הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ח — י״ח סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ג, פרק ח), מגן אברהם, ט״ז, עטרת זקנים, באר היטב, שערי תשובה, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הקדמת הסוגיא — מה מחייב ברכה מעין שלש (ברכות מ״ד ע״א), וחקירת היסוד: חשיבות או זיון
חמשת המינים וחמשת מיני דגן — «על חמשת המינים שהם גפן ותאנ׳ ורימון וזית ותמרה מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש» (שו״ע או״ח ר״ח:א), «אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל» (שו״ע או״ח ר״ח:ב)
דגן שלם, קמח ושתיתא — «אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ד) · «הא בעבה הא ברכה» (ברכות ל״ח ע״א)
אורז, דוחן וקטניות ותערובת — «הכוסס… את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ז) · «כזית דגן בכדי אכילת פרס» (שו״ע או״ח ר״ח:ט)
נוסח הברכה וחתימתה — «אינהו אכלי ואנן מברכין» (ברכות מ״ד ע״א) · «מזכירין בה מעין המאורע בשבת וי״ט ור״ח אבל לא בחנוכה ופורים» (שו״ע או״ח ר״ח:יב)
מה נפטר בברכה זו, ברכת שלשה, וספק — «ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה» (שו״ע או״ח ר״ח:יז) · «לא יכלול על הספק שום תוספת בברכת מעין שלש» (שו״ע או״ח ר״ח:יח) · נפקא מינה · טבלאות
א׳-ג׳: חמשת הפירות שנשתבחה בהם הארץ, וחמשת מיני דגן משנעשו תבשיל ; ודגן שניתן לדבק בלבד — בטל. ד׳-ו׳: דגן שנשאר שלם, קמח בעין, ושתיתא עבה ורכה. ז׳-ט׳: אורז, דוחן וקטניות, ותערובת קמח דגן שיש בה כזית בכדי אכילת פרס. י׳-י״ב: חתימת הברכה כאן ובארץ ישראל, חתימת היין, מעין המאורע, וברכה אחת הכוללת מזונות ויין ופירות. י״ג-י״ח: מה נפטר בברכה זו — התפוחים, המים ששתה עם היין — ומה אינו נפטר — הבשר והדגים והענבים ; ברכת שלשה שאינה פוטרת מעין שלשה, ואיסור תוספת מספק.
Concise summary:
י״ח seifim: the siman fixes the third formula of the final blessing — the abridgement of birkat ha-mazon. First its perimeter: «על חמשת המינים שהם גפן ותאנ׳ ורימון וזית ותמרה מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש» (שו״ע או״ח ר״ח:א) and «חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא» (שו״ע או״ח ר״ח:ב), with the limit «אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל» (שו״ע או״ח ר״ח:ב); then everything that falls outside it — «אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ד), «קמח אפי׳ של חיטים מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ה), «הכוסס… את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ז) and «על פת דוחן ופליזו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ח) — down to the measure of a mixture, «ודוקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס» (שו״ע או״ח ר״ח:ט). Then the text: «בברכה אחת מעין שלש של פירות דחוצה לארץ חותם על הארץ ועל הפירות ובא״י חותם על הארץ ועל פירותיה» (שו״ע או״ח ר״ח:י), «בברכה מעין שלש דיין אינו חותם על הגפן ועל פרי הגפן» (שו״ע או״ח ר״ח:יא), «מזכירין בה מעין המאורע בשבת וי״ט ור״ח אבל לא בחנוכה ופורים» (שו״ע או״ח ר״ח:יב). And finally its reach: «אינו צריך לברך על התפוחים בורא נפשות שגם הם בכלל ברכת על העץ» (שו״ע או״ח ר״ח:יג), «שתה יין ובירך בפה״ג ואכל ענבים צריך לברך עליהם בורא פרי העץ» (שו״ע או״ח ר״ח:יד), «שתה יין ומים אין לו לברך על המים בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:טז), «ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה» (שו״ע או״ח ר״ח:יז) and «לא יכלול על הספק שום תוספת בברכת מעין שלש» (שו״ע או״ח ר״ח:יח).
1. הקדמת הסוגיא — מה מחייב ברכה מעין שלש
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן במי שחייב בברכה זו — לשון מרן : «על חמשת המינים שהם גפן ותאנ׳ ורימון וזית ותמרה מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש» (שו״ע או״ח ר״ח:א). ויסוד הדבר במשנה — «אכל ענבים ותאנים ורמונים מברך אחריהם שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש» (ברכות מ״ד ע״א). ובו י״ח סעיפים, ועניינם אחד: מה נותן למאכל את הזכות שתיאמר עליו ברכה שהיא קיצור ברכת המזון — ומה מוציא אותו ממנה.
