✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION

Siman רל״ב · Ce qu’on ne commence pas quand Minha approche

דברים האסורים בשעת המנחה — מגן ומחיה quand l’heure presse, les cinq occupations de סמוך למנחה, אם התחיל אינו מפסיק, et la frontière du קבע
סימן רל״ב · ג׳ סעיפים
דברים האסורים בשעת המנחה
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦

Le siman précédent parlait des intentions de l’homme dans ce qu’il fait ; celui-ci ouvre les lois de la prière de Minha — et il les ouvre en protégeant cette prière de tout ce qui pourrait la lui faire manquer. Trois séifim, cinq occupations, un seuil de temps et une frontière : à quel moment une occupation devient-elle un danger pour la prière ? Texte hébreu, traduction française et explication des ג׳ seifim, avec une section de cas pratiques.

Sujet : Ce qu’on ne commence pas quand Minha approche — אם השעה דחוקה, סמוך למנחה, אם התחיל אינו מפסיק, קבע וטעימה
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ב · ג׳ סעיפים

Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

Une prière qui tombe au milieu du jour est une prière qu’on risque d’oublier : tout le siman est bâti sur cette crainte. Quand le temps manque déjà, on abrège — מגן ומחיה jusqu’à האל הקדוש, pour ne pas perdre la קדושה. Quand il reste du temps mais qu’il est compté, on ne commence pas ce qui pourrait durer : coupe de cheveux, bain, tannerie, jugement, repas. Et si l’on a commencé, on ne s’interrompt pas — sauf s’il ne restera pas de quoi prier. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.

📑 Plan de l’étude

A. אם השעה דחוקה (séif 1) — la ‘amida abrégée, la קדושה, et la glose du Rama
B. חמשה דברים סמוך למנחה (séif 2) — les cinq occupations, la demi-heure d’avant, et les avis du Rama
C. אם התחיל אינו מפסיק (séif 2) — ce qu’on n’interrompt pas, et l’instant précis du commencement
D. קבע וטעימה (séif 3) — s’attabler, ou seulement goûter
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension

A. אם השעה דחוקה — quand le temps manque déjà

אִם הַשָּׁעָה דְּחוּקָה — si l’heure est pressée. Le siman ne s’ouvre pas sur un interdit mais sur un sauvetage : que faire quand le jour touche à sa fin et qu’il n’y a plus de place pour la ‘amida silencieuse suivie de sa répétition ? Le Beit Yossef en donne la réponse gaonique : « ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית ש״ץ ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י״ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ב)

