✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דיני ציצית בשבת — עיונים מעמיקים
סימן י״ג · ג׳ סעיפים
ד׳ ציציות מעכבות · יציאה בטלית מצוייצת · נוי או משוי · גדול כבוד הבריות · טלית קטן שתחת בגדיו
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן י״ג — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות כ״ח. · מנחות ל״ח. · ברכות י״ט: · רמב״ם הלכות ציצית ושבת · רא״ש · טור

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — the place of the siman: at the crossroads of the laws of tsitsit and the laws of Chabbat — what counts as a « garment » for going out into the רה״ר when the tsitsit is valid or pesoula
  2. ד׳ ציציות מעכבות זו את זו — the four tsitsyot condition one another (מנחות כ״ח.); why the pasoul threads are משוי and not נוי הבגד, and the חיוב חטאת of one who goes out into the רה״ר on Chabbat (seif 1)
  3. יציאה בטלית מצוייצת — נוי או משוי — is the valid tsitsit נוי / תכשיט (like the תפילין?) or משוי?; the מונח על כתפיו (דרך לבישה vs דרך משוי), and the din בזמן הזה without תכלת (seif 2)
  4. גדול כבוד הבריות — the great principle (ברכות י״ט:) that overrides a איסור דרבנן / כרמלית; its limits (דאורייתא? קום ועשה / שב ואל תעשה), and חול vs שבת (seif 3)
  5. טלית קטן שתחת בגדיו — the din of the Glose (Rama): א״צ לפשוט מיד, and its link to the כבוד הבריות (seif 3)
  6. Practical conclusions — and a summary of the shitot (דאורייתא / דרבנן / כרמלית)
  7. Comprehensive summary tables

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּינֵי צִיצִית בְּשַׁבָּת. וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵין בָּהּ כָּל הָאַרְבַּע — אֵינָהּ מְצוּיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ; וְהַיּוֹצֵא בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבָּת — חַיָּב חַטָּאת. (עַיֵּן לְקַמָּן סי׳ ש״א סְעִיף ל״ח.)

סעיף ב׳: אִם הִיא מְצוּיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בֵּין טַלִּית קָטָן בֵּין טַלִּית גָּדוֹל, אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת, רַק שֶׁלֹּא יְהֵא מֻנָּח לוֹ עַל כְּתֵפָיו. (דִּבְרֵי הָר״ן וְהָר״י פֶּרֶק חָבִית דַּף ק״ח ע״ב.) וּמוֹקְמִינַן לְטַלִּית אַחֶזְקָתֵיהּ שֶׁהוּא מְצוּיָּץ כְּהִלְכָתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְבָדְקוֹ קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא בּוֹ.

סעיף ג׳: אִם נוֹדַע לוֹ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא בְּכַרְמְלִית שֶׁהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו פָּסוּל — לֹא יְסִירֶנּוּ מֵעָלָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, דְּגָדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. (הגה: אֲפִלּוּ טַלִּית קָטָן שֶׁתַּחַת בְּגָדָיו — אֵין צָרִיךְ לִפְשֹׁט; וְהוּא הַדִּין אִם נִפְסַק אֶחָד מִן הַצִּיצִיּוֹת וּמִתְבַּיֵּשׁ לֵישֵׁב בְּלֹא טַלִּית — יָכוֹל לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא בְּרָכָה מִכֹּחַ כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת; וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת דְּאָסוּר לַעֲשׂוֹת צִיצִית, אֲבָל בְּחוֹל כְּהַאי גַּוְנָא — אָסוּר.)

The laws of the tsitsit on Chabbat. This siman has 3 seifim:

Seif 1: the four tsitsyot condition one another (מעכבות זו את זו): as long as the four are not all [present], the garment is not מצוייצת כהלכתה; and one who goes out with it into the רשות הרבים on Chabbat — incurs the חטאת. [See further on סי׳ ש״א séif ל״ח.]