תורת הסוגיא בגמרא: טעמו של רבן גמליאל מן הכתובים — «מאי טעמא דרבן גמליאל דכתיב ארץ חטה ושערה וגו׳ וכתיב ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם וגו׳ וכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך» (ברכות מ״ד ע״א), ותשובת חכמים «ורבנן ארץ הפסיק הענין» (ברכות מ״ד ע״א). ושני כללים נאמרו שם: «אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא כל שהוא מחמשת המינין בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש» (ברכות מ״ד ע״א) ו«אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי כל שהוא משבעת המינין בתחלה מברך בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש» (ברכות מ״ד ע״א). ובמיני דגן שנעשו תבשיל שנינו «רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות» (ברכות ל״ו ע״ב) ; ובדגן בעין «הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה» (ברכות ל״ז ע״א) ; ובשתיתא «שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא מיני מזונות» (ברכות ל״ח ע״א). תמצית: כל סימננו אינו אלא סידור הכללים הללו והעמדת גבולם.
החקירה היסודית — מה מחייב ברכה מעין שלש: חשיבות המין (שנשתבחה בו הארץ), או זיונו ושׂביעתו (שהוא סועד את הלב)?
(א) חשיבות — שהרי חמשת הפירות אינם זנים כלל, ואף על פי כן חייבים בה, וכלשון המשנה ברורה «דבהמ״ז או ברכה מעין שלש אינם אלא בחמשה מינין מפני חשיבותן» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:כט) ; והטעם — «שמתוך חשיבותן שנשתבחה בהן א״י כדכתיב בקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:א).
(ב) זיון — שהרי האורז זן, ולפיכך פותחין עליו בבורא מיני מזונות, וכלשון המשנה ברורה «דפת שלו או תבשילו משביע וסועד הלב כמו מה׳ מיני דגן ועדיף משאר מיני קטניות» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:כח) ; ואף בסעיף י״ז תלה המשנה ברורה את פטור היין בזיונו — «והטעם משום דיין זיין וסועד הלב כמו לחם» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:עו), ואת פטור התמרים — «דתמרים נמי זיין כעין מיני דגן ושייך בהו בדיעבד בהמ״ז» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:עז).
ונפקא מינה בכמה מקומות: באורז — שזן ואינו חשוב, ולפיכך פותח כדגן וחותם כפרי אדמה ; ובחמשת הפירות — שחשובים ואינם זנים, ולפיכך חייבים אף שאין בהם סעידה ; ובסעיף י״ז — שברכת המזון עולה בדיעבד ליין ולתמרים ולא לדייסא, והוא הפך הסברה, שהרי הדייסא מין דגן היא. תמצית: נמצא ששני יסודות נפרדים פועלים בסימן — חשיבות קובעת את החיוב, וזיון קובע את הפטור בדיעבד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. חמשת המינים וחמשת מיני דגן (שו״ע או״ח ר״ח:א-ג)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳:«על חמשת המינים שהם גפן ותאנ׳ ורימון וזית ותמרה מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש» (שו״ע או״ח ר״ח:א). סעיף ב׳:«חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא» (שו״ע או״ח ר״ח:ב) ; «אפילו עירב עמהם דבש הרבה יות׳ מהם או מינים אחרי׳ הרבה יות׳ מהם מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה» (שו״ע או״ח ר״ח:ב) ; «אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל» (שו״ע או״ח ר״ח:ב). סעיף ג׳:«אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות ואם לדבק בעלמא אינו מברך בורא מיני מזונות» (שו״ע או״ח ר״ח:ג) ; «וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוצי׳ ופטור ממנה» (שו״ע או״ח ר״ח:ג).
