✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

פירוש ברכת רפאנו — עיונים מעמיקים

סימן קט״ז · סעיף אחד

רפאנו ה׳ ונרפא · אין מכנין · דרך תפלה ובקשה · תפלה על החולה

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קט״ז — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, הרא״ש (פרק הקורא עומד), בשם הר״י, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ירמיה י״ז · ברכות ל״ד. · עבודה זרה ח׳. · «רפאני ה׳ וארפא» · אין מכנין מיחיד לרבים · דרך תפלה ובקשה

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

Introduction à la sugya — גדר פירוש ברכת רפאנו ומקורותיה (ירמיה י״ז, הטור והרא״ש בשם הר״י), צירי הסימן
לשון הכתוב ולשון הברכה — «רפאני ה׳ וארפא» ביחיד, «רפאנו ה׳ ונרפא» ברבים (ירמיה י״ז, י״ד)
אין מכנין מיחיד לרבים — «מתכוין לקרות» לעומת «דרך תפלה ובקשה»
מזמור שלם ופסוק בודד — «אם אומר מזמור שלם אסור לשנות», גבול ההיתר
תפלה על החולה בברכת רפאנו — עד שלא תתחתם, תפלה קצרה · זיקה לסי׳ קי״ט · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — le seif

פֵּרוּשׁ בִּרְכַּת רְפָאֵנוּ. וּבוֹ סָעִיף אֶחָד:

סָעִיף א׳: «רפאינו ה׳ ונרפא, אף על פי דהכתוב ליחיד — אין מכנין אותו לרבים; הני מילי בזמן שמתכוין לקרות, אבל כשאומר אותו דרך תפלה ובקשה — מותר. ומכל מקום אם אומר מזמור שלם — אסור לשנות מלשון יחיד לרבים או להיפך.» [הטור והרא״ש פרק הקורא עומד בשם הר״י]

Résumé concis :

סעיף אחד : le siman explique le nusach de la ברכת רפאנו : son ouverture «רפאנו ה׳ ונרפא» reprend le verset de Jérémie (י״ז, י״ד) «רפאני ה׳ וארפא», dit au singulier mais récité au pluriel. Bien que la règle soit «אין מכנין» — on ne transpose pas un verset du singulier au pluriel — cela ne vaut que «בזמן שמתכוין לקרות» (lecture / targoum) ; mais «דרך תפלה ובקשה» (en prière) il est permis d adapter. Toutefois, dans un מזמור שלם, il est interdit de changer יחיד↔רבים.

1. הקדמת הסוגיא — פירוש ברכת רפאנו, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בפירוש נוסח ברכת רפאנו — הברכה השמינית שבתפילת שמונה עשרה. פתיחתה «רפאנו ה׳ ונרפא» לקוחה מלשון הכתוב בירמיה (י״ז, י״ד) «רפאני ה׳ וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה», אלא שהכתוב נאמר בלשון יחיד ואנו אומרים אותה בלשון רבים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גדר «אין מכנין» — שאין להסב לשון הכתוב מיחיד לרבים; (ב) החילוק בין «מתכוין לקרות» לבין «דרך תפלה ובקשה» — שבתפלה מותר לשנות לפי צורך השעה. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: מדוע הותר לשנות כאן לרבים, גבול ההיתר במזמור שלם, ודין המתפלל על החולה בברכה זו.

הערה יסודית: ציר הסימן — גבול איסור השינוי בלשון הכתוב. אין מכנין את הכתוב מיחיד לרבים כשמתכוין לקרותו ככתבו (או לתרגמו), אבל כשאומרו דרך תפלה ובקשה — הרי הוא מטה את לשון הכתוב לצורך התחינה, ולזה הותר. ולזה נפקא מינה בברכת רפאנו עצמה (שאומרים «ונרפא» ברבים), ובמזמור שלם (שבו אסור לשנות אף דרך תפלה).

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: ההיתר לומר «רפאנו ה׳ ונרפא» ברבים — האם מגדר תפלה שאינה קריאת הכתוב (שאין כאן קריאת פסוק כלל, אלא נוסח ברכה שחכמים תיקנו, ותכן הכתוב מושאל לתחינה), או מגדר היתר לשנות לשון הכתוב בשעת בקשה (שאף שהוא לשון פסוק, בתפלה מותר להטותו מיחיד לרבים)?

(א) אם מגדר תפלה בפני עצמה — אין כאן «כינוי» כלל, שאין זה קורא את הכתוב אלא מתפלל בלשון שאולה, ואין מקום לאיסור.
(ב) אם מגדר היתר שינוי בבקשה — יש כאן לשון כתוב, אלא שהתירו לשנותו לפי ענין התחינה; ולזה יש גבול (מזמור שלם).

