✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
דיני הברכות ליתר מאכלים — עיונים מעמיקים
סימן ר״ד · י״ג סעיפים
גדר ברכת שהכל · חומץ ויין שהחמיץ · שמרים ותמד · מים ורפואה · מרקחת · עיקר וטפל · ספק ברכה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות
הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ד — י״ג סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרקים ג׳ ו-ח׳), רא״ש ורבנו יונה, ראב״ד, שבלי הלקט, הגהות מיימוניות, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, שערי תשובה, חיי אדם, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי:
ברכות (ל״ו ע״א · מ׳ ע״ב · מ״ד ע״א · מ״ד ע״ב · מ״ה ע״א) · בבא בתרא (צ״ו ע״א · צ״ו ע״ב) · «ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב)
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — גדר ברכת שהכל (ברכות מ׳ ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה י׳), וחקירת היסוד
- ארבעה טעמים ברשימה אחת — «על דבר שאין גידולו מן הארץ… מברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:א), ומידת ההנאה
- חומץ ויין שהחמיץ — «על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו» (שו״ע או״ח ר״ד:ב), וקושיית הרא״ש מיומא
- שם יין ושיעורו — «אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ה), ותמד שנדרך ברגל
- הנאה, אונס וסכנה — «אבל אם חנקתיה אומצא ושותה מים להעביר האומצא אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו» (שו״ע או״ח ר״ד:ז), ומחלוקת האחרונים בהגה
- דבש, מרקחת, עיקר וטפל וספק — «כל שהוא עיקר ועמו טפיל׳ מברך על העיק׳ ופוטר את הטפילה» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) · נפקא מינה · טבלאות
📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים
דִּינֵי הַבְּרָכוֹת לְיֶתֶר מַאֲכָלִים. וּבוֹ י״ג סְעִיפִים:
א׳: רשימת השהכל — מה שאין גידולו מן הארץ, מה שנתקלקל, מה שלא נטעוהו לשמו, ומה שעשוי לטעם. ב׳: חומץ לבדו — אינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו. ג׳: ריחיה חלא וטעמיה חמרא — יין הוא, ובורא פרי הגפן. ד׳: שבני אדם נמנעים ממנו — אין מברכין בורא פרי הגפן. ה׳: שמרי יין — בפה״ג ; ובמים, רמא תלתא ואתא ארבעה, ולפי מנהג המזיגה שבמקום ; ובהגה, שלא יהא אחד מששה. ו׳: תמד — כשמרים בנעצרו בקורה, ובנדרכו ברגל בפה״ג אף בפחות ; ובהגה, זגים שנתנו עליהם תאנים. ז׳: מים — לצמאו שהכל ובורא נפשות, ובחנקתיה אומצא אינו מברך כלל. ח׳: רפואה — טעמם טוב, מברך תחילה וסוף ; ובהגה, אנסוהו — אינו מברך. ט׳: איסור מפני הסכנה — מברך תחילה וסוף. י׳: דבש דבורים — שהכל. י״א: מרקחת בדבש — הפרי עיקר והדבש טפל ; ובהגה, מרקחת שלרפואה — שהכל. י״ב: עיקר וטפל — לדבק, לריח ולצבע טפלה, ולטעם עיקר ; ובהגה, ובשמים בטלים במיעוטן. י״ג: ספק — יברך שהכל.
תמצית קצרה:
י״ג סעיפים: הסימן מאסף את כל שאין לו ברכה מיוחדת, ועושה זאת בשלוש מידות. הראשונה מידת ההנאה: «מברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:א) מכאן, ו«אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו» (שו״ע או״ח ר״ד:ב) מכאן ; ושני צדדיה «השותה מים לצמאו מברך שהכל ולאחריו בנ״ר» (שו״ע או״ח ר״ד:ז) ו«אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ח). השנייה מידת השם: עד היכן נשאר המשקה יין — «ריחיה חלא [פירוש חומץ] וטעמיה חמרא חמרא הוא ומברך עליו בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ג), «אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ה), והיפוכו של «תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים דינם כשמרים» (שו״ע או״ח ר״ד:ו). והשלישית מידת העיקר: «הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל» (שו״ע או״ח ר״ד:יא) ו«כל שהוא עיקר ועמו טפיל׳ מברך על העיק׳ ופוטר את הטפילה» (שו״ע או״ח ר״ד:יב). והסעיף האחרון משיב לשהכל את שימושו השני: «כל דבר שהוא מסופק בברכתו יברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:יג).
