✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION

Siman רל״ג · À quelle heure se prie Minha ?

זמן תפלת המנחה — מנחה גדולה et מנחה קטנה, פלג המנחה, la règle דעבד כמר עבד, les שעות זמניות, et la נטילת ידים
סימן רל״ג · ב׳ סעיפים
זמן תפלת המנחה
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦

Le siman précédent gardait Minha de tout ce qui pouvait la faire manquer ; celui-ci dit enfin quand elle se prie. Deux séifim, trois bornes d’heure, une exigence de cohérence et un geste de propreté : à partir de quand la prière a-t-elle une heure, et jusqu’où cette heure s’étend-elle ? Texte hébreu, traduction française et explication des ב׳ seifim, avec une section de cas pratiques.

Sujet : Le temps de la prière de Minha — מנחה גדולה, מנחה קטנה, פלג המנחה, דעבד כמר עבד, שעות זמניות, נטילת ידים
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ג · ב׳ סעיפים

Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

Une prière n’a pas seulement un texte : elle a une heure, et cette heure vient de l’autel. Minha répond au tamid du soir — égorgé dès six heures et demie selon la Tora, offert en fait à neuf heures et demie chaque jour. De là les deux Minha : celle qui acquitte, et celle qui est propre. Sa fin, elle, n’a jamais été tranchée : la nuit pour les Sages, le plag pour Rabbi Yehouda — chacun choisit, mais nul ne prend les deux. Et avant de prier, on se lave les mains. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.

📑 Plan de l’étude

A. מנחה גדולה ומנחה קטנה (séif 1) — les deux heures de Minha, et pourquoi ce sont celles-là
B. פלג המנחה ודעבד כמר עבד (séif 1) — la fin du temps, le choix, et la cohérence qu’il impose
C. נטילת ידים לתפלה (séif 2) — les mains lavées, sans bénédiction, et ce qu’on fait sans eau
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension

A. מנחה גדולה ומנחה קטנה — les deux heures de Minha

מִנְחָה גְּדוֹלָה — la grande Minha. Le nom ne dit pas la dignité mais l’étendue : c’est la plage la plus large, celle qui commence tôt. Sa source est une baraïta : « וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה גְדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. » (ברכות כ״ו ע״ב) Et pourquoi la prière suit-elle ces heures ? Parce qu’elle a été instituée en face des sacrifices quotidiens : « רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. » (ברכות כ״ו ע״ב)

