✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — יסוד

סימן רכ״ג · מה אומרים כשמגיעה השמחה

מי שילדה אשתו ומת מורישו — הטוב והמטיב על לידת בן, דיין האמת ואחריו שהחיינו על הירושה, שהחיינו על בית חדש וכלים חדשים, שעת הברכה (בשעת הקנין), והגבול שמתחתיו שוב אין מברכין
סימן רכ״ג · ו׳ סעיפים
מי שילדה אשתו ומת מורישו
🌱 רמת יסוד · מתחילים
✦ ❖ ✦

הסימן שלפניו קבע מה אומרים על שמועה. וסימננו נוקב את המאורעות עצמם: בן שנולד, אב שמת והניח ירושה, בית שנבנה, כלי שנקנה, ומתנה שנתקבלה. והמידה המחלקת בין הנוסחים היא היא — למי הטובה הזאת? — אלא שנוספו כאן שתי מידות חדשות: מתי נאמרת הברכה, ומאיזה גבול ואילך היא נאמרת עדיין. לשון הסעיפים, ביאור והסבר ו׳ הסעיפים, ובסופם מקרים מעשיים.

הנושא: מה אומרים על שמחת הפרט — הטוב והמטיב, שהחיינו, דיין האמת, מלביש ערומים
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ״ג · ו׳ סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

שלושה נוסחים שכבר נודעו, ומידה אחת המחלקת ביניהם: למי הטובה הזאת? אלא שכאן אין מרן מדבר בשמועות אלא בדברים — ילד, ירושה, בית, בגד ומתנה. ונוספו שתי מידות שהן משל הסימן: הברכה נאמרת בשעת הקנין, בשעה שהשמחה עֵרה, ושוב אינה נאמרת על דבר שאינו חשוב כ״כ. ואנו לומדים כאן בדרך הכלל ; ולמעשה — כהוראת רבו.

📑 תכנית הלימוד

A. ילדה אשתו זכר (סעיף א) — לידת הבן, ומפני מה שני ההורים מברכים
B. מת אביו (סעיף ב) — דיין האמת, ואחריו שהחיינו או הטוב והמטיב על הירושה
C. בית חדש וכלים חדשים (סעיף ג) — אף שהיה לו כיוצא בהם
D. בשעת הקנין (סעיף ד) — שעת הברכה, ומלביש ערומים
E. כלים של בני הבית ומתנה (סעיף ה) — טובה המגעת לאחרים
F. דבר שאינו חשוב (סעיף ו) — הגבול, ומידתו של אדם
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה

A. ילדה אשתו זכר — לידת הבן

הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב — ברכה זו אינה נאמרת אלא כשהטובה מגעת אף לאחר. ופתח הסימן במקרה שהאחר שבו קרוב מכל: האם. וכתב הבית יוסף בשורה אחת: « ומפרש בגמרא שם הטעם משום דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר כלומר דאי לאו הכי לא הוה ליה לברוכי הטוב והמטיב דאינו מברך כן אלא כשאותה טובה מגעת גם לאחרים » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג).