1. הקדמת הסוגיא — ברכת שהכל וגדרה
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן ברשימה ארוכה — לשון מרן : «על דבר שאין גידולו מן הארץ… מברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:א). ויסודו במשנה — «ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב), ובברייתא שאחריה «על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב). ובו י״ג סעיפים, ועניינם אחד: תחומה של הברכה שאין בה שם המין — מה נכנס לתוכה, מה נופל אף ממנה, ומה חוזר ועולה ממנה.
תורת הגדרים: שלוש לשונות נאמרו בברכה זו. במשנה — «ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב) ; ובמשנה שם נמנו אף «על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב) ; וברמב״ם נמנו כולם כאחד: «הפת שעפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו והנובלות שהן פגין והשכר והחמץ והגובאי והמלח והכמהין והפטריות על כלן מברך תחלה שהכל» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה ח׳). ועוד קבע הרמב״ם «ועל כלם אם ברך שהכל יצא ואפלו על הפת ועל היין» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה י׳). תמצית: הרי לפניך שני פנים לשהכל — ברכת מין מסוים שאין לו שם, וברכה כללית העולה לכל דבר.
החקירה היסודית — גדר ברכת שהכל: ברכה כללית היא (שאינה מזכירה מין, ולפיכך עולה לכל), או ברכת מדרגה (הניתנת למה שאינו חשוב לברכה מיוחדת)?
- (א) ברכה כללית — שהרי «ועל כלם אם ברך שהכל יצא ואפלו על הפת ועל היין» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה י׳) ; ולפי זה אין השהכל דרגה שנפלו אליה אלא שם כולל שהכל בכללו.
- (ב) ברכת מדרגה — שהרי כל סימננו מונה מינים שירדו אליה: פת שעיפשה, תבשיל שנתקלקל, פרי שלא נטעוהו לשמו ; ובמשנה ברורה מפורש בחזיז «תבואה שלא הביאה שליש וחזי לאכילה ומשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא מפה״א לשהכל» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:יג) — לשון ירידה.
2. סעיף א׳ — ארבעה טעמים ברשימה אחת (שו״ע או״ח ר״ד:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: «על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה» (שו״ע או״ח ר״ד:א) ; «ופת שעיפשה ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל» (שו״ע או״ח ר״ד:א) ; «ועל הגובאי ועל המלח ועל מי מלח ועל המרק ועל כמיהין ופטריות» (שו״ע או״ח ר״ד:א) ; «ועל לולבי גפנים ועל שקדים מתוקים שאוכלי׳ אותם כשהם רכים בקליפיהם» (שו״ע או״ח ר״ד:א) ; «ועל החומץ שעירבו במים שראוי לשתות מברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:א).
שורש הדין (טור ובית יוסף): פתח הטור «הלכות שאר ברכות כל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים ביצים חלב גבינה מברכין עליו שהכל» (טור או״ח סימן ר״ד), וסיים «וכל המשקין של כל מיני פירות שהכל כדלעיל» (טור או״ח סימן ר״ד). ובקורא נתן טעם: «כיון דלא נטעי אינשי לאילן אדעתא למיכליה כשהוא רך לאו פרי הוא» (טור או״ח סימן ר״ד). ובעשבים הביא «כתב הראב״ד עשבא דדברי שאין נזרעין מברכין עליהם שהכל כיון דלא זרעי להו אינשי לא חשיבי פרי» (טור או״ח סימן ר״ד). ובבית יוסף הוסיף «וכתב הרא״ש בתשוב׳ דה״ה למי שעורי׳ שמבשלין לחולה שמברכין עליהם שהכל» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד).
חקירה — הרשימה שבסעיף א׳: טעם אחד לכולה (שאין בה חשיבות לברכה מיוחדת), או ארבעה טעמים חלוקים שנתקבצו למקום אחד?
- צד א׳ — טעם אחד: שהרי כולם יצאו בברכה אחת, ובכולם הלשון אחת — «על דבר שאין גידולו מן הארץ… מברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:א).
- צד ב׳ — ארבעה טעמים: שהרי בבשר ובגבינה החסרון במקור — «ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב) ; ובפת שעיפשה הקלקול — «ונתקלקל קצת עי״ז דאלו נתקלקל לגמרי ולא חזי לאכילת אדם אין מברכין עליו כלל» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:א) ; ובקורא ובשקדים הכוונה — «דאע״ג דגידולו מן הארץ אפ״ה לא מברכינן עליה אפי׳ בפה״א אלא שהכל דלא נטעי אינשי האילן אדעתיה למיכל את הקורא כשהוא רך» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:ט) ; ובכמון ובכסבור שלטעם נעשו — «דלטעמא עבידי ולא לאכילה» (שו״ע או״ח ר״ד:א).
