יסוד הסימן: כשנפלה חתיכת נבילה ובה בשר ועצם לקדירה של היתר, באים אנו למדוד ששים כנגד האיסור. והשאלה היסודית: מה נכלל בכף האיסור ומה בכף ההיתר ? קובע המחבר שלושה כללים — (א) העצמות אינן אוכל ולפיכך אינן "גוף האיסור", על כן עצמות האיסור עצמן מצטרפות עם ההיתר לבטל; (ב) המוח שבעצמות הוא אוכל, ומצטרף עם האיסור; (ג) גוף הקדירה שמבשלת עתה — אינו מצטרף לא לכאן ולא לכאן.
שורש החילוק — "מצטרף" משמעו בכף המאזניים : ביטול בששים הוא מדידה: שיעור ההיתר כנגד שיעור האיסור. כל דבר שאינו ראוי לאכילה (כעצם) אינו נחשב לא היתר ולא איסור מצד עצמו — ולפיכך אילו היה ניטל לגמרי לא היה משנה את החשבון. אלא שכאן העצם בולעת מן הציר והלחלוחית, ומחמת לחלוחיתה היא מוסיפה נפח של היתר; על כן מצטרפת לכף ההיתר. וזהו דקדוק לשון המחבר: לא "אינן מן האיסור" בלבד, אלא "מצטרפות עם ההיתר".
הכרעת הרמ״א (הגה) : "ויש מחמירין שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר", וכדעת המחמירים שאין מקילין במנין הששים. אך מסיים: "ובמקום הפסד סומכין על המקילין, וכן עיקר" — להלכה העצמות מצטרפות להיתר, ובהפסד אין מחמירין כלל. וזהו השינוי המעשי שבין שתי השיטות שבכף המאזניים.
2. יסוד צירוף העצמות — חידוש הט״ז ומחלוקת רכים וקשים
זהו אחד מן החידושים החריפים שבסימן, וכל כובד ידם של הט״ז (ס״ק א–ב) והש״ך (ס״ק א) נתון בו.
החקירה — מדוע עצם האיסור מצטרפת דווקא להיתר : לכאורה, אם העצם אינה אוכל — מדוע לא תהיה "בטלה ועומדת" ולא תשפיע כלל על החשבון ? ומאידך, אם נחשיבנה — מדוע נצרפנה דווקא לכף ההיתר ולא לכף האיסור, שהרי מבהמת נבילה באה ?
תירוץ הט״ז (ס״ק א) — העצם אינה אוכל ולחלוחיתה היתר : מבאר הט״ז שהעצם, להיותה אינה ראויה לאכילה, אין שֵם איסור חל עליה; אדרבה — מאחר שבלעה ציר ולחלוחית מן הקדירה, הרי גופה כהיתר, ולחלוחיתה מדללת את האיסור. על כן נמנית בכף ההיתר. אבל המוח שבתוכה — בשר ממש ואוכל הוא, ולפיכך מצטרף עם האיסור.
קושיית הב״ח (הביאו הט״ז) : והקשה הב״ח, הא קיימא לן (סימן צ״ח ס״ה) דחרסית של כלי נעשית נבילה — אלמא אף דבר שאינו אוכל נחשב לאיסור ! ואם כן מדוע העצם תצטרף להיתר ?
תירוץ הט״ז (ס״ק ב) — בין חרסית הנבלעת לעצם המדללת : מחלק הט״ז: חרסית הכלי בלעה איסור ופולטתו, ועל כן היא בכף האיסור; אבל העצם דנן לא בלעה איסור — אדרבה בלעה ציר היתר, והיא רק גוף נפרד המוסיף נפח. ובלשון הגמרא (חולין צ״ז:) שתי לשונות בגוף הקדירה: לשון אחת דחרסית (גוף הכלי) אינו מצטרף, ולשון אחרת דדווקא בלוע שבדפנות — ובזה תלוי דין הקדירה.
מחלוקת הש״ך — עצמות רכים וקשים :
שיטה
צירוף העצם
מקור
הרא״ה והר״ן (וכן פסק הש״ך)
עצמות רכים שיש בהם מוח ולחלוחית — מצטרפים עם האיסור (כמוח שבהם)
ש״ך ס״ק א; פ״ת ס״ק א
עצמות קשים / יבשים וקליפי ביצים
אף של איסור — מצטרפים עם ההיתר, שאין בהם בלוע אוכל
ש״ך ס״ק א (רא״ה, ר״ן, או״ז, ב״ח)
דקדוק הפתחי תשובה (ס״ק א) : מביא הפ״ת שהש״ך פסק כר״ן, דעצמות רכים לאיסור; ומהר״י הלוי חולק. ותלו האחרונים את החילוק בבישול ומליחה ובין כחוש לשמן — שעצם רכה ושמנה שופעת לחלוחית בשרית כעין מוח, ולפיכך לאיסור; אבל עצם יבשה וכחושה אין בה אוכל, ולפיכך להיתר. נמצא שגדר ה"עצם" אינו פורמלי אלא תלוי בכמות הלחלוחית הבשרית שבה.