Séif 1 (première partie) — מי שהתפלל … ועיקר זמנה

מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה יצא ועיקר זמנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י״א שעות חסר רביע: הגה ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום ואף אם היום ארוך משערינן לי״ב שעות והם נקראים שעות זמניות וכן כל מקום ששערו חכמים בשעות משערינן בשעות אלו (רמב״ם בפי׳ המשנה בפ״ק דברכות)
Séif 1 : celui qui a prié la prière de Minha après six heures et demie et au-delà s’est acquitté ; et son temps propre est à partir de neuf heures et demie et au-delà, jusqu’à la nuit selon les Sages — et selon Rabbi Yehouda, jusqu’au plag haMinha, c’est-à-dire jusqu’à la fin de la onzième heure moins un quart. Glose du Rama : et nous mesurons ces heures selon ce qu’est le jour ; et même si le jour est long, nous le divisons en douze heures — on les appelle “heures proportionnelles” ; et de même partout où les Sages ont mesuré en heures, c’est en ces heures-là que nous mesurons (Rambam, dans son commentaire de la Michna, au premier chapitre de Berakhot).
Pourquoi six heures et demie ? « דתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנוה וזמן שחיטתו מדאורייתא התחלתו אחר שש שעות ומחצה דהיינו חצי שעה אחר חצות היום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) Le Rambam en donne le cas d’espèce historique : « וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, אָמְרוּ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל מֵאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה יָצָא. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ב) résumé : la Tora permet d’égorger le tamid du soir dès que le soleil décline, une demi-heure après midi ; c’est donc l’heure la plus précoce où une prière du soir peut avoir un sens — et l’on n’en a la preuve que d’une veille de Pessah tombant un vendredi.
Pourquoi neuf heures et demie ? « עיקר זמן שחיטה היא מדאורייתא מו׳ שעות ומחצה רק שהיו מקריבין אותו בכל יום מט׳ ומחצה כדי להקריב תחלה קרבנות יחיד שאסורין להקריב אחריה ולכן עיקר זמן המנחה היא מט׳ שעות ומחצה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) La Michna Beroura le redit : « וע״כ עיקר זמן תפלת המנחה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה כנגד התמיד שהיו מקריבין בכל יום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) et le Rambam l’avait posé : « וּלְפִי שֶׁהָיָה הַתָּמִיד קָרֵב בְּכָל יוֹם בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה קְטַנָּה. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ב) résumé : le tamid était retardé chaque jour pour laisser passer d’abord les offrandes des particuliers, qu’on ne peut plus offrir après lui ; l’heure ordinaire du sacrifice devient l’heure ordinaire de la prière.
Un désaccord que le Mehaber n’a pas caché. Le Beit Yossef lit d’abord le Tour : « ומדברי רבינו נראה דזמן מנחה לכתחלה הוא מו׳ שעות ומחצה ולמעלה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) puis le Rambam : « נראה מדבריו שעיקר תקנת זמן תפלת המנחה דלכתחלה היא מט׳ שעות ומחצה ולמעלה וזמן מנחה גדולה שאמרו היינו לומר שאם התפלל תפלת המנחה משהגיע אותה שעה יצא י״ח » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) et le Taz relève que le Mehaber a tranché sans le dire : « זה דעת רמב״ם משמע דוקא בדיעבד יצא וכ׳ בית יוסף שמדברי הטור והרא״ש משמע דזמן מנחה לכתחלה הוא מו׳ שעות ומחצה ולמעלה וכאן סתם כרמב״ם » (ט״ז או״ח סימן רל״ג) résumé : pour le Tour, six heures et demie ouvrent le temps de la prière ; pour le Rambam, elles n’ouvrent que la validité — et c’est le Rambam que le Mehaber a suivi, en écrivant “il s’est acquitté” et non “il prie”.