קושיא — המלח והכמון אינם מאכל בפני עצמם, ומברכין עליהם ; והחומץ החזק אף הוא נשתה, ואינו מברך עליו כלום. ובמה חלוקים?
תירוץ: המידה אינה בשם מאכל אלא בהנאה. וכן פירשה הגמרא בקמחא דשערי: «מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך עליה כלל קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי» (ברכות ל״ו ע״א). ובמלח כתב המשנה ברורה «הואיל ויש לו מזה עכ״פ הנאה קצת כשנותן לתוך פיו» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:ה). תמצית: המלח והכמון נותנים הנאה מועטת, ודי במועט ; והחומץ החזק אין בו הנאה כלל אלא היזק, ולפיכך «על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו» (שו״ע או״ח ר״ד:ב). ומזה עצמו למד המשנה ברורה לצמצם: «ודוקא בחומץ חזק שנתחמץ כ״כ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אבל בחומץ שאינו חזק כ״כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:כד). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי» (ברכות ל״ו ע״א) ; «על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב).
«כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי» (ברכות ל״ו ע״א) ; «על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב).
3. סעיפים ב׳-ד׳ — חומץ ויין שהחמיץ (שו״ע או״ח ר״ד:ב-ד)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳: «על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו» (שו״ע או״ח ר״ד:ב).
סעיף ג׳: «ריחיה חלא [פירוש חומץ] וטעמיה חמרא חמרא הוא ומברך עליו בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ג).
סעיף ד׳: «כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן [אלא שהכל]» (שו״ע או״ח ר״ד:ד).
סעיף ג׳: «ריחיה חלא [פירוש חומץ] וטעמיה חמרא חמרא הוא ומברך עליו בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ג).
סעיף ד׳: «כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן [אלא שהכל]» (שו״ע או״ח ר״ד:ד).
שורש הדין: במשנה נמנה החומץ בכלל השהכל — «על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ׳ ע״ב) ; ובבבא בתרא נקבע הגדר «וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא» (בבא בתרא צ״ו ע״א). ובטור «אבל אם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא» (טור או״ח סימן ר״ד). ובבית יוסף הובא מקורו של סעיף ד׳ בשם שבלי הלקט: «דכיון דבני אדם נמנעים לשתות ממנו מחמת חומצו קרוי חומץ ואין מברכין עליו בפה״ג» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד). ובמשנה ברורה נתפרש סדר הקלקול: «סעיף זה וסעיף ד׳ באו לבאר אודות יין שהתחיל להתקלקל ומטבעו שמתחלה מתקלקל ריחו ואח״כ טעמו» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:כה).
קושיא (הרא״ש שבבית יוסף) — השותה חומץ ביום הכיפורים פטור, שאין זו שתייה ; ובפלפלין יבשין השווינו ברכה ליום הכיפורים ; ואם כן היאך מברכין על החומץ שבמשנה?
תירוץ: כתב הבית יוסף בשם הרא״ש «י״ל דמיירי במזוג קצת דאז מיישב הדעת» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד) — ומזה עצמו נבנה סעיף א׳, שאין החומץ מתברך אלא כשעירבו במים עד שראוי לשתות. ולעומתו הביא דעה אחרת: «והר״י כתב השותה חומץ בי״ה אע״פ שהוא פטור בשיעור רביעית כיון דקי״ל שאם שתה ממנו הרבה חייב מפני שנהנה ממנו בשתיה מרובה לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ולפיכך מברך עליו» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד), וסיים «ורבינו כתב כדברי הרא״ש» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד). תמצית: לרא״ש המזיגה היא המכשירה, ולר״י אף החומץ עצמו לא יצא מתורת אוכל לענין ברכה — ומרן נקט כרא״ש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «אינו מברך כלום»: חסרון בחפצא (שאין החומץ החזק בכלל אוכל ומשקה), או חסרון בגברא (שאין לשותה הנאה ממנו)?
- צד א׳ — חפצא: וכלשון הרמב״ם «וכן אכלין שאין ראויין לאכילה ומשקין שאינן ראויין לשתיה אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה ז׳) — שהדבר עצמו אינו ראוי.