שורש הדין: לשון הטור — «על חמשת המינין שהן גפן ותאנה ורמון וזית ותמרה שנשתבחה בהן א״י כי דבש האמור בפסוק הוא דבש תמרים מברכין לאחריהן ברכה אחת מעין ג׳» (טור או״ח סימן ר״ח), ובמיני דגן הוסיף מעלה שנייה — «ועוד יש להם מעלה כי עליהם יחיה האדם» (טור או״ח סימן ר״ח). ולשון הרמב״ם: «חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה והם ענבים ורמונים ותאנים וזיתים ותמרים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה אחת מעין שלש» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה א), ובמעשה קדרה — «וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ד). ובבית יוסף הובא הכלל בשם הרא״ש — «כ״כ שם הרא״ש שאפי׳ רובו ממין אחר כיון שעיקרו מחמשת המינים מברך עליו במ״מ» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח) ; ומעשה השקדים — «וכתבו התוס׳ וכן כשנותנין קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך במ״מ ואם לדבק בעלמא א״צ לברך במ״מ» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח). וכלל הטפל והעיקר כבר נתבאר ברמב״ם — «שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי לתן ריח או כדי לצבע את התבשיל הרי זו טפלה אבל אם ערב כדי לתן טעם בתערובות הרי הוא עקר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ו).
קושיא — אם רבן גמליאל למד מן הכתוב שכל שבעת המינים טעונין שלש ברכות, מנין לחכמים לחלק בין ״ארץ״ ל״ארץ״ שבפסוק? ועוד: לרבן גמליאל עצמו, מה יעשה בייתור שבכתוב?
תירוץ: הגמרא עצמה מעמידה את שני הצדדים — «ורבנן ארץ הפסיק הענין ורבן גמליאל נמי ארץ הפסיק הענין ההוא מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה» (ברכות מ״ד ע״א). תמצית: המילה ״ארץ״ השנייה שבפסוק היא נקודת המחלוקת עצמה — לחכמים היא מפסקת, ומוציאה את הפירות מכלל ״ואכלת ושבעת וברכת״ ; ולרבן גמליאל היא ממעטת דבר אחר לגמרי, את הכוסס את החטה. ונמצא שאותה תיבה עצמה משמשת לשניהם, וכל אחד קורא בה את גבולו. ומכאן שאין המחלוקת בפירוש המקרא בלבד אלא בהגדרת השביעה שהתורה מדברת בה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — ״אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם״: הכלל הרגיל בברכות הוא רוב ומיעוט, עיקר וטפל, וכאן המיעוט מכריע. וטעמו במשנה ברורה — «הטעם כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינין דחשיבי הוא העיקר» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:ז) ; וכנגדו, כשאין הדגן בא להטעים — «שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב רק שיהא התבשיל מדובק לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:ח). תמצית: אין ״עיקר״ נמדד בכמות אלא בתפקיד ; והדגן, מחמת חשיבותו, אינו בטל אף כשהוא מועט — ובלבד שיהא בא לשם טעם ולא לשם דיבוק.
היסוד: «על חמשת המינים שהם גפן ותאנ׳ ורימון וזית ותמרה מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש» (שו״ע או״ח ר״ח:א) ; «כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות» (ברכות ל״ו ע״ב) ; «אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל» (שו״ע או״ח ר״ח:ב).
3. דגן שלם, קמח ושתיתא (שו״ע או״ח ר״ח:ד-ו)
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳:«אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ד) ; ובהגה «אבל האוכל שעורי׳ שלמים אפי׳ קלויין באש אינן ראוין לאכול רק ע״י הדחק ואין מברך לפניהם רק שהכל» (רמ״א או״ח ר״ח:ד) ; «והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכ׳ מעין שלש ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון» (שו״ע או״ח ר״ח:ד). סעיף ה׳:«קמח אפי׳ של חיטים מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ה). סעיף ו׳:«אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכיל׳ וללועסו… מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה» (שו״ע או״ח ר״ח:ו) ; «ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ו).
שורש הדין: לדגן בעין — «הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה» (ברכות ל״ז ע״א) ; וברמב״ם «אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ב). ולשתיתא — «שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא מיני מזונות» (ברכות ל״ח ע״א), ואסיקנא «אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה קא עבדי לה» (ברכות ל״ח ע״א) ; וברמב״ם «קמח של אחד מחמשת המינין ששלקוהו וערבו במים או בשאר משקים אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללעסו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ג). ובטור — «קמח של חטין תחלה שהכל נהיה ולאחריו בורא נפשות» (טור או״ח סימן ר״ח).
קושיא — ומה ראו התוספות להסתפק בברכה אחרונה של חטים שלוקות, והלא ברכתן הראשונה בורא פרי האדמה ככל פרי אדמה, ומה טעם תשתנה האחרונה?