סעיף א׳ — ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב

ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: הגה ואם מתה אשתו בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני וכן אם מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו (וכן נראה לי ליישב הרשב״א סי׳ רמ״ה) ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות:
ביאור: ילדה אשתו זכר — מברך הטוב והמטיב, וגם היא צריכה לברך כן. והגהת הרמ״א: מתה אשתו בלדתה — מברך שהחיינו, שהרי אין כאן הטבה לאחר ; וכן אם מת האב קודם שילדתו — היא מברכת שהחיינו. ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.
הברייתא שממנה הסעיף. שאלה הגמרא אם נאמרת הטוב והמטיב במקום שאין אחר נהנה עמו, והשיבה מן המקרה הזה עצמו: « והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר. » (ברכות נ״ט ע״ב). תמצית: האם שמחה בזכר עמו — נמצא שאין הטובה שלו לבדו, והנוסח משתנה.
וגם היא מברכת. אין הסעיף אומר רק שהאב מברך אלא מוסיף שאף האם חייבת: « ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:א). והביא הבית יוסף את מקורו: « וכתבו הגהות מיימון פ״ד בשם סמ״ק דגם היא צריכה לברך כיון דשניהם נהנים » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), ופירטה המשנה ברורה את שני צדי הטובה: « הטוב לו דניחא ליה בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר ואפילו היה להם כבר כמה בנים » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג). תמצית: אין זו ברכת האב על אשתו, אלא ברכה שכל אחד משניהם חייב בה לעצמו.
הצריך שיראה בעצמו? לא: « ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:א), וכבר כתב המגן אברהם: « ובאלו אין חילוק בין רואה לשומע » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג). ואם לא בירך מיד: « ועיין בפמ״ג דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע ג״כ יברך לכו״ע דעדיין הטובה נמשכת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג). תמצית: השמועה שהגיעה למרחוק כראייה היא ; והטובה נמשכת עוד זמן מה אחר הבשורה.
ובלידת בת מהו? נקט הסעיף זכר, ודקדקו בו הפוסקים: « מדסתמו הפוסקים משמע דאפילו היו לו כמה זכרים ותאב שיולד לו בת כדי שיקיים מצות פו״ר אפ״ה אם נולד בת אין מברך ע״ז » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ב) ; וטעמו של ערוך השלחן: « אבל בלידת נקבה אין מברכין, לפי שאין בזה שמחה כל כך כבזכר » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). ומכל מקום לא הניחה המשנה ברורה את השמחה בלא ברכה: « ומ״מ נ״ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ב). תמצית: ברכת הלידה אינה נאמרת ; וברכת שמחת הראייה — נאמרת, כרואה את חברו לאחר שלושים יום.
המקרה המצער שבהגהה. כתב הרמ״א: « ואם מתה אשתו בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני » (רמ״א או״ח רכ״ג:א), ופירשה המשנה ברורה את הסדר: « על לידת הבן אלא שמתחלה צריך להקדים לברך דיין האמת על מיתתה דברכת דיין האמת היא חובה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ו). ומרן אינו נראה כן: « יש אומרים דהמחבר פליג ע״ז וס״ל דאפילו מתה אשתו בלדתה מברך הטוב והמטיב וכזה ס״ל ג״כ הט״ז לדינא » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ד) — שכן כתב הבית יוסף « ונראה דאפי׳ מתה אשתו מברך הטוב והמטיב דהא מ״מ טובה היתה לה בעת שילדתו » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: שתי ברכות נפגשות שם, ויש להקדים את ברכת האבל שהיא חובה לברכת הלידה.
חובה או רשות? סוף ההגהה מביא את מנהג ההקלה, והמשנה ברורה נלחמת בו: « אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ז) ; וטעם המקילים הוא ש« שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ז). והביאור הלכה הכריע אחרת: « אבל הרבה פוסקים ס״ל דהוא חובה » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), ונתן טעמם: « וטעמם דדבר שתקנו חז״ל לברך משום שמחת הלב לא שייכא בזמן אלא כל אימת שנזדמן ע״י הקניה שמחה בלבו » (ביאור הלכה סימן רכ״ג). תמצית: השאלה היא אם שהחיינו אינה אלא לדבר החוזר מזמן לזמן ; ולרבים אין הדבר כן — שמחת הלב מספקת לה.

B. מת אביו — האבל ואחריו הירושה

דַּיַּן הָאֱמֶת ושֶׁהֶחֱיָנוּ — מאורע אחד ושתי ברכות זו אחר זו. וכבר צירפתן הגמרא: « תא שמע: מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר: ״ברוך … דיין האמת״, ולבסוף הוא אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״. התם נמי דאיכא אחי דקא ירתי בהדיה. » (ברכות נ״ט ע״ב), והרמב״ם כתבן כסדרן: « אמרו לו מת אביו וירשהו. אם יש עמו אחין מברך בתחלה דין האמת ואחר כך הטוב והמטיב. ואם אין עמו אחים מברך שהחינו. » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ז).