ונפקא מינה בשינוי פסוק בודד דרך תפלה, ובאמירת מזמור שלם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. לשון הכתוב ולשון הברכה — «רפאני ה׳ וארפא» ביחיד (ירמיה י״ז, י״ד)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «רפאינו ה׳ ונרפא — אף על פי דהכתוב ליחיד, אין מכנין אותו לרבים.» ופתיחת הברכה מיוסדת על הכתוב «רפאני ה׳ וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה» (ירמיה י״ז, י״ד), שהוא לשון יחיד, ואנו אומרים «רפאנו... ונרפא... הושיענו» בלשון רבים.

שורש הדין — הטור והרא״ש בשם הר״י: מקור הסימן בבית יוסף מן הטור והרא״ש (פרק הקורא עומד) בשם הר״י. יסוד הדבר: פתיחת ברכת רפאנו מיוסדת על פסוק ירמיה, ולפי שהכתוב נאמר בלשון יחיד — «רפאני... וארפא... הושיעני» — היה מקום לומר שאף בברכה יאמרנו כלשון הכתוב ביחיד; ובא מרן ולימד שכיון שהברכה נאמרת דרך תפלה על הכלל, אומרים אותה בלשון רבים, שאין בזה משום «כינוי» האסור.

קושיא — למה אומרים «ונרפא» ברבים והכתוב «וארפא» ביחיד? אם עיקר נוסח הברכה נלקח מן הכתוב, היה ראוי לאומרו כלשון הכתוב ממש, ביחיד; ומאחר ששינו לרבים — הרי «כינו» את לשון הכתוב, ואין מכנין את הכתוב מיחיד לרבים?

תירוץ: חילוק גדול יש בין קריאת הכתוב לבין תפלה בלשון שאולה מן הכתוב. איסור ה«כינוי» נאמר במי שמתכוין לקרות את הפסוק (או לתרגמו) — שאז חייב לאומרו ככתבו, שאין רשאי לשנות מלשון המקרא. אבל נוסח הברכה אינו קריאת פסוק, אלא תפלה ובקשה על רפואת כלל ישראל, וחכמים סמכו לשונה על לשון הכתוב; וכיון שהיא תחינה על הרבים — אומרים «רפאנו... ונרפא» ברבים, ואין בזה כינוי כלל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — «כי תהלתי אתה»: סיום הכתוב «כי תהלתי אתה» מלמד שאף הרפואה עצמה תהלה היא לו יתברך, שהוא לבדו רופא. ומכאן טעם שסמכו נוסח הברכה על כתוב זה דוקא — שהמתפלל תולה רפואתו בו יתברך לבדו, «כי אני ה׳ רופאך» (שמות ט״ו, כ״ו). ולענין נוסח החתימה «רופא חולי עמו ישראל» עי׳ סי׳ קי״ט וסי׳ ר״י בדיני מטבע הברכות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«רפאנו ה׳ ונרפא» מיוסד על «רפאני ה׳ וארפא» (ירמיה י״ז, י״ד); הכתוב ביחיד, והברכה ברבים — לפי שנוסח הברכה תפלה על הכלל, ואין זה קריאת הכתוב שיהא בו משום כינוי.

3. אין מכנין מיחיד לרבים — «מתכוין לקרות» לעומת «דרך תפלה ובקשה»

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך): «אין מכנין אותו לרבים — הני מילי בזמן שמתכוין לקרות, אבל כשאומר אותו דרך תפלה ובקשה — מותר.»

שורש הדין: יסוד ה«אין מכנין» — שאין רשאי אדם לשנות מלשון הכתוב כשהוא קורא או מתרגם את המקרא, שהקורא חייב לאומרו כהווייתו. ולזה חילק מרן: כל האיסור «בזמן שמתכוין לקרות» — היינו כשכוונתו לקרות את הכתוב או לתרגמו; אבל «כשאומר אותו דרך תפלה ובקשה» — שאין כוונתו לקרות אלא להתחנן, מותר להטות לשון הפסוק לפי צורך השעה וענין התחינה.

קושיא — מה בין קריאה לתפלה, והרי אותו לשון פסוק? סוף סוף מוציא הוא מפיו לשון הכתוב; ואם משום שהוא לשון מקרא נאסר לשנותו — מה לי מתכוין לקרות מה לי מתכוין להתחנן, הרי הפסוק אחד הוא?

