הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״ג (סעיף אחד)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פרי מגדים, פתחי תשובה
יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ע״ה:–ע״ו. (גיעולי נכרים, נותן טעם לפגם, בן יומו) · פסחים ל'. (כלי חרס — אינו יוצא מידי דופיו לעולם) · פסחים ע״ו. (תתאה גבר)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
הקדמת הסוגיא — קדרה שבישלו בה בשר לא יבשלו בה חלב (סעיף אחד)
בן יומו ונותן טעם — מדוע כלי בן יומו אוסר, וגדר הבליעה החיה
נותן טעם לפגם — לאחר מעת לעת, ויסוד "סתם כלים אינן בני יומן"
הקדרה אסורה לעולם — אף שהתבשיל מותר, מדוע נשארת אסורה לכתחילה
לשער נגד כל הקדרה — חידוש הש״ך (ס״ק א), ויודע שיעור הבלוע (צ״ד:ו', צ״ב:ה')
כלי חרס — סוגיית פסחים ל' — חידוש הט״ז (ס״ק א) ובעל העיטור
דין הכיסוי — חומרת בן יומו, רש״ל מול הלבוש (ט״ז ס״ק ב)
קולות בכיסוי — שבות יעקב (לאחר חודשיים) ובני חייא (פתחי תשובה)
יסוד הסימן: קדרה שבישלו בה בשר — בלע דופן הקדרה מטעם הבשר. לפיכך אם יבשל בה חלב, יחזור הבלוע ויפלוט מן הדופן אל החלב, ונמצא מבשל בשר בחלב. ועל כן לא יבשלו בה חלב מעיקרא. וכל דין הסימן תלוי בגדר הבלוע: אם עודנו "חי" וטעמו טוב — אוסר; ואם נפגם הטעם בשהותו — שוב אינו אוסר את התבשיל. בכך תלוי כל החילוק שבין בן יומו לאינו בן יומו.
סעיף אחד — ועומק רב : אף שאין בסימן זה אלא סעיף אחד, גלומים בו כמה מן היסודות החריפים שבכל הלכות תערובות: גדר נותן טעם לפגם (מקורו בעבודה זרה ע״ה:–ע״ו.), היסוד שעליו נשען מנהגנו ש"כל הקדרות אינן בני יומן", החילוק בין דין התבשיל לדין הכלי, שיעור הביטול נגד כל הקדרה, וסוגיית כלי חרס דפסחים ל'. ולפיכך ראוי הסימן לפלפול ארוך אף שלשונו קצרה.
סדר הדינים בסעיף : (א) קדרה של בשר — לא יבשלו בה חלב לכתחילה. (ב) בישל בה בתוך מעת לעת (בן יומו) — התבשיל אסור בנותן טעם. (ג) שהה מעת לעת קודם (אינו בן יומו) — נותן טעם לפגם, התבשיל מותר. (ד) ואף על פי כן הקדרה אסורה. ובהגה: מותרת לשאר דברים; דין הכיסוי כקדרה; חומרת בן יומו בכיסוי וצדדי ההיתר.
זהו השער לכל הסימן: מהו "בן יומו" ומדוע דווקא הוא אוסר.
היסוד — בן יומו אוסר בנותן טעם :
כלי בן יומו — שבישלו בו בשר בתוך מעת לעת (כ״ד שעות) — הבלוע שבדופנו עודנו "חי" וטעמו טוב. כשמבשל בו חלב, פולט הדופן את הבשר הבלוע אל החלב בנותן טעם, ואוסר את התבשיל מן הדין (טעם כעיקר), שהרי טעם בשר אמיתי מתערב בחלב. וזהו "אסור בנותן טעם" של המחבר.
חקירה — בליעת טעם או בליעת ממש : מהו אותו "בלוע" החוזר ונפלט ? האם הוא ממשות דקה של בשר שספג הדופן, או רק טעם מופשט בלא גוף ? נפקא מינה גדולה: אם בליעת ממש — שייך בו "אינו יוצא מידי דופיו" שבכלי חרס; ואם טעם בלבד — קל יותר לעקרו בהגעלה. והפתחי תשובה (ס״ק ה, וכן בחוות יאיר) דן בשורש זה, ויסודו במחלוקת הראשונים בגדר "בלע" ובהבנת לשון רש״י בפסחים.
