הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״פ — ה׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ד׳-ז׳), רא״ש (פרק כיצד מברכין), מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים
אין להסיר המפה והלחם ושיור הפת —
«אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון» (שו״ע או״ח ק״פ:א),
«כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם» (שו״ע או״ח ק״פ:ב)
איסור פת שלימה — מחזי כע״א —
«אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן» (שו״ע או״ח ק״פ:ב),
«ואם עשה כן מחזי דלשם ע״א עביד שנאמר העורכים לגד שלחן» (שו״ע או״ח ק״פ:ב)
כיבוד הבית והפירורין — כזית ופחות מכזית —
«קודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה» (שו״ע או״ח ק״פ:ג),
«אף על פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית» (שו״ע או״ח ק״פ:ג),
«אע״פ שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית מכל מקום קשה לעניות» (שו״ע או״ח ק״פ:ד)
כיסוי הסכין בשעת ברכת המזון —
«נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון» (שו״ע או״ח ק״פ:ה),
«ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב» (שו״ע או״ח ק״פ:ה) · נפקא מינה למעשה · טבלאות
📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim
דִּינֵי פֵּרוּרֵי הַפַּת. וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:
סָעִיף א׳:הַמַּפָּה וְהַלֶּחֶם — אין מסירים מפה ולחם עד אחר ברכת המזון, שהשלחן דומה למזבח. ב׳:שִׁיּוּר פַּת — המשייר פת רואה סימן ברכה ; אבל לא פת שלימה, שמחזי כעבודה זרה. ג׳:כִּבּוּד הַפֵּירוּרִין — מכבד הבית קודם מים אחרונים ; מותר לאבד פחות מכזית, לא כזית. ד׳:קָשֶׁה לַעֲנִיּוּת — אף שמותר, אבוד פירורין קשה לעניות. ה׳:כִּסּוּי הַסַּכִּין — מכסים הסכין בשעת ברכת המזון, ולא בשבת ויום טוב.
Concise summary:
ה׳ seifim: the siman sets out the honor of the bread and of the table, the table being compared to the altar. One does not remove the tablecloth or the bread — «אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון» (ק״פ:א). Leaving bread is a sign of blessing — «כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם» (ק״פ:ב) — but not a whole loaf, «אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן», for «מחזי דלשם ע״א עביד» (ק״פ:ב). One sweeps the crumbs before the mayim acharonim — «קודם שיטול ידיו יכבד הבית» (ק״פ:ג) ; one may destroy less than a kezayit, not a kezayit, but «מכל מקום קשה לעניות» (ק״פ:ד). Finally, «נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון» (ק״פ:ה), except Shabbat and Yom Tov. The foundation: the sugya of the honor of the bread and the table (Berakhot, Chullin), and the likeness of the table to the altar.
1. הקדמת הסוגיא — כבוד השלחן ודמיונו למזבח
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בדיני כבוד הפת וכבוד השלחן שבסוף הסעודה — לשון מרן : «אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון» (שו״ע או״ח ק״פ:א). ובו ה׳ סעיפים, ויסודם אחד: כבוד הפת והשלחן עד עת הברכה. תמצית: דרשו חכמים שהשלחן שאדם אוכל עליו דומה למזבח, שבזמן שבית המקדש קיים המזבח מכפר, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר. ומתוך יסוד זה נובעים דיני הסימן — שלא להסיר מפה ולחם, לשייר פת, לכבד הפירורין, ולכסות הסכין בשעת הברכה.
הערה יסודית:תמצית: הפת עיקר הסעודה, ועליה מברכים וסועדים את הלב ; לפיכך נהגו בה כבוד יתר. שני עמודים לסימן: (א) כבוד הפת עצמה — שלא לאבד פירוריה, ולשיירה על השלחן ; (ב) כבוד השלחן — הדומה למזבח, שאין מסירים ממנו לחם ומפה קודם הברכה, ומכסים עליו את הברזל. ועיקרי הדינים לקוחים מסוגיות הש״ס בכבוד הפת והשלחן, ופסקום הרמב״ם (הלכות ברכות) והטור, והביאם הבית יוסף.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: מהו שורש דיני הסימן — מדין כבוד הפת (חפצא של מצוה שנהנה ממנה) או מדין כבוד השלחן ודמיונו למזבח (מקום הסעודה כמקום עבודה) —
(א) כבוד הפת (החפצא): הפת מזון האדם ומתנת הבורא, ונהגו בה כבוד — לשיירה, שלא לאבד פירוריה, ולנהוג בה דרך חשיבות. וזה שורש שיור הפת ודין הפירורין.