- צד ב׳ — גברא: שהרי טעם מרן «מפני שהוא מזיקו» (שו״ע או״ח ר״ד:ב) — לשון הנוגעת לשותה ; וכן דקדק המשנה ברורה שבחומץ שאינו חזק «ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:כד).
היסוד:
«על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו» (שו״ע או״ח ר״ד:ב) ; «כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן [אלא שהכל]» (שו״ע או״ח ר״ד:ד).
«על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו» (שו״ע או״ח ר״ד:ב) ; «כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן [אלא שהכל]» (שו״ע או״ח ר״ד:ד).
4. סעיפים ה׳-ו׳ — שם יין ושיעורו (שו״ע או״ח ר״ד:ה-ו)
לשון השלחן ערוך
סעיף ה׳: «שמרי יין מברך עליהם בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ה) ; «אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ה) ; «ואם מצא פחות אע״פ שיש בו טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:ה) ; «אבל יינות שלנו שאינן חזקי׳ כל כך אפי׳ רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בורא פרי הגפן» (שו״ע או״ח ר״ד:ה) ; «ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום» (שו״ע או״ח ר״ד:ה).
ובהגה: «ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים כי אז ודאי בטל [אגור]» (רמ״א או״ח ר״ד:ה).
סעיף ו׳: «תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים דינם כשמרים» (שו״ע או״ח ר״ד:ו) ; «וה״מ כשנעצרו בקורה» (שו״ע או״ח ר״ד:ו) ; «אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפי׳ נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג׳ או פחות מברכין עליו בפה״ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה» (שו״ע או״ח ר״ד:ו).
ובהגה: «זגים שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין אע״פ שהזגין הרוב מ״מ כל כח התאנים במשקה ואין לברך בפה״ג [ב״י בשם התשב״ץ]» (רמ״א או״ח ר״ד:ו).
ובהגה: «ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים כי אז ודאי בטל [אגור]» (רמ״א או״ח ר״ד:ה).
סעיף ו׳: «תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים דינם כשמרים» (שו״ע או״ח ר״ד:ו) ; «וה״מ כשנעצרו בקורה» (שו״ע או״ח ר״ד:ו) ; «אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפי׳ נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג׳ או פחות מברכין עליו בפה״ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה» (שו״ע או״ח ר״ד:ו).
ובהגה: «זגים שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין אע״פ שהזגין הרוב מ״מ כל כח התאנים במשקה ואין לברך בפה״ג [ב״י בשם התשב״ץ]» (רמ״א או״ח ר״ד:ו).
שורש הדין (בבא בתרא צ״ו ע״ב): תנו רבנן «אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו» (בבא בתרא צ״ו ע״ב), וכנגדם «אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברך עליהן בורא פרי הגפן» (בבא בתרא צ״ו ע״ב) ; ופסקו «רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין הלכה כאחרים» (בבא בתרא צ״ו ע״ב). ושיעורו של רבא: «אמר רבא דכולי עלמא רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא» (בבא בתרא צ״ו ע״ב). וברמב״ם «שמרים שנתן עליהם שלשה והוציא מהן ארבעה מברך עליהן בורא פרי הגפן שזה יין מזוג הוא» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה ט׳). ובבית יוסף הובא שורש דברי מרן בהעברת השיעור לזמננו: «ומיהו כתב הר״י בס״פ כיצד מברכין דהיינו דוקא ביינות שלהם שהיו חזקים אבל במקום שאין היינות חזקים כ״כ אפילו רמא תלתא ואתא ד׳ לא דיינינן ליה חמרא ולא מברכינן עילויה בפה״ג» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד).
חקירה — שיעור «רמא תלתא ואתא ארבעה»: שיעור בביטול הוא (שהמים מבטלים את היין), או שיעור בשם יין (שאין קרוי יין אלא במזיגה הראויה לשתייה)?
- צד א׳ — ביטול: וכלשון ההגה «כי אז ודאי בטל» (רמ״א או״ח ר״ד:ה), ולשון ביטול היא ; וכן במשנה ברורה «אפילו יש בו טעם יין ואף דבעלמא קי״ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:לג).
- צד ב׳ — שם יין: שהרי סיים מרן «ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום» (שו״ע או״ח ר״ד:ה), ואין הביטול תלוי במנהג המקום ; וכן במשנה ברורה בתמד «שדינם כצמוקים ומ״מ דוקא כשיש בו טעמו של יין וריחו» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:לו).