תירוץ: הביא הבית יוסף את דבריהם — «והתוספות מסתפקים בה אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ויסיים על האדמה ועל פרי האדמה משום דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך ברישא קודם אכילה במ״מ» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח), ומסקנתם — «ובסוף העלו ונכון להחמיר שלא לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח). תמצית: ספקם אינו בגדר החטה אלא בגדר הנוסח — ״על המחיה״ נתקן על מה שנקרא מזון, ואילו ״על האדמה ועל פרי האדמה״ לא נתקן מעולם. נמצא שהחטה השלוקה נופלת בין שני נוסחים ואין לה משלה. והמשנה ברורה הכריע לעניין מעשה — «ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ״ר כי כן הוא מעיקר הדין» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:יח). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — השעורים השלמות: מרן כלל את כל חמשת המינים בבורא פרי האדמה, וההגה הוציאה את השעורים, וכתב המשנה ברורה על לשון מרן «כל ה׳ מינים בכלל והרמ״א חולק בשעורים» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:יד) ; ומקורה של ההגה מן הכלבו ומדברי הרשב״א. ומנגד הביא המשנה ברורה סייג להגה עצמה — «ואם היו מבושלים גם בשעורים מברך עליהן בפה״א» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:טז). תמצית: המחלוקת אינה במין אלא בראויות — האם ״ראוי לאכילה״ נמדד באפשרות או בדרך בני אדם.
עיון בלשון — ״עבה״ ו״רך״: לשון הגמרא תלתה בכוונת העושה, אם לאכילה אם לרפואה, ומרן תלה בראויות עצמה. והרחיב המשנה ברורה את גבול ה״עבה״ — «לאו דוקא דאפילו אם אינו עב כ״כ כיון שאינו רך שיהיה ראוי רק לשתיה מברך עליו במ״מ» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:כב) ; ונתן טעם ל״רך״ — «דכיון שהמים רבים עליו כ״כ עד שאינו ראוי לאכילה ורק לשתיה אינו בכלל מאכל כלל ומברכין שהכל כברכת המים» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:כג). תמצית: לא הכוונה קובעת ולא העובי כשלעצמו, אלא אם המאכל עומד לאכילה או למשקה.
היסוד: «אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה» (שו״ע או״ח ר״ח:ד) ; «קמח אפי׳ של חיטים מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ה) ; «הא בעבה הא ברכה» (ברכות ל״ח ע״א).
4. אורז, דוחן וקטניות ותערובת (שו״ע או״ח ר״ח:ז-ט)
לשון השלחן ערוך
סעיף ז׳:«הכוסס… את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ז) ; «או שטחנו ועשה ממנו פת מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ז) ; «והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו» (שו״ע או״ח ר״ח:ז) ; ובהגה «עד שנתמעך» (רמ״א או״ח ר״ח:ז). סעיף ח׳:«על פת דוחן ופליזו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות» (שו״ע או״ח ר״ח:ח) ; ובהגה «העושה תבשיל משאר מיני קטניות אם נשארו שלימים וטובים מבושלים כמו חיין מברך בורא פרי האדמה» (רמ״א או״ח ר״ח:ח). סעיף ט׳:«ודוקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס» (שו״ע או״ח ר״ח:ט) ; «בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע״פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ולבסוף על המחיה» (שו״ע או״ח ר״ח:ט).
שורש הדין: הברייתא — «הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו אף על פי שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש» (ברכות ל״ז ע״א), ובה נדחו רב ושמואל — «אלא לאו רבנן היא ותיובתא דרב ושמואל» (ברכות ל״ז ע״א). ולשון הרמב״ם: «ארז שבשלו או שעשה ממנו פת בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מערב עם דבר אחר אלא ארז לבדו אבל פת דחן או פת של שאר מיני קטנית בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה י) ; וכללו — «וכל שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות מברכין בסוף לאחריו ברכה אחת מעין שלש חוץ מן הארז» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה יא). ובטור, בשם הרא״ש בדוחן — «נ״ל שדין דוחן כדין אורז דאיהו נמי מיזן זיין וסועד הלב כמו אורז» (טור או״ח סימן ר״ח).
קושיא — הברייתא שנינו בה בפירוש ״ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש״, ואילו מרן פסק ״ואחריו בורא נפשות״. ומאין לו לעקור את סוף הברייתא?
