יסוד הסימן: עיסה שנילושה בחלב — אין בה כל איסור בליעה, שהרי לא נתערב בה בשר כלל, והחלב לעצמו היתר גמור. אלא גזירה היא — שמא יבוא לאכלה עם בשר ויעבור על איסור בשר בחלב. ולפיכך אם לש — אסור אף לאכלה לבדה, ולא משום שיש בה תערובת איסור, אלא משום שגזרו עליה כדי שלא יבוא לידי תקלה. נמצא שכל הסימן אינו דין טעם / בליעה אלא דין גזירה, וזהו השורש לכל פרטיו.
נפקא מינה — איסור אף בעין : מאחר שזו גזירה ולא בליעה, אין כאן ביטול בששים כדרך שאר תערובות. הפת עצמה נאסרת בעצמותה מכוח הגזירה, ואין החלב הנילוש בה בטל ברוב הקמח והמים. וזהו הפלא שבסימן: דבר היתר (חלב) הנילוש בדבר היתר (עיסה) — אוסר את הכל בגזירה, אף שאין שם איסור כלל בעצם.
טעם הש״ך (ושמא יאכלנה עם בשר) : מבאר הש״ך דהא דאסרו אפילו לאכלה לבדה — היינו משום הגזירה עצמה: אם תתיר לאכלה לבדה, שוב לא תהיה הפת נחשבת "חלבית" בעיני האדם, ויבוא לאכלה עם בשר. על כן אסרוה לגמרי כדי לעשות בה היכר. ולפי זה כל ההיתרים שבסעיף (מועט / שינוי צורה) אינם מתירים את האיסור אלא מסירים את עצם הגזירה, שכבר ניכר שלא יבוא לאכלה עם בשר.
זהו לב הסעיף: כיצד נסלקת הגזירה, ומה גדרי כל אחד משני ההיכרים.
החקירה — מהו ההיכר שמסיר את הגזירה : אם כל האיסור גזירה משום "שמא יאכלנה עם בשר", הרי בכל מקום שאין חשש זה — אין הגזירה. ומכאן שני אופנים שבהם בטל החשש: (א) דבר מועט כדי אכילה בבת אחת — שאוכלה כולה בבת אחת ואין שהות שיבוא בה לידי בשר; (ב) שינה צורת הפת — שתהא נכרת שלא יאכל עמה בשר. אבל אם ניכר ההיכר — אין כאן גזירה כלל.
שני ההיכרים — הסבר הדין :
(א) כדי אכילה בבת אחת — כמות מועטת הנאכלת במושב אחד, שאין דרך לאכול עמה בשר ולא ישהה בה עד שישכח שהיא חלבית.
(ב) שינה צורת הפת — צורה משונה (קליעה, סימן, צורת פשטיד״א) שתהא נכרת לכל רואיה שזו פת חלבית. וזה היתר אף בכמות מרובה, שכן הצורה עצמה היא ההיכר.
ולכן נוהגין (רמ״א) ללוש פת בחלב בשבועות ובשומן לכבוד שבת — שגם מועטין הם וגם צורתן משונה.
דקדוק הפתחי תשובה (ס״ק ג, בשם מהרי״ט) — גבולות השינוי : שני סייגים חשובים בשינה צורת הפת: (א) אין השינוי מועיל אלא בבית, שהאוכלים מכירים בצורה; אבל למכור בשוק — לא מהני, שהקונים והאורחים אינם יודעים שצורה זו מורה על חלב. (ב) אין השינוי מועיל אלא בשעת האפיה; ופת שכבר נאפתה ונאסרה — שוב אין מועיל לעשות בה צורה אחר כך.
אין מחלקין נבילה — חידוש החוות דעת (פ״ת ס״ק ג) : פת גדולה שנילושה בחלב כדרכה ונאסרה — אין מועיל לחלקה אחר כך לחתיכות קטנות "כדי אכילה בבת אחת" כדי להתירה. שכבר נאסרה הפת מכוח הגזירה ונעשתה נבילה, ושוב אין החלוקה המאוחרת מסירה את האיסור שכבר חל. וזהו ככלל "אין מחלקין דבר שכבר נאסר", וכמו שאמרו (לעיל סימן צ״ב) שאין שינוי מאוחר מועיל לחתיכה שכבר נעשתה נבילה.