גוף הקדירה (ט״ז ס״ק ב) : "וגוף הקדירה אינו מצטרף" — בקדירה המבשלת עתה איסור והיתר כאחד, גופה אינו נמנה. אבל קדירה שכבר נאסרה ובלעה איסור, ושוב מבשלים בה היתר — גופה (הבלוע שבדפנות) מצטרף עם האיסור (ועיין סימן צ״ח), שכן עתה היא פולטת איסור לתוך ההיתר.
"וכל זה כשנפלה חתיכת הנבילה לקדירה של היתר כשהיא חַיָּה — אז עצמותיה מצטרפות עם ההיתר. אבל אם נתבשלה תחילה בפני עצמה ואחר כך נפלה לקדירה של היתר — עצמותיה מצטרפות עם האיסור, שהרי בלעו מבשר הנבילה בשעת בישולן בפני עצמן."
היסוד — העצם כ"מאגר" של מה שספגה :
דין העצם תלוי בהיסטוריה שלה. כשנפלה חַיָּה — לא בלעה בשר נבילה מעולם, על כן ריקה היא וגופה נמנה כהיתר. אבל אם נתבשלה תחילה לבדה עם בשר הנבילה — בלעה את טעם האיסור לתוכה, ועתה היא פולטת איסור; על כן מצטרפת לכף האיסור. נמצא ש"צירוף" העצם אינו תכונה קבועה אלא תוצאה של מה שספגה.
הקבלה לקדירה : דין זה מקביל בדיוק לדין גוף הקדירה שבסעיף הקודם — קדירה (או עצם) שלא בלעה איסור אינה בכף האיסור, אבל קדירה (או עצם) שכבר בלעה ופולטת — מצטרפת לאיסור. וזהו יסוד אחד: הבלוע קובע את הכף, ולא צורת הגוף החיצונית.
"בשאר איסורין (חוץ מבשר בחלב) — חתיכה שבלעה איסור ואין בה ששים לבטלו, מצטרפת עם ההיתר לבטל את האיסור (הגה: ואין אנו נוהגין כן, שהרי קיימא לן חתיכה נעשית נבילה בכל האיסורין — ועיין סימן צ״ב — ולפיכך אין החתיכה שבלעה איסור מצטרפת עם ההיתר, אלא היא עצמה אסורה וצריך ששים כנגד כולה)."
שורש המחלוקת :
שיטה
חנ״נ בשאר איסורין
מקור
המחבר (כרמב״ם)
רק בבב״ח; בשאר איסורין החתיכה שבלעה מצטרפת עם ההיתר, ומשערים נגד האיסור הבלוע בלבד
מחבר ס״ג; וע' סימן צ״ב ס״ד
הרמ״א (תוס', סמ״ג, מרדכי)
חנ״נ בכל איסורין (מדרבנן) — ולפיכך אינה מצטרפת, וצריך ס' נגד כל החתיכה
רמ״א ס״ג; וע' סימן צ״ב ס״ד
הקשר לסימן צ״ב : דין זה הוא בן־זוגו של סעיף ד' שבסימן צ״ב. שם נחלקו המחבר והרמ״א אם חתיכה נעשית נבילה בכל איסורין; וכאן באה הנפקא מינה למעשה — אם מצטרפת או לא. לדעת המחבר, מאחר שאין חנ״נ בשאר איסורין, החתיכה שבלעה עדיין "היתר" היא ומצטרפת לבטל. לדעת הרמ״א, נעשתה כולה נבילה ואינה מצטרפת כלל — אלא צריך ששים נגד כולה. וזהו שורש החילוק שבכף המאזניים.
5. משערים כמו שבא לפנינו — אחזוקי איסורא, מין במינו ושאינו מינו
"משערים בכל מה שבקדירה — רוטב, קיפה וחתיכות; ומשערים את ההיתר ואת האיסור כמו שבאו לפנינו, אף על פי שהיה ההיתר מרובה בתחילה ונתמעט בבישול ונבלע בקדירה. ודווקא במין בשאינו מינו; אבל במין במינו — משערים גם מה שבלעה הקדירה ומה שבדפנותיה, ורואים אותו כאילו הוא בעין. אבל מה שכלה ואבד מחמת האור — אינו מצטרף, שהרי הלך לו לגמרי."