קושיא — בסעיף ה׳ אין השמרים מתברכים בפה״ג אלא ברמא תלתא ואתא ארבעה ; ובסעיף ו׳ מברכין על התמד בפה״ג אף ברמא תלתא ואתא תלתא או פחות. והרי פתח מרן ואמר שדין התמד כדין השמרים!
תירוץ: דקדק מרן «וה״מ כשנעצרו בקורה» (שו״ע או״ח ר״ד:ו) — כל ההשוואה לשמרים אינה אלא בנעצרו בקורה, ופירש המשנה ברורה «ועי״ז יצא מהענבים כמעט כל הלחלוחית שבהם» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:לה). תמצית: שני חשבונות שונים הם. בשמרים ובחרצנים שנעצרו, המדה היוצאת מגלה כמה יין נשתייר, ואם לא יצאה מדה רביעית — לא היה שם יין. ובנדרכו ברגל אין המדה מגלה כלום, שהמים החסרים נבלעו בזגים, וכלשון מרן «אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפי׳ נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג׳ או פחות מברכין עליו בפה״ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה» (שו״ע או״ח ר״ד:ו). ונמצא ששיעור הגמרא אינו כלל בפני עצמו אלא כלי מדידה, ובמקום שאינו מודד — אין הולכין אחריו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
דקדוק בהגה: העיר המשנה ברורה שדברי ההגה אינם בשמרים כלל אלא ביין עצמו — «ואם היין יותר מאחד מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה כזו» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:לב). ובזגים שנתנו עליהם תאנים נתן טעם אחר לגמרי: «דהתאנים היה בהם כל כחם שלא נתמצו מקודם והזגים אע״פ שהם הרוב הרי יצא מהם כבר עיקר הלחלוחית» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:לח), וסיים «אלא שהכל דהוי כשכר תאנים דברכתו שהכל» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:לט). תמצית: אף כאן אין הרוב קובע אלא מקור הכוח — והזגים, שכבר נתמצו, אין כוחם בהם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ה) ; «ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום» (שו״ע או״ח ר״ד:ה).
«אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בפה״ג» (שו״ע או״ח ר״ד:ה) ; «ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום» (שו״ע או״ח ר״ד:ה).
5. סעיפים ז׳-ט׳ — הנאה, אונס וסכנה (שו״ע או״ח ר״ד:ז-ט)
לשון השלחן ערוך
סעיף ז׳: «השותה מים לצמאו מברך שהכל ולאחריו בנ״ר» (שו״ע או״ח ר״ד:ז) ; «אבל אם חנקתיה אומצא ושותה מים להעביר האומצא אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו» (שו״ע או״ח ר״ד:ז).
סעיף ח׳: «כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ח). ובהגה: «אם אנסוהו לאכול או לשתות אע״ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך» (רמ״א או״ח ר״ד:ח).
סעיף ט׳: «אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ט).
סעיף ח׳: «כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ח). ובהגה: «אם אנסוהו לאכול או לשתות אע״ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך» (רמ״א או״ח ר״ד:ח).
סעיף ט׳: «אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ט).
שורש הדין (ברכות מ״ד ע״א — מ״ה ע״א): שנינו «השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו» (ברכות מ״ד ע״א), ודייקה הגמרא «לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי למאן» (ברכות מ״ד ע״ב) — למי שחנקתיה אומצא. וברמב״ם «והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה א׳). ובאוכל לרפואה למדו מן השמן: «מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי» (ברכות ל״ו ע״א). והטור חילק בין מים לשאר משקין: «ופי׳ ר״י דוקא ששותה מים לרפואה אינו מברך עליהם לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקין נהנה בשתייתן ובטעמם» (טור או״ח סימן ר״ד). ובבית יוסף תמה על הפוטר: «ותמהני על מה שפטר מברכה לשותה דבר לרפואה שהרי בגמרא שכתבתי בסמוך אמרינן בהדיא אע״ג דלרפואה מכוין כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד) ; ומקור ההגה שם: «כתוב באהל מועד בשם הרא״ה שכל אכילה שע״י אונס אף דלא סגיא דלא מתהני לא שייך לברך עליה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד).
חקירה — פטורו של «חנקתיה אומצא»: פטור מחמת חוסר הנאה, או פטור מחמת אונס?
- צד א׳ — חוסר הנאה: וכן דקדק המשנה ברורה «דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כ״א כששותה לצמאו» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:מב) — הא בשאר משקין, אף שאף הם באים להעביר, מברך.
