פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦
הלכה למעשה — הפסיקה המעשית
מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים
והפתחי תשובה, ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״א (ח' סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן צ״א.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים בני זמננו. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים משלבים פרטי מציאות (חום מדויק, כלים, יחסים, שמן/כחוש) שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — מעבר טעם בלא בישול (אכילה ולא הנאה)
פסק המחבר והרמ״א — מסגרת ההלכה בח' סעיפים
נגיעה בצונן — הדחה, יבש ולח (סעיף א'–ג')
תתאה גבר — חם וצונן, וקליפה (סעיף ד')
הכרעת נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, פר״מ, פתחי תשובה
מחלוקת ריב״א — ס' נגד הקליפה למעשה
דין המליח והציר — כרותח (סעיף ה')
שמן וכחוש; צלי רותח — (סעיף ו'–ז')
פסיקת הספרדים בזמננו — יביע אומר, ילקוט יוסף, אור לציון
היסוד. סימן צ״א אינו עוסק לעולם בבישול (שנלמד בסימן פ״ז): הוא עוסק בשלוש הדרכים האחרות של מעבר הטעם — נגיעה בצונן, חום הנמסר (תתאה גבר), והמליחה / הציר. הכלל החותם את הסימן (סעיף ח) נובע מכך: « אין בשר בחלב נאסר על ידי מליחה או על ידי כבוש אלא באכילה, אבל לא בהנאה ».
אכילה לעומת הנאה. הש״ך (ס״ק כז, האחרון שבסימן) מפנה במפורש « לריש סימן פ״ז »: רק מה שמבושל יחד (דרך בישול) אסור מן התורה, ולכן אסור אף בהנאה. המליחה והכבישה אינן בישול ; הן יכולות לאסור (מדרבנן) לאכילה, אך התערובת נשארת מותרת בהנאה. זהו מפתח הקריאה של כל הסימן.
שאלת אחרונים בעניין הכבוש (לידיעה)
הפתחי תשובה (על « אפוי ומבושל », ס״ק אחרון) מביא את המנחת יעקב (כלל כב) שמסתפק אם מאכל כבוש מעת לעת (כבוש כמבושל) צריך, לחומרא זו, להידון כמבושל. הסימן עצמו (סעיף ח) מכריע שמליחה וכבוש אינם אוסרים בהנאה — ראיה ש« כבוש כמבושל » נאמר לעניין כוח הבליעה, ולא לעניין מעמד « הבישול » של התורה.
2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן
סימן צ״א מונה 8 סעיפים. המחבר קובע את המסגרת; הרמ״א (הגה) מגיה למנהג אשכנז. הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.
אסור לכתחילה (מחשש שיאכל בלא הדחה), מותר בדיעבד ובמה שדרכו להדיח (בשר חי). רמ״א: יבש + כלי שבלע בצונן → כלום.
3
הפת
להיזהר שבשר/גבינה לא יגעו בפת ; ואם נגעו אסור לאכלה עם המין השני בלא הדחה (ש״ך ס״ק ד).
4
תתאה גבר (חם × צונן)
תחתון חם → הכל אסור ; תחתון צונן → קליפת הבשר, והנוזל מותר כולו. נפלו צוננים → הדחה. רמ״א: לא קלף ואחר כך בישל → מותר בדיעבד (מקרה הנבלל — ש״ך ס״ק ח).
5
מליחה ; מליח / תפל ; ציר
« אינו נאכל מחמת מלחו » = רותח → קליפה. המליח מבליע בתפל ואינו בולע. רמ״א: ציר תמיד רותח ; כלי → הגעלה / שבירה (חרס) / קליפה (עץ) ; משערים בשישים.
6
כחוש לעומת שמן
קליפה רק אם אין שום צד שמן ; ואם לאו הכל אסור כי « השומן מפעפע ». (הפניה סימן קה.)
7
צלי רותח, בקעים, תבלין
צלי רותח שנפל על מליח → קליפה אף אם היה נאכל. בקעים / תבלין + צלי רותח → הכל אסור. רמ״א: אף אפוי בתנור / מבושל, ואף צוננים (כשאין הפסד מרובה).
8
מליחה / כבוש והנאה
אינם אוסרים אלא באכילה, לא בהנאה (מחמת שאין בישול — קשר סימן פ״ז).