היסוד — "כמו שבא לפנינו" ואחזוקי איסורא :
היסוד הוא אחזוקי איסורא לא מחזקינן (ט״ז ס״ק ה): אין אנו תולים שהיה כאן יותר איסור מכפי הנראה עתה. על כן משערים את ההיתר והאיסור כמות שהם לפנינו בשעת הספק, אף שהיה ההיתר מרובה ונתמעט. והקיפה — דקי הבשר והתבלין שבשולי הקדירה — נמנית עם שאר ההיתר.
מין במינו ומין בשאינו מינו :
המצב
איך משערים
מקור
מין בשאינו מינו
כמו שבא לפנינו בלבד — אין משערים את הבלוע בקדירה, שהרי הביטול מן התורה בששים ולא ניתן לאומדו
מחבר ס״ד; ט״ז ס״ק ה
מין במינו
משערים גם הבלוע שבדפנות הקדירה, ורואים כאילו הוא בעין (להחמיר)
מחבר ס״ד
כלה ואבד מחמת האור
אינו מצטרף כלל — הלך לו לגמרי
מחבר ס״ד
מחלוקת הרשב״א והר״ן עם המהרש״ל (ט״ז ס״ק ד) : הרשב״א והר״ן סוברים שמשערים כמו שבא לפנינו, ואין מחמירים לאמוד את אשר נתמעט; אבל המהרש״ל (ים של שלמה) מחמיר תמיד לשער כמו שהיה מתחילה. והמחבר נקט כרשב״א וכר״ן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן — ואין תולים שהיה כאן איסור יותר. וטעם ההבחנה בין מין במינו לשאינו מינו: בשאינו מינו הביטול דאורייתא בששים, ולא ניתן לאמוד את הבלוע בדיוק; אבל במין במינו (שמדאורייתא בטל ברוב, ורק מדרבנן צריך ס') החמירו לכלול את הבלוע.
6. אין מבטלין איסור לכתחילה — שוגג ומזיד, נודע ולא נודע
זהו לב הסימן ועיקר המעשי שבו, וכל כובד ידם של הש״ך והט״ז (ס״ק ז–יא) נתון בו.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ה')
"אין מבטלין איסור לכתחילה; ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו — אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלוֹ או שריבה עליו — אם בשוגג, מותר; ואם במזיד, אסור למבטל ולמי שנתבטל בשבילו, ואסור למוכרו לישראל אחר כדי שלא יֵהנה מן הביטול; אבל לאחֵר — מותר. (הגה: ודווקא ביבש ביבש, או אף בלח בלח לדעת הסוברים שאין חתיכה נעשית נבילה — עיין סימן צ״ב; אבל חתיכה שבלעה איסור — אין מוסיפין עליה היתר מועיל, דקיימא לן חתיכה נעשית נבילה (רשב״א). ויש אומרים דאף במקום שאין אומרים חנ״נ — לא מהני התוספת אלא אם כן הוסיף קודם שנודע התערובת, אבל אם נודע תחילה אין התוספת מועלת; ואין נוהגין כן.)"
חקירת הדין — דאורייתא או דרבנן : חקרו האחרונים בעיקר "אין מבטלין": האם הוא איסור דאורייתא או דרבנן ? ונפקא מינה גדולה לדינים שבסעיף — שוגג, הפסד וספק.
הכרעת הש״ך (והפתחי תשובה ס״ק ג) — דרבנן, וחילוק טעם וממשות : פוסק הש״ך ד"אין מבטלין" מדרבנן הוא. ומדקדק הנודע ביהודה (פ״ת ס״ק ג): לבטל את הטעם (כגון איסור בלוע, שכבר אין בו ממש) — דרבנן; אבל ממשות של איסור, כגון יבש ביבש שמבטלו ברוב — הוא ביטול דאורייתא ממש, וחמור יותר. נמצא שעצם החקירה (דאורייתא/דרבנן) תלויה בטיב הביטול — טעם או ממשות.