Quand Minha Guedola est bonne d’emblée. « ויש מהראשונים שמקילין לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) et surtout : « ועכ״פ אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הצבור ואם ימתין על מ״ק לא יהיה לו מנין לכו״ע מותר להתפלל לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) L’Aroukh haChoulhan en fait une règle : « ולפי זה אף לכתחילה יכול להתפלל מנחה גדולה כשצריך לה, כגון שרוצה לאכול וכיוצא בזה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) résumé : la préférence pour Minha Ketana n’est pas un interdit : un repas, un voyage, un minyan qui ne se retrouvera pas — et l’on prie tôt sans arrière-pensée.
Et avant la demi-heure ? « משמע דמקודם לכן לא יצא אפילו דיעבד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) mais : « ויש מאחרונים דס״ל דאף דלכתחלה אסור להתפלל קודם שנשלם החצי שעה שאחר חצות מ״מ בדיעבד שהתפלל בזו החצי שעה לא יתפלל שנית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) résumé : la demi-heure qui suit midi n’est pas une marge de politesse : elle sépare le jour de son déclin, et l’on n’y prie pas Minha. Sur la répétition a posteriori, les Aharonim se partagent.
Des heures qui changent de longueur. « ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום ואף אם היום ארוך משערינן לי״ב שעות והם נקראים שעות זמניות וכן כל מקום ששערו חכמים בשעות משערינן בשעות אלו » (שו״ע או״ח רל״ג:א) La Michna Beroura généralise : « היינו כל חשבון השעות הנ״ל בין למנחה גדולה בין למנחה קטנה ופלג המנחה דחשבינן בשעות היום מחלקינן היום בין ארוך בין קצר לי״ב חלקים וכל חלק נקרא שעה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) et l’Aroukh haChoulhan en montre l’effet : « כלומר כיון דהיום הוא תמיד י״ב שעות, אם כן בחורף שהיום קצר וכשתחלקו לי״ב שעות בעל כורחנו השעות הם קטנות, ולהיפך בקיץ שהיום גדול השעות הם גדולות » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) résumé : “neuf heures et demie” ne se lit pas sur une montre : c’est une fraction du jour, courte en hiver et longue en été — et la même règle vaut partout où les Sages ont compté en heures.
D’où compte-t-on les douze heures ? « ושיעור י״ב שעות היום דמשערינן בו יש מחלוקת בין הפוסקים די״א דחשבינן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) et l’autre avis : « וי״א דחשבינן הי״ב שעות מנץ החמה עד שקיעתה וממילא לר׳ יהודה אינו מותר להתפלל מנחה רק עד שעה ורביע קודם השקיעה ולרבנן עד השקיעה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) Le Magen Avraham l’avait déjà rapporté : « אבל בלבוש ובל״ח כתבו דמשערין מהנץ החמה עד שקיעתה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) et l’Aroukh haChoulhan tranche pour lui-même : « וחשבון הי״ב שעות מתחיל מנץ החמה עד השקיעה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) résumé : compter de l’aube au sortir des étoiles allonge le jour et repousse toutes ses heures ; compter du lever au coucher du soleil les avance. La différence se voit surtout à la fin de Minha.