Séif 1 — אם השעה דחוקה

אם השעה דחוקה יתפללו בלחש ואח״כ יאמר ש״ץ מגן ומחיה ויענה קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י״ח ברכות: הגה וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים וע״ל סי׳ קכ״ד סעיף ב׳:
Séif 1 : si l’heure est pressée, ils prieront à voix basse, et ensuite l’officiant dira « Maguen » et « Mé’hayé », et l’on répondra la Kedoucha, et il conclura « HaÉl haKadoch » — s’il n’y a pas assez de temps dans le jour pour achever les dix-huit bénédictions. Glose du Rama : et certains disent que l’officiant prie avec l’assemblée à voix haute, et ainsi est l’usage ; et voir plus haut siman 124, séif 2.
Ce que « l’heure presse » veut dire. « דהיינו שאין שהות ביום שיתפללו מתחלה הצבור בלחש ואח״כ גם חזרת הש״ץ כראוי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:א). résumé : il ne s’agit pas d’un simple retard mais d’un calcul : le jour restant ne suffit plus à contenir la ‘amida silencieuse et sa répétition complète
Pourquoi la communauté ne se décharge pas sur la voix haute de l’officiant. « היינו שלא יסמכו הצבור מפני הדחק לצאת רק בתפלת הש״ץ שיתפלל בקול רם דעיקר תפלה בלחש הוא ורק הש״ץ יקצר בתפלתו שבקול ולא יאמר כ״א ג׳ ראשונות להוציאן ידי חובתן בקדושה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ב) ; et l’Aroukh haChoulhan le redit en une ligne : « ולמה לא יתפללו כולם בשוה, הציבור בלחש ושליח הציבור בקול רם, משום דמצות תפלה היא בלחש ואין שליח הציבור יוצא כשיתפלל רק בקול רם » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). résumé : la mitsva de la ‘amida est de la dire à voix basse ; l’officiant ne peut donc pas acquitter la communauté en la disant à voix haute, et c’est pour cela qu’on renverse l’ordre habituel
La source gaonique de ce séif. Le Beit Yossef la rapporte au nom du Chibbolé haLekèt, qui l’a de Rabbenou Éfraïm au nom de Rav Haï Gaon : « ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית ש״ץ ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י״ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ב). résumé : ce n’est pas un expédient tardif : c’est ce que faisaient les maîtres de la yechiva babylonienne quand l’heure les pressait
La glose du Rama, et comment on la pratique. Le Rama écrit : « וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים » (שו״ע או״ח רל״ב:א) ; et la Michna Beroura en donne la mise en œuvre : « היינו שהש״ץ אומר מיד בקול רם והקהל יאמר עמו בלחש מלה במלה עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה עכ״פ אחד שיענה אמן על ברכת הש״ץ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ד). résumé : pour le Rama l’officiant commence aussitôt à voix haute tandis que la communauté le suit mot à mot en silence, et l’on veille qu’au moins un fidèle puisse répondre amen
Jusqu’à quand va « le jour » ? « עיין לקמן בסימן רל״ג ס״א בהג״ה מתי נגמר היום לענין תפלת המנחה ועיין במ״ב שם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ג). résumé : la mesure du temps qui reste n’est pas donnée ici : elle se prend au siman suivant, qui fixe la fin du temps de Minha
L’usage décrit par l’Aroukh haChoulhan — et la réserve de l’Arizal. « אבל מנהגינו באופן אחר, והוא הדרך המעולה, והיינו שאם השעה דחוקה עומד שליח הציבור ואומר חצי קדיש אחר ׳אשרי׳, ומברך ג׳ ראשונות בקול רם והציבור שותקין ועונין ג׳ אמנין אלו ועונין קדושה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; mais : « אמנם האריז״ל הקפיד מאוד וצוה שהציבור יתפללו כדרכן עם שליח הציבור בלחש, ואחר כך יתפלל שליח הציבור בקול רם כבכל התפלות, ואף שיהיה לאחר שקיעת החמה, וכן אנו נוהגים תמיד » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). résumé : un troisième usage s’est répandu — trois bénédictions à voix haute avant la ‘amida silencieuse, pour que les amen ne se perdent pas ; l’Arizal, lui, exigeait qu’on garde l’ordre reçu, fût-ce après le coucher du soleil

B. חמשה דברים סמוך למנחה — les cinq occupations

סָמוּךְ לַמִּנְחָה — à l’approche de Minha. La michna du premier chapitre de Chabbat est la source de tout le séif : « לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ, וְלֹא לַבּוּרְסְקִי, וְלֹא לֶאֱכוֹל, וְלֹא לָדִין, וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. » (שבת ט׳ ע״ב). Et le Tour dit pourquoi cette prière-là a besoin d’être gardée : « אבל של מנחה שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה ואם עשה כן שכרו הרבה מאד » (טור או״ח סימן רל״ב)