סעיף ב׳ — מת אביו מברך דיין האמת

מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב: הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותפות באותה טובה (טור):
ביאור: מת אביו — מברך דיין האמת. היה לו ממון שהוא יורשו: אין לו אחים — מברך גם כן שהחיינו ; ויש לו אחים — במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב. והגהת הרמ״א: שאין מברכין הטוב והמטיב אלא אם כן יש לו שותפות באותה טובה (טור).
שני זמנים במאורע אחד. הגמרא ראתה בזה ראיה שהטוב והמטיב צריכה נהנה אחר: « תא שמע: מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר: ״ברוך … דיין האמת״, ולבסוף הוא אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״. התם נמי דאיכא אחי דקא ירתי בהדיה. » (ברכות נ״ט ע״ב) — האחים היורשים עמו. תמצית: הברכה הראשונה על האבידה והשנייה על הנשאר ; אינן סותרות זו את זו אלא באות זו אחר זו.
ועל מת אחר שאינו אביו. הרחיבה המשנה ברורה: « וה״ה שאר אדם כשר שאדם מצטער עליו דהוא בכלל שמועות רעות מיהו העולם נוהגין לברך בלא שם ומלכות ואינו נכון » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ח) ; וכן ערוך השלחן: « שעל כל המתים שמתאבל עליהם חייב בברכה זו, וכל שכן על אביו » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). וכתב הט״ז על הסימן כולו: « כל הברכות הכתובים בזה הסי׳ פשוט שהם בשם ומלכות » (ט״ז או״ח סימן רכ״ג). תמצית: אין זו קריאת אבל אלא ברכה שלמה — והמנהג לאומרה בלא שם אינו מקובל על הפוסקים.
היאך מברך שהחיינו ביום אבל? שאלה עתיקה היא, והשיבה עליה המשנה ברורה: « ואף דיותר היה מתרצה שלא ימות אביו ולא יירשנו מ״מ יכול לברך שהחיינו דאין ברכה זו תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ממנו ואע״פ שמתערב עמה צער ואנחה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ט). תמצית: אין שהחיינו מודדת את הצהלה אלא את התועלת שהגיעה לו ; והצער המתערב בה אינו מונעה.
מפני מה האחים משנים את הנוסח. ההגהה נותנת את הכלל: « הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותפות באותה טובה (טור): » (רמ״א או״ח רכ״ג:ב) — והיא לשון הטור: « אין לו אחים והוא יורשו מברך שהחיינו שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותף באותה טובה » (טור או״ח סימן רכ״ג). והוציא הביאור הלכה תולדה: « היינו אפילו כבר חילק אביו נכסיו על פיו ויש לכל אח שדה בפ״ע אפ״ה הלא ע״י הירושה הוטב לכולם ושייך ברכת הטוב ומטיב » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), ודקדקה המשנה ברורה בתיבת במקום: « ר״ל ששוב לא יברך שהחיינו כיון שיש בזה טובה גם לאחיו ויוכל לברך ברכת טוב ומטיב » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:י). תמצית: הטוב והמטיב באה תחת שהחיינו ואינה נוספת עליה ; ואין השותפות צריכה להיות בגוף אחד כדי להיחשב.
והלא אשתו ובניו נהנים אף הם? דחה ערוך השלחן: « ואין לומר הלא גם כשהוא לבדו יורש הרי מגיע טובה לאשתו ובניו, דאינו כן, דהם תלוים בו. ולא דמי לילדה אשתו זכר שגם היא יש לה חלק ממש בהולד, אבל ממון כולו שלו » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: התלויים בו אינם ״אחרים״ — מקבלים הם על ידו ולא עמו ; ואילו האם שבסעיף א חלק ממש יש לה בוולד.

C. בית חדש וכלים חדשים — הבית והכלים

כֵּלִים חֲדָשִׁים — המשנה שנתה זאת בארבע תיבות: « בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, אומר ברוך שהחינו » (משנה ברכות פרק ט משנה ג). וכל דיון האמוראים היה עד היכן מגעת תיבת ״חדשים״: חדש בעצמו, או חדש לו?