Seif 2: if it is מצוייצת כהלכתה — it is permitted to go out with it into the רשות הרבים, whether a טלית קטן or a טלית גדול, even nowadays when we have no תכלת, provided only that it not be merely laid on his shoulders (מונח על כתפיו). [Words of the Ran and the R"i, chap. חבית, folio 108b.] And we presume the talit according to its חזקה that it is מצוייץ כהלכתו, and it is not required to examine it before going out with it.

Seif 3: if one learns on Chabbat, while in a כרמלית, that the talit he is wearing is pasoul — he shall not remove it from himself until he reaches his home, for גדול כבוד הבריות (great is the honour of created beings). [Glose: even a טלית קטן under his clothes — he is not required to remove it; and likewise if one of the threads snapped and he is ashamed to sit without a talit — he may wear it without a blessing by virtue of כבוד הבריות; and this, precisely on Chabbat when it is forbidden to make tsitsyot, but on a weekday, in such a case — it is forbidden.]

1. הקדמת הסוגיא — מפגש הלכות ציצית והלכות שבת

פתח דבר — הטלית לענין הוצאה בשבת

לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את עשיית הציצית ופסוליה, בא בסימן י״ג לברר סוגיא שבפרשת דרכים — בין הלכות ציצית להלכות שבת: היוצא בטליתו לרשות הרבים בשבת — אימתי הטלית "מלבוש" (ותכשיטו עמו) ואימתי היא "משוי". ושורש הסוגיא: ד׳ ציציות מעכבות זו את זו (מנחות כ״ח.) — שכל שאין הד׳ שלמות אינה מצוייצת כהלכתה, והחוטים הפסולים אינם נוי הבגד אלא משוי, והיוצא בה חייב חטאת. ולעומת זה טלית מצוייצת כהלכתהמותר לצאת בה, שהציצית תכשיט ונוי לבגד (ולא משוי), ובלבד שלא תהא מונחת על כתפיו דרך משא. וסופו: נודע לו בכרמלית שהטלית פסוללא יסירנו עד ביתו, דגדול כבוד הבריות (ברכות י״ט:). והסימן נחלק לשלושה ראשים: (א) ד׳ ציציות מעכבות וחיוב חטאת; (ב) יציאה בטלית מצוייצת — נוי או משוי, והמונח על כתפיו; (ג) גדול כבוד הבריות, וטלית קטן שתחת בגדיו.
הערה יסודית: כל הסימן סובב על ציר אחד: מה גדר הטלית והציצית לענין "הוצאה" בשבת — האם הציצית (וכן החוטים הפסולים) בכלל "מלבוש" ותכשיטו (שאין בו איסור הוצאה), או בכלל "משוי" (שחייב עליו). ובזה תלוי: מצוייצת כהלכתה — מלבוש ונוי, מותר; חסרה ד׳ ציציות — החוטים משוי, חייב חטאת; מונחת על כתפיו — אינו דרך לבישה, הרי משוי. ובסיפא נכנס עיקרון עצמאי — גדול כבוד הבריות — שבו נדחה איסור דרבנן (כרמלית) מפני בזיון הבריות.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: הציצית שעל הטלית לענין הוצאה בשבת — האם היא חלק מן המלבוש (נוי ותכשיט), ועל כן אין בה משום "משוי" כלל, או דבר נוסף על המלבוש, שאינו בטל אליו אלא בתנאי (כשהוא נוי כהלכתו)? ולשון מרן מכריע כצד ב׳: "אין בה כל הארבע — אינה מצוייצת כהלכתה, והיוצא בה חייב חטאת" — הרי שהנוי תלוי בכשרות; רק מצוייצת כהלכתה נעשית תכשיט (ומותר לצאת), אבל חסרה הד׳ — החוטים משוי. ובזה יתבארו כל דיני הסימן, כדלהלן.