B. פלג המנחה ודעבד כמר עבד — la fin du temps, et le choix

פְּלַג הַמִּנְחָה — la moitié de la Minha. Il ne s’agit pas de la moitié du jour mais de la moitié de la dernière Minha. La baraïta le chiffre : « רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּלַג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ. » (ברכות כ״ו ע״ב) et la Michna Beroura refait le calcul : « שזמן מנחה קטנה הוא שתי שעות ומחצה [דהלא הוא מט׳ שעות ומחצה עד סוף י״ב שעות] ונמצא דפלג המנחה הוא שעה שלמה ועוד רביע: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ג)

Séif 1 (suite) — ואסיקנא דעבד כמר עבד

ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ואם עושה כר׳ יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה: הגה ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה אין לו להתפלל מנחה אחר כך ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים: (ב״י בשם אהל מועד ורשב״א):
Séif 1 (suite) : et nous avons conclu que celui qui a fait comme ce maître a bien fait, et que celui qui a fait comme l’autre maître a bien fait — à condition qu’il fasse toujours comme l’un des deux. Car s’il fait comme les Sages et prie Minha jusqu’à la nuit, il ne peut plus prier Arvit à partir du plag haMinha ; et s’il fait comme Rabbi Yehouda et prie Arvit à partir du plag haMinha, il doit prendre garde de ne pas prier Minha à cette heure-là. Et maintenant que l’usage s’est établi de prier Minha jusqu’à la nuit, on ne doit pas prier Arvit avant le coucher du soleil ; et si, a posteriori, il a prié Arvit à partir du plag haMinha, il s’est acquitté ; et dans la contrainte, il peut prier Arvit à partir du plag haMinha. Glose du Rama : et pour nous, dans ces pays où l’usage est de prier Arvit à partir du plag haMinha, il ne doit pas prier Minha après cela ; et a posteriori, ou dans la contrainte, il s’est acquitté s’il prie Minha jusqu’à la nuit, c’est-à-dire la sortie des étoiles (Beit Yossef au nom du Ohel Moëd et du Rachba).
Deux avis, et un même argument. « וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב — שֶׁהֲרֵי, תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב. » (ברכות כ״ו ע״ב) et Rabbi Yehouda chiffre son avis : « רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּלַג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ. » (ברכות כ״ו ע״ב) Le Tour rapporte les deux en une ligne : « וזמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה דברי חכמים רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהוא עד סוף י״א שעות חסר רביע והוא שעה ורביע קודם הלילה » (טור או״ח סימן רל״ג) résumé : les deux tirent leur preuve du même tamid : les Sages retiennent la limite extrême où l’on pouvait encore l’offrir, Rabbi Yehouda l’heure où l’on avait fini de l’offrir.
Le Talmud refuse de trancher. « אָמַר רַב חִסְדָּא: נֶחְזֵי אֲנַן, מִדְּרַב מְצַלֵּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. » (ברכות כ״ז ע״א) mais aussitôt : « אַדְּרַבָּה מִדְּרַב הוּנָא וְרַבָּנַן לָא הֲווֹ מְצַלּוּ עַד אוּרְתָּא, שְׁמַע מִינַּהּ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. » (ברכות כ״ז ע״א) d’où la conclusion : « הַשְׁתָּא דְּלָא אִתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, דַּעֲבַד כְּמָר — עֲבַד, וְדַעֲבַד כְּמָר — עֲבַד. » (ברכות כ״ז ע״א) résumé : deux maîtres, deux pratiques opposées, aucune preuve décisive — et le Talmud laisse le choix ouvert plutôt que de forcer une décision.
Ce que “toujours comme l’un des deux” veut dire. « ולא נפסק הלכתא בהדיא כחד מינייהו ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו » (טור או״ח סימן רל״ג) et le Tour en donne la logique : « דכיון דמחשיב אותו יום לענין תפלת המנחה אינו יכול לעשותו לילה לענין תפלת ערבית » (טור או״ח סימן רל״ג) L’Aroukh haChoulhan précise le sens reçu : « והסכימו רבותינו דהכי פירושו: שאין הכוונה שפעם יעשה כרבנן ופעם כרבי יהודה, אלא הרשות בידו לנהוג תמיד או כרבנן או כרבי יהודה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) et la Michna Beroura étend la contrainte d’un jour à l’autre : « פ׳ שלא ינהוג פעם כך ופעם כך משום דהוה תרתי דסתרי אפילו למחר ומכ״ש שלא יתפלל ביום אחד מנחה אחר פלג כרבנן וערבית קודם צה״כ: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ו) résumé : l’enjeu n’est pas la sévérité mais la non-contradiction : une même heure ne peut pas être jour pour Minha et nuit pour Arvit.
Où est la rigueur, où est l’allègement. « ויש לכל אחד משניהם קולא וחומרא היינו דלענין מנחה דעת ר׳ יהודה אינה אלא לחומרא דאין להתפלל מנחה רק עד פלג המנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ה) et à l’inverse : « ולרבנן הוי קולא לענין תפלת המנחה דמתפללין עד הערב וממילא חומרא לענין תפלת הערב דאין להתפלל קודם חשיכה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ה) résumé : aucun des deux avis n’est simplement “strict” : chacun est strict d’un côté et large de l’autre, et c’est précisément pour cela qu’on ne peut pas les mélanger.