כלל הפסק של הסימן :
ארבע דרגות מעבר טעם בלא בישול — צונן בצונן (הדחה, וביבש כלום), תתאה צונן ומליח (קליפה), תתאה רותח ושמן (הכל אסור בלא ס'), וציר (כרותח אף בכלי). וכל הסימן סובב על מדידת חוזק המעבר, ועל ההבחנה שבסעיף ח': אין כאן איסור הנאה, שאין כאן בישול.
מדרגות ההדחה. הש״ך (ס״ק א, בשם הב״ח): ההדחה נצרכת רק אם אחד מן השניים לח ; יבשים, אין מדיחים אפילו (« אם שניהם יבשים אפילו הדחה אין צריך »). הפתחי תשובה (ס״ק א) מדייק את טיב ההדחה: הריהי « הדחה בעלמא בלא שפשוף » — העברה פשוטה במים, בלא שפשוף — אלא אם המאכל נגע באיסור שמן (שמנונית), שאז צריך לשפשף עד שירגיש שהשמנונית הוסרה. החוות דעת והבית אפרים מדקדקים עוד: רק שפשוף סכין (דוחקא דסכינא) עם שמנונית מצריך שפשוף ממש.
כלי של איסור (סעיף ב). הט״ז (ס״ק א) והש״ך (ס״ק ג, הארוך שבסימן) בונים את הקריטריון המכריע: כלי שבלע את האיסור בצונן (על ידי מליחה, כבישה…) יכול לשמש להיתר צונן לכתחילה ; רק כלי שבלע על ידי חום (חמין) אסור. הש״ך מסיק: בקינוח יפה, אין צורך אפילו להדיח, « דהא לא נגע באיסור ומה שבלע בו אינו מפליט בצונן ». הט״ז מגיה את לשון הרמ״א ומבאר את אותו עיקרון.
למעשה (מקרר, נגיעה בצונן). שני מאכלים צוננים ויבשים שנגעו: אין לעשות דבר. אחד מהם לח: להדיח את מקום הנגיעה. אחד נגע במקום שמן: לשפשף. אבל מרגע שיש חום, מלח, או שמן ניכר, יוצאים ממשטר זה — ושם הפרטים מכריעים: שאל את רבך.
4. תתאה גבר — חם וצונן, והקליפה
בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד... הכל אסור משום דתתאה גבר. אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן, או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן — קולף הבשר ושאר הבשר מותר, והחלב מותר כולו.
— שולחן ערוך יו״ד צ״א:ד · פסחים ע״ו.
המצב
מי למטה
המידה
המקור
צונן בתוך חם
החם
הכל אסור (בחסרון שישים)
מחבר ס״ד ; ש״ך ס״ק ה
חם על צונן
הצונן
קליפה ; הנוזל מותר
מחבר ס״ד ; ש״ך ס״ק ז
נפלו צוננים
—
הדחה
מחבר ס״ד
המנגנון (ש״ך ס״ק ו-ז). « תתאה גבר »: « התחתון הרותח מחמם את העליון הצונן » → הכל נבלע → הכל אסור. ולהפך, « התחתון הצונן מקרר את העליון, אך טרם שנצטנן בלע מעט » → קליפה בלבד. הט״ז מוסיף נקודה מעשית גדולה: תתאה גבר נוהג רק באיסור מחמת עצמו (איסור מחמת עצמו) ; טעם בלוע כבר « אינו עובר מחתיכה לחתיכה בלא רוטב » (בשם תורת חטאת, כלל כג).
אין אומרים « כבולעו כך פולטו ». הט״ז (על « צריך לקלוף ») והש״ך (ס״ק יג) מדגישים: אין אומרים « כמו שבלע כך יפלוט » אלא בדם בלבד. בשאר איסורים — ובכללם בשר בחלב — הטעם הבלוע נשאר ; ומכאן ההכרח לקלוף, ולא לסמוך על פליטה מאליה.
על יורה דעה, נושאי הכלים הללו — ולא המשנה ברורה, שאינה אלא על אורח חיים — הם הקובעים את ההלכה. הנה ההכרעות הנוגעות למעשה, כולן מעוגנות בגוף הסימן.
א. המליחה « אינו נאכל מחמת מלחו » (סעיף ה)
מתי המלח עושה « רותח ». המחבר (בעקבות הר״ן) נוקט שמאכל נעשה « כרותח » כשנמלח « כדי מליחה לקדירה » ושהה שיעור זה. הש״ך (ס״ק יא — מן המפותחים שבסימן) דן באריכות בתרומת הדשן (סימן קנט), שרצה להקל « אחר זמן המליחה » (משסיים המלח להפליט את הדם). הש״ך מבחין: כוח המלח אינו « נופל » אלא לגבי הדם (« כי דרך המלח להפליט דם ולא שאר דברים ») ; אבל לבשר בחלב נשאר המלח פעיל תמיד. למעשה, הוא מסיק בכל זאת שלא להקל אלא בהפסד מרובה ובסעודת מצוה (מחמת הגהת סמ״ק / ריב״א המקיימים « רותח »).
ב. הציר — תמיד רותח (סעיף ה, רמ״א)
הרמ״א מכריע: « כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי — חשוב רותח ». הש״ך (ס״ק יח) מוציא מכך את ההלכה בכלי: כלי (מתכת) שנגע בו הציר מצריך הגעלה ; בחרס, צריך לשברו ; אבל אם הציר נפל רק על מקום אחד מכלי עץ, קולפים את המקום ודי בכך — כי « ציר מלוח אינו נבלע אלא כדי קליפה », בשונה ממה שנבלע על ידי החום (סימן קכא). הפתחי תשובה (על « קולף מקומו ») מוסיף, בשם מהר״ר דניאל: אם אין יודעים היכן נפל הציר וזהו מיעוט הכלי, בטל ברוב.
ג. מראית / עליון ותחתון במליחה (סעיף ה)
הש״ך (ס״ק יב) מיישב סתירה לכאורה עם סימן קה (שם הרשב״א מבחין בין מליח עליון לתחתון): ההבחנה עליון/תחתון אינה אלא לאסור את כל החתיכה (מקרה השמן, שמן) ; אבל לקליפה בלבד (מקרה הכחוש, כחוש) אין הבחנה — « נהי דתתאה גבר, מכל מקום קליפה מיהא בעי ». הט״ז מגיה את הלשון (« לחין » — מדובר במלוחים לחים): יבשים, אף שמלוחים, די בהדחה (ש״ך ס״ק יז).
למעשה (מליחה, נקניק). בשר מלוח « שאינו נאכל מחמת מלחו » שנגע בגבינה נידון כרותח → קליפה (ושישים כנגד הקליפה, ראה §6) ; הציר הזב ממנו אוסר את הכלי (הגעלה / שבירה / קליפה). אבל מידת המליחה המדויקת, ואם המאכל עדיין « אינו נאכל מחמת מלחו », הן שאלות מציאות: שאל את רבך.
6. מחלוקת ריב״א — האם צריך ס' נגד הקליפה, למעשה?
מחלוקת הפסק המרכזית
מחבר (סעיף ד): בעקבות הרמב״ם, רבנו חננאל והר״י — « החלב מותר כולו », אין צריך שישים כנגד הקליפה הנבלעת.
ריב״א (והמהרא״י, מהרש״ל פרק כה): צריך שישים כנגד הקליפה שנאסרה תחילה.
הט״ז (על « והחלב מותר כולו ») מכריע כריב״א, בשורת ראיות ארוכה (מרדכי, חלתית סימן צו, ציר על כלי…), ומסיק: « וכן הלכה למעשה » — למעשה, שישים כנגד הקליפה.
הש״ך (ס״ק ח) מגיע לאותה תוצאה למעשה: קולת הרמ״א (« מותר בדיעבד ») אינה אלא במקרה הנבלל (שאין הקליפה ניכרת עוד) ; « מכירו ושייך קליפה — צריך ס' ».
הכרעה. הש״ך והט״ז מתכנסים: במקום שהחתיכה ניכרת ושהיתה צריכה קליפה, מצריכים שישים כנגד אותה קליפה לפני הבישול. הפתחי תשובה (על « בדיעבד », בשם התשואות חן, סימן יא) מחלק לגבי העירוי: אם הקילוח לא נפסק (לא נפסק הקילוח), מחמירים (שישים נצרך) ; אם נפסק, אפשר להקל, « ובפרט בבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן ».
למעשה. המנהג שנקטו האחרונים (ט״ז כריב״א, רמ״א « בכל מליחה אנו משערין בס׳ ») להצריך פי שישים כנגד החלק האסור, מרגע שהחתיכה ניכרת. חישוב השישים בפועל (איזה נפח נמנה, כחוש/שמן, נוזל/מוצק) שייך לסימן קה ולבדיקה לכל מקרה לגופו — שאל את רבך.
7. שמן וכחוש; צלי רותח — שמן, כחוש וצלי
השמן (סעיף ו). כל מידות ה« קליפה » מניחות שאין שום חתיכה שמנה. הש״ך (ס״ק יט): « דאם היתה אחת מהן שמינה — או הגבינה או הבשר — הכל אסור, דאזיל האי ומפטם להאי » — השמן עובר ו« מפטם » את השני, ולכן הכל בכלל. זהו הגורם המעביר מ« קליפה » ל« הכל אסור ».
הצלי הרותח (סעיף ז) — שלוש שיטות (ש״ך ס״ק כא)
ספר התרומות, רא״ש, טור, מהרי״ל: צלי (אף צונן) שנפל לחלב → קליפה ; בקעים/תבלין אף חי → הכל אסור.
ראב״ד, רשב״א, ר״ן (ורש״י): צלי צונן → די בהדחה ; רותח → קליפה ; בקעים/תבלין + רותח → הכל אסור.
אור זרוע, הגהות מרדכי, סמ״ק, סמ״ג: צלי צונן → קליפה ; בקעים/תבלין צונן → הכל אסור, אבל חי לא.
הרמ״א מכריע: « והוא הדין אפוי ומבושל », ו« וי״א דאפילו הם צוננים דינא הכי, וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה ». הט״ז מחמיר: « תרי קולי לא מקלינן » — אין מצרפים את הקולא « מליח של צלי = נאכל » עם הקולא « אין איסור גמור אלא בצלי רותח ».
פתחי תשובה (על « צלי רותח ») : מציין שהגהות מיימוני והאיסור והיתר נוקטים שצלי רותח שנפל לחלב מצריך נטילה (ולא קליפה בלבד), « ולא קיימא לן הכי לדינא » ; אף הפרי חדש דן דעה זו כ« אינו מחוור ». הבית אפרים (יו״ד לח) נותן טעם לחומרא: הצלי הרותח מבליע יותר (כח רב).
למעשה. הצלי / הגריל הרותח חמור מבשר חי, והבקעים או התבלינים עלולים לאסור הכל. המנהג האשכנזי (רמ״א) נוהג פעמים רבות חומרה בצלי אף צונן, זולת הפסד מרובה. הגבול המדויק (מהו « בקע », האם הוא « מתובל », הפסד מרובה) תלוי במקרה — שאל את רבך.
8. פסיקת הספרדים בזמננו — הפסיקה הספרדית בת זמננו
הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, יחווה דעת, ילקוט יוסף, אור לציון) ממשיכות את עקרונות סימן צ״א שלמעלה למקרים מודרניים. הן אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב לפני כל יישום.
הפסיקה הספרדית בת זמננו (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף, הרב בן-ציון אבא שאול) יוצאת בדיוק ממסגרת המחבר: נגיעה בצונן → הדחה (סעיף א, ש״ך ס״ק א) ; תתאה גבר לפי מי שלמטה (סעיף ד) ; מליחה « אינו נאכל » = רותח → קליפה (סעיף ה). בשאלת השישים כנגד הקליפה, בית המדרש הספרדי נוטה ללכת אחר המחבר ביתר קלות מן החומרה של הט״ז/ריב״א, ובמיוחד היכן שהאיסור אינו אלא מדרבנן (שאין בישול).
מקרה מעשי
כיוון ספרדי (לבדיקה)
בשר + גבינה צוננים ויבשים (מקרר)
אין לעשות דבר (ש״ך ס״ק א) ; לח → הדחה. נטייה להקל כשהוא יבש.
שישים כנגד הקליפה (חם על צונן)
נשענים בנקל על המחבר (« החלב מותר כולו ») בספק או בהפסד, ובמיוחד באיסור דרבנן ; אך המנהג נוקט ברובו את הנהגת השישים.
הנאה מתערובת על ידי מליחה/כבוש
מותרת (סעיף ח) — רק האכילה אסורה.
צלי / גריל רותח
קליפה (צלי רותח) ; אין מרחיבים בשיטתיות את החומרה לצלי צונן כמנהג האשכנזי.
עיגון בסימן. כל זה נובע מן הלשון: קולת הצונן (סעיף א + ש״ך ס״ק א), מנגנון תתאה גבר (סעיף ד + ש״ך ס״ק ו-ז), המליחה כרותח (סעיף ה), והיעדר איסור הנאה (סעיף ח). התשובות בנות זמננו מיישמות כללים אלו על מטבחי ימינו.
9. פסיקת האשכנזים — הפסיקה האשכנזית
הערת שיטה. אותה הערה: זרמים אלו ממשיכים את הרמ״א ונושאי הכלים ; הם מובאים כמורי דרך בפסיקה, לאישור אצל רב.
הפסיקה האשכנזית יוצאת מן הרמ״א ומן האחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד, ולמאה ה-20 האגרות משה). שני קווים של הרמ״א שולטים בסימן זה: (1) « בכל מליחה אנו משערין בס׳ » — משערים בשישים, ולכן הולכים ברובם אחר הט״ז/ריב״א ; (2) הצלי אף צונן נידון בחומרה (« אפילו הם צוננים », זולת הפסד מרובה).
מקרה מעשי
כיוון אשכנזי (לבדיקה)
שישים כנגד הקליפה
הט״ז (כריב״א) והמנהג מצריכים שישים כנגד הקליפה מרגע שהחתיכה ניכרת ; הש״ך (ס״ק ח) מסכים למעשה.
מליחה / ציר
מחמירים: ציר תמיד רותח (רמ״א) ; כלי → הגעלה / שבירה (חרס) / קליפה (עץ) — ש״ך ס״ק יח.
כמחבר: מליחה / כבוש אינם אוסרים אלא באכילה (סעיף ח).
חב״ד — רק על פי מקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו מכסה את יורה דעה ; ולכן אין « דעת הרב » על סימן צ״א. למנהג חב״ד בשאלות אלו, מתייחסים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.
10. מקרים מודרניים — מטבח ימינו
כיצד סימן צ״א מאיר את המטבח. ארבעה כלים מן הסימן משמשים להכרעת המקרים המודרניים: (1) « אין צונן מפליט בצונן » (סעיף א) ; (2) תתאה גבר (סעיף ד) ; (3) המליחה / הציר כרותח (סעיף ה) ; (4) השמן המפעפע (סעיף ו).
מקרה מודרני
כלי הסימן
כיוון (לאישור אצל הרב)
בשר וגבינה שנוגעים במקרר
סעיף א (צונן) ; ש״ך ס״ק א (יבשים)
מותר ; הדחת הנגיעה אם לח ; כלום אם יבשים. שפשוף אם נגע בשמן (פ״ת ס״ק א).
קרש / סכין ששימשו לבשר, ואחר כך לגבינה צוננת
סעיף ב (כלי צונן) ; פ״ת ס״ק א
בצונן ונקי, הבליעה בצונן אינה אוסרת ; אבל ה« דוחקא דסכינא » עם שמן מצריך שפשוף. לכתחילה מפרידים את הכלים.
חלב רותח הניתז על פרוסת בשר צוננת (או להפך)
סעיף ד (תתאה גבר)
חם על צונן → קליפת השטח, הנוזל מותר. צונן בתוך חם → הכל אסור בחסרון שישים.
נקניק / מי-מלח (ציר) וגבינה
סעיף ה (מליח / ציר)
מלוח « אינו נאכל » = רותח → קליפה ; הציר אוסר את הכלי שנגע (הגעלה / שבירה / קליפה). שמן → הכל אסור (סעיף ו).
מיקרוגל / פלטה: « חם על חם »
סעיף ד (תתאה רותח) ; סעיף ח (הנאה)
חם כנגד חם → הכל אסור (בחסרון שישים). אבל בלא בישול אמיתי יחד, האיסור נשאר באכילה, לא בהנאה (סעיף ח) — הגדרת « מבושל » במיקרוגל נידונה.
למעשה. מצבים אלו משלבים שאלות מציאות — חום מדויק, מי למטה, מידת המליחה, כחוש או שמן, כלי מתכת/חרס/עץ — שרק רבך יכול להכריע בהן בראותו את המקרה. הכלל המעשי: לשחזר בדיוק מי היה חם/צונן/מלוח/שמן ומי היה למטה, ואחר כך לשאול את רבך.
11. סיכום מעשי — תמצית וטבלאות
טבלה — דרגות המעבר, למעשה
אופן הנגיעה
המידה
הנאה
הדרגה
צונן + צונן (אחד לח)
הדחת הנגיעה
✔
קל
צונן + צונן (שניהם יבשים)
כלום
✔
אין
חם על צונן (תחתון צונן)
קליפה ; הנוזל מותר
✔*
קליפה
צונן בתוך חם (תחתון חם)
הכל אסור (בחסרון שישים)
✔*
גמור (אכילה)
מלוח « אינו נאכל » / ציר
קליפה ; כלי → הגעלה / שבירה / קליפה
✔
קליפה (דרבנן)
חתיכה שמנה (שמן)
הכל אסור (השמן מפעפע)
✔*
גמור
צלי רותח ; בקעים / תבלין
קליפה / הכל אסור
✔*
קליפה → גמור
* ההנאה נשארת מותרת כשלא היה בישול במובן התורה (סעיף ח) ; אבל תערובת שנתבשלה ממש יחד תהיה אסורה אף בהנאה (סימן פ״ז).
טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)
הפוסק
התרומה המכרעת (מעוגן בגוף הסימן)
מחבר (סעיפים א-ח)
צונן → הדחה ; תתאה גבר ; מליחה « אינו נאכל » = רותח ; המליח מבליע בתפל ; שמן → הכל אסור ; צלי רותח ; מליחה/כבוש = אכילה בלבד.
רמ״א (הגה)
יבש + כלי צונן → כלום (סעיף ב) ; לא קלף ואחר כך בישל → בדיעבד (סעיף ד) ; ציר תמיד רותח + דין הכלי (סעיף ה) ; « בכל מליחה משערין בס׳ » ; צלי אף צונן, ואפוי/מבושל (סעיף ז).
ש״ך (שפתי כהן)
יבשים → אפילו הדחה אין (ס״ק א) ; מנגנון תתאה גבר (ס״ק ו-ז) ; המלח נשאר פעיל בבב״ח, לא כדם (ס״ק יא) ; עליון/תחתון רק לשמן (ס״ק יב) ; כלי: ציר = קליפה, לא הגעלה על הכל (ס״ק יח) ; שישים כנגד הקליפה אם מכירו (ס״ק ח) ; שלוש שיטות הצלי (ס״ק כא) ; הנאה — ראה סימן פ״ז (ס״ק כז).
ט״ז (טורי זהב)
מדוע אסור לכתחילה אף שמותר בדיעבד (ס״ק א) ; תתאה גבר רק באיסור מחמת עצמו, לא בבלוע ; מכריע כריב״א — שישים כנגד הקליפה, « הלכה למעשה » ; « לא אמרינן כבולעו כך פולטו אלא בדם » ; « תרי קולי לא מקלינן » בצלי.
פרי מגדים (פר״מ)
טיב ההדחה (מובא פ״ת ס״ק א): הדחה בלא שפשוף, זולת שמן → שפשוף ; הבחנה בנגיעה עם איסור בעין (פ״ת ס״ק ג).
פתחי תשובה (פתחי תשובה)
הדחה בעלמא בלא שפשוף, שמן → שפשוף (ס״ק א) ; בעניין המבטל במזיד (ס״ק ב) ; עירוי ושישים כנגד הקליפה, תשואות חן (ס״ק בדיעבד) ; חתם סופר על החלב מותר כולו (ס״ק והחלב) ; ציר ובטל ברוב (ס״ק קולף מקומו) ; צלי רותח → נטילה שלא נתקבלה, בית אפרים (ס״ק צלי רותח) ; כבוש מעת לעת, מנחת יעקב (ס״ק אפוי ומבושל).
טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לגוף הסימן, לבדיקה)
ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחווה דעת), ילקוט יוסף ; אור לציון (הרב בן-ציון אבא שאול). ממשיכים את המחבר: צונן → הדחה, תתאה גבר, מליחה כרותח ; נוטים יותר להישען על המחבר (« החלב מותר כולו ») בהפסד או בספק דרבנן.
אשכנזים: אגרות משה (הרב משה פיינשטיין) ואחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). ממשיכים את הרמ״א: שישים כנגד הקליפה (ט״ז/ריב״א), חומרת הציר והצלי, חומרות לכתחילה / קולא בדיעבד.
חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יו״ד. מצטטים רק מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.
מעיקר הדין, זכור את ארבע הדרגות (צונן → הדחה ; תתאה צונן/מלוח → קליפה ; תתאה רותח/שמן → הכל אסור ; הנאה מותרת תמיד בלא בישול): זוהי הרשת הפותרת את רוב המקרים.
למעשה, המנהג נוקט כט״ז/ריב״א: שישים כנגד הקליפה מרגע שהחתיכה ניכרת (רמ״א: « משערין בס׳ »).
הציר תמיד רותח: כלי שנגע → הגעלה (חרס: שבירה ; עץ: קליפת המקום).
ולכל מקרה אמיתי — חום, מי למטה, מידת המליחה, כחוש/שמן, סוג הכלי — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.