2. ד׳ ציציות מעכבות זו את זו — וחיוב חטאת

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שכל זמן שאין בה כל הארבע — אינה מצוייצת כהלכתה; והיוצא בה לרשות הרבים בשבת — חייב חטאת (עיין לקמן סי׳ ש״א סעיף ל״ח)."
שורש הדין — מעכבות זו את זו (מנחות כ״ח.): במשנה ובגמרא (מנחות כ״ח.) שנינו: "ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת". והביאו הרמב״ם (הלכות ציצית פ״א) והרא״ש והטור (אורח חיים י״ג), והבית יוסף ביאר שכל זמן שאין הד׳ ציציות שלמות — לא נגמרה המצוה, ואינה מצוייצת כהלכתה; ומשום כך נוגע הדבר להוצאה בשבת, שאין החוטים הללו נחשבים נוי הבגד, אלא משוי בעלמא — והיוצא בהם חייב.
חקירה — חוטי הציצית החסרים: נוי הבגד או משוי? טלית שאין בה ד׳ ציציות שלמות, והחוטים הפסולים תלויים בה — מה דינם לענין הוצאה בשבת: האם הם בטלים לבגד (נוי), או משוי בפני עצמו? ולשון מרן ("אינה מצוייצת כהלכתה — חייב חטאת") — כצד ב׳: כל שלא נגמרה המצוה, החוטים משוי. וטעם הדבר (עיין בית יוסף ומשנה ברורה): נוי הבגד — דוקא בציצית כשרה העשויה למצותה; אבל חוטים חסרים אינם נוי, וממילא הם משא. ויש שלמדו (על דרך הסברה) דחיוב חטאת דוקא ברשות הרבים גמורה דאורייתא (כדמסיק לקמן סי׳ ש״א).
קושיא — ומאי שנא מציצית כשרה, שאף היא "תוספת" על הבגד? אף ציצית כשרה אינה מגוף הבגד אלא חוטים תלויים בו; ואם חוטים חסרים "משוי" — למה כשרה אינה משוי? מאי בינייהו?
תירוץ (בית יוסף ומשנה ברורה, על דרך הסברה): החילוק ב"נוי הבגד". ציצית כשרהנוי ותכשיט של הטלית (כדרך שהמלבוש נאה בציציותיו), והתכשיט בטל למלבוש ונחשב מגופו; ולכן היוצא בה כיוצא במלבוש, ואין בו משום הוצאה. אבל חוטים חסרים (שאין בהם ד׳) — אין בהם שם נוי, שאין נוי אלא בשלמות; ונמצא שהם תוספת שאינה מנוי הבגדמשוי. וזהו יסוד "מצוייצת כהלכתה" — שרק בשלמות נעשית נוי, ורק אז מותר לצאת בה.
נפקא מינה — הוצאה בשבת: (א) טלית שחסרה מן הד׳ ציציות ויצא בה לרה״ר בשבת — חייב חטאת (החוטים משוי, סעיף א׳). (ב) מצוייצת כהלכתה — מותר לצאת (הציצית נוי, סעיף ב׳). (ג) ברה״ר דרבנן / כרמלית — אין חיוב חטאת, אלא איסור דרבנן (עיין סעיף ג׳ ולקמן סי׳ ש״א). (ד) מקום המחלוקת — דוקא בשגגה ורה״ר דאורייתא נאמר "חטאת".
היסוד:
חסרה מן הד׳ — החוטים משוי, וחייב חטאת. "ד׳ ציציות מעכבות זו את זו" (מנחות כ״ח.): כל שאין הד׳ שלמות — אינה מצוייצת כהלכתה, והחוטים הפסולים אינם נוי הבגד אלא משוי; והיוצא בה לרה״ר בשבת חייב חטאת. ורק ציצית כשרה נעשית נוי ותכשיט הבטל למלבוש.