- צד ב׳ — אונס: שהרי ההגה פוטרת באנסוהו אף שהחיך נהנה — «אם אנסוהו לאכול או לשתות אע״ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך» (רמ״א או״ח ר״ד:ח) ; ומקורה «כתוב באהל מועד בשם הרא״ה שכל אכילה שע״י אונס אף דלא סגיא דלא מתהני לא שייך לברך עליה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד).
קושיא — ההגה פוטרת מברכה את מי שאנסוהו לאכול אף שהחיך נהנה ; ומרן מחייב בסעיף ט׳ את האוכל איסור מפני הסכנה, והרי אף הוא אינו אוכל אלא מחמת אונס חליו!
תירוץ: חילק המשנה ברורה «שאני התם דהאונס אינו על האכילה גופא משא״כ הכא שהאכילה גופא הוא ע״י אונס» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:מה). תמצית: החולה בוחר לאכול כדי להתרפאות, ורצונו קיים אף שנסיבותיו כפויות ; ואילו מי שאנסוהו — עצם מעשה האכילה אינו שלו. והוסיף המשנה ברורה בסעיף ט׳ טעם מיוחד: «דכיון דסכנתא הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי״ל לעיל בסימן קצ״ו שאין מברכין עליו» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:מז), וסייג «ואם הוא דבר שנפשו קצה בזה א״כ אין החיך נהנה ממנו ואין צריך לברך ע״ז» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:מח). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בהכרעה: העיר המשנה ברורה שההגה אינה מוסכמת — «ויש חולקים ע״ז וס״ל דכיון שסוף סוף נהנה גרונו מזה חשיבא אכילה וצריך לברך ע״ז» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:מה). תמצית: המחלוקת היא היא שני צדדי החקירה — אם הפטור מחמת חוסר הנאה, אין האונס מעלה ומוריד ; ואם מחמת אונס, אף הנהנה פטור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ח) ; «אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ט).
«כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ח) ; «אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף» (שו״ע או״ח ר״ד:ט).
6. סעיפים י׳-י״ג — דבש, מרקחת, עיקר וטפל וספק · נפקא מינה למעשה
לשון השלחן ערוך
סעיף י׳: «דבש דבורים הרי הוא כשאר דבש ואינו מברך אלא שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:י).
סעיף י״א: «הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל אפי׳ הם כתושי׳ ביותר» (שו״ע או״ח ר״ד:יא) ; «הלכך מברך על חבושים וגינדא״ש בפה״ע ועל עשבים בורא פרי האדמה ועל של ורדים בורא פרי האדמה» (שו״ע או״ח ר״ד:יא). ובהגה: «וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה מברכין עליו שהכל» (רמ״א או״ח ר״ד:יא).
סעיף י״ב: «כל שהוא עיקר ועמו טפיל׳ מברך על העיק׳ ופוטר את הטפילה» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) ; «וכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל ה״ז טפיל׳» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) ; «אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר» (שו״ע או״ח ר״ד:יב). ובהגה: «אבל בשמים שנותנין לתוך המרקחת אע״פ שהם לנתינת טעם אין מברכין עליהם דבטלים במיעוטן אע״פ שנותנים טעם» (רמ״א או״ח ר״ד:יב).
סעיף י״ג: «כל דבר שהוא מסופק בברכתו יברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:יג).
סעיף י״א: «הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל אפי׳ הם כתושי׳ ביותר» (שו״ע או״ח ר״ד:יא) ; «הלכך מברך על חבושים וגינדא״ש בפה״ע ועל עשבים בורא פרי האדמה ועל של ורדים בורא פרי האדמה» (שו״ע או״ח ר״ד:יא). ובהגה: «וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה מברכין עליו שהכל» (רמ״א או״ח ר״ד:יא).
סעיף י״ב: «כל שהוא עיקר ועמו טפיל׳ מברך על העיק׳ ופוטר את הטפילה» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) ; «וכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל ה״ז טפיל׳» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) ; «אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר» (שו״ע או״ח ר״ד:יב). ובהגה: «אבל בשמים שנותנין לתוך המרקחת אע״פ שהם לנתינת טעם אין מברכין עליהם דבטלים במיעוטן אע״פ שנותנים טעם» (רמ״א או״ח ר״ד:יב).
סעיף י״ג: «כל דבר שהוא מסופק בברכתו יברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:יג).