לשון המחבר: "ואם לש — כל הפת אסורה, אפילו לאכלה לבדה". ולא חילק בין לש במזיד (ביודעין) ובין לש בשוגג (בלא יודע שאסור), ולא בין לכתחילה לדיעבד — אלא בכל ענין הפת אסורה.
החקירה — האם קנסו אף בשוגג : מאחר שעיקר האיסור גזירה ולא איסור עצמי, יש לחקור: כשעבר ולש — האם קנסוהו ואסרו את הפת אף בשוגג ובדיעבד, או שמא לא קנסו אלא במזיד, ובשוגג תהא מותרת ?
הכרעת הפרי מגדים (פתחי תשובה ס״ק ב) : מביא הפתחי תשובה בשם הפרי מגדים — דעת רוב הפוסקים דאסורה אף בשוגג, שלא חילקו חכמים בגזירתם, וקנסו אף את השוגג, וכל הפת אסורה אף בדיעבד. נמצא שזהו דין חמור: לא רק שאין לעשות כן לכתחילה, אלא אף אם נעשה בשוגג — נאסרה הפת.
נפקא מינה : פת שנילושה בחלב בלא היכר (לא מועטת ולא משונת צורה), אף שנעשה הדבר בטעות — אסורה באכילה. ולמעשה — שאל את רבך.
"תנור שטָּחוֹ בְּאַלְיָה — אין אופין בו פת עד שיסיקנו מבפנים עד שיתלבן. ואפילו הוא בּוּכְיָא (כלי חרס שמסיקין אותו מתחתיו ואופין עליו עוגות) — אין לו תקנה בהיסק מבחוץ."
היסוד — שומן בעין ולא בליעה :
תנור הטוח באליה (שומן זנב הבהמה) שונה מן הפת הנילושה בחלב. כאן השמנונית בעין — גוף האיסור עומד על דפנות התנור, ואין התנור נמחה ונקנח כקדירה. לפיכך אין די בקינוח (ניגוב), אלא בעי ליבון — היסק מבפנים עד שיתלבן, ששורף את גוף השומן. וזהו ההבדל היסודי: בפת הנילושה — בליעה גרידא; בתנור הטוח — שומן בעין.
חידוש הט״ז (ס״ק ד) — מדוע ליבון ולא קינוח :
המצב
הדין
הטעם
פלאד״ן (פשטיד״א של גבינה) על קרקע התנור
בליעה בלבד — אין צריך ליבון
אין שם שומן בעין, רק טעם בלוע (ט״ז ס״ק ג)
תנור טוח באליה
בעי ליבון עד שיתלבן
השמנונית בעין, והתנור אינו נקנח יפה (ט״ז ס״ק ד)
שורש החילוק : מבאר הט״ז (ס״ק ד) דכל מקום שיש שמנונית בעין שאין הכלי נקנח ממנה — בעי ליבון דווקא, שאין הקינוח מסיר את הגוף הדבוק; משא״כ באיסור בלוע בלא שומן בעין — די בהגעלה או בקינוח כפי הענין. ולפי זה דין התנור הטוח חמור מדין הפת, שבפת אין שומן בעין אלא בליעה, ואילו בתנור גוף האליה דבוק על הדפנות.
הפלאד״ן על קרקע התנור (ט״ז ס״ק ג) : אשה שאפתה פלאד״ן של גבינה על קרקע התנור עצמו, ואחר כך הניחה שם קדירת בשר חמה — אין כאן איסור. שהקרקע שבלע חלב הוא ככלי שני, וכשתי קדירות הנוגעות זו בזו (כדין סימן צ״ב סעיף ח') שאין מבליעות זו מזו בלא רוטב. ועיקר חומרת המחבת אינה אלא לכתחילה.