Séif 2 — חמשה דברים שאין מתחילין בהם

לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי (מקום שמעבדין שם העורות) ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך צריך להפסיק מיד ומאימתי התחלת תספורת משיניח סודר של ספרים על ברכיו והתחלת מרחץ משיפשוט לבושו העליון והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים והתחלת דין אם היו עסוקים בו משיתחילו בעלי דינין לטעון ואם לא היו עסוקים בו משיתעטפו הדיינים ולדידן משישבו אדעתא לדון והתחלת אכילה משיטול ידיו: הגה ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה (טור בשם רבינו תם) וי״א דאפי׳ סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי (בעל המאור והגהות מרדכי פ״ק דשבת) וי״א דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי (טור בשם ר״י) ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל (אגודה פ״ק דשבת) (וע״ל סי׳ פ״ט) מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל (טור ובית יוסף בשם הפוסקים):
Séif 2 : qu’un homme ne s’asseye pas pour se faire couper les cheveux à l’approche de Minha avant d’avoir prié ; qu’il n’entre pas au bain, ni à la tannerie (l’endroit où l’on tanne les peaux), ni en jugement, et qu’il ne se mette pas à manger — même un petit repas — à l’approche de Minha Guedola. Et s’il a commencé l’une de ces choses, il ne s’interrompt pas, même s’il a commencé de façon interdite — à condition qu’il reste du temps dans le jour pour prier après qu’il aura achevé son repas ou son travail ; mais s’il n’y a pas de temps pour prier ensuite, il doit s’interrompre immédiatement. Et à partir de quand y a-t-il commencement ? Pour la coupe de cheveux, dès qu’on pose le linge des barbiers sur ses genoux ; pour le bain, dès qu’il ôte son vêtement de dessus ; pour la tannerie, dès qu’il noue le tablier entre ses épaules à la manière des tanneurs ; pour le jugement, s’ils y étaient déjà occupés, dès que les plaideurs commencent à plaider, et s’ils n’y étaient pas occupés, dès que les juges se drapent — et chez nous, dès qu’ils s’asseyent dans l’intention de juger ; et pour le repas, dès qu’il se lave les mains. Glose du Rama : et certains contestent et tiennent qu’un petit repas est permis, et que seul est interdit un repas de mariage ou de circoncision (Tour au nom de Rabbenou Tam) ; et certains disent que même un grand repas est permis à l’approche de Minha Guedola (Baal haMaor et Hagahot Mordekhi, premier chapitre de Chabbat) ; et certains disent qu’un petit repas est permis même à l’approche de Minha Ketana (Tour au nom du Ri). Et l’usage s’est établi d’alléger selon ces deux avis, c’est-à-dire : un grand repas à l’approche de Minha Guedola, et un petit repas à l’approche de Minha Ketana ; et la raison en est peut-être que, de nos jours, on appelle à la synagogue, de sorte que l’on ne craint plus qu’il néglige et ne prie pas (Agouda, premier chapitre de Chabbat) (et voir plus haut siman 89). Toutefois, pour un grand repas, il y a lieu d’être rigoureux même à l’approche de Minha Guedola ; et même s’il a commencé avant cela, lorsque Minha Ketana arrive et que l’heure passe, il doit se lever et prier (Tour et Beit Yossef au nom des Poskim).
De quelle Minha parle-t-on ? La Guemara pose la question : « הֵי ״סָמוּךְ לַמִּנְחָה״? אִילֵּימָא לְמִנְחָה גְּדוֹלָה — אַמַּאי לָא? הָאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם טוּבָא! אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה. » (שבת ט׳ ע״ב) — mais la halakha a retenu la Minha Guedola, et la Michna Beroura en donne la mesure : « היינו חצי שעה קודם דהוא תחלת שעה שביעית שהוא מחצי היום ומעלה ואין חילוק בין היום ארוך או קצר לעולם חשבינן לדעה זו סמוך למנחה אחר חצי היום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ז). résumé : l’interdit s’ouvre une demi-heure avant Minha Guedola, c’est-à-dire dès midi solaire — et cette demi-heure ne se dilate ni ne se contracte avec la longueur du jour
Le rasoir qui se casse. « האי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה כאשר כתב המחבר בסוף דבריו ואכולהו קאי ואף שעד סוף זמן המנחה יש שהות הרבה אפ״ה חיישינן שמא ישבר הזוג ויחזר אחר אחרת ויעבור המנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ו) ; le Magen Avraham l’avait dit avant elle : « שמא ישבר הזוג ויחזור אחר אחרת ויעבור המנח׳ ואפשר שאם יש לו ב׳ או ג׳ זוגים שרי » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב). résumé : ce n’est pas la coupe elle-même qu’on redoute mais l’incident : un outil cassé, et l’on court après un autre jusqu’à ce que l’heure ait passé
Le bain et la tannerie. « אפילו להזיע בעלמא… לכולא מלתא דמרחץ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ח) ; et pour la tannerie : « אפילו לעיוני בעלמא שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ט) — d’où une application moderne : « ולכן אותם היוצאים לירידים שטרודים בקניית ומכירת סחורה לא יתחילו לכתחלה סמוך לזמן מנחה גדולה עד שיתפללו מקודם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ט). résumé : la crainte n’est pas la même dans chaque cas : au bain c’est le malaise, à la tannerie la perte qu’on y découvre et qui absorbe l’esprit — et la Michna Beroura étend la règle aux foires et aux affaires
Même le prononcé du verdict. « אפילו שמעו טענותיהם מכבר ועתה ראו לישב בשביל גמר דין אסור שמא יראו טעם ויסתרו הדין וימשך הענין » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:י). résumé : on aurait cru qu’un procès déjà plaidé ne prend plus de temps ; mais un motif aperçu au dernier instant défait le jugement et le fait recommencer
Petit repas, grand repas. « היינו סעודת כל אדם [וסעודה גדולה הוא של נישואין ומילה] והטעם דחיישינן שמא ימשך » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יא) ; et le grand repas se définit par le nombre de convives : « וה״ה פדיון הבן שיש שם הרבה בני אדם מסובין יחד ועי״ז רגיל הדבר להמשך וסעודת שבת ויו״ט לא מקרי סעודה גדולה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כד). résumé : le « petit repas » est le repas ordinaire d’un homme chez lui — Chabbat et fête compris ; le « grand repas » est celui d’un mariage, d’une brit ou d’un rachat du premier-né, où la table nombreuse fait durer
Pourquoi Minha et pas Chaharit. Le Rambam donne la raison du décret : « וּמֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּנְחָה שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי שֶׁרֹב הָעָם נִכְנָסִין שָׁם בַּיּוֹם. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ו הלכה ז). résumé : les Sages n’ont décrété que là où le risque est fréquent : on entre au bain et chez le barbier dans la journée, non à l’aube
Les trois avis que le Rama rapporte. « ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; « וי״א דאפי׳ סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; « וי״א דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). résumé : trois allègements successifs : seul le repas de fête est visé ; ou bien tout est permis avant Minha Guedola ; ou bien le petit repas est permis même avant Minha Ketana
L’usage retenu — et sa réserve. « ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; mais : « מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — et la Michna Beroura en donne le motif : « היינו שלא לסמוך על קריאת השמש להתחיל אז הסעודה דשכיח שכרות ובשכרות לא מהני הקריאה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ל). résumé : l’appel du bedeau à la synagogue tient lieu de garde-fou : on ne craint plus l’oubli ; mais un homme pris de boisson n’entend plus l’appel, et c’est pourquoi le grand repas reste sous la règle stricte