תירוץ: הבית יוסף העמיד את הדבר על מה שהגמרא עצמה תיקנה את הברייתא — «ואהאי ברייתא דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין ג׳ רמי בגמרא מדתניא לבסוף ולא כלום ומשני תני בהאי ברייתא נמי ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח), ופירש רש״י את ״ולא כלום״ — «ופירש״י ולא כלום כלומר אין טעון מברכת פירות הארץ ולא כלום אלא בנ״ר ככל מידי דליתיה מז׳ המינים» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח). תמצית: אין כאן עקירת ברייתא אלא הגהתה, וכן פסקו הרי״ף והרא״ש והרמב״ם. ונמצא האורז עומד לעצמו: פותח ככל מין דגן, מפני שהוא זן ; וחותם ככל פרי אדמה, מפני שאינו מחמשת המינים — וזה שכתב הרמב״ם ״חוץ מן האורז״. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — ברכה אחרונה בפת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס: מרן פסק שמברך המוציא ולבסוף על המחיה, ורבים תמהו עליו. וכתב המשנה ברורה «רבים מהאחרונים נתקשו בזה דלא מצינו כיוצא בזה בברכות דמתחלה המוציא ולבסוף על המחיה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:מז), ומכאן הגהת הגר״א — «ומחמת זה באמת הגיה הגר״א דצ״ל גם כאן ולבסוף בנ״ר» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:מז) ; ומסקנתו — «ומ״מ הנוהג כדברי השו״ע אין למחות בידו דכן סתמו הרבה אחרונים לדינא» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:מז), ועצתו — «ומחמת זה ראוי לירא שמים שלא יאכל פת כזה אלא בתוך הסעודה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:מז). תמצית: השורש הוא ששיעור ברכה ראשונה ושיעור ברכה אחרונה שני עניינים הם — «כדקי״ל לקמן בסימן ר״י דברכה ראשונה א״צ שיעור דאפילו על משהו יש לברך ברכה הראויה לאותו המין» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:מד).
היסוד: «והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו» (שו״ע או״ח ר״ח:ז) ; «וכל שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות מברכין בסוף לאחריו ברכה אחת מעין שלש חוץ מן הארז» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה יא) ; «כזית דגן בכדי אכילת פרס» (שו״ע או״ח ר״ח:ט).
5. נוסח הברכה וחתימתה (שו״ע או״ח ר״ח:י-י״ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף י׳:«בברכה אחת מעין שלש של פירות דחוצה לארץ חותם על הארץ ועל הפירות ובא״י חותם על הארץ ועל פירותיה» (שו״ע או״ח ר״ח:י) ; «ואם בח״ל אוכל מפירות הארץ חותם ג״כ על פירותיה» (שו״ע או״ח ר״ח:י). סעיף י״א:«בברכה מעין שלש דיין אינו חותם על הגפן ועל פרי הגפן אלא על הארץ ועל פה״ג או על הארץ ועל הפירות» (שו״ע או״ח ר״ח:יא). סעיף י״ב:«מזכירין בה מעין המאורע בשבת וי״ט ור״ח אבל לא בחנוכה ופורים» (שו״ע או״ח ר״ח:יב) ; «יכלול הכל בברכה אחת ויקדים המחיה ואח״כ הגפן ואח״כ העץ» (שו״ע או״ח ר״ח:יב) ; «וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות» (שו״ע או״ח ר״ח:יב).
שורש הדין: נוסח הברכה בגמרא — «אמר ליה אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש» (ברכות מ״ד ע״א), ובחמשת המינים «דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה כו׳ וחותם על הארץ ועל המחיה» (ברכות מ״ד ע״א) ; ובחתימת הפירות — «רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות אמר רב עמרם ולא פליגי הא לן והא להו» (ברכות מ״ד ע״א), ואיפוך — «מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אינהו אכלי ואנן מברכין אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות רבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה» (ברכות מ״ד ע״א). וברמב״ם — «וחותם בשתיהן על הארץ ועל הפרות ואם היה בארץ ישראל חותם על הארץ ועל פרותיה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יד), ובברכה כוללת «על הארץ ועל המחיה ועל הפרות» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה טו). ובשבת ויום טוב — «ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו בכללה מעין קדשת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה יג).
קושיא — במה נחלקו הראשונים בחתימת ברכת היין, והלא בגמרא לא נזכרה חתימת היין כלל?
תירוץ: הבית יוסף עצמו העמיד את הדבר — «וטעם מחלוקת זה הוא משום דבגמרא אמרינן דאפירי חתים על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח) ; ומכאן שתי דרכים: «סברי הרמב״ם והר״י דבכלל הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח), ומנגד דעת הראב״ד והרא״ש לחתום על הארץ ועל פרי הגפן. תמצית: שתיקת הגמרא היא הפותחת את המחלוקת — ומי שקורא בה ״הכל בכלל הפירות״ חותם ״ועל הפירות״, ומי שקורא בה ״לא הוצרך לפרש״ חותם ״ועל פרי הגפן״. ולפיכך סתם מרן את שני הנוסחים כאחד, וכתב המשנה ברורה «ולכך סתם המחבר להורות דיכול לעשות כמו שירצה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:נו), והוסיף «ועיין באחרונים דמשמע מהם דהמנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:נו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — מעין המאורע בברכה מעין שלש: הבית יוסף העמיד את שתי הדרכים — מצד אחד «אלא שכתבו אחר כך ומיהו לא נהגו העולם כך ויכול להיות שמזכירין מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח), ומצד שני «אבל הר״י והרא״ש כתבו סתם כדברי הירושלמי» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח) ; ובחנוכה ופורים — «וכתב בהגהת מיימון דבחנוכה ופורים אין צריך להזכיר בה מעין המאורע» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח). והמשנה ברורה נתן את הטעם מן הגר״א — «דהא אפילו בבהמ״ז אינו מחוייב להזכיר מצד הדין רק מצד מנהגא וכאן ליכא מנהג כלל ע״ז» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:נט), ולעניין דיעבד — «ובדיעבד אפילו לא הזכיר מעין המאורע יצא» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:נח).
היסוד: «אינהו אכלי ואנן מברכין» (ברכות מ״ד ע״א) ; «אלא על הארץ ועל פה״ג או על הארץ ועל הפירות» (שו״ע או״ח ר״ח:יא) ; «ויקדים המחיה ואח״כ הגפן ואח״כ העץ» (שו״ע או״ח ר״ח:יב).
6. מה נפטר בברכה זו, ברכת שלשה, וספק (שו״ע או״ח ר״ח:י״ג-י״ח) · נפקא מינה למעשה
לשון השלחן ערוך
סעיף י״ג:«אינו צריך לברך על התפוחים בורא נפשות שגם הם בכלל ברכת על העץ שגם הם פרי העץ הם» (שו״ע או״ח ר״ח:יג) ; «אבל אם אכל תפוחים ושתה יין צריך לברך בורא נפשות על התפוחים» (שו״ע או״ח ר״ח:יג) ; «וה״ה אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים אין ברכת על המחיה פוטרת את הבשר ואת הדגים» (שו״ע או״ח ר״ח:יג). סעיף י״ד:«שתה יין ובירך בפה״ג ואכל ענבים צריך לברך עליהם בורא פרי העץ» (שו״ע או״ח ר״ח:יד). סעיף ט״ו:«אם בדיעבד בירך על הענבים בפה״ג או אחריהם על הגפן יצא» (שו״ע או״ח ר״ח:טו). סעיף ט״ז:«שתה יין ומים אין לו לברך על המים בורא נפשות שברכת היין פוטרת כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני משקים» (שו״ע או״ח ר״ח:טז). סעיף י״ז:«ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה שאם אכל דייסא אין ברכת המזון פוטרתו» (שו״ע או״ח ר״ח:יז) ; «אבל ביין ברכת שלשה פוטרתו» (שו״ע או״ח ר״ח:יז) ; «ואם נזכר עד שלא חתם בברכת הזן יתחיל ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ויסיים ברכה דמעין שלשה» (שו״ע או״ח ר״ח:יז). סעיף י״ח:«לא יכלול על הספק שום תוספת בברכת מעין שלש אע״פ שאינו מוסיף שם ומלכות» (שו״ע או״ח ר״ח:יח).
שורש הדין: ברמב״ם — «אכל תאנים או ענבים ותפוחים ואגסים וכיוצא בהן מברך בסוף ברכה אחת מעין שלש והיא כוללת הכל מפני שכלן פרות העץ» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה טז) ; ובבית יוסף בשם הרשב״א — «ולא מפני שמעין ג׳ עדיף מבורא נפשות ויפטור אותה אלא מפני שמזכיר בפירוש על העץ ועל פרי העץ והלכך כולל כל מה שאכל מפירות העץ» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח). ובענבים — «אבל ענבים דברכה ראשונה שלהם אינו בורא פרי הגפן אלא בפה״ע לא אמרינן דברכת על הגפן תפטרה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח). ובמים — «שאם שתה יין ומים שאין לו לברך על המים בנ״ר כי ברכת היין פוטרתן אע״פ שאינן מעין ברכתן» (טור או״ח סימן ר״ח). ובברכת שלשה — «שדקדקו משם רבני צרפת דברכת ג׳ אינה פוטרת מעין ג׳» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח), «ואומרים רבני צרפת שגם על היין אם שכח ובירך ברה״מ במקום על הגפן ועל פרי הגפן יצא» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח).
חקירה — מכוח מה פוטרת ברכה אחת את חברתה כאן: מכוח הזכרת השם שבנוסח (שהזכיר ״פרי העץ״ ונכלל בו כל פרי עץ), או מכוח חשיבות הברכה (שהגדולה כוללת את הקטנה)?
צד א׳ — מכוח ההזכרה: וכן מוכח מלשון מרן «שגם הם בכלל ברכת על העץ שגם הם פרי העץ הם» (שו״ע או״ח ר״ח:יג), ומן הבית יוסף שדחה בפירוש את הצד השני — «ולא מפני שמעין ג׳ עדיף מבורא נפשות ויפטור אותה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ח). ולפי זה מובן מאליו שהיין אינו פוטר את הענבים, שאין ״גפן״ שמן של פרי העץ.
צד ב׳ — מכוח החשיבות: וכן משמע מסעיף י״ז, שברכת שלשה פוטרת את היין ואת התמרים בדיעבד — ושם אין הזכרה כלל, שהרי לא הזכיר גפן ולא עץ, וכלשון מרן «ואפילו לא אמר אלא ברכת הזן בין על היין בין על התמרים יצא» (שו״ע או״ח ר״ח:יז).
ונפקא מינה: בענבים שבסעיף י״ד — לצד א׳ לעולם לא ייפטרו בברכת היין, ולצד ב׳ היה מקום לפוטרם בדיעבד ; והכריע המשנה ברורה כצד א׳ — «דלא תימא דענבים נמי פה״ג נינהו ויפטרו בדיעבד בברכת היין קמ״ל דלא» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:סז), אלא שהוסיף שהכוונה מועילה — «וה״ה אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים דיצא» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:סט). תמצית: ההזכרה פועלת מאליה, והחשיבות אינה פועלת אלא בדיעבד ובמין הזן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — ברכת המזון גדולה מברכה מעין שלש, ואם אינה פוטרת את הדייסא, מה טעם היא פוטרת את היין ואת התמרים?
תירוץ: שני הטעמים במשנה ברורה: ביין — «והטעם משום דיין זיין וסועד הלב כמו לחם» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:עו) ; ובתמרים — «דתמרים נמי זיין כעין מיני דגן ושייך בהו בדיעבד בהמ״ז משא״כ שאר פירות אפי׳ מז׳ המינים אפי׳ בדיעבד אין יוצא בבהמ״ז» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:עז). ובדייסא נתן טעם אחר — «כיון דאית להו עילויא אחרינא בפת שפת נעשית עיקר ממיני דגן לא שייך ברכת שלשה כ״א בפת» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:עה). תמצית: אין השאלה ״איזו ברכה גדולה״ אלא ״על מה נתקנה ברכת המזון״ — ומאחר שנתקנה על השביעה, עולה היא לכל מה ששׂובע ואינו עומד להתעלות לפת ; ואילו הדייסא, שסופה להתעלות לפת, אין ברכת הפת נופלת עליה. ומכל מקום הביא המשנה ברורה שנחלקו בזה — «ודע דלדינא הסכימו כמה אחרונים שלא כדעת המחבר אלא דדייסא וכן כל שהוא ממיני דגן בדיעבד בהמ״ז פוטרתן» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:עה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — לכלול תוספת מספק: מרן אסר, וטעמו במשנה ברורה — «והטעם דאסור דשמא ברכתו בנ״ר ואין שייך פה שם גפן כלל ומוטב שלא להזכיר כלל» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:פ) ; ומנגד «ודעת הט״ז והסכימו אתו כמה אחרונים לדינא דלא אמרינן סברא זו רק לענין לכתחלה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:פב). והעצה הנקייה — «ואם אכל פרי עץ ואינו יודע אם הוא משבעת המינים ואין לו פרי אחר שהוא משבעת המינים להוציאו בברכת מעין שלש כתב המ״א דיוכל ליקח יין» (משנה ברורה, מ״ב ר״ח:פא). תמצית: מרן חושש להזכרה שאין לה מקום, והט״ז חושש לאכילה שאין לה ברכה אחרונה כלל.
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
חמשת הפירות
גפן, תאנה, רימון, זית ותמרה — ברכה אחת מעין שלש (שו״ע או״ח ר״ח:א).
מעשה קדירה
דגן שנעשה תבשיל — בורא מיני מזונות ועל המחיה, ואפילו הוא המיעוט ובלבד שבא לטעם (שו״ע או״ח ר״ח:ב · מ״ב ר״ח:ז).
קמח לדבק
בטל בתבשיל ואינו משנה את הברכה (שו״ע או״ח ר״ח:ב · מ״ב ר״ח:ח).
דגן שלם
בורא פרי האדמה ובורא נפשות ; ובשעורים לדעת ההגה — שהכל ; והנכון לאכלו בתוך הסעודה (שו״ע ורמ״א או״ח ר״ח:ד · מ״ב ר״ח:טו).
היסוד: «שגם הם בכלל ברכת על העץ שגם הם פרי העץ הם» (שו״ע או״ח ר״ח:יג) ; «ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה» (שו״ע או״ח ר״ח:יז) ; «לא יכלול על הספק שום תוספת בברכת מעין שלש» (שו״ע או״ח ר״ח:יח).
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
הענין
הדין
המקור
חמשת המינים
ברכה אחת מעין שלש
ברכות מ״ד ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה א · טור או״ח סימן ר״ח · שו״ע או״ח ר״ח:א
מעשה קדירה
במ״מ ועל המחיה
ברכות ל״ו ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ד · בית יוסף או״ח סימן ר״ח · שו״ע או״ח ר״ח:ב
קמח לדבק
בטל בתבשיל
רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ו · שו״ע או״ח ר״ח:ב · מ״ב ר״ח:ח
שקדים לחולה
לסעוד הלב או לדבק
בית יוסף או״ח סימן ר״ח · שו״ע או״ח ר״ח:ג · מ״ב ר״ח:יא
דגן שלם
בורא פרי האדמה
ברכות ל״ז ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ב · שו״ע ורמ״א או״ח ר״ח:ד
קמח בעין
שהכל
טור או״ח סימן ר״ח · בית יוסף או״ח סימן ר״ח · שו״ע או״ח ר״ח:ה · מ״ב ר״ח:כ
שתיתא
עבה ורכה
ברכות ל״ח ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ג · שו״ע או״ח ר״ח:ו
אורז
במ״מ ואחריו בורא נפשות
ברכות ל״ז ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה י · רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה יא · שו״ע או״ח ר״ח:ז
דוחן וקטניות
שהכל, ותבשיל שלם בפה״א
טור או״ח סימן ר״ח · בית יוסף או״ח סימן ר״ח · שו״ע ורמ״א או״ח ר״ח:ח · מ״ב ר״ח:לג
כזית בכדי אכילת פרס
שיעור ברכה אחרונה בתערובת
שו״ע או״ח ר״ח:ט · מ״ב ר״ח:מג · מ״ב ר״ח:מז
חתימה בפירות
הא לן והא להו
ברכות מ״ד ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יד · שו״ע או״ח ר״ח:י · מ״ב ר״ח:נד
חתימת היין
על הארץ ועל פרי הגפן
בית יוסף או״ח סימן ר״ח · טור או״ח סימן ר״ח · שו״ע או״ח ר״ח:יא · מ״ב ר״ח:נה-נו
מעין המאורע
שבת, יום טוב וראש חודש
בית יוסף או״ח סימן ר״ח · רמב״ם הלכות ברכות פרק ג הלכה יג · שו״ע או״ח ר״ח:יב · מ״ב ר״ח:נח-נט
תפוחים וענבים
הזכרת השם שבנוסח
רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה טז · בית יוסף או״ח סימן ר״ח · שו״ע או״ח ר״ח:יג-טו · מ״ב ר״ח:סז
יין ומים
ברכת היין פוטרתן
טור או״ח סימן ר״ח · שו״ע או״ח ר״ח:טז · מ״ב ר״ח:עב
ברכת שלשה
אינה פוטרת מעין שלשה
בית יוסף או״ח סימן ר״ח · שו״ע או״ח ר״ח:יז · מ״ב ר״ח:עה-עז