✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION
Siman רכ״ג · Ce qu’on dit quand la joie arrive
מי שילדה אשתו ומת מורישו — הטוב והמטיב à la naissance d’un fils, דיין האמת puis שהחיינו sur l’héritage, שהחיינו sur la maison neuve et les ustensiles neufs, l’instant de la bénédiction (בשעת הקנין), et le seuil au-dessous duquel on ne bénit plus
סימן רכ״ג · ו׳ סעיפים
מי שילדה אשתו ומת מורישו
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦
Le siman précédent réglait ce qu’on dit sur une nouvelle. Celui-ci nomme les événements eux-mêmes : un fils qui naît, un père qui meurt et laisse un héritage, une maison qu’on bâtit, un objet qu’on achète, un cadeau qu’on reçoit. La question qui répartit les formules reste la même — à qui ce bien profite-t-il ? — mais deux mesures nouvelles apparaissent : quand la bénédiction se dit, et à partir de quel seuil elle se dit encore. Texte hébreu, traduction française et explication des ו׳ seifim, avec une section de cas pratiques.
Sujet : Ce que l’on dit sur la joie privée — הטוב והמטיב, שהחיינו, דיין האמת, מלביש ערומים
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ״ג · ו׳ סעיפים
Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Trois formules déjà connues, et un seul critère pour les répartir : à qui ce bien profite-t-il ? Mais ici le Mehaber ne parle plus de nouvelles, il parle de choses — un enfant, un héritage, une maison, un vêtement, un cadeau. Deux mesures propres au siman s’y ajoutent : la bénédiction se dit בשעת הקנין, au moment où la joie est vive, et elle ne se dit plus על דבר שאינו חשוב כ״כ. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.
📑 Plan de l’étude
A. ילדה אשתו זכר (séif 1) — la naissance d’un fils, et pourquoi les deux parents bénissent
B. מת אביו (séif 2) — דיין האמת, puis שהחיינו ou הטוב והמטיב sur l’héritage
C. בית חדש וכלים חדשים (séif 3) — même s’il en avait déjà de semblables
D. בשעת הקנין (séif 4) — l’instant de la bénédiction, et מלביש ערומים
E. כלים של בני הבית ומתנה (séif 5) — le bien qui profite à d’autres
F. דבר שאינו חשוב (séif 6) — le seuil, et la mesure de l’homme
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension
A. ילדה אשתו זכר — la naissance d’un fils
הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב — « Celui qui est bon et qui fait du bien ». Cette formule ne se dit que lorsque le bien atteint aussi un autre. Le siman s’ouvre donc par le cas où l’autre est le plus proche qui soit : la mère. Le Beit Yossef le formule en une ligne : « ומפרש בגמרא שם הטעם משום דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר כלומר דאי לאו הכי לא הוה ליה לברוכי הטוב והמטיב דאינו מברך כן אלא כשאותה טובה מגעת גם לאחרים » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג).
Séif 1 — ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב
ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: הגה ואם מתה אשתו בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני וכן אם מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו (וכן נראה לי ליישב הרשב״א סי׳ רמ״ה) ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות:
Séif 1 : sa femme a mis au monde un garçon — il bénit « HaTov véHaMétiv » ; et elle aussi doit bénir ainsi. Glose : et si sa femme est morte en couches, il bénit « Chéhé’héyanou », puisqu’il n’y a pas là de bienfait pour un autre ; et de même si le père est mort avant qu’elle n’enfante, c’est elle qui bénit « Chéhé’héyanou » (et c’est ainsi qu’il me semble bon d’expliquer le Rachba, responsum 245). Et certains ont écrit qu’on a pris l’usage d’être indulgent sur cette bénédiction, qui n’est pas une obligation mais une faculté ; et de là s’est répandu que beaucoup sont indulgents sur ces bénédictions-là.
La braïta d’où sort le séif. La Guemara demandait si l’on dit jamais הטוב והמטיב quand personne d’autre ne profite du bien, et se répondit par ce cas même : « והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר. » (ברכות נ״ט ע״ב). résumé : la mère se réjouit du garçon avec lui — le bien n’est donc pas le sien à lui seul, et la formule change.
Et elle aussi bénit. Le séif ne dit pas seulement que le père bénit, il ajoute que la mère y est tenue : « ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:א). Le Beit Yossef en donne la source : « וכתבו הגהות מיימון פ״ד בשם סמ״ק דגם היא צריכה לברך כיון דשניהם נהנים » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), et la Michna Beroura détaille les deux côtés du bien : « הטוב לו דניחא ליה בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר ואפילו היה להם כבר כמה בנים » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג). résumé : ce n’est pas une bénédiction du père sur sa femme, c’est une bénédiction que chacun des deux doit pour soi.
Faut-il avoir vu ? Non : « ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:א), et le Magen Avraham l’avait déjà écrit : « ובאלו אין חילוק בין רואה לשומע » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג). Et si l’on n’a pas béni sur-le-champ : « ועיין בפמ״ג דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע ג״כ יברך לכו״ע דעדיין הטובה נמשכת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג). résumé : la nouvelle reçue au loin vaut la vue ; et le bien dure encore quelques temps après l’annonce.
Et à la naissance d’une fille ? Le séif dit זכר, et les décisionnaires l’ont pris à la lettre : « מדסתמו הפוסקים משמע דאפילו היו לו כמה זכרים ותאב שיולד לו בת כדי שיקיים מצות פו״ר אפ״ה אם נולד בת אין מברך ע״ז » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ב) ; l’Aroukh haChoulhan en donne la raison : « אבל בלידת נקבה אין מברכין, לפי שאין בזה שמחה כל כך כבזכר » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). Mais la Michna Beroura ne laisse pas la joie sans bénédiction : « ומ״מ נ״ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ב). résumé : la bénédiction de la naissance ne se dit pas ; celle de la joie de voir, si — comme on la dit en revoyant un ami après trente jours.
Le cas douloureux de la glose. Le Rama écrit : « ואם מתה אשתו בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני » (רמ״א או״ח רכ״ג:א), et la Michna Beroura précise l’ordre : « על לידת הבן אלא שמתחלה צריך להקדים לברך דיין האמת על מיתתה דברכת דיין האמת היא חובה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ו). Le Mehaber, lui, ne semble pas de cet avis : « יש אומרים דהמחבר פליג ע״ז וס״ל דאפילו מתה אשתו בלדתה מברך הטוב והמטיב וכזה ס״ל ג״כ הט״ז לדינא » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ד) — le Beit Yossef ayant écrit « ונראה דאפי׳ מתה אשתו מברך הטוב והמטיב דהא מ״מ טובה היתה לה בעת שילדתו » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). résumé : deux bénédictions se croisent alors, et il faut d’abord dire celle du deuil, qui est une obligation, avant celle de la naissance.
Obligation, ou simple faculté ? La fin de la glose rapporte l’usage indulgent, et la Michna Beroura le combat : « אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ז) ; la raison de ceux qui allègent est que « שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ז). Le Beour Halakha tranche autrement : « אבל הרבה פוסקים ס״ל דהוא חובה » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), et en donne le motif : « וטעמם דדבר שתקנו חז״ל לברך משום שמחת הלב לא שייכא בזמן אלא כל אימת שנזדמן ע״י הקניה שמחה בלבו » (ביאור הלכה סימן רכ״ג). résumé : la question est de savoir si שהחיינו n’appartient qu’à ce qui revient à date fixe ; pour beaucoup, non — la joie du cœur suffit à l’appeler.
B. מת אביו — le deuil, puis l’héritage
דַּיַּן הָאֱמֶת et שֶׁהֶחֱיָנוּ — un seul événement, deux bénédictions successives. La Guemara les tient déjà ensemble : « תא שמע: מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר: ״ברוך … דיין האמת״, ולבסוף הוא אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״. התם נמי דאיכא אחי דקא ירתי בהדיה. » (ברכות נ״ט ע״ב), et le Rambam les met dans l’ordre : « אמרו לו מת אביו וירשהו. אם יש עמו אחין מברך בתחלה דין האמת ואחר כך הטוב והמטיב. ואם אין עמו אחים מברך שהחינו. » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ז).
Séif 2 — מת אביו מברך דיין האמת
מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב: הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותפות באותה טובה (טור):
Séif 2 : son père est mort — il bénit « Dayan haÉmet ». S’il avait de l’argent dont il hérite : s’il n’a pas de frères, il bénit aussi « Chéhé’héyanou » ; et s’il a des frères, à la place de « Chéhé’héyanou » il bénit « HaTov véHaMétiv ». Glose : car on ne bénit « HaTov véHaMétiv » que si l’on a un associé dans ce même bien (Tour).
Deux temps dans un seul événement. La Guemara y voyait la preuve que הטוב והמטיב demande un autre bénéficiaire : « תא שמע: מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר: ״ברוך … דיין האמת״, ולבסוף הוא אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״. התם נמי דאיכא אחי דקא ירתי בהדיה. » (ברכות נ״ט ע״ב) — les frères qui héritent avec lui. résumé : la première bénédiction porte sur la perte, la seconde sur ce qui reste ; elles ne se contredisent pas, elles se suivent.
Et sur un autre mort que son père. La Michna Beroura élargit : « וה״ה שאר אדם כשר שאדם מצטער עליו דהוא בכלל שמועות רעות מיהו העולם נוהגין לברך בלא שם ומלכות ואינו נכון » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ח) ; l’Aroukh haChoulhan de même : « שעל כל המתים שמתאבל עליהם חייב בברכה זו, וכל שכן על אביו » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). Et le Taz écrit du siman entier : « כל הברכות הכתובים בזה הסי׳ פשוט שהם בשם ומלכות » (ט״ז או״ח סימן רכ״ג). résumé : ce n’est pas une exclamation de deuil mais une bénédiction complète — l’usage qui la dit sans le Nom n’est pas approuvé par les décisionnaires.
Bénir שהחיינו dans un jour de deuil ? La question est ancienne, et la Michna Beroura y répond : « ואף דיותר היה מתרצה שלא ימות אביו ולא יירשנו מ״מ יכול לברך שהחיינו דאין ברכה זו תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ממנו ואע״פ שמתערב עמה צער ואנחה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ט). résumé : שהחיינו ne mesure pas la gaieté mais le profit reçu ; le chagrin qui s’y mêle ne l’empêche pas.
Pourquoi les frères changent la formule. La glose donne la règle générale : « הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותפות באותה טובה (טור): » (רמ״א או״ח רכ״ג:ב) — c’est la langue du Tour : « אין לו אחים והוא יורשו מברך שהחיינו שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותף באותה טובה » (טור או״ח סימן רכ״ג). Le Beour Halakha en tire une conséquence : « היינו אפילו כבר חילק אביו נכסיו על פיו ויש לכל אח שדה בפ״ע אפ״ה הלא ע״י הירושה הוטב לכולם ושייך ברכת הטוב ומטיב » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), et la Michna Beroura précise le mot במקום : « ר״ל ששוב לא יברך שהחיינו כיון שיש בזה טובה גם לאחיו ויוכל לברך ברכת טוב ומטיב » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:י). résumé : הטוב והמטיב remplace שהחיינו, elle ne s’y ajoute pas ; et le partage n’a pas besoin d’être indivis pour compter.
Et sa femme et ses enfants — ne profitent-ils pas ? L’Aroukh haChoulhan écarte l’objection : « ואין לומר הלא גם כשהוא לבדו יורש הרי מגיע טובה לאשתו ובניו, דאינו כן, דהם תלוים בו. ולא דמי לילדה אשתו זכר שגם היא יש לה חלק ממש בהולד, אבל ממון כולו שלו » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). résumé : ceux qui dépendent de lui ne sont pas « d’autres » — ils reçoivent par lui, non avec lui ; la mère du séif 1, elle, a une part propre dans l’enfant.
C. בית חדש וכלים חדשים — la maison neuve et les objets neufs
כֵּלִים חֲדָשִׁים — la michna l’enseigne en quatre mots : « בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, אומר ברוך שהחינו » (משנה ברכות פרק ט משנה ג). Toute la question des Amoraïm fut de savoir jusqu’où va ce mot « neufs » : neuf en soi, ou neuf pour lui ?
Séif 3 — מברך על כל פעם שהחיינו
בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן:
Séif 3 : il a bâti une maison neuve ou acheté des ustensiles neufs — même s’il en avait déjà de semblables auparavant, ou qu’il en a acheté puis racheté, il bénit « Chéhé’héyanou » chaque fois. Et non pas seulement des objets neufs : il en va de même pour des objets anciens, s’ils sont neufs pour lui, c’est-à-dire qu’ils n’ont jamais été siens. Et l’on n’a dit « neufs » que pour exclure le cas où il les avait vendus puis rachetés.
La mahloket des Amoraïm. Sur la michna, la Guemara rapporte : « אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן — אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן, צריך לברך. » (ברכות נ״ט ע״ב), et, dans une seconde version, « ואיכא דאמרי: אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא קנה וחזר וקנה, אבל קנה וחזר וקנה — אין צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו קנה חזר וקנה — צריך לברך. » (ברכות ס׳ ע״א). Le Beit Yossef donne la décision : « וכתבו הרי״ף והרא״ש וקי״ל כר׳ יוחנן וכלישנא בתרא » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). résumé : le Mehaber suit Rabbi Yohanan dans la version la plus large — on bénit chaque fois, sans regarder ce qu’on possédait déjà.
Neuf, ou neuf pour lui ? Le Tour le tient du Yerouchalmi : « ואיתא בירושל׳ לאו דוקא חדשים אלא ה״ה נמי ישנים אם הם חדשים אצלו ונקט חדשים לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן » (טור או״ח סימן רכ״ג), et l’Aroukh haChoulhan le redit : « דאפילו אינם חדשים, כיון שאצלו חדשים הם » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). résumé : le mot « neuf » ne décrit pas l’objet mais la relation — ce qui n’a jamais été à moi m’est neuf, fût-il usé.
Ce que le mot « neufs » exclut. Le Beit Yossef, au nom du Rachba et du Raavad : « כן כתב שם הרשב״א בשם הראב״ד ומשמע ליה שאע״פ שהם חדשים שלא נשתמש בהם אינו מברך דכיון שהיו שלו פעם אחת שוב אינו דבר חידוש כשחזר וקנאם » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), et la Michna Beroura en donne la raison en une ligne : « ואפילו אם הם חדשים שלא נשתמש בהם עדיין מ״מ כיון שכבר דש בהן לית בהן שמחה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טז). résumé : ce qu’on a déjà eu ne surprend plus ; et sans surprise, il n’y a pas la joie que la bénédiction exprime.
Qu’est-ce qu’un « ustensile » ? La Michna Beroura élargit et mesure à la fois : « בין מלבושים ובין כלי תשמיש ושתיה ואכילה וכיו״ב אם הם דברים שלב האדם שמח בהם עני בראוי לו ועשיר בראוי לו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג) ; mais « אכן אם הוא עשיר גדול שאפילו כלים יקרים וחשובים אין נחשבים לו ואין שמח בהן לא יברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). Sur les livres, le Magen Avraham refusait — « ונ״ל דוק׳ כלי תשמיש אבל על ספרים חדשים אינו מברך דמצות לאו ליהנות ניתנו » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג) — et la Michna Beroura conclut : « וע״כ אין למחות ביד המברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). résumé : la mesure n’est pas le prix mais la joie ; et le très riche que rien n’émeut ne bénit pas.
Maison rebâtie, maison en commun. Sur la maison : « ה״ה אם נשרף וחזר ובנאו אבל אם סתרו וחזר ובנאו יש דעות באחרונים בזה וספיקו להקל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יב). Et sur les associés : « ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ״א מהשותפים מברך הטוב והמטיב » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יא), d’où « וע״כ קהל שבנו או קנו בהכ״נ יעמוד ש״ץ ויברך בקול רם הטוב והמטיב להוציא את כולם » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יא) — l’Aroukh haChoulhan, lui, n’est pas de cet avis : « ועל בניין בית הכנסת אין לברך כיון שהוא של רבים » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). résumé : la synagogue neuve partage la logique du séif 5 — un bien à plusieurs appelle הטוב והמטיב — mais l’usage sur ce point n’est pas unanime.
D. בשעת הקנין — l’instant de la bénédiction
שִׂמְחַת הַלֵּב — le séif donne ici la raison de toute la série. La bénédiction ne suit pas l’usage qu’on fera de l’objet mais la joie qu’on a de l’avoir : c’est pourquoi elle se dit au moment de l’acquisition, avant même de s’en être servi. Le Tour l’avait du Roch : « כתב א״א הרא״ש ז״ל שבשעת קנין יש לו לברך אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בשעת קנייתן » (טור או״ח סימן רכ״ג).
Séif 4 — בשעת הקנין יש לו לברך
בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים:
Séif 4 : au moment de l’acquisition il doit bénir, bien qu’il ne s’en soit pas encore servi ; car la bénédiction ne vient que par la joie du cœur — il se réjouit de les avoir acquis. Et lorsqu’il les revêtira, il bénira « Malbich ‘aroumim ».
La raison, et sa conséquence. Le séif ne se contente pas de fixer un moment, il dit pourquoi : « שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן » (שו״ע או״ח רכ״ג:ד). D’où l’avertissement : « ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טו). résumé : la bénédiction a une fenêtre — celle où la joie est encore vive ; l’habitude la referme.
Quand l’objet n’est pas encore fini. Le Magen Avraham restreint : « דוקא כשקנה כלי כמו שהיא אבל אם קנה כסף ונתן לאומן לעשות כלי אינו מברך אלא כשישתמש בו » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג), et l’Aroukh haChoulhan de même : « ודווקא כשהדבר נגמר כתקונו, אבל אם הבית עדיין לא נגמרה לגמרי והכלי צריכה תקון והבגד צריך תקון - לא יברך עד שיגמור כל התקונים » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג) ; la Michna Beroura le suit : « ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יז). résumé : ce qui n’est pas encore utilisable n’est pas encore acquis pour la joie — on attend qu’il le soit.
Le Taz n’est pas d’accord. Il écrit : « נ״ל דהיינו משעה שקנה בגד אע״פ שצריך ליתן אותו לחייט לעשות ממנו מלבוש אע״ג דרחוק עדיין מן ההנאה » (ט״ז או״ח סימן רכ״ג). résumé : pour le Taz, la comparaison du Roch avec la pluie règle la question — on bénit sur une pluie dont le profit n’est pas encore visible ; de même sur l’étoffe qui deviendra un habit.
Deux bénédictions, et leur ordre. Le séif ajoute מלביש ערומים pour le moment où l’on revêt le vêtement, et la Michna Beroura fixe l’ordre : « היינו קודם שהחיינו. אכן אם לובש הבגד שחרית יכול לצאת בברכת מלביש ערומים שמברך בברכת השחר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יח). résumé : elles ne portent pas sur la même chose — l’une sur l’acquisition, l’autre sur le fait d’être vêtu — et l’on peut s’acquitter de la seconde par la bénédiction du matin. L’Aroukh haChoulhan, lui, place שהחיינו en premier ; on suivra la décision de son Rav.
E. כלים של בני הבית ומתנה — le bien partagé et le cadeau
מַתָּנָה — le séif applique aux objets la règle du séif 1 : dès qu’un autre profite du même bien, la formule devient הטוב והמטיב. Il l’étend même au donateur, sur la foi du Yerouchalmi rapporté par le Tour : « ירושל׳ קנה מברך שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שיש בו טובה לו ולנותן לבש מברך מלביש ערומים » (טור או״ח סימן רכ״ג).
Séif 5 — קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו
קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן:
Séif 5 : il a acheté des ustensiles dont lui et les gens de sa maison se servent — il bénit « HaTov véHaMétiv ». S’ils lui ont été donnés en cadeau, il bénit « HaTov véHaMétiv », car c’est un bien pour lui et pour celui qui donne.
Le partage à l’intérieur de la maison. Le Tour l’avait du Semak : « כתב בסמ״ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב » (טור או״ח סימן רכ״ג). Et si les objets ne sont pas communs mais séparés : « אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו ועל של ב״ב מברך הטוב והמטיב » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג), repris par la Michna Beroura : « אבל אם קנה כלים לו וכלים לב״ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב״ב מברך הטוב והמטיב » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יט). Avec une limite : « ודוקא אם קנה בשביל אשתו וזרעו אבל אם קנה בשביל עבדו ושפחתו לא מקרי טוב לדידיה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יט). résumé : ce qui est acheté pour la femme et les enfants est un bienfait ; ce qui est dû à un employé en vertu de son salaire n’en est pas un.
Le motif du cadeau, chez le Roch. Le Beit Yossef le rapporte : « והרא״ש כתב ול״נ דה״נ איכא אחריני בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזיכהו השם וחננו ממון לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), et le Magen Avraham l’écrit de même : « שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש״י ממון לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג). résumé : le donateur reçoit lui aussi — la possibilité de donner, ou l’honneur d’être reçu ; c’est ce qui fait de lui « un autre » au sens du séif 1.
L’objection des Tossafot. Le Beit Yossef la rapporte : « וכתבו התוספות (שם) וצ״ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני בהדיה » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). résumé : notre Talmud n’a jamais dit הטוב והמטיב que là où un autre profite matériellement du même bien ; le contentement du donateur n’est pas de cet ordre.
La décision pratique, contre la lettre du Choulhan Aroukh. Le Beour Halakha conclut : « והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), et la Michna Beroura l’écrit dans son commentaire : « ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה״ל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כא). Deux précisions : « המקבל מתנה אבל הנותן לכו״ע לא יברך » (ביאור הלכה סימן רכ״ג) ; et « היינו דוקא כלים או בגדים שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי״ז מתבייש יותר ולא יוכל ע״ז לברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כ). résumé : c’est l’un des endroits où la Michna Beroura ne suit pas le Mehaber ; le sefarade suivra son Rav, qui tient d’ordinaire la lettre du Choulhan Aroukh.
Et si l’on possédait déjà de tels ustensiles ? Le Beour Halakha : « פשוט דגם בזה דינא הוא דאפילו יש לו מכבר כלים כיו״ב אפ״ה מברך הטוב והמטיב וכמו לעיל בס״ג » (ביאור הלכה סימן רכ״ג). résumé : la largeur du séif 3 vaut aussi ici — ce n’est pas la rareté de l’objet qui fait la bénédiction.
F. דבר שאינו חשוב — le seuil, et la mesure de l’homme
הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם — les Tossafot avaient posé un seuil objectif, le Roch a répondu que le seuil est celui de l’homme. Le Tour met les deux face à face : « כתבו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים דומיא דבנה בית חדש אבל דבר שאינו חשוב כ״כ כגון חלוק או מנעלים ואנפילאות אין לברך עליו » (טור או״ח סימן רכ״ג) ; « וא״א הרא״ש ז״ל כתב יראה לי שהכל הוא לפי מה שהוא אדם יש עני ששמח בחלוקו יותר מעשיר בכלים חשובים » (טור או״ח סימן רכ״ג).
Séif 6 — על דבר שאינו חשוב כ״כ
על דבר שאינו חשוב כ״כ כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות (פי׳ נעלים קטנים שחופים רוב הרגל) אין לברך עליהם ואם הוא עני ושמח בהם יברך: הגה ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה וכן נוהגין (טור בשם תוספות ותרומת הדשן סי׳ ל״ו). המנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותחדש. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה דא״כ היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיחדש ממנו בגד אחר וכתיב ורחמיו על כל מעשיו (מהרי״ו בפסקיו) והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה מ״מ מקפידים על זה שלא לאמרו:
Séif 6 : sur une chose qui n’est pas si importante — comme une chemise, des chaussures ou des chaussons (c’est-à-dire de petites chaussures qui couvrent la plus grande partie du pied) — on ne bénit pas ; mais s’il est pauvre et qu’il s’en réjouit, il bénit. Glose : et certains disent que même un pauvre ne bénit pas sur une chemise, des chaussures et le semblable, et tel est l’usage (Tour au nom des Tossafot, et Teroumat haDéchen 36). L’usage est de dire à celui qui revêt un habit neuf : « use-le et renouvelle-le ». Et il en est un qui a écrit qu’on ne le dit pas sur des chaussures ni sur des habits faits de peaux de bête, car il faudrait alors faire mourir une autre bête d’abord pour en renouveler un autre habit, et il est écrit « et Sa miséricorde est sur toutes Ses œuvres » (Maharil Weil dans ses décisions) — et voici que la raison est très faible et ne paraît pas ; néanmoins on y prend garde, pour ne pas le dire.
Le Mehaber tranche comme le Roch. Il écrit « ואם הוא עני ושמח בהם יברך » (שו״ע או״ח רכ״ג:ו), et le Beit Yossef le tenait déjà : « והרא״ש כתב ויראה לי הכל לפי מה שהוא אדם דיש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). résumé : le seuil n’est pas dans l’objet mais dans celui qui le reçoit — il n’y a pas de tarif de la joie.
Le Rama tranche autrement, et donne l’usage. La glose : « ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה וכן נוהגין » (רמ״א או״ח רכ״ג:ו). La Michna Beroura en donne la raison : « ס״ל דדוקא בגד צמר וכדומה דבר שיש בהם חשיבות קצת דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם ב״א מתחדשים להם לפרקים מועטים ושייך ע״ז שהחיינו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כג), et conclut : « ועיין בפמ״ג ובדה״ח שפסקו דלמעשה יש לנהוג דאפילו עני לא יברך על כלים שאינם חשובים כאלו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כד). résumé : pour cette opinion, la difficulté n’est pas la valeur mais la fréquence — שהחיינו veut quelque chose qui ne revient pas tous les jours.
Ce que la liste du séif recouvre. La Michna Beroura étend : « וה״ה שאר כלים שאין חשובים ואין דרך לשמוח בהם » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כב). Et l’Aroukh haChoulhan explique la ligne de partage : « אבל חלוק ומנעלים ואנפלאות וכדומה תדירים הם להתחדש » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). résumé : la liste n’est pas fermée ; ce qui la définit, c’est qu’on renouvelle ces choses-là sans y penser.
Une tentative de conciliation. Le Magen Avraham la rapporte : « ורדב״ז כ׳ שהתוס׳ איירי בעשיר אבל בעני מברך » (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג). résumé : selon le Radbaz, les Tossafot ne parlaient que du riche — auquel cas les deux avis se rejoignent, et c’est bien le pauvre qui bénit.
L’usage de תבלה ותחדש, et sa réserve. Le Rama : « המנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותחדש » (רמ״א או״ח רכ״ג:ו) ; puis la réserve sur le cuir, dont il dit lui-même « והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה מ״מ מקפידים על זה שלא לאמרו » (רמ״א או״ח רכ״ג:ו). La Michna Beroura précise l’étendue : « אפי׳ טמאה ואפי׳ הוא ממין אחר רק שתפור תחתיו מעורות בהמה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כה). résumé : un cas rare où la glose retient un usage tout en disant que sa raison ne tient pas — c’est la force de l’usage reçu, non celle de l’argument.
Le siman en une phrase : les mêmes trois formules qu’au siman précédent, mais posées sur des choses et non sur des nouvelles — et deux mesures nouvelles : בשעת הקנין, l’instant où la joie est vive, et דבר שאינו חשוב, le seuil au-dessous duquel il n’y a plus de quoi bénir.
Cas pratiques
Cas 1 — Un fils vient de naître
Situation : On m’apprend que ma femme vient de mettre au monde un garçon. Que dois-je dire, et elle ?
Conduite : Le séif ouvre le siman par là : « ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:א), et la Guemara en donne la raison : « והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר. » (ברכות נ״ט ע״ב). Peu importe qu’on ait été absent : « ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:א). Et si l’on n’a pas béni aussitôt, « ועיין בפמ״ג דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע ג״כ יברך לכו״ע דעדיין הטובה נמשכת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג). résumé : deux bénédictions distinctes, une du père et une de la mère, parce que le bien est réellement à eux deux. Pour la pratique, on suit son Rav.
Cas 2 — J’achète un vêtement neuf
Situation : J’achète un manteau. Dois-je bénir, à quel moment, et que se passe-t-il quand je le porte ?
Conduite : Le séif 3 dit « בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ג) ; le séif 4 fixe l’instant : « בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ד), et la Michna Beroura presse : « ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טו). Si le vêtement doit encore passer chez le tailleur : « ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יז). Et sur l’ordre des deux bénédictions : « היינו קודם שהחיינו. אכן אם לובש הבגד שחרית יכול לצאת בברכת מלביש ערומים שמברך בברכת השחר » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יח). résumé : on bénit à l’achat si l’objet est utilisable tel quel, et מלביש ערומים se dit quand on le revêt. Pour la pratique, on suit son Rav.
Cas 3 — On m’offre un cadeau
Situation : On me donne un bel objet en cadeau. Est-ce שהחיינו ou הטוב והמטיב ? Et le donateur bénit-il ?
Conduite : La lettre du Choulhan Aroukh dit « קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ה) ; mais le Beour Halakha tranche en pratique : « והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), et la Michna Beroura écrit « ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה״ל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כא). Sur le donateur : « המקבל מתנה אבל הנותן לכו״ע לא יברך » (ביאור הלכה סימן רכ״ג). Et sur ce qui n’entre pas dans la règle : « היינו דוקא כלים או בגדים שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי״ז מתבייש יותר ולא יוכל ע״ז לברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כ). résumé : un point où le Mehaber et la Michna Beroura divergent en pratique ; on tranche selon son Rav.
Questions de compréhension
Vérifie ta compréhension :
- Pourquoi la naissance d’un garçon appelle-t-elle הטוב והמטיב et non שהחיינו (ברכות נ״ט ע״ב) ?
- Comment deux bénédictions opposées peuvent-elles se dire sur un même événement (séif 2) ?
- Que veut dire « neufs » dans le séif 3, et qu’exclut ce mot ?
- Pourquoi la bénédiction se dit-elle à l’acquisition et non à l’usage (séif 4) ?
- Sur quoi portent exactement les Tossafot et le Roch dans le séif 6 ?
Pour aller plus loin
Si tu veux approfondir ce siman :
📖Rejoindre la khavroutha
- 📚 Niveau 2 — Lamdan : pour le pilpoul — גדר לו ולאחרים ; מתה אשתו בלדתה ; חובה או רשות ; ירושלמי המתנה כנגד הבבלי
- ✨ Niveau 3 — Synthèse : pour la révision et la mémorisation rapide
- 👑 Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) : page-passerelle — l’Admour HaZaken n’a pas rédigé ce siman dans son Choul’han Aroukh ; renvoi aux Niveaux 1-3 et à son Siddour