מקור הדין בש״ס : שורש "בן יומו" בעבודה זרה (ע״ה:–ע״ו.) גבי גיעולי נכרים, ששנינו דכלי תשמישן ברותחין צריך הגעלה; ודנו אם בן יומו אוסר במשהו או בנותן טעם, ואם אינו בן יומו פוטרו לגמרי או רק מקילו. ומכאן למד המחבר לסימננו: בן יומו — נותן טעם; שעבר עליו מעת לעת — נותן טעם לפגם.
"אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה — הוי ליה נותן טעם לפגם, ומותר התבשיל; אבל הקדרה אסורה." — כלומר: משעבר מעת לעת על הבלוע, נפגם טעמו, ופליטתו אל החלב היא נותן טעם לפגם, וקיימא לן נותן טעם לפגם מותר (חולין צ״ח:; עבודה זרה ס״ז:). על כן התבשיל מותר בדיעבד.
היסוד — נותן טעם לפגם מותר :
טעם בלוע שעבר עליו מעת לעת אינו עוד טעם משובח אלא פגום. וקיימא לן: נותן טעם לפגם — מותר, שהתורה לא אסרה אלא טעם הנותן טעם לשבח. נמצא שאף שיש כאן תערובת בשר וחלב — מאחר שפליטת הקדרה פגומה, אין כאן איסור תורה, והתבשיל מותר בדיעבד.
יסוד מנהגנו — "סתם כלים אינן בני יומן" :
על דין זה נשען כל מנהגנו בכלים: סתם כלים אינן בני יומן — מן הסתם עבר עליהם מעת לעת מאז תשמישם, ולכן פליטתם פגומה ואינה אוסרת בדיעבד. וזהו שמתירין בדיעבד מאכל שנתבשל בכלי שאינו בן יומו (ועיין סימן קכ״ב). אבל לכתחילה — אסור להעמיד פליטה זו, ולכן הקדרה אסורה.
דקדוק — "מותר התבשיל" ולא הקדרה : דייק המחבר בלשונו: התבשיל מותר, אבל הקדרה אסורה. ההיתר של נותן טעם לפגם הוא רק לתוצאה (התבשיל שכבר נתבשל), שהרי בדיעבד פליטה פגומה אינה אוסרת. אך הכלי עצמו אינו "ניתר" בכך — כי בעצם בישול בשר אחר־כך חלב בכלי אחד עברנו על מה שאמרה הברייתא "לא יבשל", ולכתחילה אין מעמידין מצב של פליטת בשר לתוך חלב. בכך עוברים לדין הקדרה.
החקירה — מדוע נשארת הקדרה אסורה : אם נותן טעם לפגם מותר, ופליטת הקדרה (שאינה בת יומה) פגומה — מדוע אין מתירין לבשל בה לכתחילה חלב אחר שבישלו בה בשר ? והרי בכל מקרה הפליטה פגומה !
תירוץ — אין מבטלין איסור לכתחילה / מעמידין פגם : שני יסודות בדבר:
(א) אסור לבטל איסור לכתחילה ולהעמיד מציאות של בשר בחלב, אף שבדיעבד הוא פגום ומותר.
(ב) חששו שמא יבשל פעם בכלי בן יומו, או בכמות הפוגמת לשבח, ולא יבחין. לפיכך גזרו על הכלי לעולם — לא יבשלו בה לא בשר ולא חלב.
ולכן הקדרה אסורה לכתחילה לבשר וחלב כאחד, אף שעבר עליה מעת לעת.
שאר דברים מותרין (הגה — ריב״ש סי' קכ״ו בשם הסמ״ק) : כל האיסור אינו אלא לבשל בקדרה זו את המין השני (חלב לאחר בשר), שבזה מצרף את שני המינים. אבל לבשל בה שאר דברים פרווה — מותר לגמרי, שאין כאן צירוף בשר וחלב כלל. וזהו דין מצוי למעשה: קדרת בשר ששהתה מעת לעת — מותרת לבשל בה תפוחי אדמה או ירק פרווה.
אפשרות הכשרת הקדרה : אף שהקדרה אסורה לכתחילה, אינה אסורה לעולם — אפשר להכשירה בהגעלה ולחזור ולבשל בה ככל מין שירצה. והפתחי תשובה (סי' צ״ב ס״ק ג, בשם מגן אברהם תנ״ב) מדגיש שקדרת מתכת שנאסרה אין די למלאותה מים ולהרתיח, אלא צריך להטבילה כולה ביורה גדולה ממנה — שלא ישאר חלק בלא הגעלה. ולמעשה — שאל את רבך.