תירוץ: אין האיסור תלוי בעצם התיבות אלא בכוונת האומר ובמעשהו. הקורא את המקרא — מעשהו «קריאה», והוא מחויב בנאמנות ללשון הכתוב, ולכן אין מכנין. אבל המתחנן — מעשהו «תפלה», והכתוב אצלו אינו אלא לבוש לתחינתו, ולזה רשאי להטותו כפי הצורך: להוסיף רבים על יחיד, או לשנות לפי ענין בקשתו. נמצא ששני מעשים נפרדים הם, אף שהמלים דומות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

שני דרכים בטעם ההיתר וגדרו:

דרך א׳: לא אסרו לכנות אלא בזמן שמתכוין לקרות או לתרגם, שאז אינו רשאי לשנות מלשון הכתוב; אבל דרך תפלה ובקשה מותר לשנות הפסוק לפי צורך השעה ולפי ענין התחינה והבקשה.
דרך ב׳: לא אסרו לשנות אלא כשקורא כל המזמור או כל הענין כסדרו, ואז אפילו דרך תפלה ובקשה אסור לשנות; אבל כשמתפלל ואומר פסוקים הנה והנה — יכול לשנות מיחיד לרבים ומרבים ליחיד.

ונפקא מינה בפסוק בודד שאומרו דרך תפלה: לדרך א׳ תלוי בכוונת הקריאה, ולדרך ב׳ תלוי אם קורא הענין כסדרו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — אין מכנין: (א) מתכוין לקרות פסוק ככתבו — אסור לשנות מיחיד לרבים. (ב) אומר פסוק דרך תפלה ובקשה — מותר לשנות לפי הצורך. (ג) נוסח ברכת רפאנו «ונרפא» ברבים — מותר, שהוא תפלה על הכלל. (ד) מזמור שלם — עי׳ להלן, שבו אסור לשנות אף דרך תפלה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
אין מכנין את הכתוב מיחיד לרבים — «הני מילי בזמן שמתכוין לקרות»; אבל «דרך תפלה ובקשה מותר», שאין מעשהו קריאה אלא תחינה, והכתוב לבוש לבקשתו.

4. מזמור שלם ופסוק בודד — «אם אומר מזמור שלם אסור לשנות», גבול ההיתר

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיום): «ומכל מקום אם אומר מזמור שלם — אסור לשנות מלשון יחיד לרבים או להיפך.»

שורש הדין: אף שהתירו לשנות פסוק דרך תפלה ובקשה, סייג מרן: «מזמור שלם» — שאני. כשאדם אומר מזמור שלם כסדרו וכלשונו, הרי הוא כקורא את הכתוב כמות שהוא, ובזה חוזר איסור השינוי; שאין לו להטות לשון המזמור מיחיד לרבים או מרבים ליחיד, שהמזמור ענין אחד סדור וכתוב, ואמירתו כסדרה קריאה היא.

קושיא — הרי גם המזמור נאמר דרך תפלה, ולמה אסור לשנותו? והלא כל האומר תהלים מתחנן ומתפלל בהם; ואם דרך תפלה ובקשה הותר לשנות — אף במזמור יהא מותר, ומאי שנא מזמור שלם מפסוק בודד?

תירוץ: יש חילוק בין המטה פסוק בודד לצורך תחינתו — שהכתוב אצלו טפל לבקשתו — לבין האומר מזמור שלם כסדרו: שהאומרו כצורתו וכלשונו, אמירתו «קריאה» היא, שקורא את הענין השלם כמות שהוא כתוב. ולזה אף שכוונתו לתחינה, כיון שאומר הכל כסדר וכלשון, אין לו לשנות, שבשינויו מהפך את לשון הכתוב הקבוע. נמצא ש«מזמור שלם» הוא הגבול שבו חוזר דין הקריאה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — מזמור שלם: (א) אומר מזמור שלם כסדרו — אסור לשנות מיחיד לרבים או להיפך. (ב) מטה פסוק בודד דרך תפלה — מותר לשנות. (ג) נוסח ברכה שחכמים תיקנו (רפאנו) — נאמר כתקנתו ברבים. (ד) לענין דקדוק בנוסח התפלה שלא לשנות ממטבע שטבעו חכמים — עי׳ סי׳ ס״ח וסי׳ קי״ג. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«אם אומר מזמור שלם אסור לשנות מלשון יחיד לרבים או להיפך» — שהאומר מזמור שלם כסדרו הרי הוא כקורא את הכתוב, וחוזר בו איסור השינוי; מה שאין כן במטה פסוק בודד דרך תפלה.