סעיף ג׳ — מברך על כל פעם שהחיינו

בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן:
ביאור: בנה בית חדש או קנה כלים חדשים — אפילו היה לו כיוצא באלו מתחילה, או שקנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם שהחיינו. ולאו דווקא חדשים, שהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו, כלומר שלא היו אלו שלו מעולם. ולא אמרו ״חדשים״ אלא להוציא את שמכרן וחזר וקנאן.
מחלוקת האמוראים. על המשנה הביאה הגמרא: « אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן — אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן, צריך לברך. » (ברכות נ״ט ע״ב), ובלישנא אחרת « ואיכא דאמרי: אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא קנה וחזר וקנה, אבל קנה וחזר וקנה — אין צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו קנה חזר וקנה — צריך לברך. » (ברכות ס׳ ע״א). והכריע הבית יוסף: « וכתבו הרי״ף והרא״ש וקי״ל כר׳ יוחנן וכלישנא בתרא » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: מרן הלך אחר רבי יוחנן ובלישנא הרחבה — מברך על כל פעם, ואין מסתכלין במה שכבר היה לו.
חדש, או חדש לו? הטור למדו מן הירושלמי: « ואיתא בירושל׳ לאו דוקא חדשים אלא ה״ה נמי ישנים אם הם חדשים אצלו ונקט חדשים לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן » (טור או״ח סימן רכ״ג), וכן שנה ערוך השלחן: « דאפילו אינם חדשים, כיון שאצלו חדשים הם » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: אין תיבת ״חדש״ מתארת את החפץ אלא את היחס — מה שלא היה שלי מעולם חדש הוא לי, ואפילו שחוק.
ומה באה תיבת ״חדשים״ להוציא. כתב הבית יוסף בשם הרשב״א והראב״ד: « כן כתב שם הרשב״א בשם הראב״ד ומשמע ליה שאע״פ שהם חדשים שלא נשתמש בהם אינו מברך דכיון שהיו שלו פעם אחת שוב אינו דבר חידוש כשחזר וקנאם » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), ונתנה המשנה ברורה טעם בשורה אחת: « ואפילו אם הם חדשים שלא נשתמש בהם עדיין מ״מ כיון שכבר דש בהן לית בהן שמחה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טז). תמצית: מה שכבר היה בידו שוב אינו מחדש ; ובלא חידוש אין השמחה שהברכה מבטאת.
ומהו ״כלי״? המשנה ברורה מרחיבה ומודדת כאחת: « בין מלבושים ובין כלי תשמיש ושתיה ואכילה וכיו״ב אם הם דברים שלב האדם שמח בהם עני בראוי לו ועשיר בראוי לו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג) ; אבל « אכן אם הוא עשיר גדול שאפילו כלים יקרים וחשובים אין נחשבים לו ואין שמח בהן לא יברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). ובספרים מיאן המגן אברהם — « ונ״ל דוק׳ כלי תשמיש אבל על ספרים חדשים אינו מברך דמצות לאו ליהנות ניתנו » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג) — וסיימה המשנה ברורה: « וע״כ אין למחות ביד המברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). תמצית: אין המידה בדמים אלא בשמחה ; והעשיר הגדול שאין דבר מרגישו אינו מברך.
בית שנבנה מחדש, ובית של שותפים. בבית: « ה״ה אם נשרף וחזר ובנאו אבל אם סתרו וחזר ובנאו יש דעות באחרונים בזה וספיקו להקל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יב). ובשותפים: « ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ״א מהשותפים מברך הטוב והמטיב » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יא), ומכאן « וע״כ קהל שבנו או קנו בהכ״נ יעמוד ש״ץ ויברך בקול רם הטוב והמטיב להוציא את כולם » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יא) — וערוך השלחן אינו סובר כן: « ועל בניין בית הכנסת אין לברך כיון שהוא של רבים » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: בית הכנסת החדש הולך אחר סברת סעיף ה — טובה של רבים מביאה להטוב והמטיב — אלא שאין המנהג בזה אחד.

D. בשעת הקנין — שעת הברכה

שִׂמְחַת הַלֵּב — כאן נותן הסעיף את טעמה של כל הפרשה. אין הברכה הולכת אחר השימוש שישתמש בחפץ אלא אחר השמחה שיש לו בקנייתו, ולפיכך היא נאמרת בשעת הקנין, קודם שנשתמש בו כלל. והטור למדו מן הרא״ש: « כתב א״א הרא״ש ז״ל שבשעת קנין יש לו לברך אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בשעת קנייתן » (טור או״ח סימן רכ״ג).