L’usage reçu — et la contradiction qu’il porte. « ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) Le Beit Yossef l’avait rapporté au nom de Rabbenou Yona : « ועכשיו כיון שמנהגינו להתפלל תפלת המנחה אחר פלג המנחה כרבנן אין לנו להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה כר״י אלא לעשות הכל כרבנן » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) mais il constate l’usage réel : « ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אף על פי שמתפללים תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג״כ באותה שעה ואע״ג דהוו תרי קולי דסתרן אהדדי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) et le Magen Avraham en donne le motif : « ועכשיו נוהגין להתפלל מנחה ומעריב סמוכין זה לזה כי סוברין כרבנן ומה שמתפללין ערבית קודם הלילה היינו מפני הדוחק שטורח הוא לאסוף הצבור שנית » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) résumé : la difficulté de rassembler deux fois un minyan a fait tolérer ce que la logique interdit ; les Aharonim l’expliquent, mais ne le présentent jamais comme la conduite première.
A posteriori, et dans la contrainte. « ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) Le Beit Yossef l’avait déjà écrit : « מיהו בדיעבד אם התפלל תפלת ערבית בכוונה לצאת מפלג המנחה ואילך יצא ולא מחייבינן ליה לחזור ולהתפלל » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) La Michna Beroura borne l’allègement : « ר״ל דאף אם דרכו תמיד להתפלל מנחה אחר פלג מ״מ יכול להתפלל תפלת ערבית ג״כ בזמן הזה ומ״מ אין להקל בזה רק אם עכ״פ באותו היום התפלל מנחה קודם פלג » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) et surtout : « אבל אם באותו היום גופא התפלל מנחה אחר פלג שוב אסור לו להתפלל ערבית קודם הלילה דהוי תרתי דסתרי באותו יום גופא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) mais elle l’ouvre pour la communauté : « אבל צבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם יהיה טורח לקבצם שנית לתפלת ערב ויתבטל תפלת הצבור לגמרי הקילו האחרונים שמותר להתפלל ערבית סמוך למנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) résumé : l’allègement vise l’homme dont l’habitude est l’inverse et qui, ce jour-là, n’a rien contredit ; il ne vise pas celui qui, le même jour, aurait tenu les deux bouts.
La glose du Rama, et son revers. « ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה אין לו להתפלל מנחה אחר כך ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים » (שו״ע או״ח רל״ג:א) La Michna Beroura en tire une conséquence lourde : « ר״ל אפילו ביום אחר לא יתפלל מנחה אחר פלג כיון דתמיד מחזיק אותו זמן לזמן תפלת הערב אפילו אם בדעתו באותו היום להתפלל מעריב אחר צאת הכוכבים: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יב) et ouvre la porte de la contrainte : « ר״ל דכיון שהוא שעת הדחק מותר לו לכתחלה להתפלל מנחה בשעה שנהג עד היום להתפלל מעריב » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יג) résumé : celui qui a fait du plag son heure d’Arvit a, par là même, fait de cette heure la nuit — il ne peut plus y prier Minha, même un autre jour.
Jusqu’à quand, exactement ? « ודע דמש״כ עד הלילה לרבנן לאו דוקא דהא לערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים לכו״ע בכלל בין השמשות הוא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) et pour le Rama : « לאו דוקא דערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים בודאי בין השמשות הוא לכו״ע ואין להתפלל באותו זמן אלא ר״ל סמוך לזה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) d’où la conduite première : « ולכן לכתחלה צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקיעת החמה דוקא דהיינו שיגמור תפלתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות מלהתפלל אח״כ בצבור » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) l’allègement a posteriori : « ובדיעבד יוכל לסמוך על דעת המקילים להתפלל אחר שקיעה עד רבע שעה קודם צה״כ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) et la limite absolue : « אכן אם כבר נראו כוכבים כבר עבר זמן מנחה בודאי דזהו סימן ללילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) L’Aroukh haChoulhan est du même côté : « ולכן בוודאי יש לחוש לדבריו וליזהר שלא להתפלל מנחה אחר השקיעה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) résumé : “jusqu’à la nuit” se dit vite ; en fait, dès que le soleil disparaît on entre dans le doute, et dès qu’une étoile paraît le temps de Minha est passé.
L’avertissement du Talmud. « לָיְיטִי עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא אַמַּאן דִּמְצַלֵּי עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. » (ברכות כ״ט ע״ב) que la Michna Beroura rappelle ici même : « וכבר אחז״ל במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דלמא מטרפא ליה שעתא: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) et l’Aroukh haChoulhan en fait un cri : « ולבד זה יש לצעוק על מנהג מדינתינו שמאחרין תפלת מנחה עד השקיעה ממש » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) avant de plaider pour sa génération : « אך לימוד הזכות הוא דטרדתינו מפרנסתינו גדולה מאוד ד׳ ירחם, ולכן מאחרין. ומכל מקום הירא את דבר ד׳ יתאמץ להתפלל מקודם » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) résumé : celui qui vise le dernier instant se fait prendre par l’heure ; le reproche ne porte pas sur la ferveur du crépuscule mais sur le risque qu’on prend à l’attendre.

C. נטילת ידים לתפלה — les mains avant la prière

נְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה — se laver les mains pour la prière. Ce n’est pas la propreté ordinaire : le Rambam en fait l’une des conditions de la prière elle-même : « חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב: » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ד הלכה א) et il en donne la forme : « טָהֳרַת יָדַיִם כֵּיצַד. רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ד הלכה ב) Le Beit Yossef en tire la règle générale : « נראה דסתם ידים פסולות לתפלה עד שיטול » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג)

Séif 2 — אם יש לו מים צריך ליטול ידיו

אם יש לו מים צריך ליטול ידיו כדי להתפלל אע״פ שאינו יודע להן שום לכלוך ולא יברך (וע״ל סי׳ צ״ב סעיף ה׳) הגה ואפי׳ עומד מלמודו יטול ידיו לתפלה (מנהגים) ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול:
Séif 2 : s’il a de l’eau, il doit se laver les mains pour prier, même s’il ne leur connaît aucune souillure — et il ne dit pas de bénédiction (et voir plus haut siman 92, séif 5). Glose du Rama : et même s’il se lève de son étude, qu’il se lave les mains pour la prière (Minhaguim). Et s’il n’a pas d’eau à portée, il n’a pas besoin de se laver.
Pour Minha, et pour Arvit. « בין לתפילת המנחה בין לתפלת ערבית דמצוה ליטול ידיו לתפלה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:טו) mais une seule fois si l’attention ne s’est pas relâchée : « ואם נטל ידיו לתפלת המנחה ולא הסיח דעתו משמירתן אין צריך ליטול ידיו לתפלת ערבית: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:טז) résumé : le siman parle des heures de Minha, mais la règle des mains vaut pour toute prière ; celui qui reste attentif à ses mains entre Minha et Arvit ne recommence pas.
Et pourtant, pas de bénédiction. « היינו מה דמבואר שם דאפילו היו ידיו מלוכלכות ונוטל ידיו לתפלה אינו מברך » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יז) Le Tour en donnait déjà l’exception : « ולענין ברכה על הנטילה אין לו לברך אם לא שעשה צרכיו וקנח או קטנים ושפשף אז צריך לברך: » (טור או״ח סימן רל״ג) mais le Beit Yossef rapporte l’usage plus large : « ושם כתבתי שי״א שאפילו עשה צרכיו ורוצה להתפלל לא יברך על נט״י וכן נהגו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) résumé : l’obligation de laver et l’obligation de bénir ne vont pas ensemble : ici l’on lave parce que la prière l’exige, et l’on ne bénit pas parce que ce lavage n’est pas celui du matin.
Même en se levant de son étude. « ואפי׳ עומד מלמודו יטול ידיו לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) dont la Michna Beroura donne la raison : « ר״ל דמסתמא לא נגע באמצע הלימוד במקום מטונף אפ״ה מצוה ליטול בשביל התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) Le Magen Avraham pose la réciproque : « ומ״מ נ״ל דאם נטל ידיו לתפלה אף על פי שהפסיק אח״כ בלימודו כגון בזמן שדורשין א״צ ליטול שנית » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) et la Michna Beroura la reprend, avec un cas de Chabbat : « וכתב המ״א דמ״מ אם נטל לתפלה והפסיק בלימוד א״צ ליטול שנית ובשבת שמפסיקין במכירת המצות צריכין ליטול שנית לתפלת המוסף אא״כ לא הסיח דעתו משמירת ידיו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) avant de conclure sur l’usage : « והא״ר כתב דכ״ז שהם בבה״מ מן הסתם אין כאן היסח הדעת וכן המנהג: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) résumé : l’étude ne salit pas les mains, mais elle n’en tient pas lieu de garde : le lavage est demandé pour la prière, non contre une saleté. En sens inverse, qui a lavé pour prier ne relave pas parce qu’il a étudié entre-temps.
Une netila faite pour manger ne vaut pas. « ואפילו נטל ידיו לאכילה ואכל ולא הסיח דעתו צריך נטילה לתפלה שאין נטילתו לאכילה עולה לתפלה אבל נטילת שחרית שנטל כשקם ממטתו ולא הסיח דעתו עולה לו לתפלה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יט) L’Aroukh haChoulhan dit la même chose dans les deux sens : « וכן אם עמד מאכילתו - צריך ליטול ידיו, אבל הנוטל ידיו לתפ(י)לה, אף על פי שלמד קודם התפ(י)לה - אין צריך אחר כך ליטול ידיו. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) résumé : ce qui compte est l’intention du lavage : celui du matin, fait au lever, vaut pour la prière ; celui du repas, non.
S’il n’y a pas d’eau à portée. « ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) La Michna Beroura dit ce qu’on fait alors — et où l’allègement s’arrête : « אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי. וכ״ז בסתם ידים אבל אם נגע ידיו במקום מטונף או עשה צרכיו צריך לחזור אחר מים אף בתפלת מנחה ומעריב וכמו בתפלת שחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:כ) L’Aroukh haChoulhan explique pourquoi ce siman est plus large que le siman 92 : « ואפשר דבמנחה הקילו בכל גווני כשאין לו מים מוכן לפניו » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) et il ajoute une observation de synagogue : « וכן הבא לבית הכנסת להתפלל ונטל ידיו, אף על פי שהשהה הרבה בבית הכנסת, כיון שלא יצא מבית הכנסת - אין צריך נטילה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) résumé : des mains ordinaires ne valent pas qu’on coure après de l’eau : on les nettoie de ce qu’on a. Des mains vraiment souillées, si.
Le débat que le Mehaber a tranché sans le dire. « וכשיבא להתפלל כתב רב עמרם שנוטל ידיו » (טור או״ח סימן רל״ג) mais le Tour rapporte l’objection des Tossafot : « והתוספות כתבו שאין לו להעביר זמן התפלה כדי ליטול ידיו במים ואם אין ידיו נקיות יקנחם בעפר או בצרור וכן לאחריו א״צ לחזור כלל כדי ליטלם אפילו אם יש לו זמן » (טור או״ח סימן רל״ג) Le Beit Yossef pèse les deux : « ומתוך מ״ש כאן רבינו בשמם נראה שכל שאינו מעביר זמן התפלה מצוה לחזר אחר המים כדרך שמחזירין אחר שאר מצות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) et le Taz lit la décision du Mehaber : « משמע שפוסק כדברי התוס׳ שמביא הטור דאין הנטילה לתפלה אלא מצד מצוה לחוד כדרך שאר מצוה » (ט״ז או״ח סימן רל״ג) à comparer avec ce que le Mehaber avait écrit au siman 92 : « צריך לרחוץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם עד פרסה » (שו״ע או״ח צ״ב:ד) résumé : faut-il marcher quatre milles pour trouver de l’eau, comme on marche pour une mitsva, ou bien la prière passe-t-elle avant ? Notre siman répond : à Minha, l’eau qu’on a — et rien de plus.
Le siman en une phrase : Minha a deux commencements — l’un qui acquitte dès six heures et demie, l’autre qui est son heure propre à neuf heures et demie — et une fin que le Talmud n’a pas tranchée ; celui qui choisit doit s’y tenir toujours, mesurer ses heures sur la longueur du jour, et se laver les mains avant de commencer.