5. תפלה על החולה בברכת רפאנו — עד שלא תתחתם · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

תמצית : הואיל וברכת רפאנו היא ברכת הרפואה, נהגו להתפלל בה על חולה שיש לו — שמזכיר את החולה בברכה זו, קודם שיחתום «רופא חולי עמו ישראל» (עד שלא תתחתם הברכה). ובזה דרך תפלה ובקשה הוא, שרשאי להוסיף על מטבע הברכה מעין ענינה. ועי׳ סי׳ קי״ט בדיני המוסיף בברכות שמונה עשרה.

שורש הדין — ברכות ל״ד. ועבודה זרה ח׳.: תמצית : אמרו חכמים שהשואל צרכיו קובעם בברכת «שומע תפלה»; ומכל מקום אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה — אומר. ומכאן: מי שיש לו חולה בתוך ביתו — מזכירו בברכת רפאנו, שהיא מעין ענינה. וכן נפסק בשולחן ערוך (סי׳ קי״ט), שרשאי להוסיף בקשה על החולה קודם חתימת הברכה, וכן על פרנסתו בברכת השנים.

קושיא — כיצד יוסיף על מטבע שטבעו חכמים, והרי אין מוסיפין על מטבע הברכות? תיקנו חכמים נוסח קבוע לברכת רפאנו; ואם יוסיף בקשה על חולה פרטי — הרי שינה ממטבע הברכה, ותרתי דסתרי: מחד אין מכנין ואין משנין, ומאידך מתירים להוסיף?

תירוץ: אין כאן שינוי מטבע הברכה אלא הוספת בקשה מעין הברכה, וכדין השואל צרכיו: כל תוספת שהיא «מעין הברכה» — רשאי לאומרה קודם החתימה, שהחתימה היא מטבע הברכה, וכל שלא חתם עדיין רשאי להאריך בבקשתו מעין הענין. ולזה מזכיר החולה בברכת רפאנו דוקא (מעין רפואה) ולא בברכה אחרת; והוא «דרך תפלה ובקשה», שבו הותר להטות ולהוסיף לפי צורך השעה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

מחלוקת — תפלה קצרה על החולה ונוסחה: תמצית : דנו האחרונים (מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) בגדרי ההוספה על החולה — יש שהזכירו נוסח תפלה קצרה בשמו של החולה («יהי רצון... שתשלח רפואה שלמה»), ויש שדקדקו שלא להאריך יותר מדי שלא לבטל כוונת שאר הצבור. ולענין המזכיר בלשון רבים או יחיד — כאן דרך תפלה ובקשה הוא, ומותר לשנות לפי ענין החולה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — תפלה על החולה: (א) יש לו חולה בביתו — מזכירו בברכת רפאנו קודם החתימה. (ב) עד שלא תתחתם הברכה — רשאי להוסיף מעין הברכה; חתם — שוב לא יוסיף בה. (ג) תפלה קצרה בשם החולה — דרך תפלה ובקשה, ומותר. (ד) להאריך יותר מדי או להוסיף שלא מעין הברכה — עי׳ סי׳ קי״ט. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
ברכת רפאנו — ברכת הרפואה; המתפלל על חולה מזכירו בה קודם שיחתום «רופא חולי עמו ישראל», שכל שלא חתם רשאי להוסיף מעין הברכה, והוא דרך תפלה ובקשה.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
לשון הברכה ולשון הכתוב	«רפאנו ה׳ ונרפא» ברבים, מיוסד על «רפאני ה׳ וארפא» ביחיד	קט״ז סעיף א׳ (ירמיה י״ז, י״ד; הטור והרא״ש בשם הר״י)
אין מכנין מיחיד לרבים	בזמן שמתכוין לקרות — אסור לשנות	קט״ז סעיף א׳ (הרא״ש פרק הקורא עומד; בית יוסף)
דרך תפלה ובקשה	מותר לשנות לפי צורך השעה וענין התחינה	קט״ז סעיף א׳ (הטור בשם הר״י)
מזמור שלם	אסור לשנות מיחיד לרבים או להיפך	קט״ז סעיף א׳ (מרן המחבר)
תפלה על החולה בברכת רפאנו	מזכירו עד שלא תתחתם, מעין הברכה	קט״ז (ברכות ל״ד.; עבודה זרה ח׳.; סי׳ קי״ט)

גמרא: ברכות ל״ד. · עבודה זרה ח׳. · ירמיה י״ז, י״ד (שואל צרכיו מעין הברכה; אם יש לו חולה מזכירו בברכת רפאנו; «רפאני ה׳ וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה»)

ראשונים ומרן: הרא״ש (פרק הקורא עומד) · הטור (בשם הר״י) · בית יוסף · שלחן ערוך

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קט״ז · פירוש ברכת רפאנו · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Rejoindre une 'havrouta