C. אם התחיל אינו מפסיק — commencé, on ne s’interrompt pas

Séif 2 (suite) — אם התחיל אינו מפסיק, ומאימתי התחלה

Commencé, on ne s’interrompt pas. « ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; et la Michna Beroura étend la règle : « אפילו התחיל אחר שהגיע כבר זמן מנחה גדולה ואפילו אחר כך כל שלא הגיע עדיין החצי שעה שקודם מנחה קטנה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יג) ; « היינו אפילו התחיל סעודה גדולה או שנכנס לבורסקי גדולה וכה״ג בשארי דברים כאשר הזכרנו בפתיחה דבודאי יש לחוש בהו שמא ימשך הרבה אפ״ה אינו מפסיק כיון שיש שהות להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יד). résumé : la règle vaut même pour celui qui a commencé en transgressant, et même pour un grand repas — la seule condition est qu’il restera du temps pour prier ensuite
Et quand le temps manquera. « אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך צריך להפסיק מיד » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; la Michna Beroura précise que cela s’apprécie d’avance : « היינו אפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו או מלאכתו עד שתחשך צריך להפסיק מיד שמא ישכח ויעבור הזמן לגמרי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:טז) ; et l’Aroukh haChoulhan le redit : « ודווקא כשישאר שהות להתפלל אחר כך, אבל אם לא ישאר שהות - אפילו התחילו בהיתר צריכין להפסיק, ואפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו עד הלילה - צריך להפסיק » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). résumé : il ne s’agit pas d’attendre la nuit pour s’apercevoir qu’il est trop tard : dès qu’on sait que l’affaire durera jusqu’au soir, on s’arrête sur-le-champ, même en plein jour
Trois seuils, trois gestes. « ומאימתי התחלת תספורת משיניח סודר של ספרים על ברכיו והתחלת מרחץ משיפשוט לבושו העליון והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — la Guemara les avait fixés ainsi : « מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת תִּסְפּוֹרֶת? אָמַר רַב אָבִין: מִשֶּׁיַּנִּיחַ מַעְפּוֹרֶת שֶׁל סַפָּרִין עַל בִּרְכָּיו. » (שבת ט׳ ע״ב). résumé : chaque métier a son geste inaugural : le linge du barbier sur les genoux, le vêtement de dessus ôté au bain, la toile nouée entre les épaules du tanneur
Le tribunal et la table. « והתחלת דין אם היו עסוקים בו משיתחילו בעלי דינין לטעון ואם לא היו עסוקים בו משיתעטפו הדיינים ולדידן משישבו אדעתא לדון והתחלת אכילה משיטול ידיו » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; la Guemara donnait deux avis sur le repas : « וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת אֲכִילָה? — רַב אָמַר: מִשֶּׁיִּטּוֹל יָדָיו. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מִשֶּׁיַּתִּיר חֲגוֹרוֹ. » (שבת ט׳ ע״ב) — et la Michna Beroura les concilie : « ומי שרגיל להתיר איזורו בשעת אכילה מקרי התחלה מישתיר איזורו אף קודם נטילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כ). résumé : chez nous les juges ne se drapent plus : le commencement est de s’asseoir dans l’intention de juger ; et pour le repas, le lavage des mains — ou, pour qui en a l’habitude, le desserrement de la ceinture, même avant
Peut-on s’interrompre par scrupule ? Le Magen Avraham cite le Yerouchalmi : « וכל הפטור ומפסיק נקרא הדיוט » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) ; mais l’Aroukh haChoulhan distingue : « ומכל מקום יראה לי דאין זה אלא בהתחיל בהיתר, אבל בהתחיל באיסור - רשאי להפסיק כיון שהתחיל באיסור » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). résumé : celui qui est dispensé et fait quand même passe pour un ignorant — mais cela ne vaut que pour celui qui a commencé licitement ; qui a commencé en transgressant a le droit de s’arrêter

