שולחן ערוך · אורח חיים

Concise summary:

ה׳ seifim: the siman sets out the honor of the bread and of the table, the table being compared to the altar. One does not remove the tablecloth or the bread — «אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון» (ק״פ:א). Leaving bread is a sign of blessing — «כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם» (ק״פ:ב) — but not a whole loaf, «אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן», for «מחזי דלשם ע״א עביד» (ק״פ:ב). One sweeps the crumbs before the mayim acharonim — «קודם שיטול ידיו יכבד הבית» (ק״פ:ג) ; one may destroy less than a kezayit, not a kezayit, but «מכל מקום קשה לעניות» (ק״פ:ד). Finally, «נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון» (ק״פ:ה), except Shabbat and Yom Tov. The foundation: the sugya of the honor of the bread and the table (Berakhot, Chullin), and the likeness of the table to the altar.