שורש הדין: במשנה — «זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה» (ברכות מ״ד ע״א) ; וברמב״ם «וזה כלל בברכות כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג׳ הלכה ה׳), ומקור לשון מרן שבסעיף י״ב «שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי לתן ריח או כדי לצבע את התבשיל הרי זו טפלה אבל אם ערב כדי לתן טעם בתערובות הרי הוא עקר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג׳ הלכה ו׳). ובטור נחלק על חביריו וחזר בו: «ועל המורבא המרוקח בדבש היה נראה לי לברך עליו שהכל» (טור או״ח סימן ר״ד) ; «אלא שחבירי חולקים עלי ואומרים שהדבש הוא טפל שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו» (טור או״ח סימן ר״ד) ; «והנני מבטל דעתי מפני דעתם» (טור או״ח סימן ר״ד). ובבית יוסף דקדק ברמב״ם «ונראה מדבריו שאם לא היו נותנים החלב חטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חטה בדבש היה מברך במ״מ» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד), ומקור סעיף י״ג «כתבו הגהות מיימון פ״ח בשם התוספות שבכל דבר שהוא מסופק יברך שהכל ואפילו לכתחלה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד).
חקירה — קביעת ה«עיקר»: הולכין אחר מגמת המערב (למה נתן את זה בזה), או אחר הרוב שבתערובת?
- צד א׳ — מגמה: וכלשון מרן והרמב״ם «אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) — ואין הכמות נזכרת כלל.
- צד ב׳ — רוב: וכן הכריעו האחרונים שבמשנה ברורה — «המ״א ושארי האחרונים הסכימו דהוא דוקא בחמשת מיני דגן אמרינן דהיכא דבא ליתן טעם אף שהוא מיעוט הוא העיקר» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:נז), ואף ביש ממשות «ולפי הסכמת אחרונים כנ״ל אף ביש ממשות לא אזלינן בתרייהו רק בתר רובא» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:נח).
קושיא — בסעיף י״א הדבש טפל והפרי עיקר, ובסעיף י״ב הדבש עיקר והחיטה טפלה. ואיך נעשה הדבש עצמו פעם עיקר ופעם טפל?
תירוץ: אין הדבר תלוי בדבש כלל אלא בתפקידו באותה תערובת. בסעיף י״א בא הדבש לשמש את הפרי, וכלשון הבית יוסף «וי״ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הוורדים לאכילה אינו אלא עם הדבש ה״ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הוורד לאכילה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד), וכן במשנה ברורה «דהדבש אינו אלא הכשר לדבר המרוקח שמכשירו ומתקנו לאכילה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ד:נא) ; ובסעיף י״ב אין החיטה באה אלא לדבק את הדבש, והדבש הוא הנאכל. תמצית: ה«עיקר» אינו מעלה שבמין אלא מקום במעשה — המשמש נטפל, והמשתמש עיקר. ולפיכך דקדק הבית יוסף ברמב״ם «ונראה מדבריו שאם לא היו נותנים החלב חטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חטה בדבש היה מברך במ״מ» (בית יוסף או״ח סימן ר״ד), שאילו נתנוה כדי לאוכלה היה מברך במ״מ. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«כל שהוא עיקר ועמו טפיל׳ מברך על העיק׳ ופוטר את הטפילה» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) ; «אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) ; «כל דבר שהוא מסופק בברכתו יברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:יג).
«כל שהוא עיקר ועמו טפיל׳ מברך על העיק׳ ופוטר את הטפילה» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) ; «אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר» (שו״ע או״ח ר״ד:יב) ; «כל דבר שהוא מסופק בברכתו יברך שהכל» (שו״ע או״ח ר״ד:יג).