זוהי הוספת הרמ״א "וצריך לשער נגד כל הקדרה", שהש״ך (ס״ק א) הוא עמוד התווך לבארה.
לשון הרמ״א
(הגה:) "וצריך לשער נגד כל הקדרה." — כלומר: כשבישל חלב בקדרת בשר בת יומה, ובא לבטל את פליטת הבשר בששים, אין משערין נגד שיעור הבלוע (שאין אנו יודעים כמותו), אלא נגד כל גוף הקדרה — וכמעט אי אפשר שיהא בתבשיל ששים כנגד כל הקדרה, ונמצא התבשיל בן־יומו אסור למעשה.
החקירה — "נותן טעם" של מי, ובמה משערין : לשון המחבר "אסור בנותן טעם" — לכאורה משמע שתולין בטעם, וכמדומה בטעימת קפילא (ועיין ריש סימן צ״ב וסימן צ״ח). אך הרמ״א, נאמן לשיטתו שאין סומכין על טעימת נכרי, מה נעשה — אם אין טועמין, כיצד נדע אם יש נותן טעם ?
תירוץ הש״ך (ס״ק א) — לשער נגד כל הקדרה : מבאר הש״ך: מאחר שאין סומכין על טעימת נכרי, ואין אנו יודעים כמה בלעה הקדרה — אנו משערין לחומרא נגד כל הקדרה כולה. כל גוף הדופן נחשב כאילו כולו פלט אל התבשיל, וצריך ששים בתבשיל כנגד כל הקדרה. ומפני שמציאות זו רחוקה — יוצא שקדרה בת יומה אוסרת התבשיל למעשה.
נפקא מינה — כשיודע שיעור הבלוע : מסיק הש״ך — כל זה כשאין אנו יודעים כמה בלעה. אבל אם יודעין שיעור הבלוע (כגון שבישלו בה דבר מועט, או באומדן ברור) — אין משערין אלא נגד הבלוע בלבד, וכדין הכף שבסימן צ״ד (ס״ו) ודין שבסימן צ״ב (ס״ה הגה). ועוד נפקא מינה (פתחי תשובה ס״ק א בשם מרכבת המשנה) — נחושתה דק ורחבה גדול: קדרה שדופנה דק ושטחה גדול, שאז מיעוט הבלוע ידוע יותר.
שורש החילוק : כל החומרא ד"נגד כל הקדרה" אינה אלא מחמת הספק בכמות, לא מעצם הדין. במקום שאנו יודעין כמה נבלע — חוזרין לדין הרגיל ומשערין נגד הבלוע. נמצא ש"לשער נגד כל הקדרה" הוא דין אומדן לחומרא, לא הלכה מהותית בעצם הביטול. וזהו שמדמה הש״ך לדיני סימן צ״ד וצ״ב, ששם נתבארו שיעורי הבלוע.
כאן מביא הט״ז (ס״ק א) את שיטת בעל העיטור שהביא הטור, ומיישבה מסוגיית כלי חרס.
קושיית / שיטת בעל העיטור (הובא בטור) : בעל העיטור סבר שאם בישלו בקדרה בת יומה מין אחד (בשר) ויש בתבשיל ששים נגד הבלוע — מותר אחר־כך לבשל בה את המין השני (חלב), שהרי כבר נתבטל הבלוע בששים. ולכאורה לפי זה אין הקדרה נאסרת בנקל.
תירוץ הט״ז (ס״ק א) — דין כלי חרס דפסחים ל' : מיישב הט״ז: דין זה תלוי בכלי חרס, שאמרו עליו בפסחים (ל'.) "אינו יוצא מידי דופיו לעולם" (וכפירוש רש״י) — שכלי חרס בולע ואינו פולט לעולם את כל בלעו, ולכן אין לו תקנה בהגעלה אלא בשבירה. ולפיכך אף שנתבטל הבלוע בתבשיל אחד — נשאר בדופן החרס ממשות בלוע שתחזור ותפלוט במין השני. נמצא טעם החילוק נעוץ בגדר הבליעה של כלי חרס דווקא.
