Daat HaRav — The shitah of the Alter Rebbe on Siman י״ג (דיני ציצית בשבת)

אַרְבַּעַת הַצִּיצִית מִצְוָה אַחַת הֵן, וּלְפִיכָךְ הֵן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵין בַּטַּלִּית כָּל הַד׳ צִיצִית — אֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, וְהַיּוֹצֵא בָּהּ בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּב חַטָּאת, לְפִי שֶׁהַצִּיצִית הַתְּלוּיִים בָּהּ אֵין בָּהֶם מִצְוָה וַהֲרֵי הֵם כְּמַשְׁאוֹי. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַטַּלִּית — אֵינָן בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַד׳ צִיצִית. וַאֲפִלּוּ נִפְסְלוּ כָּל הַד׳ צִיצִית עַל יְדֵי פְּסִיקַת הַחוּטִין שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — אַף־עַל־פִּי־כֵן אוֹתָן הַחוּטִין שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ שְׁלֵמִים שֶׁלֹּא נִפְסְקוּ עֲדַיִן הֵם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו וְדַעְתּוֹ לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם עוֹד חוּטִין אֲחֵרִים, וְלָכֵן אֵינָן בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית וַהֲרֵי הֵם כְּמַשְׁאוֹי, כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו הֵם פְּסוּלִים אֵינָן לֹא מִנּוֹי הַטַּלִּית וְלֹא מִתַּשְׁמִישֵׁי הַטַּלִּית. אֲבָל אִם נִפְסְקוּ כָּל הַחוּטִין שֶׁבְּכָל הַד׳ צִיצִית וְלֹא נִשְׁאַר בָּהֶם אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד אָרֹךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם וּקְצָת מֵהֶם נִפְסְקוּ וְלֹא נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, בְּעִנְיָן שֶׁכָּל הַצִּיצִית הֵם פְּסוּלִים וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה — לְפִיכָךְ אֵין אֵלּוּ חוּטִין הַפְּסוּקִים חֲשׁוּבִין בְּעֵינָיו לִכְלוּם, לָכֵן בְּטֵלִין הֵן לְגַבֵּי הַטַּלִּית, וּמֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם אֲפִלּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הִיא טַלִּית שְׁאוּלָה שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּצִיצִית, דְּאִם לֹא כֵן הֲרֵי אָסוּר לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ד׳ כְּנָפוֹת בְּלֹא צִיצִית כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ח.

The ד׳ צִיצִית מְעַכְּבוֹת — the pasoul threads as a burden (כְּמַשְׁאוֹי). The four tsitsit are a single mitzva, hence they מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ: as long as the four are not present, the talit is not מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, and one who goes out with it on Shabbat into the public domain (רְשׁוּת הָרַבִּים) is חַיָּב חַטָּאת, for the threads hanging on it have no mitzva and are like a burden (כְּמַשְׁאוֹי). Though attached to the talit, they are not בָּטֵל to it, since they are important in his eyes (דעתו עליהם) until he completes the four — they are neither נוֹי nor תשמיש of the talit. But if all the threads of the four corners are cut, leaving no long thread whole nor כְּדֵי עֲנִיבָה — so that all is pasoul beyond repair — then those cut threads count for nothing in his eyes, they are בָּטֵל to the talit; one may go out with it even in רְשׁוּת הָרַבִּים, if it is a borrowed talit (שְׁאוּלָה) not obligated in tsitsit — otherwise it is forbidden to wear a four-cornered garment without tsitsit (cf. sim. ח). The Rav's חידוש: he grounds the מְעַכֵּב on the דעתו עליהם (the threads remain חשובים as long as he intends to complete them), and distinguishes the case where all are cut (בָּטֵל) from the partial case (כְּמַשְׁאוֹי).