D. קבע וטעימה — s’attabler, ou goûter

קֶבַע — s’installer. Ce n’est pas la quantité qui fait le repas interdit, mais la décision de s’attabler. Le Tour l’avait déjà écrit : « ונ״ל דאף לר״ת שאוסר סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה דוקא כשקובע עצמו לסעודה אבל אם אוכל כביצה כדרך שאדם אוכל מעט בלא קבע מותר כמו אכילת פירות » (טור או״ח סימן רל״ב)

Séif 3 — קובע לסעודה, ומה שמותר לטעום

והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר וה״ה לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר:
Séif 3 : et ce qu’on a dit — qu’il est interdit de prendre un petit repas — vise le cas où l’on s’installe pour un repas ; mais goûter, c’est-à-dire manger des fruits, est permis. Et il en va de même pour manger du pain le volume d’un œuf, à la manière dont un homme mange sans s’installer : c’est permis.
Goûter n’est pas s’attabler. « והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר » (שו״ע או״ח רל״ב:ג) ; le Tour en donnait déjà la raison : « ודוקא לאכול אסור סמוך למנחה קטנה אבל לטעום פירות מותר דאין הלכה כרבי יהושע דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום עד שיתפלל » (טור או״ח סימן רל״ב). résumé : la halakha n’a pas suivi Rabbi Yehochoua ben Levi qui interdisait jusqu’à la moindre bouchée : ce qu’on interdit, c’est le repas où l’on s’installe
Le pain, le volume d’un œuf. « וה״ה לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר » (שו״ע או״ח רל״ב:ג) ; le Mehaber l’a pris du Tour : « ונ״ל דאף לר״ת שאוסר סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה דוקא כשקובע עצמו לסעודה אבל אם אוכל כביצה כדרך שאדם אוכל מעט בלא קבע מותר כמו אכילת פירות » (טור או״ח סימן רל״ב) ; et la Michna Beroura ferme la mesure : « ולא יותר וכתב המ״א דבשתיה יותר מכביצה נמי אסור » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לה). résumé : un œuf de pain mangé debout, sans s’installer, n’est pas un repas — mais un œuf, pas davantage
Les fruits, et le plat de céréales. « אפילו כבר הגיע זמן מ״ק ואפילו אם אוכל הרבה פירות דזה לא מקרי סעודה. ותבשיל העשוי מחמשת המינים ג״כ מותר אם אינו קובע עלייהו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לד). résumé : les fruits sont permis en quantité, parce qu’ils ne font pas un repas ; et un plat cuisiné à partir des cinq céréales suit la même règle, tant qu’on ne s’y installe pas
Et les boissons ? « וסתם משקה מותר לשתות אפילו הרבה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לה) ; mais le Magen Avraham avait posé une réserve : « דוקא ולא יותר ול״נ דלשתיה יותר מכביצ׳ אסור אף על גב דגבי סוכה מקרי עראי מ״מ הכא טעמא דלמא ממשך וזה שייך יותר בשתיה דמשכר » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב). résumé : une boisson ordinaire peut se prendre sans mesure ; ce qui enivre, en revanche, entraîne — et ce qui entraîne est précisément ce que le siman redoute
La question de l’Aroukh haChoulhan. « והנה התיר פת כביצה, ומשמע אפילו פת דצריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. והוא דבר תימא, דמי יכריחו שלא יאכל יותר » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; et sa conclusion pratique : « וכן פירות - מותר אפילו הרבה, וכן גלוסקאות שברכתן ׳מזונות׳ מותר אפילו יותר מכביצה, דכל הני מקרו אכילת עראי » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). résumé : du pain qui demande le lavage des mains et le birkat hamazon, appelé « occasionnel » ? — l’Aroukh haChoulhan s’en étonne, et retient que la mesure n’est pas la bénédiction mais l’installation
Le siman en une phrase : Minha tombe au milieu des affaires de l’homme, et tout le siman la protège — en abrégeant quand le temps manque, en interdisant de commencer ce qui pourrait durer, en n’interrompant pas ce qui est déjà commencé s’il reste du temps, et en laissant libre ce qui n’est pas un repas.

