שולחן ערוך · יורה דעה

אֵין לָשִׁין עִיסָּה בְּחָלָב, שֶׁמָּא יָבוֹא לְאָכְלָהּ עִם בָּשָׂר; וְאִם לָשׁ — כָּל הַפַּת אֲסוּרָה, אֲפִלּוּ לְאָכְלָהּ לְבַדָּהּ. וְאִם הָיָה דָּבָר מוּעָט כְּדֵי אֲכִילָה בְּבַת אַחַת, אוֹ שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַפַּת שֶׁתְּהֵא נִכֶּרֶת שֶׁלֹּא יֹאכַל עִמָּהּ בָּשָׂר — מֻתָּר. וְכֵן אֵין אוֹפִין פַּת בְּתַנּוּר שֶׁטָּחוֹ בְּאַלְיָה, וְאִם אֲפָאוֹ — הֲרֵי דִּינוֹ כְּעִיסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּחָלָב. (הגה: וְלָכֵן נוֹהֲגִין לִלּוֹשׁ פַּת בְּחָלָב בְּשָׁבוּעוֹת, וּבְשׁוּמָן לִכְבוֹד שַׁבָּת, מִשּׁוּם דְּהַוֵי דָּבָר מוּעָט וְצוּרָתָן מְשֻׁנָּה; וְכָל שֶׁכֵּן פְלַאד״ן וּפְשׁטיד״א שֶׁמֻּתָּרִין. אֲבָל אֵין אוֹפִין שׁוּם פַּת עִם פְלַאד״ן בְּתַנּוּר, שֶׁמָּא יָזוּב הַשּׁוּמָן עַל הַפַּת, וְאִם זָב תַּחְתָּיו — הֲרֵי הוּא כְּנִלּוֹשׁ עִמּוֹ. וְנוֹהֲגִין לְהַנִּיחַ הַטְּפֵלָה בְּפִי הַתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ בְּמַחֲבַת יֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה.)

יסוד הסימן: עיסה שנילושה בחלב — אין בה כל איסור בליעה, שהרי לא נתערב בה בשר כלל, והחלב לעצמו היתר גמור. אלא גזירה היא — שמא יבוא לאכלה עם בשר ויעבור על איסור בשר בחלב. ולפיכך אם לש — אסור אף לאכלה לבדה, ולא משום שיש בה תערובת איסור, אלא משום שגזרו עליה כדי שלא יבוא לידי תקלה. נמצא שכל הסימן אינו דין טעם / בליעה אלא דין גזירה, וזהו השורש לכל פרטיו.

לשון המחבר: "ואם לש — כל הפת אסורה, אפילו לאכלה לבדה". ולא חילק בין לש במזיד (ביודעין) ובין לש בשוגג (בלא יודע שאסור), ולא בין לכתחילה לדיעבד — אלא בכל ענין הפת אסורה.

"תנור שטָּחוֹ בְּאַלְיָה — אין אופין בו פת עד שיסיקנו מבפנים עד שיתלבן. ואפילו הוא בּוּכְיָא (כלי חרס שמסיקין אותו מתחתיו ואופין עליו עוגות) — אין לו תקנה בהיסק מבחוץ."

"פת שאפאהּ עם הצלי, וכן דגים שצלאן בתנור אחד עם בשר — אסורין לאכלן בחלב; והני מילי בתנור קטן, אבל בתנור גדול שמחזיק שנים עשר עשרונים ופיו פתוח — מותר. ואם הצלי מכוסה, וכן פשטיד״א שפיהּ מכוסה — מותר אפילו בתנור צר. (ועיין לקמן סימן ק״ח כיצד נוהגין.)"

שני יסודות חדים שמעלה הפתחי תשובה בעקבות האחרונים: (א) פת שאין בה אלא טעם בלוע ולא שומן בעין — הרי היא נותן טעם בר נותן טעם (נ"ט בר נ"ט), ודינה קל; (ב) שומן בעין שעל הפת — הרי הוא איסור עומד במקומו ואינו בטל.

מבאר הט״ז (ס״ק א) שיש להרחיב את גזירת הסימן אף למדוכה: מדוכה שכתשו בה שום עם רוטב של שומן אווז ונתנוהו על האווז — נבלע בה טעם חלב/בשר, ואסור לכתוש בה תבלין אף לצורך בשר, שמא יבוא לאכלן בחלב; וצריכה הכשר, ואסור אף בדיעבד — ככל דין הפת שבסימן זה.