טַלִּית שֶׁהִיא מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֲפִלּוּ בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת, בֵּין הַטַּלִּית קָטָן בֵּין הַטַּלִּית גָּדוֹל, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלַּיְלָה לָאו זְמַן צִיצִית הוּא, מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיצִית הַכְּשֵׁרִים הֵם מִנּוֹי הַבֶּגֶד וְתַכְשִׁיטָיו כְּמוֹ הָאִמְרָא וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, לְפִיכָךְ אֵין זֶה כְּמַשְׁאוֹי. רַק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּהֵא הַטַּלִּית מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ לְבִישָׁתָהּ בְּחֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן שא סָעִיף ל[ה] עַיֵּן שָׁם.

Going out with a valid talit — נוֹי הַבֶּגֶד, not a מַשְׁאוֹי. A talit מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — one may go out with it in רְשׁוּת הָרַבִּים even nowadays without תְּכֵלֶת, whether katan or gadol, בֵּין יוֹם בֵּין לַיְלָה — and although night is not the time of tsitsit, because the valid tsitsit are נוֹי הַבֶּגֶד וְתַכְשִׁיטָיו (the garment's ornament, like the hem, אִמְרָא): this is thus not a מַשְׁאוֹי. Only he must take care that the talit not be resting on his shoulder (מֻנַּח עַל כְּתֵפוֹ), unlike its manner of wearing on weekdays (cf. sim. שא seif ל[ה]). The Rav's חידוש: he rules that the valid tsitsit is an ornament (like the אִמְרָא), which removes it from the category of מַשְׁאוֹי — even at night, even without תכלת — on the sole condition that it be worn דֶּרֶךְ לְבִישָׁה and not מֻנַּח עַל כְּתֵפוֹ.

אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת הַצִּיצִית כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לִרְשׁוּת הָרַבִּים אִם כְּבָר בָּדְקוּם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָן בְּחֶזְקָתָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח עַיֵּן שָׁם.

The בְּדִיקָה before going out — חֶזְקָה. He need not inspect (לִבְדֹּק) the tsitsit when going out into רְשׁוּת הָרַבִּים if he already inspected them that same day, because we maintain them in their presumption (מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּחֶזְקָתָן) — as explained in siman ח. The Rav's חידוש: he applies the חֶזְקָה of the day's בְּדִיקָה to going out on Shabbat — a single inspection of the day suffices, without a fresh check at each departure.

אִם נוֹדַע לוֹ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו הוּא פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה — צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, בֵּין טַלִּית קָטָן בֵּין טַלִּית גָּדוֹל, וַאֲפִלּוּ יִשָּׁאֵר עוֹמֵד עָרֹם בַּשּׁוּק, שֶׁאֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳" (וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן שג וְהוּא הַדִּין כָּאן). אֲבָל אִם הָיָה בְּחֹל, אִם הוּא טַלִּית קָטָן — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה בְּמַה שֶּׁהוּא לָבוּשׁ ד׳ כְּנָפוֹת בְּלֹא צִיצִית, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּיָדַיִם אֶלָּא הָעֲשֵׂה הִיא נִדְחֵית מִמֵּילָא — גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וְדוֹחֶה אֶת אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְמַהֵר וְלֵילֵךְ לְבֵיתוֹ לְהַפְשִׁיטוֹ מֵעָלָיו, אֲפִלּוּ הוּא עוֹסֵק בִּדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוּא אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל בְּטַלִּית גָּדוֹל שֶׁלָּנוּ כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין אוֹתוֹ לְשֵׁם מַלְבּוּשׁ אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוָה, אִם כֵּן אֵין גְּנַאי בְּהַפְשָׁטָתוֹ, וְלָכֵן צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק.

