✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — יסוד
סימן רל״ג · מאימתי מתפללין מנחה?
זמן תפלת המנחה — מנחה גדולה ומנחה קטנה, פלג המנחה, כלל דעבד כמר עבד, שעות זמניות, ונטילת ידים
סימן רל״ג · ב׳ סעיפים
זמן תפלת המנחה
🌱 רמת יסוד · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן שלפניו שמר את המנחה מכל המעביר אותה ; וסימננו בא לומר מאימתי היא נאמרת. ב׳ סעיפים, שלושה גבולות של שעה, תביעה אחת של עקביות ומעשה אחד של נקיות: מאימתי יש לתפלה זמן, ועד היכן נמשך אותו זמן? לשון הסעיפים, ביאורם והסבר ב׳ הסעיפים, ובסופם מקרים מעשיים.
הנושא: זמן תפלת המנחה — מנחה גדולה, מנחה קטנה, פלג המנחה, דעבד כמר עבד, שעות זמניות, נטילת ידים
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ג · ב׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
אין לתפלה לשון בלבד אלא אף שעה, ושעתה מן המזבח באה. תפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים — שזמן שחיטתו מן התורה משש שעות ומחצה, ולמעשה היו מקריבין אותו בכל יום בתשע ומחצה. ומכאן שתי המנחות: זו שיוצא בה, וזו שהיא עיקר. וסופה לא נפסק מעולם: לרבנן עד הלילה, ולרבי יהודה עד הפלג — כל אחד בוחר, ואין אדם אוחז בשתיהן. וקודם שיתפלל — נוטל ידיו. וכאן אנו לומדים בגדר העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 תוכנית הלימוד
א. מנחה גדולה ומנחה קטנה (סעיף א׳) — שתי שעותיה של המנחה, ומפני מה דוקא הן
ב. פלג המנחה ודעבד כמר עבד (סעיף א׳) — סוף הזמן, הבחירה, והעקביות שהיא מחייבת
ג. נטילת ידים לתפלה (סעיף ב׳) — ידים נטולות בלא ברכה, ומה יעשה כשאין לו מים
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. מנחה גדולה ומנחה קטנה — שתי שעותיה של המנחה
מִנְחָה גְּדוֹלָה — המנחה הגדולה. אין השם מורה על חשיבות אלא על רוחב הזמן: היא הפרק הרחב, המתחיל מוקדם. ומקורה בברייתא:
« וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה גְדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. » (ברכות כ״ו ע״ב) ומפני מה הולכת התפלה אחר שעות אלו? מפני שכנגד התמידין תקנוה:
« רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. » (ברכות כ״ו ע״ב)
סעיף א׳ (חלק ראשון) — מי שהתפלל … ועיקר זמנה
מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה יצא ועיקר זמנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י״א שעות חסר רביע: הגה ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום ואף אם היום ארוך משערינן לי״ב שעות והם נקראים שעות זמניות וכן כל מקום ששערו חכמים בשעות משערינן בשעות אלו (רמב״ם בפי׳ המשנה בפ״ק דברכות)
סעיף א׳: מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה — יצא ; ועיקר זמנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה, שהוא עד סוף שעה אחת עשרה חסר רביע. ובהגהת הרמ״א: ומשערין שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערין אותו לשתים עשרה שעות, והן הנקראות שעות זמניות ; וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות — בשעות אלו משערין (רמב״ם בפירוש המשנה בפרק קמא דברכות).
מפני מה שש שעות ומחצה?
« דתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנוה וזמן שחיטתו מדאורייתא התחלתו אחר שש שעות ומחצה דהיינו חצי שעה אחר חצות היום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) והרמב״ם נתן את המקרה ההיסטורי:
« וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, אָמְרוּ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל מֵאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה יָצָא. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ב) תמצית : התורה מתירה לשחוט את תמיד של בין הערבים משתיטה החמה, חצי שעה אחר חצות ; ומשם השעה המוקדמת ביותר שיש בה מקום לתפלת מנחה — ואין לו ראיה אלא מערב פסח שחל בערב שבת.
מפני מה תשע שעות ומחצה?
« עיקר זמן שחיטה היא מדאורייתא מו׳ שעות ומחצה רק שהיו מקריבין אותו בכל יום מט׳ ומחצה כדי להקריב תחלה קרבנות יחיד שאסורין להקריב אחריה ולכן עיקר זמן המנחה היא מט׳ שעות ומחצה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) והמשנה ברורה שנתה זאת:
« וע״כ עיקר זמן תפלת המנחה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה כנגד התמיד שהיו מקריבין בכל יום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) והרמב״ם הניחו:
« וּלְפִי שֶׁהָיָה הַתָּמִיד קָרֵב בְּכָל יוֹם בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה קְטַנָּה. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ב) תמצית : התמיד היה מתאחר בכל יום כדי להקדים לו קרבנות יחיד, שאין מקריבין אותם אחריו ; ושעתו הרגילה של הקרבן נעשית שעתה הרגילה של התפלה.
מחלוקת שלא כיסה אותה מרן. הבית יוסף קרא תחלה בטור:
« ומדברי רבינו נראה דזמן מנחה לכתחלה הוא מו׳ שעות ומחצה ולמעלה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) ואחר כך ברמב״ם:
« נראה מדבריו שעיקר תקנת זמן תפלת המנחה דלכתחלה היא מט׳ שעות ומחצה ולמעלה וזמן מנחה גדולה שאמרו היינו לומר שאם התפלל תפלת המנחה משהגיע אותה שעה יצא י״ח » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) והט״ז העיר שמרן סתם ולא פירש:
« זה דעת רמב״ם משמע דוקא בדיעבד יצא וכ׳ בית יוסף שמדברי הטור והרא״ש משמע דזמן מנחה לכתחלה הוא מו׳ שעות ומחצה ולמעלה וכאן סתם כרמב״ם » (ט״ז או״ח סימן רל״ג) תמצית : לטור, שש שעות ומחצה פותחות את זמן התפלה ; ולרמב״ם אינן פותחות אלא את הכשרות בדיעבד — וכרמב״ם סתם מרן, שכתב ״יצא״ ולא כתב ״מתפלל״.
אימתי מנחה גדולה לכתחלה.
« ויש מהראשונים שמקילין לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) ובעיקר:
« ועכ״פ אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הצבור ואם ימתין על מ״ק לא יהיה לו מנין לכו״ע מותר להתפלל לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) וערוך השלחן עשה מזה כלל:
« ולפי זה אף לכתחילה יכול להתפלל מנחה גדולה כשצריך לה, כגון שרוצה לאכול וכיוצא בזה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) תמצית : אין העדיפות למנחה קטנה איסור: סעודה, דרך, או מנין שלא יימצא שוב — ומתפלל מוקדם בלא פקפוק.
ומה קודם החצי שעה?
« משמע דמקודם לכן לא יצא אפילו דיעבד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) אבל:
« ויש מאחרונים דס״ל דאף דלכתחלה אסור להתפלל קודם שנשלם החצי שעה שאחר חצות מ״מ בדיעבד שהתפלל בזו החצי שעה לא יתפלל שנית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) תמצית : אין החצי שעה שאחר חצות מדת דרך ארץ בלבד: היא המפרידה בין היום לנטייתו, ואין מתפללין בה מנחה. ובחזרה בדיעבד נחלקו האחרונים.
שעות המשתנות באורכן.
« ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום ואף אם היום ארוך משערינן לי״ב שעות והם נקראים שעות זמניות וכן כל מקום ששערו חכמים בשעות משערינן בשעות אלו » (שו״ע או״ח רל״ג:א) והמשנה ברורה הכלילה:
« היינו כל חשבון השעות הנ״ל בין למנחה גדולה בין למנחה קטנה ופלג המנחה דחשבינן בשעות היום מחלקינן היום בין ארוך בין קצר לי״ב חלקים וכל חלק נקרא שעה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) וערוך השלחן הראה את תוצאתו:
« כלומר כיון דהיום הוא תמיד י״ב שעות, אם כן בחורף שהיום קצר וכשתחלקו לי״ב שעות בעל כורחנו השעות הם קטנות, ולהיפך בקיץ שהיום גדול השעות הם גדולות » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) תמצית : ״תשע שעות ומחצה״ אינן נקראות בשעון: חלק מן היום הן, קצרות בחורף וארוכות בקיץ — ואותו כלל בכל מקום ששיערו חכמים בשעות.
מהיכן מונין את שתים עשרה השעות?
« ושיעור י״ב שעות היום דמשערינן בו יש מחלוקת בין הפוסקים די״א דחשבינן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) והדעה השנייה:
« וי״א דחשבינן הי״ב שעות מנץ החמה עד שקיעתה וממילא לר׳ יהודה אינו מותר להתפלל מנחה רק עד שעה ורביע קודם השקיעה ולרבנן עד השקיעה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) וכבר הביאו המגן אברהם:
« אבל בלבוש ובל״ח כתבו דמשערין מהנץ החמה עד שקיעתה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) וערוך השלחן הכריע לעצמו:
« וחשבון הי״ב שעות מתחיל מנץ החמה עד השקיעה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) תמצית : המונה מעמוד השחר עד צאת הכוכבים מאריך את היום ומאחר את כל שעותיו ; והמונה מהנץ עד השקיעה מקדימן. וההבדל ניכר בעיקר בסוף זמן המנחה.
ב. פלג המנחה ודעבד כמר עבד — סוף הזמן והבחירה
פְּלַג הַמִּנְחָה — חצי המנחה. ואין הכוונה חצי היום אלא חצי המנחה האחרונה. והברייתא נתנה את שיעורו:
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּלַג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ. » (ברכות כ״ו ע״ב) והמשנה ברורה חזרה על החשבון:
« שזמן מנחה קטנה הוא שתי שעות ומחצה [דהלא הוא מט׳ שעות ומחצה עד סוף י״ב שעות] ונמצא דפלג המנחה הוא שעה שלמה ועוד רביע: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ג)
סעיף א׳ (המשך) — ואסיקנא דעבד כמר עבד
ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ואם עושה כר׳ יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה: הגה ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה אין לו להתפלל מנחה אחר כך ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים: (ב״י בשם אהל מועד ורשב״א):
סעיף א׳ (המשך): ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד — ובלבד שיעשה לעולם כאחד מהם. שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ; ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה. ועכשיו שנהגו להתפלל מנחה עד הלילה — אין להתפלל ערבית קודם שקיעת החמה ; ואם בדיעבד התפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה — יצא ; ובשעת הדחק יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה. ובהגהת הרמ״א: ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה — אין לו להתפלל מנחה אחר כך ; ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה, דהיינו צאת הכוכבים (בית יוסף בשם אהל מועד והרשב״א).
שתי דעות וטענה אחת.
« וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב — שֶׁהֲרֵי, תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב. » (ברכות כ״ו ע״ב) ורבי יהודה נתן שיעור לדעתו:
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּלַג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ. » (ברכות כ״ו ע״ב) והטור הביא את שתיהן בשורה אחת:
« וזמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה דברי חכמים רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהוא עד סוף י״א שעות חסר רביע והוא שעה ורביע קודם הלילה » (טור או״ח סימן רל״ג) תמצית : שניהם למדו מאותו תמיד עצמו: רבנן נקטו את הגבול האחרון שעדיין אפשר להקריבו בו, ורבי יהודה את השעה שכבר נגמרה בה הקרבתו.
הגמרא נמנעה מלהכריע.
« אָמַר רַב חִסְדָּא: נֶחְזֵי אֲנַן, מִדְּרַב מְצַלֵּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. » (ברכות כ״ז ע״א) ומיד:
« אַדְּרַבָּה מִדְּרַב הוּנָא וְרַבָּנַן לָא הֲווֹ מְצַלּוּ עַד אוּרְתָּא, שְׁמַע מִינַּהּ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. » (ברכות כ״ז ע״א) ומכאן המסקנא:
« הַשְׁתָּא דְּלָא אִתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, דַּעֲבַד כְּמָר — עֲבַד, וְדַעֲבַד כְּמָר — עֲבַד. » (ברכות כ״ז ע״א) תמצית : שני אמוראים, שני מנהגים הפוכים, ואין ראיה מכרעת — והניחה הגמרא את הבחירה פתוחה ולא הכריחה הכרעה.
מהו ״לעולם כחד מינייהו״.
« ולא נפסק הלכתא בהדיא כחד מינייהו ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו » (טור או״ח סימן רל״ג) והטור נתן את טעמו:
« דכיון דמחשיב אותו יום לענין תפלת המנחה אינו יכול לעשותו לילה לענין תפלת ערבית » (טור או״ח סימן רל״ג) וערוך השלחן פירש את המקובל:
« והסכימו רבותינו דהכי פירושו: שאין הכוונה שפעם יעשה כרבנן ופעם כרבי יהודה, אלא הרשות בידו לנהוג תמיד או כרבנן או כרבי יהודה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) והמשנה ברורה הרחיבה את החיוב אף מיום ליום:
« פ׳ שלא ינהוג פעם כך ופעם כך משום דהוה תרתי דסתרי אפילו למחר ומכ״ש שלא יתפלל ביום אחד מנחה אחר פלג כרבנן וערבית קודם צה״כ: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ו) תמצית : אין הענין חומרא אלא שלא יסתור עצמו: אי אפשר לשעה אחת שתהא יום לענין מנחה ולילה לענין ערבית.
היכן החומרא והיכן הקולא.
« ויש לכל אחד משניהם קולא וחומרא היינו דלענין מנחה דעת ר׳ יהודה אינה אלא לחומרא דאין להתפלל מנחה רק עד פלג המנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ה) ולהפך:
« ולרבנן הוי קולא לענין תפלת המנחה דמתפללין עד הערב וממילא חומרא לענין תפלת הערב דאין להתפלל קודם חשיכה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ה) תמצית : אין אחת מן הדעות ״מחמירה״ סתם: כל אחת מחמירה בצד אחד ומקילה בצד השני, ומשום כך עצמו אי אפשר לערבן.
המנהג הרווח — והסתירה שבו.
« ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) והביאו הבית יוסף בשם רבנו יונה:
« ועכשיו כיון שמנהגינו להתפלל תפלת המנחה אחר פלג המנחה כרבנן אין לנו להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה כר״י אלא לעשות הכל כרבנן » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) והוא עצמו העיד על המנהג בפועל:
« ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אף על פי שמתפללים תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג״כ באותה שעה ואע״ג דהוו תרי קולי דסתרן אהדדי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) והמגן אברהם נתן את הטעם:
« ועכשיו נוהגין להתפלל מנחה ומעריב סמוכין זה לזה כי סוברין כרבנן ומה שמתפללין ערבית קודם הלילה היינו מפני הדוחק שטורח הוא לאסוף הצבור שנית » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) תמצית : קושי אסיפת הצבור פעמיים גרם לסבול את שההגיון אוסר ; והאחרונים ביארוהו, אך לא הציגוהו מעולם כהנהגה ראשונה.
בדיעבד ובשעת הדחק.
« ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) וכבר כתבו הבית יוסף:
« מיהו בדיעבד אם התפלל תפלת ערבית בכוונה לצאת מפלג המנחה ואילך יצא ולא מחייבינן ליה לחזור ולהתפלל » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) והמשנה ברורה גדרה את הקולא:
« ר״ל דאף אם דרכו תמיד להתפלל מנחה אחר פלג מ״מ יכול להתפלל תפלת ערבית ג״כ בזמן הזה ומ״מ אין להקל בזה רק אם עכ״פ באותו היום התפלל מנחה קודם פלג » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) ובעיקר:
« אבל אם באותו היום גופא התפלל מנחה אחר פלג שוב אסור לו להתפלל ערבית קודם הלילה דהוי תרתי דסתרי באותו יום גופא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) ופתחה אותה לצבור:
« אבל צבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם יהיה טורח לקבצם שנית לתפלת ערב ויתבטל תפלת הצבור לגמרי הקילו האחרונים שמותר להתפלל ערבית סמוך למנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) תמצית : הקולא נאמרה במי שדרכו הפוכה ובאותו יום לא סתר כלום ; ולא נאמרה במי שאחז באותו יום עצמו בשני הצדדים.
הגהת הרמ״א וצדה השני.
« ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה אין לו להתפלל מנחה אחר כך ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים » (שו״ע או״ח רל״ג:א) והמשנה ברורה הוציאה מכאן תוצאה כבדה:
« ר״ל אפילו ביום אחר לא יתפלל מנחה אחר פלג כיון דתמיד מחזיק אותו זמן לזמן תפלת הערב אפילו אם בדעתו באותו היום להתפלל מעריב אחר צאת הכוכבים: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יב) ופתחה את פתח שעת הדחק:
« ר״ל דכיון שהוא שעת הדחק מותר לו לכתחלה להתפלל מנחה בשעה שנהג עד היום להתפלל מעריב » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יג) תמצית : מי שעשה את הפלג שעת ערבית שלו — עשה בכך את אותה שעה לילה, ושוב אינו יכול להתפלל בה מנחה, אף ביום אחר.
ועד מתי בדיוק?
« ודע דמש״כ עד הלילה לרבנן לאו דוקא דהא לערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים לכו״ע בכלל בין השמשות הוא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) ולענין הרמ״א:
« לאו דוקא דערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים בודאי בין השמשות הוא לכו״ע ואין להתפלל באותו זמן אלא ר״ל סמוך לזה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) ומכאן ההנהגה הראשונה:
« ולכן לכתחלה צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקיעת החמה דוקא דהיינו שיגמור תפלתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות מלהתפלל אח״כ בצבור » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) והקולא בדיעבד:
« ובדיעבד יוכל לסמוך על דעת המקילים להתפלל אחר שקיעה עד רבע שעה קודם צה״כ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) והגבול המוחלט:
« אכן אם כבר נראו כוכבים כבר עבר זמן מנחה בודאי דזהו סימן ללילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) וערוך השלחן עומד באותו צד:
« ולכן בוודאי יש לחוש לדבריו וליזהר שלא להתפלל מנחה אחר השקיעה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) תמצית : ״עד הלילה״ נאמר בקלות ; ולמעשה משנתכסתה החמה נכנסים בספק, ומשנראה כוכב — כבר עבר זמן המנחה.
אזהרת הגמרא.
« לָיְיטִי עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא אַמַּאן דִּמְצַלֵּי עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. » (ברכות כ״ט ע״ב) שהזכירה המשנה ברורה כאן ממש:
« וכבר אחז״ל במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דלמא מטרפא ליה שעתא: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) וערוך השלחן עשה מזה זעקה:
« ולבד זה יש לצעוק על מנהג מדינתינו שמאחרין תפלת מנחה עד השקיעה ממש » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) קודם שלימד זכות על דורו:
« אך לימוד הזכות הוא דטרדתינו מפרנסתינו גדולה מאוד ד׳ ירחם, ולכן מאחרין. ומכל מקום הירא את דבר ד׳ יתאמץ להתפלל מקודם » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) תמצית : המכוון לרגע האחרון — נטרפת לו השעה ; ואין התוכחה על חיבת דמדומי חמה אלא על הסיכון שבהמתנה.
ג. נטילת ידים לתפלה — הידים שקודם התפלה
נְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה — נטילת ידים לתפלה. אין זו נקיות בעלמא: הרמב״ם מנאה בין הדברים המעכבין את התפלה:
« חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב: » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ד הלכה א) ונתן את צורתה:
« טָהֳרַת יָדַיִם כֵּיצַד. רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ד הלכה ב) והבית יוסף הוציא מכאן את הכלל:
« נראה דסתם ידים פסולות לתפלה עד שיטול » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג)
סעיף ב׳ — אם יש לו מים צריך ליטול ידיו
אם יש לו מים צריך ליטול ידיו כדי להתפלל אע״פ שאינו יודע להן שום לכלוך ולא יברך (וע״ל סי׳ צ״ב סעיף ה׳) הגה ואפי׳ עומד מלמודו יטול ידיו לתפלה (מנהגים) ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול:
סעיף ב׳: אם יש לו מים — צריך ליטול ידיו כדי להתפלל, אף על פי שאינו יודע להן שום לכלוך, ואינו מברך (ועיין לעיל סימן צ״ב סעיף ה׳). ובהגהת הרמ״א: ואפילו עומד מלמודו — יטול ידיו לתפלה (מנהגים). ואם אין לו מים מזומנים — אינו צריך ליטול.
למנחה ולערבית.
« בין לתפילת המנחה בין לתפלת ערבית דמצוה ליטול ידיו לתפלה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:טו) ופעם אחת בלבד אם לא הסיח דעתו:
« ואם נטל ידיו לתפלת המנחה ולא הסיח דעתו משמירתן אין צריך ליטול ידיו לתפלת ערבית: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:טז) תמצית : הסימן מדבר בשעות המנחה, אבל דין הידים בכל תפלה ; והשומר את ידיו בין מנחה לערבית — אינו חוזר ונוטל.
ואף על פי כן — בלא ברכה.
« היינו מה דמבואר שם דאפילו היו ידיו מלוכלכות ונוטל ידיו לתפלה אינו מברך » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יז) וכבר נתן הטור את היוצא מן הכלל:
« ולענין ברכה על הנטילה אין לו לברך אם לא שעשה צרכיו וקנח או קטנים ושפשף אז צריך לברך: » (טור או״ח סימן רל״ג) והבית יוסף הביא את המנהג הרחב יותר:
« ושם כתבתי שי״א שאפילו עשה צרכיו ורוצה להתפלל לא יברך על נט״י וכן נהגו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) תמצית : אין חובת הנטילה וחובת הברכה כרוכות זו בזו: כאן נוטל מפני שהתפלה תובעת, ואינו מברך לפי שאין נטילה זו כנטילת שחרית.
ואפילו העומד מלמודו.
« ואפי׳ עומד מלמודו יטול ידיו לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) וטעמו במשנה ברורה:
« ר״ל דמסתמא לא נגע באמצע הלימוד במקום מטונף אפ״ה מצוה ליטול בשביל התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) והמגן אברהם נתן את ההפך:
« ומ״מ נ״ל דאם נטל ידיו לתפלה אף על פי שהפסיק אח״כ בלימודו כגון בזמן שדורשין א״צ ליטול שנית » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) והמשנה ברורה העתיקה זאת, עם מעשה שבשבת:
« וכתב המ״א דמ״מ אם נטל לתפלה והפסיק בלימוד א״צ ליטול שנית ובשבת שמפסיקין במכירת המצות צריכין ליטול שנית לתפלת המוסף אא״כ לא הסיח דעתו משמירת ידיו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) וסיימה במנהג:
« והא״ר כתב דכ״ז שהם בבה״מ מן הסתם אין כאן היסח הדעת וכן המנהג: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) תמצית : אין הלימוד מלכלך את הידים, אבל אינו במקום שמירה: הנטילה נדרשת לצורך התפלה ולא מפני לכלוך. ולהפך — הנוטל לתפלה ולמד בינתיים אינו חוזר ונוטל.
נטילה שנטל לאכילה אינה עולה.
« ואפילו נטל ידיו לאכילה ואכל ולא הסיח דעתו צריך נטילה לתפלה שאין נטילתו לאכילה עולה לתפלה אבל נטילת שחרית שנטל כשקם ממטתו ולא הסיח דעתו עולה לו לתפלה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יט) וערוך השלחן אמר זאת לשני הצדדים:
« וכן אם עמד מאכילתו - צריך ליטול ידיו, אבל הנוטל ידיו לתפ(י)לה, אף על פי שלמד קודם התפ(י)לה - אין צריך אחר כך ליטול ידיו. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) תמצית : העיקר כוונת הנטילה: של שחרית שנטל בקומו — עולה לתפלה ; ושל אכילה — אינה עולה.
ואם אין מים מזומנים.
« ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) והמשנה ברורה אמרה מה יעשה — והיכן כלה הקולא:
« אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי. וכ״ז בסתם ידים אבל אם נגע ידיו במקום מטונף או עשה צרכיו צריך לחזור אחר מים אף בתפלת מנחה ומעריב וכמו בתפלת שחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:כ) וערוך השלחן ביאר מפני מה הקילו כאן יותר מבסימן צ״ב:
« ואפשר דבמנחה הקילו בכל גווני כשאין לו מים מוכן לפניו » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) והוסיף הערה מבית הכנסת:
« וכן הבא לבית הכנסת להתפלל ונטל ידיו, אף על פי שהשהה הרבה בבית הכנסת, כיון שלא יצא מבית הכנסת - אין צריך נטילה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) תמצית : אין סתם ידים שוות לרדוף אחר מים: מנקן בכל מידי דמנקי. אבל ידים שנגעו במקום מטונף — כן.
המחלוקת שהכריע בה מרן בסתם.
« וכשיבא להתפלל כתב רב עמרם שנוטל ידיו » (טור או״ח סימן רל״ג) והטור הביא את דחיית התוספות:
« והתוספות כתבו שאין לו להעביר זמן התפלה כדי ליטול ידיו במים ואם אין ידיו נקיות יקנחם בעפר או בצרור וכן לאחריו א״צ לחזור כלל כדי ליטלם אפילו אם יש לו זמן » (טור או״ח סימן רל״ג) והבית יוסף שקל את שתיהן:
« ומתוך מ״ש כאן רבינו בשמם נראה שכל שאינו מעביר זמן התפלה מצוה לחזר אחר המים כדרך שמחזירין אחר שאר מצות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) והט״ז קרא את הכרעת מרן:
« משמע שפוסק כדברי התוס׳ שמביא הטור דאין הנטילה לתפלה אלא מצד מצוה לחוד כדרך שאר מצוה » (ט״ז או״ח סימן רל״ג) ויש להשוות למה שכתב מרן בסימן צ״ב:
« צריך לרחוץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם עד פרסה » (שו״ע או״ח צ״ב:ד) תמצית : האם ילך ארבעה מילין אחר המים כדרך שהולכין אחר מצוה, או שמא התפלה קודמת? סימננו משיב: במנחה — המים שבידו, ולא יותר.
הסימן במשפט אחד: שתי התחלות למנחה — אחת שיוצא בה משש שעות ומחצה, ואחת שהיא עיקר זמנה מתשע ומחצה — וסוף שלא הכריעה בו הגמרא ; והבוחר יעמוד בבחירתו לעולם, וימדוד שעותיו לפי אורך היום, ויטול ידיו קודם שיתחיל.
מקרים מעשיים
מקרה א׳ — השעה אחת בצהריים ואני יוצא לדרך
המקרה: יודע אני שלא אוכל להתפלל אחר כך. האתפלל מנחה עכשיו, אף שעדיין לא הגיעו תשע שעות ומחצה?
ההנהגה: מרן פותח את השער מן החצי שעה שאחר חצות:
« מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה יצא » (שו״ע או״ח רל״ג:א) והמשנה ברורה לא הסתפקה בדיעבד:
« ועכ״פ אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הצבור ואם ימתין על מ״ק לא יהיה לו מנין לכו״ע מותר להתפלל לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) וערוך השלחן עשה מזה הנהגה רגילה:
« ולפי זה אף לכתחילה יכול להתפלל מנחה גדולה כשצריך לה, כגון שרוצה לאכול וכיוצא בזה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) ובלבד שתעבור תחלה החצי שעה:
« משמע דמקודם לכן לא יצא אפילו דיעבד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) תמצית : צורך אמיתי — דרך, סעודה או מנין — די בו להקדים למנחה גדולה ; ומה שאי אפשר הוא להתפלל קודם שתתחיל החמה לנטות. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ב׳ — המנין מתפלל מנחה וערבית סמוכות קודם הלילה
המקרה: מתפללין אנו מנחה סמוך לשקיעה, ומיד אחריה ערבית, קודם צאת הכוכבים. ואין זו סתירה?
ההנהגה: הקושי אמיתי, ומרן קורא לו בשמו:
« ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) וכבר העיד הבית יוסף על המנהג ההפוך:
« ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אף על פי שמתפללים תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג״כ באותה שעה ואע״ג דהוו תרי קולי דסתרן אהדדי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) והביא לימוד זכות עליו:
« שעכשיו שנהגו ע״י הדחק שעושים פעמים כר״י ופעמים כרבנן ש״ד דלא גרע מהשכים לצאת לדרך שמקדים וקורא » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) והמשנה ברורה סבלה את מקרה הצבור:
« אבל צבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם יהיה טורח לקבצם שנית לתפלת ערב ויתבטל תפלת הצבור לגמרי הקילו האחרונים שמותר להתפלל ערבית סמוך למנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) וערוך השלחן העמיד את הקושי:
« מיהו נראה דאם ביום אחד יתפלל מנחה וערבית בפלג המחנה - לא יצא, דהוי תרתי דסתרי ביום אחד. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) תמצית : אין הפוסקים מכחישים את הסתירה: שוקלים הם כנגדה את ביטול תפלת הצבור. ובמקום שאפשר להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים — כך עושין. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ג׳ — במקום העבודה, בלא ברז קרוב, בשעת המנחה
המקרה: רוצה אני להתפלל מנחה, ואין ידי מלוכלכות, ואין מים בקרבת מקום. האלך לחפש?
ההנהגה: סעיף ב׳ משיב בפירוש:
« ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) והמשנה ברורה אמרה מה יעשה תחתיה:
« אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי. וכ״ז בסתם ידים אבל אם נגע ידיו במקום מטונף או עשה צרכיו צריך לחזור אחר מים אף בתפלת מנחה ומעריב וכמו בתפלת שחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:כ) וערוך השלחן ביאר את הקולא:
« ואפשר דבמנחה הקילו בכל גווני כשאין לו מים מוכן לפניו » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) ואם המים לפניו — אין נפטר מהן:
« אם יש לו מים צריך ליטול ידיו כדי להתפלל אע״פ שאינו יודע להן שום לכלוך ולא יברך » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) ומרן עצמו הפנה לסימן צ״ב:
« רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו צריכים נטילה לתפלה אם יש לו מים אף ע״פ שאינו יודע להם שום לכלוך ולא יברך » (שו״ע או״ח צ״ב:ה) תמצית : אין הדין מחייב לעזוב את מקומו ולחפש מים ; מחייב הוא שלא להזניחם כשהם מזומנים, וחוזר לחומרתו אם נגעו הידים במקום מטונף. ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
שאלות להבנה:
- מפני מה מתחיל זמן המנחה בשש שעות ומחצה, ומפני מה עיקר זמנה בתשע ומחצה (מ״ב רל״ג:א)?
- מהו פלג המנחה, וכיצד מחשבין אותו (מ״ב רל״ג:ג)?
- מה בדיוק אוסר הכלל ״לעולם כחד מינייהו״, ומפני מה (מ״ב רל״ג:ו)?
- לדעת המשנה ברורה, עד איזו שעה יש לגמור את המנחה לכתחלה (מ״ב רל״ג:יד)?
- מפני מה נוטלין ידים קודם המנחה בלא ברכה, ומה יעשה כשאין לו מים (שו״ע או״ח רל״ג:ב)?
להרחיב ולהעמיק
אם רצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — מחלוקת הטור והרמב״ם בעיקר הזמן ; גדר דעבד כמר עבד ; שיטת ערוך השלחן בסוגיא
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : דף-מעבר — אדמו״ר הזקן לא כתב סימן זה בשולחן ערוך שלו ; הפניה לרמות 1-3 ולסידורו