דקדוק בסיפא דסעיף ב' — מדוע אף הבוכיא, שמסיקין אותו מבחוץ, בעי ליבון מבפנים.
החקירה — מהו "בוכיא" ומדוע אין תקנה מבחוץ : בוכיא הוא כלי חרס חלול, כעין מושב לקדירה, שמסיקין אותו מתחתיו (מבחוץ) ואופין עליו עוגות מבפנים. ויש לחקור: מאחר שהיסקו מבחוץ — מדוע לא יועיל אותו היסק חיצוני ללבנו ולהכשירו ?
תירוץ הט״ז (ס״ק ה) : השמנונית והאיסור עומדים על הפנים שבו (במקום האפיה), ואילו ההיסק מבחוץ אינו מגיע לחום ליבון בצד הפנימי שבו דבוק האיסור. נמצא שאף שמסיקין את הבוכיא מבחוץ — אין אותו חום מלבן את פנים הכלי, ולפיכך אין לו תקנה בהיסק מבחוץ, אלא צריך ליבון מבפנים ממש כשאר תנור הטוח באליה.
נפקא מינה לעצם דין הליבון : מכאן שהליבון הנדרש אינו "חימום" סתם, אלא ליבון במקום בליעת האיסור ממש. ולכן בוכיא שהאיסור בפנימיותו אינו ניתר בהיסק חיצוני, שאין החום מגיע לגוף האיסור הבלוע והדבוק; וזהו עומק דברי המחבר "אין לו תקנה בהיסק מבחוץ".
"פת שאפאהּ עם הצלי, וכן דגים שצלאן בתנור אחד עם בשר — אסורין לאכלן בחלב; והני מילי בתנור קטן, אבל בתנור גדול שמחזיק שנים עשר עשרונים ופיו פתוח — מותר. ואם הצלי מכוסה, וכן פשטיד״א שפיהּ מכוסה — מותר אפילו בתנור צר. (ועיין לקמן סימן ק״ח כיצד נוהגין.)"
היסוד — ריחא מילתא :
כל סעיף זה בנוי על ריחא מילתא היא (פסחים ע״ו:) — שהריח / הזיעה העולה מן הצלי בשעת האפיה מעביר טעם בשר אל הפת או אל הדגים האפויים עמו, ואוסרם לאכלם בחלב. ומכאן שלשה גורמים המתירים: (א) תנור גדול שהריח מתפזר בו; (ב) פיו פתוח שהריח יוצא; (ג) כיסוי הצלי או הפשטיד״א, שאין הריח עולה כלל.
תנור קטן וגדול · כיסוי :
המצב
הדין
תנור קטן (וסתום) — פת/דגים עם צלי בשר
אסורין לאכלן בחלב (הריח מעביר טעם)
תנור גדול (י״ב עשרונים) ופיו פתוח
מותר — הריח מתפזר ויוצא
הצלי מכוסה / פשטיד״א פיה מכוסה
מותר אפילו בתנור צר
שיעור י״ב עשרונים (פתחי תשובה ס״ק ז) : נחלקו האחרונים בשיעור התנור הגדול: יש שמדדו בקרקע התנור בלבד (שטח רצפתו), ויש שמדדו בכל חללו של התנור (יד אליהו ופרי מגדים). והנפקא מינה בתנור שרצפתו קטנה אך חללו רחב, אם דינו כגדול או כקטן.
הרמ״א מפנה לסימן ק״ח : המחבר מסיים "ועיין לקמן סימן ק״ח כיצד נוהגין" — ששם נתבארו דיני ריחא בהרחבה (אם ריחא מילתא להלכה, ואם אוסר בדיעבד), וכן חומרת דגים שנצלו עם בשר מפני הסכנה. ולמעשה כל הוראת ריחא בזמננו נדונה על פי האמור בסימן ק״ח. ולמעשה — שאל את רבך.
שני יסודות חדים שמעלה הפתחי תשובה בעקבות האחרונים: (א) פת שאין בה אלא טעם בלוע ולא שומן בעין — הרי היא נותן טעם בר נותן טעם (נ"ט בר נ"ט), ודינה קל; (ב) שומן בעין שעל הפת — הרי הוא איסור עומד במקומו ואינו בטל.