A talit pasoul מִן הַתּוֹרָה in רְשׁוּת הָרַבִּים — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת does not push aside a לֹא תַּעֲשֶׂה. If he learns on Shabbat, standing in רְשׁוּת הָרַבִּים, that the talit on him is pasoul מִן הַתּוֹרָה — he must remove it (לְפָשְׁטוֹ), katan or gadol, even if he remains naked in the marketplace (עָרֹם בַּשּׁוּק), for אֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה — "אֵין חָכְמָה… לְנֶגֶד ה׳" (and cf. יורה דעה סימן שג, וְהוּא הַדִּין כָּאן). But on a weekday (בְּחֹל), for a talit katan — he need not remove it: though he nullifies a positive mitzva by wearing four corners without tsitsit, since he performs no act with his hands (אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּיָדַיִם), the עשה is set aside מִמֵּילָא — and גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, which pushes aside a Torah prohibition בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. Nonetheless he must hasten home to remove it, even if engaged in a mitzva (in the synagogue, the beit midrash), since it is a Torah prohibition. But our talit gadol, which we wear only לְשֵׁם מִצְוָה (with no גְּנַאי in removing it) — he must remove even in the marketplace. The Rav's חידוש: he fixes the dividing line — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת never pushes aside a לאו (רה״ר on Shabbat = מלאכה בקום ועשה), but it pushes aside an עשה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה ; and he distinguishes talit gadol (לשם מצוה) from talit katan (a garment, with גְּנַאי).

הַהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא שֶׁנִּפְסְלָה טַלִּיתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא טַלִּית — אָסוּר לוֹ לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּיתוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן גְּנַאי גָּדוֹל לֵישֵׁב בְּלֹא טַלִּית — אֵין דּוֹחִין עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי גְּנַאי קָטָן.

A גְּנַאי קָטָן does not push aside a עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה. One who goes to the synagogue and finds his talit pasoul — even though he is embarrassed to pray without a talit — it is forbidden for him to wear it, even without a ברכה: since there is here no גְּנַאי גָּדוֹל in sitting without a talit, אֵין דּוֹחִין עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי גְּנַאי קָטָן. The Rav's חידוש: he grades כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת itself — a mere embarrassment (גְּנַאי קָטָן) does not suffice to push aside a Torah עשה; this case prepares the חֹל / שַׁבָּת distinction of the next seif.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּחֹל, כֵּיוָן שֶׁהוּא יָכוֹל לְהָטִיל צִיצִית בְּטַלִּיתוֹ, אִם כֵּן כְּשֶׁלּוֹבְשׁוֹ — עוֹבֵר עַל קוּם וַעֲשֵׂה. אֲבָל בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל צִיצִית מֵחֲמַת אִסּוּר שַׁבָּת — אֵין אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה לִלְבּשׁ טַלִּית בְּלֹא צִיצִית, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמְרָה תּוֹרָה: לֹא תִּלְבַּשׁ בֶּגֶד בְּלֹא צִיצִית, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁיִּלְבְּשֶׁנּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל — אֵינוֹ עוֹבֵר. אֶלָּא דְּמִכָּל מָקוֹם מִדְּרַבָּנָן אָסוּר לְלָבְשׁוֹ, כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וַחֲכָמִים לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא גְּנַאי קָטָן, לָכֵן אִם הוּא מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא טַלִּית — יָכוֹל לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא בְּרָכָה.

חֹל (קוּם וַעֲשֵׂה) vs שַׁבָּת (דְּרַבָּנָן). The preceding din applies on a weekday (בְּחֹל): since he can attach the tsitsit, in wearing it he transgresses בְּקוּם וַעֲשֵׂה. But on שבת, since he cannot attach the tsitsit (because of the Shabbat prohibition), there is no Torah prohibition מִן הַתּוֹרָה to wear a talit without tsitsit — for the Torah did not say "do not wear," but that after he wears it there is a positive mitzva to attach the tsitsit; and since he cannot attach, he does not transgress. Yet מִדְּרַבָּנָן it is forbidden to wear it (since he will end by nullifying a positive mitzva); but the Sages did not maintain their word before כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, even for a mere גְּנַאי קָטָן. So if he is embarrassed to pray without a talit — he may wear it without a ברכה. The Rav's חידוש: he spells out why Shabbat differs from חֹל — the inability of הַטָּלָה lowers the prohibition to the rabbinic level, and the principle וַחֲכָמִים לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת lifts even the גְּנַאי קָטָן.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁלֹּא יָדַע קֹדֶם שַׁבָּת שֶׁנִּפְסְלָה טַלִּיתוֹ, אֲבָל אִם יָדַע בּוֹ קֹדֶם שַׁבָּת — אָסוּר לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל.

הָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל. The preceding leniency (wearing a pasoul talit on Shabbat without a ברכה) applies when he did not know before Shabbat that his talit had become pasoul; but if he knew before Shabbat — it is forbidden for him to wear it on שבת, for he should have repaired it the day before (הָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל). The Rav's חידוש: he conditions the Shabbat leniency on the absence of negligence — one who could have repaired before Shabbat has forfeited the support of כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת (פּוֹשֵׁעַ).

אִם נוֹדַע לוֹ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא בְּכַרְמְלִית שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן שֶׁהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו פָּסוּל — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, דְּלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וַאֲפִלּוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוָה וְאֵינָם גְּנַאי בְּהַפְשָׁטָתָן, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא אִסּוּר מִדְּרַבָּנָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, דְּמִן הַתּוֹרָה מֻתָּר לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּית בְּלֹא צִיצִית בְּשַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא גָּזְרוּ לְהַפְשִׁיט אֶת הַטַּלִּית בְּכַרְמְלִית — לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין טַלִּית לְטַלִּית, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִפְשֹׁט מֵעָלָיו שׁוּם בֶּגֶד בְּכַרְמְלִית.

כַּרְמְלִית (דְּרַבָּנָן) — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ. If he learns on Shabbat, standing in a כַּרְמְלִית whose prohibition is only מִדְּרַבָּנָן, that his talit is pasoul — he need not remove it (אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ), for לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. And even our talitot, which are only לְשֵׁם מִצְוָה and carry no גְּנַאי in removal — nevertheless, since there is here only a rabbinic prohibition מִדְּרַבָּנָן (for מן התורה one may wear a talit without tsitsit on Shabbat), and since they did not decree removing the talit in a כַּרְמְלִית, they did not wish to distinguish talit from talit, and he need remove no garment in a כַּרְמְלִית. The Rav's חידוש: he sets up the symmetry — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת pushes aside the entire rabbinic prohibition of כַּרְמְלִית (against רה״ר of seif ד), and refuses to distinguish talit gadol / katan once the substance of the prohibition is rabbinic.

הָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ שֶׁנִּפְסְלוּ לוֹ צִיצִיּוֹתָיו, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו — לֹא יֹאמַר לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ, דְּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הוּא לִקְרֹא לוֹ שֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ בִּמְהֵרָה וְשָׁם יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּפְשִׁיטֶנּוּ מֵעָלָיו. וְהוּא הַדִּין אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו רַק בְּעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ לְמַהֵר וְלֵילֵךְ לְבֵיתוֹ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — צָרִיךְ הָרוֹאֶה לוֹמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ בִּמְהֵרָה וְשָׁם יַפְשִׁיטֶנּוּ מֵעָלָיו.

הָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ — the onlooker and the אִסּוּר שׁוֹגֵג. One who sees on his fellow that his tsitsit are pesoulim: if he is in a place where the other would have to remove his talit — he shall not tell him until he arrives home, for מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג (he does not separate him from the transgression committed inadvertently). Nonetheless he must call him to come home quickly, and there tell him to remove it. Likewise if he is in a place where the other need not remove it, but need only hasten home to remove it (as explained above) — the onlooker must tell him to go home quickly and there remove it. The Rav's חידוש: he extends כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת to the onlooker — the לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג — but obliges him to bring the fellow home as fast as possible (מְהֵרָה), and applies the same conduct to the case of mere haste.