(ב) כבוד השלחן (המקום): השלחן דומה למזבח, ולפיכך אין מסירים ממנו לחם ומפה עד הברכה, ומכסים עליו את הסכין בשעת ברכת המזון. וזה שורש דין המפה והלחם וכיסוי הסכין.
ונפקא מינה: פת שלימה (סעיף ב׳), כזית פירורין (סעיף ג׳-ד׳), וכיסוי הסכין בשבת (סעיף ה׳). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. אין להסיר המפה והלחם ושיור הפת (שו״ע או״ח ק״פ:א–ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (שו״ע או״ח ק״פ:א): «אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון». סעיף ב׳ (שו״ע או״ח ק״פ:ב): «כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם».
שורש הדין:תמצית: יסוד שני הדינים בכבוד השלחן והפת. אין מסירים המפה והלחם — שהשלחן דומה למזבח, ומברכים על הפת הנשארת לפניו ; ומשיירים פת — שאין הברכה שורה אלא על דבר שיש בו ממש, וכמו שדרשו חכמים בענין סימן ברכה. וכן הביאום הראשונים, ופסקום הרמב״ם (הלכות ברכות) והטור, והביאם הבית יוסף.
חקירה — טעם שיור הפת: משום השראת הברכה (שאין הברכה שורה על דבר ריק), או משום כבוד הפת (שלא יהא השלחן פנוי ממנה בשעת ברכתה)?
צד א׳ — השראת הברכה: «כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם» (ק״פ:ב) — הברכה צריכה דבר לחול עליו, וריקות השלחן מסלקת סימן הברכה.
צד ב׳ — כבוד הפת והשלחן: «אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון» (ק״פ:א) — הפת נשארת מתוך כבוד, שעליה מברכים ומודים, והשלחן דומה למזבח.
ונפקא מינה: אם שייר פירורין בלבד או פת של ממש, ואם חובה לשייר או מנהג טוב. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם שיור הפת סימן ברכה, ואין הברכה שורה על דבר ריק, למה אסרו להביא פת שלימה ולהניחה על השלחן (סעיף ב׳), והרי כל שכן שיש עליה מה שתחול הברכה?
תירוץ: יש חילוק בין שיור פת שנשארה מן הסעודה לבין הבאה של פת שלימה חדשה. השיור — מן הפת שאכל ממנה — סימן ברכה הוא, «כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם» (ק״פ:ב). אבל להביא כיכר שלימה ולהניחה בכוונה — «אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן» (ק״פ:ב), שנראה כמעשה חיצוני של עריכת שלחן לפני כח, «מחזי דלשם ע״א עביד». נמצא שהשיור והאיסור אינם סותרים: זה במה שנשאר, וזה במה שמביא לכתחלה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון» (שו״ע או״ח ק״פ:א) ; «כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם» (שו״ע או״ח ק״פ:ב).
3. איסור פת שלימה — מחזי כע״א — «אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן» (שו״ע או״ח ק״פ:ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳ (שו״ע או״ח ק״פ:ב): «אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן» «ואם עשה כן מחזי דלשם ע״א עביד שנאמר העורכים לגד שלחן».
שורש הדין:תמצית: טעם האיסור שנוי בלשון המחבר עצמו — «שנאמר העורכים לגד שלחן» (ק״פ:ב), על דרך הכתוב בישעיהו בגנות עובדי ה« גד » שהיו עורכים לו שלחן. שהבאת פת שלימה חדשה והנחתה על השלחן מדמה למעשה עבודה זרה שהיו עורכים שלחן לפני כוכב המזל. וכן הביאוהו הראשונים, ופסקו הבית יוסף.
חקירה — איסור פת שלימה: משום מראית עין דעבודה זרה (גזירה חיצונית מחמת הדמיון), או משום גדר בכבוד הפת (שלא לעשות בה מעשה של חול כמנהג הגויים)?