נ"ט בר נ"ט — חידוש הפני אריה (פ״ת ס״ק ד) : פת שנאפתה אצל עיסה חלבית וקלטה ממנה טעם בלבד (בלא שזב עליה שומן בעין) — הרי זה נ"ט בר נ"ט: טעם החלב בעיסה, ומשם טעם בפת. ולפיכך בדיעבד מותרת אף לאכלה בחלב, ועם בשר מותרת אף לכתחילה — שכן בדיעבד שאין כאן איסור, פקעה הגזירה, וכדין נ"ט בר נ"ט דסימן צ״ה שמותר. נמצא שהפת ה"חלבית" הזו אינה כפת הנילושה ממש, אלא קלה ממנה.
"זב תחתיו" — דקדוק לשון הרמ״א (פ״ת ס״ק ה, מהר״ר עוזר) : מה שכתב הרמ״א "ואם זב תחתיו הרי הוא כנילוש עמו" — היינו דווקא שזב השומן תחת הפת ממש ונבלע בה בעין. אבל אם זב במקום אחר בתנור ולא תחת הפת — אין הפת אסורה, אלא הרי היא כנ"ט בר נ"ט המותר בדיעבד. והחוות דעת דקדק עוד בגדרי "זב", ולא הקיל כל כך.
איסור עומד במקומו — מהרי״ט (פ״ת ס״ק ו) : שומן (אליה) שעל גבי הפת או התנור — אסור אף בפחות מכדי נותן טעם, לפי שאינו מעורב ובטל אלא עומד במקומו בעין, ואיסור העומד במקומו אינו בטל. ונחלקו האחרונים: החוות דעת סובר שאין ששים מועיל לשומן שעל הפת (שהוא בעין) אך מועיל לחלב הנילוש בתוך הפת; והבית אפרים סובר שששים מועיל בכל ענין, אלא שצריך נטילת מקום.
מבאר הט״ז (ס״ק א) שיש להרחיב את גזירת הסימן אף למדוכה: מדוכה שכתשו בה שום עם רוטב של שומן אווז ונתנוהו על האווז — נבלע בה טעם חלב/בשר, ואסור לכתוש בה תבלין אף לצורך בשר, שמא יבוא לאכלן בחלב; וצריכה הכשר, ואסור אף בדיעבד — ככל דין הפת שבסימן זה.
היסוד — הרחבת הגזירה מן הפת אל הכלי :
לכאורה דין הסימן בפת בלבד, אך הט״ז למד ממנו קל וחומר אל המדוכה: כשם שגזרו על הפת שמא יאכלנה עם בשר, כך יש לגזור על מדוכה שנבלע בה טעם, שמא יבוא לכתוש בה ולתת על דבר האסור עמו. ונמצא שיסוד "שמא יבוא לאכלה עם בשר" הוא עיקרון רחב, לא דין נקודתי בפת.
הבדל מסימן צ״ו (מדוכה מיוחדת) :
המקור
הדין
החילוק
סימן צ״ו סעיף ג'
מדוכה מיוחדת (שכותשין בה תמיד תבלין) — מקילין
כלי המיוחד לכך, ולא שכיח בו תקלה
סימן צ״ז (ט״ז ס״ק א)
מדוכה שנבלע בה טעם שום בשומן — אסור, וצריך הכשר
שמא יבוא לאכלן עם בשר, כגזירת הפת
שורש הענין : אין סתירה בין סימן צ״ו לסימן צ״ז: בסימן צ״ו מדובר במדוכה מיוחדת שאין בה חשש תקלה, ולפיכך מקילין; ואילו כאן (סימן צ״ז) מדובר במדוכה שנבלע בה טעם חריף בשומן ויבוא להשתמש בה לבשר ולאכול בחלב — ובזה גזרו ככל גזירת הפת. נמצא שהט״ז מלמד את גבול הגזירה: היכן שיש חשש תקלה — מרחיבין, והיכן שאין — מקילין.