סעיף ד׳ — בשעת הקנין יש לו לברך

בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים:
ביאור: בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן. וכשילבשם — מברך מלביש ערומים.
הטעם, ומה שיוצא ממנו. אין הסעיף קובע שעה בלבד אלא אומר מפני מה: « שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן » (שו״ע או״ח רכ״ג:ד). ומכאן האזהרה: « ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טו). תמצית: לברכה חלון — השעה שבה השמחה עדיין עֵרה ; וההרגל סוגרו.
כשהחפץ עדיין אינו גמור. צמצם המגן אברהם: « דוקא כשקנה כלי כמו שהיא אבל אם קנה כסף ונתן לאומן לעשות כלי אינו מברך אלא כשישתמש בו » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג), וכן ערוך השלחן: « ודווקא כשהדבר נגמר כתקונו, אבל אם הבית עדיין לא נגמרה לגמרי והכלי צריכה תקון והבגד צריך תקון - לא יברך עד שיגמור כל התקונים » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג) ; ואחריו המשנה ברורה: « ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יז). תמצית: מה שאינו ראוי לשימוש עדיין אינו קנוי לעניין השמחה — וממתינים עד שיהיה.
והט״ז חולק. כתב: « נ״ל דהיינו משעה שקנה בגד אע״פ שצריך ליתן אותו לחייט לעשות ממנו מלבוש אע״ג דרחוק עדיין מן ההנאה » (ט״ז או״ח סימן רכ״ג). תמצית: לדעת הט״ז, דימויו של הרא״ש לירידת גשמים מכריע — שמברכין על גשם שאין הנאתו ניכרת מיד, וכן על הבגד שעתיד להיעשות מלבוש.
שתי ברכות וסדרן. הסעיף מוסיף מלביש ערומים לשעה שלובש את הבגד, וקבעה המשנה ברורה את הסדר: « היינו קודם שהחיינו. אכן אם לובש הבגד שחרית יכול לצאת בברכת מלביש ערומים שמברך בברכת השחר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יח). תמצית: אינן על עניין אחד — זו על הקנין וזו על עצם ההתלבשות — ואפשר לצאת בשנייה בברכת השחר. וערוך השלחן מקדים את שהחיינו ; ולמעשה — כהוראת רבו.

E. כלים של בני הבית ומתנה — הטובה המשותפת

מַתָּנָה — הסעיף מחיל על הכלים את כלל סעיף א: משנהנה אחר מאותה טובה, הנוסח נעשה הטוב והמטיב. והרחיבו אף לנותן, על פי הירושלמי שהביא הטור: « ירושל׳ קנה מברך שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שיש בו טובה לו ולנותן לבש מברך מלביש ערומים » (טור או״ח סימן רכ״ג).

סעיף ה׳ — קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו

קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן:
ביאור: קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו — מברך הטוב והמטיב. ואם ניתנו לו במתנה — מברך הטוב והמטיב, שהיא טובה לו ולנותן.
השותפות שבתוך הבית. הטור למדו מן הסמ״ק: « כתב בסמ״ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב » (טור או״ח סימן רכ״ג). ואם אין הכלים משותפים אלא חלוקים: « אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו ועל של ב״ב מברך הטוב והמטיב » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג), והעתיקתו המשנה ברורה: « אבל אם קנה כלים לו וכלים לב״ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב״ב מברך הטוב והמטיב » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יט). ועם גבול אחד: « ודוקא אם קנה בשביל אשתו וזרעו אבל אם קנה בשביל עבדו ושפחתו לא מקרי טוב לדידיה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יט). תמצית: הנקנה לאשתו ולזרעו הטבה היא ; והמגיע לשכיר בשכרו אינו הטבה.
טעם המתנה בדברי הרא״ש. הביאו הבית יוסף: « והרא״ש כתב ול״נ דה״נ איכא אחריני בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזיכהו השם וחננו ממון לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), וכן כתב המגן אברהם: « שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש״י ממון לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג). תמצית: אף הנותן מקבל — את היכולת לתת, או את הכבוד שנתקבלה מתנתו ; וזה העושה אותו ״אחר״ כלשון סעיף א.
קושיית התוספות. הביאה הבית יוסף: « וכתבו התוספות (שם) וצ״ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני בהדיה » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: לא מצינו בתלמוד שלנו הטוב והמטיב אלא במקום שאחר נהנה הנאה גשמית מאותה טובה ; ונחת רוחו של הנותן אינה מסוג זה.
ההכרעה למעשה, שלא כלשון השולחן ערוך. הכריע הביאור הלכה: « והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), וכן כתבה המשנה ברורה בפירושה: « ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה״ל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כא). ושני דקדוקים: « המקבל מתנה אבל הנותן לכו״ע לא יברך » (ביאור הלכה סימן רכ״ג) ; וכן « היינו דוקא כלים או בגדים שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי״ז מתבייש יותר ולא יוכל ע״ז לברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כ). תמצית: זה אחד המקומות שאין המשנה ברורה הולכת אחר מרן ; ובני ספרד ילכו אחר רבם, הנוקט על פי הרוב כלשון השולחן ערוך.
ואם כבר היו לו כלים כאלו? הביאור הלכה: « פשוט דגם בזה דינא הוא דאפילו יש לו מכבר כלים כיו״ב אפ״ה מברך הטוב והמטיב וכמו לעיל בס״ג » (ביאור הלכה סימן רכ״ג). תמצית: הרחבת סעיף ג נוהגת אף כאן — אין מיעוט החפץ עושה את הברכה.