Cas pratiques

Cas 1 — Il est treize heures et je pars en déplacement

Situation : Je sais que je ne pourrai pas prier plus tard. Puis-je prier Minha maintenant, bien qu’il ne soit pas encore neuf heures et demie ?
Conduite : Le Mehaber ouvre la porte dès la demi-heure d’après midi : « מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה יצא » (שו״ע או״ח רל״ג:א) et la Michna Beroura ne se contente pas du bedieved : « ועכ״פ אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הצבור ואם ימתין על מ״ק לא יהיה לו מנין לכו״ע מותר להתפלל לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) L’Aroukh haChoulhan en fait une conduite ordinaire : « ולפי זה אף לכתחילה יכול להתפלל מנחה גדולה כשצריך לה, כגון שרוצה לאכול וכיוצא בזה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) mais il faut d’abord que la demi-heure soit écoulée : « משמע דמקודם לכן לא יצא אפילו דיעבד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) résumé : un besoin réel — voyage, repas, minyan — suffit à préférer Minha Guedola ; ce qu’on ne peut pas, c’est prier avant que le soleil ait commencé de décliner. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 2 — Le minyan enchaîne Minha et Arvit avant la nuit

Situation : Nous prions Minha vers le coucher du soleil, puis Arvit aussitôt, avant la sortie des étoiles. N’est-ce pas contradictoire ?
Conduite : La difficulté est réelle, et le Mehaber la nomme : « ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) Le Beit Yossef avait déjà constaté l’usage contraire : « ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אף על פי שמתפללים תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג״כ באותה שעה ואע״ג דהוו תרי קולי דסתרן אהדדי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) et rapporté un plaidoyer pour lui : « שעכשיו שנהגו ע״י הדחק שעושים פעמים כר״י ופעמים כרבנן ש״ד דלא גרע מהשכים לצאת לדרך שמקדים וקורא » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) La Michna Beroura tolère le cas du public : « אבל צבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם יהיה טורח לקבצם שנית לתפלת ערב ויתבטל תפלת הצבור לגמרי הקילו האחרונים שמותר להתפלל ערבית סמוך למנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) mais l’Aroukh haChoulhan maintient la difficulté : « מיהו נראה דאם ביום אחד יתפלל מנחה וערבית בפלג המחנה - לא יצא, דהוי תרתי דסתרי ביום אחד. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) résumé : les décisionnaires ne nient pas la contradiction : ils pèsent la perte d’une prière publique contre elle. Là où l’on peut prier Arvit après la sortie des étoiles, c’est ce qu’on fait. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 3 — Au bureau, sans point d’eau proche, à l’heure de Minha

Situation : Je veux prier Minha, mes mains ne sont pas sales, et il n’y a pas de point d’eau à côté. Dois-je aller en chercher ?
Conduite : Le séif 2 répond directement : « ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) et la Michna Beroura dit ce qu’on fait à la place : « אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי. וכ״ז בסתם ידים אבל אם נגע ידיו במקום מטונף או עשה צרכיו צריך לחזור אחר מים אף בתפלת מנחה ומעריב וכמו בתפלת שחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:כ) L’Aroukh haChoulhan explique l’allègement : « ואפשר דבמנחה הקילו בכל גווני כשאין לו מים מוכן לפניו » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) mais si l’eau est là, on ne s’en dispense pas : « אם יש לו מים צריך ליטול ידיו כדי להתפלל אע״פ שאינו יודע להן שום לכלוך ולא יברך » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) et le Mehaber renvoie lui-même au siman 92 : « רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו צריכים נטילה לתפלה אם יש לו מים אף ע״פ שאינו יודע להם שום לכלוך ולא יברך » (שו״ע או״ח צ״ב:ה) résumé : la règle n’oblige pas à quitter son poste pour chercher de l’eau ; elle oblige à ne pas la négliger quand elle est à portée, et elle redevient stricte si les mains ont touché un endroit malpropre. Pour la pratique, on suit son Rav.

Questions de compréhension

Questions de compréhension :
  1. Pourquoi le temps de Minha commence-t-il à six heures et demie, et pourquoi son temps propre est-il neuf heures et demie (מ״ב רל״ג:א) ?
  2. Qu’est-ce que פלג המנחה, et comment se calcule-t-il (מ״ב רל״ג:ג) ?
  3. Que défend exactement la règle “לעולם כחד מינייהו”, et pourquoi (מ״ב רל״ג:ו) ?
  4. Selon la Michna Beroura, jusqu’à quelle heure faut-il achever Minha lekhathila (מ״ב רל״ג:יד) ?
  5. Pourquoi se lave-t-on les mains avant Minha sans réciter de bénédiction, et que fait-on sans eau (שו״ע או״ח רל״ג:ב) ?

Pour aller plus loin

Si tu veux approfondir ce siman :
Continuer vers le siman suivantSiman 234 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רל״ג · ב׳ סעיפים · Niveau 1 — Initiation
♥ Soutenir DAAT
📖Rejoindre la khavroutha