צד א׳ — מחזי כע״א: «מחזי דלשם ע״א עביד» (ק״פ:ב) — עיקר הטעם מראית העין, שדומה לעורכי שלחן לגד, ולפיכך אף בכוונה טובה נאסר.
צד ב׳ — גדר בכבוד: «שנאמר העורכים לגד שלחן» (ק״פ:ב) — יש כאן גם גדר שלא לנהוג בפת דרך שהיא כמנהג עבודה זרה, ואף במקום שאין רואים.
ונפקא מינה: להניח פת שלימה מכוסה, או פת פרוסה, או שיור מן הסעודה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם עצם שיור הפת סימן ברכה (סעיף ב׳ רישא), ומצוה לכבד את השלחן בלחם, מה בכך אם הפת שלימה או פרוסה?
תירוץ: ההיתר והאיסור תלויים באופן ובכוונה הנראית. שיור פת שנאכלה ממנה — דרך סעודה הוא, וסימן ברכה. אבל הבאת פת שלימה והנחתה לכתחלה על השלחן — «מחזי דלשם ע״א עביד שנאמר העורכים לגד שלחן» (ק״פ:ב), שדומה לעריכת שלחן לפני כח נעבד. לפיכך משיירים פרוסה, ואין מביאים כיכר שלימה חדשה ומניחים אותה על השלחן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן» (שו״ע או״ח ק״פ:ב) ; «ואם עשה כן מחזי דלשם ע״א עביד שנאמר העורכים לגד שלחן» (ק״פ:ב).
סעיף ג׳ (שו״ע או״ח ק״פ:ג): «קודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה» ; «אף על פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית» — מכל מקום «ויניח גם פרורים שיש בהם כזית שאסור לאבדן ביד לכך יכבד תחלה» ; «ועכשיו אין אנו נוהגים כך מפני שאין אנו מסלקין השלחן». סעיף ד׳ (שו״ע או״ח ק״פ:ד): «אע״פ שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית מכל מקום קשה לעניות».
שורש הדין:תמצית: יסוד החילוק בין כזית לפחות מכזית — פירורין שיש בהם כזית יש בהם חשיבות של לחם ואסור לאבדם ביד ולנהוג בהם בזיון, ופחות מכזית אין בהם חשיבות זו ומותר. ומכל מקום אף בפחות מכזית נזהרו משום שקשה לעניות, כמו שאמרו בענין המזלזל בפירורין. וכן הביאום הפוסקים.
חקירה — כיבוד הבית קודם מים אחרונים: משום מיאוס הפירורין במים (טעם שבנקיון וכבוד), או משום חשש שמש עם הארץ שיאבד גם כזית (טעם שבאיסור אבוד לחם)?
צד א׳ — מיאוס: «יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה» (ק״פ:ג) — הטעם הגלוי, שלא ימאסו הפירורין במי הנטילה.
צד ב׳ — חשש הכזית: «ויניח גם פרורים שיש בהם כזית שאסור לאבדן ביד לכך יכבד תחלה» (ק״פ:ג) — טעם נוסף, שמא השמש עם הארץ יאבד אף כזית שאסור לאבדו ביד.
ונפקא מינה: כיבוד הבית בזמן הזה, שאין מסלקין השלחן ונוטלין חוץ לו — «ועכשיו אין אנו נוהגים כך» (ק״פ:ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם «מותר לאבד פרורין שאין בהם כזית» (ק״פ:ג), מדוע הזהיר המחבר בסעיף ד׳ ש«מכל מקום קשה לעניות» (ק״פ:ד), והרי התירו במפורש?
תירוץ: יש לחלק בין איסור לבין זהירות טובה. מצד הדין «מותר לאבד פרורין שאין בהם כזית» (ק״פ:ג), שאין בהם חשיבות כזית ואין בהם איסור בזיון. ומכל מקום הוסיף המחבר מדת חסידות וזהירות: «אע״פ שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית מכל מקום קשה לעניות» (ק״פ:ד), שהמזלזל אף במותר מביא עליו דלות. נמצא שאין סתירה: ההיתר בעצם הדין, והזהירות מפני קשה לעניות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — דין הפירורין:(א) פירורין שיש בהם כזית — אסור לאבדן ביד. (ב) פחות מכזית — «מותר לאבד פרורין שאין בהם כזית» (ק״פ:ג), אבל «מכל מקום קשה לעניות» (ק״פ:ד). (ג) כיבוד הבית — עיקרו לזמנם שהיו מסלקין השלחן ; ובזמן הזה «ועכשיו אין אנו נוהגים כך» (ק״פ:ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «קודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה» «אף על פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית» (שו״ע או״ח ק״פ:ג) ; «אע״פ שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית מכל מקום קשה לעניות» (ק״פ:ד).