שוגג מותר, מזיד אסור (ט״ז ס״ק ח–ט) : מקור היתר השוגג — שלא קנסוהו אלא במזיד. והקשה הט״ז סתירה לסימן ק״י (גבי הפילה) דמשמע שאף בשוגג אסור, ויישבו. ומגדיר הט״ז (ס״ק ט) את המזיד: כל שנתכוון להרבות כדי לבטל — אף שטעה בדין וסבר שמותר לבטל — מזיד הוא וקנסוהו, שהרי כיוון לביטול. ובפ״ת (ס״ק ה) הביא הצמח צדק דהשואל ללומדים שאינם מורי הוראה ופסקו לו להקל — אין זה כשוגג גמור.
"למי שנתבטל בשבילו" (ט״ז ס״ק י) : אין האיסור חל על מי שנתבטל בשבילו אלא אם כן ידע שמבטלין עבורו וניחא ליה (ים של שלמה); אבל אם לא ידע או לא ניחא ליה — מותר לו. וכן אסור למוכרו לישראל אחר, שלא יהנה מן הביטול האסור — ובזה אף לאחר שלא נתבטל בשבילו יש צד איסור הנאה מן המעשה.
כוונה לדבר אחר (ט״ז ס״ק ז) : כל "אין מבטלין" דווקא כשכוונתו לבטל את האיסור; אבל אם כוונתו לדבר אחר — כגון לתקן את הדבש או המאכל (ועיין סימן פ״ד ס״ק יג) — ואי אפשר בעניין אחר, מותר, שאין זה ביטול לכתחילה אלא תיקון שהביטול בא ממילא.
מחלוקת נודע ולא נודע — הש״ך חולק :
שיטה
תנאי התוספת
מקור
הי״א (רמ״א בשם יש אומרים)
במקום שאין חנ״נ, התוספת מועלת רק אם הוסיף קודם שנודע התערובת
רמ״א ס״ה
הש״ך (ופרי חדש, מנחת יעקב; פ״ת ס״ק ו)
חולק — אין חילוק נודע/לא נודע, אלא רק שוגג/מזיד; וחנ״נ אף בלא נודע. ולפיכך "אין נוהגין כן"
"איסור של דברי סופרים (דרבנן) — אין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו, ואם עשה כן במזיד — אסור; אבל אם נפל מעצמו ואין בו כדי לבטלו — מרבה עליו ומבטלו. (הגה: ויש אומרים שאף איסור דרבנן אין מבטלין אותו לכתחילה ואין מרבין עליו, כאיסור דאורייתא — וכן נוהגין ואין לשנות. — חוזר וניעור: דבר שנתבטל בששים, ושוב נפל לתוכו מן האיסור הראשון — חוזר וניעור ונאסר הכל, בין במין במינו בין במין בשאינו מינו, בין יבש בין לח, בין שנודע בינתיים בין שלא נודע. אבל כזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים, ואחר כך נפל מן המים לקדירה של בשר — מותר, אף שאין בבשר ששים כנגד החלב, מאחר שכבר נתבטל במים; וכן כל כיוצא בזה.)"
היסוד — "מרבה עליו" ושני סוגי תוספת :
המחבר מתיר באיסור דרבנן שנפל מעצמו להרבות עליו היתר ולבטלו, שהרי לא נתכוון לעבור — ובדרבנן הקילו. אבל הרמ״א מחמיר שאף דרבנן אין מבטלין, ככל איסור. וזה יסוד אחד עם "אין מבטלין" שבסעיף ה': כל ההיתר דווקא בנפל מעצמו, ולא בריבוי לכתחילה בידיים.
ראיית הט״ז מעצי יום טוב (ס״ק יב) : הביא הט״ז ראיה למרבה עליו בדרבנן מן הסוגיא דעצים של יום טוב שנתערבו (ביצה ד׳:) — שמרבה עליהם ומבטלם. והעיר הט״ז שהמחבר נקט כאן כרשב״א (דמרבה בדרבנן), אבל באורח חיים (סימן תרע״ז גבי שמן של חנוכה) נקט כמהר״ם להחמיר — וצריך עיון בחילוק. ובפ״ת (ס״ק ז) הביא קושיית המגן אברהם ורבי עקיבא איגר בעניין מרבה עליו.