F. דבר שאינו חשוב — הגבול ומידתו של אדם

הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם — התוספות העמידו גבול שבחפץ, והרא״ש השיב שהגבול הוא באדם. והטור העמידם זה מול זה: « כתבו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים דומיא דבנה בית חדש אבל דבר שאינו חשוב כ״כ כגון חלוק או מנעלים ואנפילאות אין לברך עליו » (טור או״ח סימן רכ״ג) ; « וא״א הרא״ש ז״ל כתב יראה לי שהכל הוא לפי מה שהוא אדם יש עני ששמח בחלוקו יותר מעשיר בכלים חשובים » (טור או״ח סימן רכ״ג).

סעיף ו׳ — על דבר שאינו חשוב כ״כ

על דבר שאינו חשוב כ״כ כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות (פי׳ נעלים קטנים שחופים רוב הרגל) אין לברך עליהם ואם הוא עני ושמח בהם יברך: הגה ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה וכן נוהגין (טור בשם תוספות ותרומת הדשן סי׳ ל״ו). המנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותחדש. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה דא״כ היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיחדש ממנו בגד אחר וכתיב ורחמיו על כל מעשיו (מהרי״ו בפסקיו) והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה מ״מ מקפידים על זה שלא לאמרו:
ביאור: על דבר שאינו חשוב כל כך — כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות (והם נעלים קטנים שחופים רוב הרגל) — אין לברך עליהם ; ואם הוא עני ושמח בהם — יברך. והגהת הרמ״א: ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה, וכן נוהגין (טור בשם תוספות ותרומת הדשן סימן ל״ו). והמנהג לומר למי שלובש בגד חדש ״תבלה ותחדש״ ; ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה, דאם כן היו צריכים להמית בהמה אחרת תחילה שיחדש ממנו בגד אחר, וכתיב ״ורחמיו על כל מעשיו״ (מהרי״ו בפסקיו) — והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה, ומכל מקום מקפידים על זה שלא לאומרו.
מרן פוסק כרא״ש. כתב « ואם הוא עני ושמח בהם יברך » (שו״ע או״ח רכ״ג:ו), וכבר נקט כן בבית יוסף: « והרא״ש כתב ויראה לי הכל לפי מה שהוא אדם דיש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: אין הגבול בחפץ אלא במקבלו — ואין תעריף לשמחה.
הרמ״א פוסק אחרת, ונותן את המנהג. ההגהה: « ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה וכן נוהגין » (רמ״א או״ח רכ״ג:ו). ונתנה המשנה ברורה טעם: « ס״ל דדוקא בגד צמר וכדומה דבר שיש בהם חשיבות קצת דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם ב״א מתחדשים להם לפרקים מועטים ושייך ע״ז שהחיינו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כג), וסיימה: « ועיין בפמ״ג ובדה״ח שפסקו דלמעשה יש לנהוג דאפילו עני לא יברך על כלים שאינם חשובים כאלו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כד). תמצית: לדעה זו אין הקושי בערך אלא בתדירות — ששהחיינו רוצה דבר שאינו חוזר בכל יום.
מה כוללת רשימת הסעיף. הרחיבה המשנה ברורה: « וה״ה שאר כלים שאין חשובים ואין דרך לשמוח בהם » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כב). ופירש ערוך השלחן את קו החלוקה: « אבל חלוק ומנעלים ואנפלאות וכדומה תדירים הם להתחדש » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: אין הרשימה סגורה ; והמגדיר אותה הוא שדברים אלו מתחדשים בלא שימת לב.
נסיון ליישב בין הדעות. הביאו המגן אברהם: « ורדב״ז כ׳ שהתוס׳ איירי בעשיר אבל בעני מברך » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג). תמצית: לרדב״ז לא דיברו התוספות אלא בעשיר — ואם כן שתי הדעות אחת הן, והעני אכן מברך.
מנהג תבלה ותחדש והסתייגותו. הרמ״א: « המנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותחדש » (רמ״א או״ח רכ״ג:ו) ; ואחריו ההסתייגות בעורות, שעליה כתב הוא עצמו « והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה מ״מ מקפידים על זה שלא לאמרו » (רמ״א או״ח רכ״ג:ו). ופירטה המשנה ברורה את היקפה: « אפי׳ טמאה ואפי׳ הוא ממין אחר רק שתפור תחתיו מעורות בהמה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כה). תמצית: מקום נדיר שההגהה מקיימת מנהג ואומרת בפירוש שטעמו אינו עומד — כוחו של מנהג מקובל, ולא כוחה של סברה.
הסימן במשפט אחד: שלושת הנוסחים שבסימן שלפניו, אלא שהונחו על דברים ולא על שמועות — ונוספו שתי מידות: בשעת הקנין, השעה שהשמחה עֵרה בה, ודבר שאינו חשוב, הגבול שמתחתיו שוב אין על מה לברך.