5. כיסוי הסכין בשעת ברכת המזון (שו״ע או״ח ק״פ:ה) · נפקא מינה למעשה
לשון השלחן ערוך
סעיף ה׳ (שו״ע או״ח ק״פ:ה): «נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון» «ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב».
שורש הדין:תמצית: טעם המנהג — השלחן דומה למזבח, ובמזבח נאמר שלא להניף עליו ברזל, לפי שהברזל מקצר ימי האדם והמזבח מאריך, ואין ראוי שיונף המקצר על המאריך. לפיכך מכסים הסכין בשעת ברכת המזון, שאז מבקשים על הפרנסה ואריכות ימים. וכן הביאום הפוסקים.
חקירה — כיסוי הסכין: משום דמיון השלחן למזבח (שאין ברזל על המזבח), או משום זהירות בעלמא בשעת בקשת אריכות ימים (שלא יהא המקצר גלוי)?
צד א׳ — דמיון למזבח:תמצית: השלחן כמזבח, ולפיכך מכסים עליו את הברזל בשעת הברכה, כדין המזבח שאין מניפים עליו ברזל.
צד ב׳ — זהירות בברכה:תמצית: בשעת ברכת המזון מבקשים על הפרנסה ואריכות ימים, ואין ראוי שיהא הברזל המקצר גלוי לפניו.
ונפקא מינה: כיסוי הסכין בשבת וביום טוב — «ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב» (ק״פ:ה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם הטעם דמיון השלחן למזבח, שאין ברזל עליו, למה «נהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב» (ק״פ:ה), והרי השלחן דומה למזבח אף בשבת?
תירוץ:תמצית: הטעם שאין מכסים בשבת ויום טוב — שבהם אין הקטרוג והחשש מצויים, שהם ימי מנוחה ושמחה, ואין בהם צורך זהירות זו ; ויש שנתנו טעם שהכיסוי כעין וידוי וכפרה על הברזל, ואין וידוי בשבת ויום טוב. על כן «נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון» (ק״פ:ה) בחול, «ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב» (ק״פ:ה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
המפה והלחם
אין מסירים מפה ולחם עד אחר ברכת המזון, שהשלחן דומה למזבח (ק״פ:א).
שיור פת
משייר פת ורואה סימן ברכה ; אבל לא פת שלימה, שמחזי כע״א (ק״פ:ב).
כיבוד הפירורין
מכבד הבית קודם מים אחרונים ; מותר לאבד פחות מכזית, לא כזית ; ובזמן הזה הקילו (ק״פ:ג).
קשה לעניות
אף שמותר לאבד פחות מכזית, מכל מקום קשה לעניות (ק״פ:ד).
כיסוי הסכין
מכסים הסכין בשעת ברכת המזון ; ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב (ק״פ:ה).
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
הענין
הדין
המקור
המפה והלחם
אין מסירים מפה ולחם עד אחר ברכת המזון
שו״ע או״ח ק״פ:א · השלחן דומה למזבח
שיור פת
סימן ברכה ; אבל לא פת שלימה (מחזי כע״א)
שו״ע או״ח ק״פ:ב
כיבוד הפירורין
מכבד קודם מים אחרונים ; כזית / פחות מכזית
שו״ע או״ח ק״פ:ג
קשה לעניות
אף שמותר, אבוד פירורין קשה לעניות
שו״ע או״ח ק״פ:ד
כיסוי הסכין
מכסים בשעת ברכת המזון ; לא בשבת ויום טוב
שו״ע או״ח ק״פ:ה
מקורות הסוגיא:תמצית: סוגיות כבוד הפת וכבוד השלחן בברכות ובחולין · דמיון השלחן למזבח · דין הפירורין כזית ופחות מכזית · ענין קשה לעניות באבוד פירורין · טעם כיסוי הסכין
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות) · רא״ש (פרק כיצד מברכין) · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)