חוזר וניעור — מתי מתעורר האיסור (ט״ז ס״ק יג–יד) :
המצב
הדין
מקור
נוסף "מן האיסור הראשון" לתערובת שכבר בטלה
חוזר וניעור ונאסר הכל — בכל גוונא (לח/יבש, מין במינו/בשאינו מינו, נודע/לא נודע)
רמ״א ס״ו
נוסף איסור אחֵר (שונה)
אינו מעורר; ועוד — איסור אחד מבטל את חברו (ועיין סימן צ״ח)
ט״ז ס״ק יג
חלב שנתבטל במים, ושוב נפל לבשר
אינו חוזר וניעור — מותר, שכבר נתבטל במים (היתר חדש)
רמ״א ס״ו
חוזר וניעור ≠ טבילת הכף פעמיים (ט״ז ס״ק יד) : דקדק הט״ז שדין חוזר וניעור אינו דומה למה שאמרו (סימן צ״ד) בכף שתחבוה בקדירה אסורה ושוב בהיתר — ששם נדון איסור חדש בכל פעם, ולפיכך אין צירוף; אבל כאן, האיסור הראשון עצמו חוזר ומתעורר, ולכן מצטרף ואוסר. ולעומת זאת, איסור שונה שנפל אינו מעורר את הראשון, ואדרבה — איסור מבטל איסור (סימן צ״ח). וזה כל החילוק: אותו איסור מעורר; איסור אחר אינו מעורר אלא מבטל.
"מעט איסור שנבלע בכלי של היתר: אם דרך אותו כלי לשמש בו תמיד היתר בשפע (בכמות מרובה) — מותר להשתמש בו לכתחילה, מאחר שהאיסור מועט ואי אפשר שיבוא לידי נתינת טעם. ולכן משהו איסור הבלוע בקדירה, בקנקנים וכיוצא בהם — מותר להשתמש בהם לכתחילה, ואפילו בני יומן, שאי אפשר שיבואו לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו לשמש בו לפעמים בדבר מועט (כקערה) — אסור להשתמש בו אפילו בשפע, גזירה שמא ישתמש בו בדבר מועט ויבוא לידי נתינת טעם."
היסוד — "אי אפשר לבוא לידי נתינת טעם" :
שורש הסעיף: ביטול בששים תלוי באפשרות של נתינת טעם. כלי שדרכו לשמש בשפע תמיד (קדירה גדולה, קנקנים) — המשהו הבלוע בו לעולם לא יגיע לשישים, ואי אפשר שיבוא לידי נתינת טעם. על כן מותר להשתמש בו לכתחילה, ואף בן יומו — שאין כאן חשש כלל. אבל כלי שלפעמים משמש בדבר מועט (קערה) — שמא יבליע משהו בכמות קטנה ויתן טעם, ולפיכך גזרו עליו אף בשפע.
מקור הדין — הרשב״א (ט״ז ס״ק טו) : מקור הסעיף בתורת הבית להרשב״א (בית ד' שער ד', דף קכ״ו) בסוגיית הקנקנים — שדרכם להחזיק יין הרבה, ולפיכך משהו איסור הבלוע בהם אינו אוסר אף בני יומן. ודקדק הט״ז (ס״ק טו) שכל ההיתר במשמש בשפע תמיד; אבל קערה ובול וכיוצא — מאחר שלפעמים משמשים בדבר מועט — גזרו אטו דבר מועט.
היחס לדין ששים : סעיף זה אינו "ביטול לכתחילה" האסור שבסעיף ה', שהרי כאן אין מבטלין כלום בידיים — אלא הכלי כבר בלוע משהו, והשאלה אם מותר להשתמש בו. ומאחר שמובטח לנו שלעולם יהיה ששים (דרכו בשפע) — אין כאן חשש איסור כלל, ומותר אף לכתחילה ואף בן יומו. וזהו ההבדל המהותי: ב"אין מבטלין" יש איסור גמור הצריך ביטול; כאן אין איסור שיגיע לכלל נתינת טעם מעולם.
גמרא : חולין צ״ז:–צ״ח. (ביטול בששים, מין במינו ושאינו מינו, אחזוקי איסורא) · ביצה ד׳: (אין מבטלין איסור לכתחילה, מרבה עליו בעצי יום טוב) · חולין ק׳. (חוזר וניעור) · נדרים נ״ב. (אין מבטלין)
ראשונים : רש״י · רמב״ם · ראב״ד · המגיד משנה · תוספות · רא״ש · רשב״א (תורת הבית, בית ד') · רא״ה (בדק הבית) · ר״ן · מרדכי (פרק כ״ה) · אור זרוע · סמ״ג · טור · איסור והיתר הארוך
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · דרכי משה · תורת חטאת · מהרש״ל (ים של שלמה) · מהר״י הלוי · פרי חדש · פרי מגדים · מנחת יעקב · מגן אברהם · רבי עקיבא איגר · פתחי תשובה · נודע ביהודה · צמח צדק
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין העצמות וביטול איסור לכתחילה · סימן צ״ט · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.