שולחן ערוך · אורח חיים

Concise summary:

ג׳ seifim: the siman takes a blessing apart into two pieces — the Name and the kingship on one side, the closing wording on the other — and asks which of the two constitutes it. Seif 1 sets out both cases: «לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ שהכל וטעה ואמר בפה״ג אין מחזירין אותו» (שו״ע או״ח ר״ט:א), because «מפני שבשעה שהזכי׳ שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראוי לאותו המין» (שו״ע או״ח ר״ט:א); then, in the opposite direction, «ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ ב״פ הגפן ונזכ׳ שהוא שכר או מים וסיים שהכל יצא» (שו״ע או״ח ר״ט:א), to which the gloss adds its a fortiori — «וכל שכן אם היה בידו יין וסבור שהוא מים ופתח אדעתא לומר שהכל ונזכר ובירך בפה״ג שיוצא» (רמ״א או״ח ר״ט:א). Seif 2 brings in time: «לקח כוס של שכר או מים ובירך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואומ׳ שהכל נהיה בדברו» (שו״ע או״ח ר״ט:ב), and then «וכן היתה אמירתו ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג שהכל נהיה בדברו יצא» (שו״ע או״ח ר״ט:ב); the gloss grafts onto it the case of the table, «דהא דעתו היה לשתות ג״כ שאר יין גם הוציא האחרי׳ ששותין שם ולכן ברכתו ברכה» (רמ״א או״ח ר״ט:ב). Seif 3, finally, leaves wine behind for a general principle: «כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף» (שו״ע או״ח ר״ט:ג), «חוץ מבהמ״ז מפני שהוא של תורה» (שו״ע או״ח ר״ט:ג).