מקרים מעשיים

מקרה 1 — נולד בן

המקרה: בישרו לי שילדה אשתי בן. מה עלי לומר, ומה עליה?
ההנהגה: בזה פותח הסעיף את הסימן: « ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:א), וטעמו בגמרא: « והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר. » (ברכות נ״ט ע״ב). ואין נפקא מינה שלא הייתי שם: « ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:א). ואם לא בירכתי מיד, « ועיין בפמ״ג דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע ג״כ יברך לכו״ע דעדיין הטובה נמשכת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג). תמצית: שתי ברכות נפרדות, אחת של האב ואחת של האם, לפי שהטובה לשניהם ממש. ולמעשה — כהוראת רבו.

מקרה 2 — קניתי בגד חדש

המקרה: קניתי מעיל. האם לברך, ומאימתי, ומה כשאלבשנו?
ההנהגה: סעיף ג אומר « בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ג) ; וסעיף ד קובע את השעה: « בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ד), וזירזה המשנה ברורה: « ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טו). ואם הבגד צריך עוד לחייט: « ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יז). ועל סדר שתי הברכות: « היינו קודם שהחיינו. אכן אם לובש הבגד שחרית יכול לצאת בברכת מלביש ערומים שמברך בברכת השחר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יח). תמצית: מברכין בשעת הקנין אם החפץ ראוי לשימוש כמות שהוא, ומלביש ערומים בשעת הלבישה. ולמעשה — כהוראת רבו.

מקרה 3 — קיבלתי מתנה

המקרה: נתנו לי חפץ נאה במתנה. שהחיינו או הטוב והמטיב? והנותן — מברך?
ההנהגה: לשון השולחן ערוך « קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ה) ; אבל הכריע הביאור הלכה למעשה: « והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), וכתבה המשנה ברורה « ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה״ל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כא). ובנותן: « המקבל מתנה אבל הנותן לכו״ע לא יברך » (ביאור הלכה סימן רכ״ג). ובמה שאינו בכלל: « היינו דוקא כלים או בגדים שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי״ז מתבייש יותר ולא יוכל ע״ז לברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כ). תמצית: מקום שנחלקו בו מרן והמשנה ברורה למעשה ; ומכריעים כהוראת הרב.

שאלות להבנה

בחן את הבנתך:
  1. מפני מה לידת זכר מביאה להטוב והמטיב ולא לשהחיינו (ברכות נ״ט ע״ב)?
  2. כיצד נאמרות שתי ברכות הפוכות על מאורע אחד (סעיף ב)?
  3. מה פירוש ״חדשים״ בסעיף ג, ומה תיבה זו מוציאה?
  4. מפני מה נאמרת הברכה בשעת הקנין ולא בשעת השימוש (סעיף ד)?
  5. על מה בדיוק נחלקו התוספות והרא״ש בסעיף ו?

להעמיק

אם רצונך להעמיק בסימן זה:
להמשיך לסימן הבא← סימן רכ״ד · 224
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רכ״ג · ו׳ סעיפים · רמה 1 — יסוד
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא