעיף 4, ש״ך ס״ק ה-ז).
אינו נאכל מחמת מלחו — „אינו נאכל מחמת מלחו״ : מאכל מלוח עד כדי כך שלא ניתן לאוכלו כמות שהוא. מצב זה נידון כרותח (כרותח). לעומת זאת, מעט מלוח = נאכל מחמת מלחו, נידון כצונן.
ציר — ציר : הנוזל / המוהל הזולג מבשר מלוח. הרמ״א (סעיף 5) מלמד שהוא נחשב כרותח אף אם הבשר לא נמלח אלא לצלי — ולכן אם הוא נופל על גבינה או על כלי, אוסר.
מליח עליון / תפל תחתון — המלוח / התפל : כלל הזהב של סעיף 5 — המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו : „המלוח מבליע את טעמו בתפל, אך אינו בולע ממנו דבר״. אין נפקא מינה מי מהם למעלה ומי למטה.
מפעפע — מפעפע : „מתפשט״. נאמר על השומן (שומן), שאינו נשאר על פני השטח אלא מתפשט בכל החתיכה. כיוון שחתיכה שמנה, שוב אין קולפים : הכול נכלל (סעיף 6).
מושג שעוד יבוא בסימן 105 : הסימן מפנה פעמים אחדות (ועיין לקמן סימן ק״ה) לסימן 105, המפתח בפירוט את הלכות המליחה, ההבחנה בין כחוש לשמן ושיעור השישים (ס׳). כאן מניחים את העקרונות ; סימן 105 מעמיק בהם.
4. תתאה גבר — טבלת רותח × צונן
כל סעיף 4 מתמצה בטבלה. מצליבים את מי שלמטה עם מי שרותח, ובוחנים את התוצאה.
מצב
מי „למטה״?
תוצאה
בשר צונן לתוך חלב רותח
החלב הרותח (למטה)
🔴 הכול אסור (תתאה גבר : התחתון הרותח מחמם)
חלב צונן לתוך בשר רותח
הבשר הרותח (למטה)
🔴 הכול אסור
חלב רותח על בשר צונן
הבשר הצונן (למטה)
🟡 קליפה של הבשר ; החלב מותר כולו
בשר רותח על חלב צונן
החלב הצונן (למטה)
🟡 קליפה של הבשר ; החלב מותר כולו
שניהם צוננים
—
🟢 הדחה של הבשר, ומותר
ההיגיון במשפט אחד : התחתון מצווה. אם הוא רותח, הוא מחמם את העליון → הכול חודר → הכול אסור (בהיעדר 60). אם הוא צונן, הוא מקרר את העליון בטרם יחדור לעומק → רק פני השטח בלעו → קליפה.
מדוע החלב „מותר כולו״ במקרי הקליפה? הש״ך (ס״ק ז-ט) מסביר שהטעם הנבלע דק ושטחי מכדי לאסור את הנוזל ; הוא אף מפנה לסימן 105:3. (הט״ז, ס״ק ה, והפתחי תשובה, ס״ק ו, מוסיפים דקויות למקרה של עירוי — קילוח רצוף של נוזל חם.)
5. הש״ך והט״ז — המפרשים הגדולים
ביורה דעה, השולחן ערוך אינו נקרא לעולם לבדו. שני מפרשים גדולים מלווים אותו בכל עמוד ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. אלו הם נושאי הכלים המרכזיים ביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, שאינה מפרשת אלא את אורח חיים).
הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות של שפתי כהן, שפתי כהן, מאת רבי שבתאי הכהן (ליטא, המאה ה־17). זהו הפירוש המרכזי על יורה דעה, בעל עומק אנליטי רב.
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות של טורי זהב, טורי זהב, מאת רבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה ה־17). לעיתים קרובות בדו־שיח — ולעיתים במחלוקת — עם הש״ך.
שני ערכים מרכזיים מן הש״ך
ש״ך ס״ק א — הנגיעה בצונן כששניהם יבשים
אלא שצריך להדיח כו'. וכתב הב״ח דדוקא כשהאחד מהן לח, אבל אם שניהם יבשים — אפילו הדחה אין צריך.
על „אלא שצריך להדיח״ : הש״ך מביא את הבית חדש — אין זה אלא כשאחד מהם לח ; אבל אם שניהם יבשים, אפילו הדחה אין צריך.
ש״ך ס״ק ו-ז — מנגנון תתאה גבר
משום דתתאה גבר. כלומר שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן. … קולף הבשר כו'. משום דכאן דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון, אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא, לכך צריך קליפה.
על „תתאה גבר״ : התחתון הרותח מחמם את העליון הצונן (ולכן הכול אסור). ועל „קולף הבשר״ : כאן התחתון הצונן מקרר את העליון, אלא שעד שמתקרר בלע מעט — ומכאן הצורך בקליפה.
ערך מרכזי מן הט״ז
ט״ז ס״ק (על סעיף 5) — מדוע לקלוף ולא „כבולעו כך פולטו״
צריך לקלוף שניהם ממקום נגיעתם. ולא אמרינן כבולעו כך פולטו, אלא בדם — כן כתב המרדכי פרק כ״ה.
על „צריך לקלוף שניהם ממקום נגיעתם״ : הט״ז מדגיש שאין אומרים „כדרך שבלע כך פולט״ (כבולעו כך פולטו) — אלא בדם ; ובשאר האיסורים (כמו בשר־חלב) הטעם הנבלע נשאר, ומכאן הקליפה (בשם המרדכי).
רואים את השיטה : הש״ך והט״ז אינם חוזרים על דברי המחבר — הם מסבירים את המנגנון (מדוע להדיח / לקלוף / לאסור הכול), משווים בין הראשונים ומכריעים. זה בדיוק מה שמעמיקים בו ברמת הלמדן, שבה לומדים גם את המחלוקת הגדולה ריב״א (האם צריך פי 60 כנגד הקליפה?) הנידונה באריכות בט״ז (ס״ק על סעיף 4).
6. הגהת הרמ״א (הגה)
הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על טקסט המחבר הגהות המשקפות את מנהג אשכנז ומדייקות את ההלכה למעשה. הנה התערבויותיו הבולטות ביותר בסימן שלנו.
על סעיף 4 — בדיעבד, כשנשכחה הקליפה
הרמ״א מוסיף : ובמקום שהבשר צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובשלו כך — מותר בדיעבד — „במקום שהבשר היה צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובישלו כך, מותר בדיעבד״ (על פי האיסור והיתר הארוך, כלל 29). אך הש״ך (ס״ק ח) מדייק שהקולא הזו אינה אלא במקרה מסוים (כשהקליפה אינה ניכרת עוד מן השאר) — ראה למדן.
על סעיף 5 — הציר (ציר) הוא כרותח
הגהת הרמ״א : כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי — חשוב רותח — „כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח אלא לצלי, נחשב כרותח״. ולכן אם הוא נופל על גבינה או על כלי, אוסר. וכן : כלי שנפל עליו ציר כזה צריך הגעלה ; כלי חרס (כלי חרס) צריך שבירה ; אבל אם נפל רק על מקום אחד בכלי עץ, קולפים את המקום ודי בכך.
על סעיף 5 — לעולם משערים בשישים (ההלכה למעשה)
הגהת הרמ״א : וי״א דבכל מליחה אנו משערין בס' — „ויש אומרים שבכל מליחה אנו משערים בשישים״ (רוב הפוסקים) — והוא מפנה לסימן 105 „כיצד נוהגים״. זוהי נקודה חשובה : להלכה למעשה, הרמ״א נוטה לדרוש שישים פעם כנגד החלק האסור, ולא לסמוך על הקליפה בלבד.
על סעיף 7 — אפוי, מבושל, ואף צונן
הגהת הרמ״א : לגבי הצלי, והוא הדין אפוי ומבושל („והוא הדין לאפוי ולמבושל״), ואף וי״א דאפילו הם צוננים דינא הכי — „ויש אומרים שאפילו הם צוננים כך הדין״ (שכן הצלי/האפוי רך ובולע) ; והרמ״א מסכם : וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה — „וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה״.
הרמ״א מבחין בקפידה בין הדין הבסיסי (המחבר) לבין המנהג האשכנזי המחמיר יותר (לשער בשישים, לדון את הצלי הצונן כרותח) — תוך שמירה על הקולא של הבדיעבד ושל ההפסד מרובה (הפסד מרובה).
7. אכילה מול הנאה — מה באמת אוסרות מליחה וכבישה
סעיף 8 — קצר אך יסודי — קושר את כל הסימן לעיקרון של סימן 87.
חזרה על סימן 87 : רק מה שמבושל יחד דרך בישול אסור מן התורה, ולכן אסור אף בהנאה. המליחה (מליחה) והכבישה (כבוש) אינן בישול. תוצאה : הן יכולות לאסור (מדרבנן) באכילה, אבל התערובת נשארת מותרת בהנאה.
אופן העברה
אכילה
הנאה
בישול יחד (דרך בישול)
🔴 אסור (תורה)
🔴 אסור (תורה)
מליחה (מליחה)
🟡 אסור (מדרבנן)
🟢 מותר
כבישה (כבוש)
🟡 אסור (מדרבנן)
🟢 מותר
הש״ך (ס״ק כז) מפנה במפורש לראש סימן 87 (עיין בריש סימן פ״ז) : זוהי בדיוק אותה הבחנה בין דאורייתא (מבושל) לדרבנן (לא מבושל) הקובעת את איסור ההנאה.
8. מקרים מעשיים מודרניים
כיצד חלים כללים אלו במטבחים שלנו כיום? הנה שלושה מצבים שכיחים המוארים לאור הסימן שלנו.
מקרה 1 — בשר וגבינה הנוגעים זה בזה במקרר
אם פרוסת בשר צונן וחתיכת גבינה צוננת נגעו זו בזו במקרר, סעיף 1 מרגיע : בצונן, הנגיעה אינה אוסרת. מדיחים את מקום הנגיעה ומותר. ואם שניהם היו יבשים ממש, הש״ך (ס״ק א) סובר שאין צריך אפילו הדחה. אך שים לב אם אחד מהם היה לח, שמן או מלוח : הכלל משתנה. להלכה למעשה, היוועץ ברב שלך.
מקרה 2 — חלב רותח ניתז על בשר צונן (או להפך)
זהו לב סעיף 4 (תתאה גבר). חלב רותח הניתז על בשר צונן : הבשר הצונן „שלמטה״ מקרר את ההתזה → די לקלוף את פני השטח שנגעו, והשאר מותר. אבל בשר צונן שנפל לתוך סיר של חלב רותח : החלב „שלמטה״ מחמם → הכול אסור (בהיעדר שישים). הגורם המכריע הוא : מי למטה, ומי רותח? להלכה למעשה, היוועץ ברב שלך.
מקרה 3 — נקניקים מלוחים וגבינה, ציר (ציר)
הנקניקים וסוגי בשר מסוימים מלוחים. אם הם נוגעים בגבינה, שוב אין אנו ב„צונן״ של סעיף 1 : מאכל „שאינו נאכל מחמת מלחו״ נידון כרותח → קליפה. וחמור מכך : הציר (ציר) הזולג מהם נחשב אף הוא כרותח (רמ״א, סעיף 5) — אם הוא נופל על גבינה או על כלי, אוסר. ואם אחד המאכלים שמן, שוב אין זו קליפה בלבד (סעיף 6). להלכה למעשה, היוועץ ברב שלך.
החוט המקשר בין שלושת המקרים : בטרם תיבהל, שאל את עצמך שלוש שאלות — האם זה צונן, רותח, או מלוח? האם זה יבש, לח, או שמן? מי למטה? אך ההכרעה הקונקרטית תמיד שייכת לרב, היודע את פרטי המעשה.
9. סיכום סימן 91
עיקר סימן 91 בכמה משפטים :
בצונן, הנגיעה אינה אוסרת : מדיחים את מקום הנגיעה (כלום אם שניהם יבשים).
נמנעים מלהניח לבשר / לגבינה לגעת בלחם (סעיף 3).
ברותח : תתאה גבר — התחתון גובר. תחתון רותח → הכול אסור ; תחתון צונן → קליפה.