חקירה — בליעת ממש מול בליעת טעם (פתחי תשובה ס״ק ה) : מסוגיית כלי חרס מתחדדת החקירה דלעיל: "אינו יוצא מידי דופיו" מורה שיש בדופן ממשות בלועה, ולא טעם בלבד. ובחוות יאיר (וכן בפתחי תשובה ס״ק ה) דנו עד כמה לדמות בליעת מתכת לבליעת חרס, ומה דין בלוע שנתבטל פעם אחת אם חוזר וניעור.
הפתחי תשובה (ס״ק ב) — חתם סופר : מביא הפתחי תשובה בשם החתם סופר (יו״ד סי' פ״ד) שדן בדברי בעל העיטור הללו, ובגדר הביטול בכלי שאינו חרס. ולמעשה אנו מחמירין כפשט הסוגיא — קדרת בשר בת יומה אסורה לבשל בה חלב, ואין סומכין על קולת העיטור. ולמעשה — שאל את רבך.
(הגה:) "ודין כיסוי הקדרה כדין הקדרה עצמה; ויש מחמירין בכיסוי לחשוב אותו כבן יומו אף על פי שאינו בן יומו, וכן נוהגין במקצת מקומות, וכן אני נוהג מחמת המנהג, והוא חומרא בלא טעם; ומכל מקום במקום שיש צד היתר אחר, או לצורך שבת, או במקום הפסד — מתירין הכיסוי כשאינו בן יומו, כמו הקדרה עצמה."
היסוד — הכיסוי כקדרה :
הכיסוי בולע מן הזיעה העולה מן התבשיל הרותח, ולפיכך דינו ככלי שבישלו בו — כדין הקדרה עצמה: בן יומו אוסר, אינו בן יומו פליטתו פגומה. זהו עיקר הדין. אלא שעל זה באה חומרת המנהג: לחשוב את הכיסוי תמיד כבן יומו, אף כשעבר עליו מעת לעת.
מחלוקת בטעם חומרת הכיסוי :
שיטה
חומרת הכיסוי (ט״ז ס״ק ב)
מקור
מהרש״ל (ים של שלמה, כל הבשר סי' מ״ז)
החומרא רק בכיסויין צרים וחלולים שאי אפשר לקנחם יפה — ויש בהם חשש איסור בעין; אבל כיסוי רחב הניתן לקינוח — אינו בן יומו וכקדרה
ט״ז ס״ק ב
הלבוש
אין שום מקום לחומרא זו כלל — הכיסוי כקדרה לכל דבר, ואין לחושבו בן יומו
ט״ז ס״ק ב
"חומרא בלא טעם" — דקדוק לשון הרמ״א : הרמ״א עצמו מודה שאין לחומרא זו טעם מצד הדין, ואינו נוהגה אלא מחמת המנהג. ומכאן שתי תוצאות: (א) במקום שיש צד היתר אחר, או צורך שבת, או הפסד — מתירין הכיסוי שאינו בן יומו ככל קדרה; (ב) הט״ז (ס״ק ב) מצדד כמהרש״ל, ומציע לשער אם יש ששים בתבשיל כנגד מקום הצר שאי אפשר לקנחו. נמצא שאף בעלי החומרא מודים שזו זהירות יתרה ולא עיקר דין.
שבות יעקב (פתחי תשובה ס״ק ג) — לאחר חודשיים : אף לנוהגין להחמיר בכיסוי כבן יומו — אם עברו עליו שני חדשים שלא נשתמש בו, מודים כולם שאין בו עוד בלוע משובח, ומתירין אותו אף לכתחילה. שאין החומרא אלא בקרוב לתשמיש, ולא בעבר זמן מרובה.
בני חייא (פתחי תשובה ס״ק ד) — כיסוי מיוחד מול קערה : מחלק הבני חייא — כל חומרת הכיסוי אינה אלא בכיסוי המיוחד לקדרה, המשמש לה תמיד. אבל קערה (צלחת) של חלב שכיסו בה דרך עראי קדרת בשר (או הניחוה עליה) — מותרת לכולי עלמא כשאינה בת יומה, שלא גזרו עליה כלל את חומרת הכיסוי.
נפקא מינה למעשה : נמצאו שלושה צדדי קולא אף לנוהגי החומרא בכיסוי: (א) לצורך שבת או הפסד (הרמ״א); (ב) לאחר חודשיים (שבות יעקב); (ג) בקערה עראית שאינה כיסוי מיוחד (בני חייא). ובכולם — כיסוי/קערה שאינם בני יומן מותרין כקדרה. ולמעשה — שאל את רבך.