3. יציאה בטלית מצוייצת — נוי או משוי

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "אם היא מצוייצת כהלכתה — מותר לצאת בה לרשות הרבים, בין טלית קטן בין טלית גדול, אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת, רק שלא יהא מונח לו על כתפיו (דברי הר״ן והר״י פרק חבית דף ק״ח ע״ב). ומוקמינן לטלית אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו, ואין צריך לבדקו קודם שיצא בו."
שורש הדין — הציצית נוי הטלית (הר״ן והר״י, פרק חבית): הביא מרן דברי הר״ן והר״י (פרק חבית, שבת דף ק״ח ע״ב) — שמותר לצאת בטלית מצוייצת כהלכתה לרה״ר, שהציצית נוי ותכשיט הטלית, ואינה משוי. ואף בזמן הזה שאין לנו תכלת (אלא לבן בלבד) — כשרה ומותרת, דלבן ותכלת אין מעכבין זה את זה (מנחות ל״ח.), והלבן לבדו נוי ומצוה. ומקור החזקה — תשובת הרא״ש (כלל ב׳) ותשובת הרמב״ן (סי׳ רט״ו) והכל בו בשם הרמב״ם (פרק י״ט מהלכות שבת).
חקירה — הציצית: נוי הבגד (כתכשיט) או "מכשירי מצוה" הנפרד? ציצית מצוייצת כהלכתה — מהו גדרה לענין הוצאה: האם היא נוי הטלית ממש (בטלה למלבוש כתכשיט), או חפצא של מצוה נפרד (כתפילין) שהותר להוציאו רק מטעם מיוחד? ולשון מרן ("רק שלא יהא מונח לו על כתפיו") — משמע כצד א׳: כל שלובשה דרך מלבוש, הציצית נוי הבגד ובטלה אליו; אבל המונח על כתפיו — אינו לובש, אלא נושא, והרי משוי. ומכאן שגדר ההיתר תלוי בלבישה: לבשה כמלבוש — נוי; נשאה על כתפו — משוי.
קושיא — מונח על כתפיו: והלא אף כך "נושאה עליו"? אף המונח על כתפיו נמצא הבגד עליו, ולא בידו; ולמה חילקו בין לובש למניח על כתף — הרי בשניהם הבגד על גופו?
תירוץ (הר״ן ומשנה ברורה, על דרך הסברה): החילוק בדרך לבישה. כל מלבוש שאדם לובשו כדרכו (עוטהו על גופו) — הרי הוא דרך מלבוש, ואין בו הוצאה; אבל המונח על כתפיו (כמי שנושא בגד מקופל על כתפו לטלטלו) — אין זה דרך לבישה אלא דרך משא, ונמצא מוציא משוי, וחייב. וזהו גדר "מלבוש" בהלכות שבת: הלובש כדרכו פטור, והנושא שלא כדרך מלבוש חייב. ולכן דקדק מרן "רק שלא יהא מונח לו על כתפיו" — שיהא עליו דרך לבישה.
חקירה — בזמן הזה שאין תכלת: הותר מדין "אין מעכבין" או מדין "עשה כמצותו"? טלית של לבן בלבד (בזמן הזה) — מותר לצאת בה. האם משום שלבן ותכלת אין מעכבין (מנחות ל״ח.), ונמצא לבן לבדו מצוה שלמה, או משום שעשה כפי יכולתו (ואילו היה תכלת היה נותנו)? ועיקר כצד א׳ (מנחות ל״ח.; רמב״ם הלכות ציצית פ״א): הלבן ותכלת אין מעכבין זה את זה, ולבן לבדו מצוייץ כהלכתו ונוי; ולכן דקדק מרן "אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת" — שאין חסרון התכלת פוגם בהיתר היציאה.
חזקת הטלית — "מוקמינן אחזקתיה": סיים מרן שאין צריך לבדוק הטלית קודם צאתו, דמוקמינן לה אחזקתה שהיא מצוייצת כהלכתה. ויסוד גדול הוא: כל שהוחזק כשר — אזלינן בתר חזקה, ואין מטריחין לבדוק (עיין תשובת הרא״ש כלל ב׳, תשובת הרמב״ן סי׳ רט״ו, והכל בו בשם הרמב״ם פרק י״ט מהלכות שבת). ונמצא: אף בשבת אין חוששין שמא נפסק חוט ונעשה משוי, דהעמד דבר על חזקתו.
נפקא מינה — יציאה בטלית מצוייצת: (א) מצוייצת כהלכתה ולבושה כדרכה — מותר לצאת (טלית קטן או גדול, סעיף ב׳). (ב) מונח על כתפיו (שלא כדרך לבישה) — אסור, שהוא משוי. (ג) בזמן הזה בלא תכלת — מותר (לבן ותכלת אין מעכבין). (ד) אין צריך בדיקה קודם צאתו — מוקמינן אחזקתיה.
היסוד:
מצוייצת כהלכתה נוי הבגד — ובלבד שלא יונח על כתפיו. ציצית כשרה נוי ותכשיט הטלית, בטלה למלבוש; ולכן מותר לצאת בה לרה״ר (טלית קטן או גדול), אף בזמן הזה בלא תכלת (דאין מעכבין), רק שלא יונח על כתפיו — שהמונח על כתף אינו דרך לבישה אלא משוי. ואין צריך בדיקה, דמוקמינן אחזקתיה.

4. גדול כבוד הבריות — כרמלית וטלית פסול

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול — לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות."
שורש הדין — גדול כבוד הבריות (ברכות י״ט:): בגמרא (ברכות י״ט:) אמרו: "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", ופירשו — לא תעשה של דבריהם, שכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן בקום ועשה, וכל איסור שבתורה בשב ואל תעשה. ולפי זה, מי שהוא בכרמלית (שאיסור טלטולה מדרבנן) ונודע לו שהטלית פסול — לא יסירנו, שהסרתו והליכתו ערום עד ביתו בזיון הבריות; וכבוד הבריות דוחה את איסור הוצאת המשוי דרבנן שבכרמלית.
חקירה — היתר "כבוד הבריות": דחייה מדין הסוגיא, או פטור מפני שאין דרך בזיון? מי שנודע לו שהטלית פסול בכרמלית — לא יסירנו. האם משום שכבוד הבריות דוחה את האיסור (דחייה גמורה), או משום שישיבתו/הליכתו ערום אינה בכלל "דרך הוצאה" שאסרו (שלא אסרו במקום בזיון)? ועיקר כצד א׳ (ברכות י״ט:): יש איסור, וכבוד הבריות דוחהו — ומשום כך דוקא בכרמלית (דרבנן) התירו, אבל ברשות הרבים גמורה (דאורייתא) — אין כבוד הבריות דוחה, וחייב לפשוט מיד (אף שילך ערום), שאין דוחין לא תעשה דאורייתא בקום ועשה מפני כבוד הבריות. וזהו יסוד החילוק שבין רה״ר לכרמלית בסימן זה.
קושיא — ולמה לא יפשטנו מיד וילך ערום, כדין רה״ר דאורייתא? אם ברה״ר דאורייתא חייב לפשוט מיד (אף ערום), למה בכרמלית אינו צריך — והלא סוף סוף נושא משוי בשבת?
תירוץ (על דרך הסברה, ברכות י״ט: ומשנה ברורה): החילוק בחומר האיסור. ברה״ר דאורייתא — האיסור מן התורה, ואין כבוד הבריות דוחה לא תעשה דאורייתא בקום ועשה (אלא בשב ואל תעשה); ולכן חייב לפשוט מיד ולהעמיד עצמו בשב ואל תעשה, אף שילך ערום. אבל בכרמלית — האיסור מדרבנן בלבד, וכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן; ולכן לא יסירנו עד ביתו, שלא יתבזה. וזהו כלל הסוגיא: כבוד הבריות דוחה דרבנן, ואינו דוחה דאורייתא בקום ועשה.
שב ואל תעשה וקום ועשה: יסוד הסוגיא (ברכות י״ט:) — כבוד הבריות דוחה לא תעשה של דבריהם אף בקום ועשה, ודוחה כל איסור תורה בשב ואל תעשה (שאינו עוקר בידים). ובנידון דידן: הישארותו בטלית פסולה בכרמלית — עיקרה שב ואל תעשה (שאינו מסירו), ואיסורה דרבנן; ולכן קל להתיר. אבל ברה״ר דאורייתא, כל רגע נשיאה הוא הוצאה בקום ועשה — ואין כבוד הבריות דוחה. ומכאן דקדק מרן "כשהוא בכרמלית" דוקא.
נפקא מינה — כבוד הבריות ורה״ר / כרמלית: (א) נודע בכרמלית שהטלית פסול — לא יסירנו עד ביתו (דרבנן, נדחה, סעיף ג׳). (ב) ברה״ר גמורה דאורייתא — חייב לפשוט מיד (אף ערום), שאין כבוד הבריות דוחה דאורייתא בקום ועשה. (ג) עיקרון כללי — כבוד הבריות דוחה דרבנן, ודאורייתא בשב ואל תעשה בלבד (ברכות י״ט:). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך, לשיעור המקום.)
היסוד:
גדול כבוד הבריות — דוחה דרבנן וכרמלית, ולא דאורייתא בקום ועשה. נודע לו בכרמלית שהטלית פסול — לא יסירנו עד ביתו, דגדול כבוד הבריות (ברכות י״ט:) דוחה איסור דרבנן. אבל ברה״ר דאורייתאחייב לפשוט מיד, שאין כבוד הבריות דוחה לא תעשה דאורייתא בקום ועשה, אלא בשב ואל תעשה.

5. טלית קטן שתחת בגדיו — וחול לעומת שבת

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳ (הגה): "אפילו טלית קטן שתחת בגדיו — אין צריך לפשוט; והוא הדין אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית — יכול ללובשו בלא ברכה מכח כבוד הבריות (ב״י בשם התשובה). ודוקא בשבת דאסור לעשות ציצית, אבל בחול כהאי גוונא — אסור (מרדכי פ״ק דף צ״א)."
שורש הדין — הגה (ב״י בשם התשובה, מרדכי): הוסיף הרמ״א (מקורו בית יוסף בשם התשובה, ומרדכי פרק קמא דף צ״א) שני חידושים: (א) אף טלית קטן שתחת בגדיו (שאין הבריות רואות פסולו) — אין צריך לפשוט מיד, מכח כבוד הבריות. (ב) נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית — יכול ללובשו בלא ברכה (שאין מברכין על טלית פסולה) מכח כבוד הבריות; ודוקא בשבת דאסור לתקן ולעשות ציצית, אבל בחולאסור, שיתקן ויעשה הציצית ולא ילבש פסולה.
חקירה — טלית קטן שתחת בגדיו: וכי יש בו בזיון, והלא מכוסה? טלית קטן שתחת בגדיו — פסולו אינו נראה לבריות; ואם כן מהו ה״כבוד הבריות״ שבו: האם משום בזיון בפועל, או משום צער הפשיטה (שיצטרך להתפשט ברבים)? ולהגה (כצד ב׳): אף טלית קטן שתחת בגדיו א״צ לפשוט — שהצורך להסירו ולהתפשט הוא עצמו כבוד הבריות; ומכאן שה״כבוד״ אינו רק בבזיון הנראה, אלא אף בצער ההתפשטות וחסרון הלבוש.
קושיא — למה "בלא ברכה", ולמה חילקו בין שבת לחול? נפסק אחד מן הציציות ולובשו מכח כבוד הבריות — למה בלא ברכה? ועוד: למה בשבת מותר ובחול אסור — הרי כבוד הבריות שוה בשניהם?
תירוץ (בית יוסף ומרדכי, על דרך הסברה): (א) "בלא ברכה" — לפי שהטלית פסולה (נפסק אחד מן הציציות), ואין מברכין על מצוה שאינה כתקנה; אלא שמפני כבוד הבריות לובשו להתכסות, אבל אין כאן קיום מצוה גמור לברך עליו. (ב) החילוק שבת/חול: בשבתאי אפשר לתקן ולעשות ציצית (דאסור לעשות ציצית בשבת), ואין לו תקנה אלא ללבוש כמות שהוא — ולכן כבוד הבריות מתירו; אבל בחוליכול לתקן ולעשות הציצית כהלכתה, ואין דוחין מפני כבוד הבריות במקום שיש תקנה — ולכן אסור ללבוש פסולה, אלא יתקן. וזהו הכלל: אין כבוד הבריות דוחה אלא במקום שאין תקנה אחרת.
סיכום השיטות — כבוד הבריות בטלית פסול:
נפקא מינה — טלית קטן וחול/שבת: (א) טלית קטן פסול שתחת בגדיו בכרמלית בשבת — א״צ לפשוט מיד (הגה). (ב) נפסק אחד מן הציציות ומתבייש — יכול ללובשו בלא ברכה מכח כבוד הבריות (בשבת). (ג) בחולאסור ללבוש פסולה, שיתקן ויעשה ציצית. (ד) יסוד — אין כבוד הבריות דוחה אלא במקום שאין תקנה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
אף טלית קטן א״צ לפשוט — ובחול אסור, שיש תקנה. אף טלית קטן שתחת בגדיו א״צ לפשוט מיד, מכח כבוד הבריות; ונפסק אחד מן הציציות ומתבייש — לובשו בלא ברכה. ודוקא בשבת דאסור לעשות ציצית ואין תקנה; אבל בחולאסור, שיכול לתקן ולעשות הציצית כהלכתה.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
ד׳ ציציות מעכבות חסרה מן הד׳ ציציות ויצא בה לרה״ר בשבת — חייב חטאת (החוטים משוי ולא נוי, סעיף א׳).
יציאה במצוייצת מצוייצת כהלכתה ולבושה כדרכה — מותר לצאת לרה״ר (טלית קטן או גדול), אף בזמן הזה בלא תכלת (סעיף ב׳).
מונח על כתפיו המונח על כתפיו (שלא כדרך לבישה) — אסור, שהוא משוי (סעיף ב׳).
חזקת הטלית אין צריך לבדוק הטלית קודם צאתו — מוקמינן אחזקתיה שהיא מצוייצת כהלכתה (סעיף ב׳).
גדול כבוד הבריות נודע בכרמלית שהטלית פסול — לא יסירנו עד ביתו (דרבנן נדחה); ברה״ר דאורייתא — חייב לפשוט מיד (סעיף ג׳).
טלית קטן וחול אף טלית קטן שתחת בגדיו א״צ לפשוט; בשבת לובש פסולה בלא ברכה, ובחול אסור — שיתקן (הגה).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — מעכבות, נוי או משוי, ומונח על כתפיו

המקרה הדין המקור
חסרה מן הד׳ ציציות (יצא לרה״ר בשבת) חייב חטאת (החוטים משוי) סעיף א׳ (מנחות כ״ח.)
מצוייצת כהלכתה ולבושה כדרכה מותר לצאת (הציצית נוי) סעיף ב׳
מונח על כתפיו אסור (משוי, אינו דרך לבישה) סעיף ב׳ (הר״ן והר״י)
בזמן הזה בלא תכלת מותר (לבן ותכלת אין מעכבין) סעיף ב׳ (מנחות ל״ח.)

טבלה — גדול כבוד הבריות, כרמלית וחול

הענין הדין המקור
נודע בכרמלית שהטלית פסול לא יסירנו עד ביתו (דרבנן נדחה) סעיף ג׳ (ברכות י״ט:)
ברה״ר גמורה דאורייתא חייב לפשוט מיד (אין דוחה דאורייתא בקום ועשה) סעיף ג׳ (ברכות י״ט:)
טלית קטן שתחת בגדיו א״צ לפשוט מיד; נפסק ציצית — לובשו בלא ברכה סעיף ג׳ הגה (ב״י בשם התשובה)
בחול (נפסק ציצית) אסור ללבוש פסולה — שיתקן ויעשה ציצית סעיף ג׳ הגה (מרדכי פ״ק דף צ״א)

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות כ״ח. (ד׳ ציציות מעכבות זו את זו) · מנחות ל״ח. (תכלת ולבן אין מעכבין) · ברכות י״ט: (גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה) · שבת דף ק״ח ע״ב (פרק חבית) · במדבר ט״ו ל״ז–ל״ט (פרשת ציצית)
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית פ״א; הלכות שבת פרק י״ט) · רא״ש (הלכות ציצית; תשובה כלל ב׳) · טור (אורח חיים י״ג) · הר״ן (פרק חבית) · הר״י · הרמב״ן (תשובה סי׳ רט״ו) · הכל בו · מרדכי (פרק קמא דף צ״א)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן י״ג · דיני ציצית בשבת · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן י״ג · ♥ Support

📖Join a 'havrouta