סיכום ההנהגות למעשה
| ענין | הלכה למעשה |
|---|---|
| שאין גידולו מן הארץ | בשר, דגים, ביצים, חלב וגבינה — שהכל (שו״ע או״ח ר״ד:א). |
| שנתקלקל | פת שעיפשה ותבשיל שנשתנה — שהכל ; ובנתקלקל לגמרי אינו מברך כלל (מ״ב ר״ד:א). |
| שלא נטעוהו לשמו | קורא, לולבי גפנים ושקדים רכים — שהכל (שו״ע או״ח ר״ד:א · מ״ב ר״ד:ט). |
| שלטעם נעשה | כמון וכסבור — שהכל ; ובשלק את האניס, על מימיו בפה״א (מ״ב ר״ד:כב). |
| חומץ לבדו | אינו מברך כלום, ודוקא בחזק המבעבע (שו״ע או״ח ר״ד:ב · מ״ב ר״ד:כד). |
| ריחיה חלא וטעמיה חמרא | יין הוא ומברך בפה״ג (שו״ע או״ח ר״ד:ג). |
| שהתחיל להחמיץ | שבני אדם נמנעים ממנו — שהכל (שו״ע או״ח ר״ד:ד). |
| שמרי יין | לבדם בפה״ג ; ובמים — רמא תלתא ואתא ארבעה, ולפי מנהג המזיגה שבמקום (שו״ע או״ח ר״ד:ה). |
| תמד | נעצרו בקורה — כשמרים ; נדרכו ברגל — בפה״ג אף בפחות (שו״ע או״ח ר״ד:ו). |
| מים | לצמאו שהכל ובנ״ר ; ולהעביר אומצא — אינו מברך כלל (שו״ע או״ח ר״ד:ז). |
| רפואה ואונס | טעמם טוב — מברך תחילה וסוף ; אנסוהו — לדעת ההגה אינו מברך (שו״ע ורמ״א או״ח ר״ד:ח). |
| איסור מפני הסכנה | מברך תחילה וסוף (שו״ע או״ח ר״ד:ט). |
| דבש דבורים ומרקחת | הדבש שהכל ; ובמרקחת הפרי עיקר ומברך כברכתו (שו״ע או״ח ר״ד:י · ר״ד:יא). |
| עיקר וטפל וספק | מברך על העיקר ופוטר הטפלה ; ובספק — שהכל (שו״ע או״ח ר״ד:יב · ר״ד:יג). |
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
| הענין | הדין | המקור |
|---|---|---|
| כלל השהכל | שאין גידולו מן הארץ — שהכל | ברכות מ׳ ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה א׳ · שו״ע או״ח ר״ד:א |
| כמהין ופטריות | שהכל, שאינם יונקים מן הארץ | ברכות מ׳ ע״ב · טור או״ח סימן ר״ד · מ״ב ר״ד:ז |
| שנתקלקל | קצת — שהכל ; לגמרי — אינו מברך | רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה ח׳ · שו״ע או״ח ר״ד:א · מ״ב ר״ד:א |
| קורא ושקדים רכים | שהכל, דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי | ברכות ל״ו ע״א · טור או״ח סימן ר״ד · מ״ב ר״ד:ט · מ״ב ר״ד:יב |
| חומץ | מזוג — שהכל ; לבדו — אינו מברך | ברכות מ׳ ע״ב · בית יוסף או״ח סימן ר״ד · שו״ע או״ח ר״ד:א · שו״ע או״ח ר״ד:ב |
| שם יין | ריחיה חלא וטעמיה חמרא — חמרא | בבא בתרא צ״ו ע״א · טור או״ח סימן ר״ד · שו״ע או״ח ר״ד:ג · מ״ב ר״ד:כה |
| שמרים ותמד | רמא תלתא ואתא ארבעה — בפה״ג | בבא בתרא צ״ו ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה ט׳ · שו״ע או״ח ר״ד:ה · שו״ע או״ח ר״ד:ו |
| מים לצמאו | שהכל ובנ״ר ; ובחנקתיה אומצא — כלום | ברכות מ״ד ע״א · ברכות מ״ד ע״ב · ברכות מ״ה ע״א · שו״ע או״ח ר״ד:ז |
| רפואה ואונס | הנאת החיך מחייבת ; ובאונס נחלקו | ברכות ל״ו ע״א · בית יוסף או״ח סימן ר״ד · שו״ע ורמ״א או״ח ר״ד:ח · מ״ב ר״ד:מה |
| עיקר וטפל | מגמת התערובת, ולאחרונים אף הרוב | ברכות מ״ד ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ג׳ הלכה ו׳ · שו״ע או״ח ר״ד:יב · מ״ב ר״ד:נז |
| ספק ברכה | יברך שהכל, שבדיעבד יוצא בו על הכל | רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה י׳ · בית יוסף או״ח סימן ר״ד · שו״ע או״ח ר״ד:יג · מ״ב ר״ד:ס |
גמרא: ברכות פרק כיצד מברכין (ל״ו ע״א · מ׳ ע״ב) ופרק כיצד מברכין סופו (מ״ד ע״א · מ״ד ע״ב · מ״ה ע״א) · בבא בתרא פרק המוכר פירות (צ״ו ע״א · צ״ו ע״ב)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרקים ג׳ ו-ח׳) · רש״י · תוספות · רא״ש · רבנו יונה · רשב״א · מרדכי · ראב״ד · שבלי הלקט · הגהות מיימוניות · אהל מועד והרא״ה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך ורמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · חיי אדם · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
📖הצטרפות לחברותא