סיפא דהגה — דיני כיסוי חם של מין אחד על קדרת המין השני, ויסודם בתתאה גבר (פסחים ע״ו., ועיין סימן צ״א).
(הגה — סיפא:) "כיסוי חם של בשר שכיסה בו קדרת חלב (וכן להפך): אם שניהם חמין ובשניהם מאכל — שניהם אסורים. כיסוי צונן וקדרה חמה שהתחילה להזיע תחת הכיסוי — שניהם אסורים, דתתאה גבר. כיסוי חם וקדרה צוננת — הכל מותר, אלא שצריך המאכל קליפה אם אפשר. ואם אין מאכל בקדרה — הכל מותר, כשתי קדירות שנגעו זו בזו."
היסוד — תתאה גבר ומדרגות החום :
שורש הדינים הוא תתאה גבר (פסחים ע״ו.) — התחתון גובר. ומכאן:
• שניהם חמין ובהם מאכל → שניהם אסורים, ששניהם מבליעים זה בזה.
• כיסוי צונן, קדרה חמה (ומזיעה) → התחתון (הקדרה החמה) גובר, מבליע בכיסוי, ובחזרה → שניהם אסורים.
• כיסוי חם, קדרה צוננת → התחתון (הצונן) גובר ואינו מבליע אלא כדי קליפה → הכל מותר, ובמאכל סגי בקליפה.
קליפה — כדי גובר התחתון : בכיסוי חם על קדרה צוננת, אף שתתאה (הצונן) גבר ואינו מבליע בכולו — מכל מקום נכנס מעט חום אל פני המאכל העליון, ולכן צריך קליפה בפני המאכל (אם אפשר ליטלה); ובמקום שאי אפשר — הכל מותר, שאין כאן אלא חום מועט בכדי קליפה. וזהו דין רגיל בכל "צונן לתוך חם" ו"חם לתוך צונן".
אין מאכל בקדרה — שתי קדירות שנגעו (מרדכי פכ״ה) : אם אין מאכל בקדרה כלל אלא הכלים ריקים הנוגעים זה בזה — הכל מותר, שאין כלי מבליע בכלי בלא רוטב, והוא דין שתי קדירות שנגעו זו בזו שאינן אוסרות. ובזה מאריך הט״ז, והחוות יאיר (סי' ק״א) עמו, כנגד הב״ח והלבוש (פתחי תשובה ס״ק ה) — אימתי נחשב כ"נגיעה" בעלמא ואימתי כצירוף ופליטה.
ט״ז — אסור, דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו (פסחים ל')
חומרת הכיסוי (כבן יומו)
מהרש״ל — רק בצרים וחלולים (איסור בעין)
הלבוש — אין מקום לחומרא כלל
כיסוי שאינו בן יומו לאחר זמן
מנהג להחמיר תמיד
שבות יעקב — לאחר חודשיים מתירין (פ״ת ס״ק ג)
חומרת הכיסוי — באיזה כלי
בכיסוי מיוחד לקדרה
בני חייא — קערה עראית מותרת לכ״ע (פ״ת ס״ק ד)
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא : עבודה זרה ע״ה:–ע״ו. (גיעולי נכרים, נותן טעם לפגם, בן יומו) · עבודה זרה ס״ז:–ס״ח. (נותן טעם לפגם מותר) · חולין צ״ז:–צ״ח. (טעם כעיקר, ביטול בששים) · פסחים ל'. (כלי חרס — אינו יוצא מידי דופיו לעולם) · פסחים ע״ו. (כיצד צולין — תתאה גבר)
ראשונים : רש״י (פסחים ל') · רמב״ם · ראב״ד · רא״ש · רשב״א (תורת הבית) · ר״ן · מרדכי (פרק כ״ה) · סמ״ק · בעל העיטור · טור · ריב״ש (סי' קכ״ו) · איסור והיתר הארוך
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · לבוש · מהרש״ל (ים של שלמה, כל הבשר מ״ז) · פרי מגדים · פתחי תשובה · חתם סופר (יו״ד פ״ד) · שבות יעקב · בני חייא · חוות יאיר (סי' ק״א) · מגן אברהם (סי' תנ״ב) · מרכבת המשנה