Cas pratiques

Cas 1 — Le déjeuner de l’après-midi

Situation : je m’attable après midi, avant d’avoir prié Minha. Est-ce permis ?
Conduite : La lettre du Mehaber est stricte : « ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — et le « petit repas » est bien le repas ordinaire : « היינו סעודת כל אדם [וסעודה גדולה הוא של נישואין ומילה] והטעם דחיישינן שמא ימשך » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יא). Le Rama rapporte l’usage plus large : « ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; et l’Aroukh haChoulhan constate la difficulté sans la masquer : « ולשיטה זו לא מצאנו ידינו ורגלינו בדורינו ובדורות הקודמים, ורוב אכילתינו הוא אחר חצות, ולהדיא נראה דכל ישראל לא קבלו עליהם חומרת שיטה זו וכמעט שאי אפשר לעמוד בה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). Il donne la clef pratique : « ולכן מי שאינו מתפלל מנחה בציבור וודאי מחוייב להתפלל מנחה קודם אכילתו בזמן סמוך למנחה קטנה, וכל שכן אחר זמן זה, אבל המתפלל בציבור יכול לסמוך על ההתירים שכתבנו » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). résumé : la question réelle n’est pas l’heure mais la sécurité : celui qui prie en public, dont le minyan viendra le chercher, peut s’appuyer sur les allègements ; celui qui prie seul chez lui doit prier avant de manger. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 2 — Une coupe de cheveux ou un bain la veille de Chabbat

Situation : l’après-midi du vendredi, je vais chez le coiffeur ou au bain avant d’avoir prié Minha.
Conduite : Le séif 2 les nomme l’un et l’autre : « לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). La Michna Beroura donne la crainte du coiffeur : « האי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה כאשר כתב המחבר בסוף דבריו ואכולהו קאי ואף שעד סוף זמן המנחה יש שהות הרבה אפ״ה חיישינן שמא ישבר הזוג ויחזר אחר אחרת ויעבור המנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ו) ; celle du bain : « אפילו להזיע בעלמא… לכולא מלתא דמרחץ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ח). Elle rapporte l’usage pieux : « אמנם אנשי מעשה נוהגין להתפלל מקודם שהולכין לבית המרחץ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כט) ; et rappelle qu’on ne s’appuie sur l’appel du bedeau que pour le petit repas : « ודע דדוקא סעודה קטנה סומכין על קריאת השמש לבהכ״נ אבל סעודה גדולה אין סומכין על קריאה לבהכ״נ להתיר להתחיל סמוך למ״ק » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כט). résumé : la conduite des hommes soigneux est de prier Minha avant d’aller au bain plutôt que de compter sur le rappel. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 3 — Un repas de mariage qui se prolonge

Situation : je suis à une séoudat nissouïn commencée avant midi, et Minha Ketana arrive.
Conduite : Le Rama tranche : « מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). La Michna Beroura précise de quel début il parle : « דהיינו שהתחיל הסעודה גדולה קודם חצות דאז עדיין זמן היתר לכו״ע » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לא) ; ce que veut dire « l’heure passe » : « כיון שמשער שימשך סעודתו עד הלילה צריך לקום ולהתפלל תיכף כשיגיע זמן מנחה קטנה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לב) ; et pourquoi ici l’on n’attend pas : « נראה דדוקא בסעודה גדולה ומשום דשכיחא שכרות דלא סמכינן על קריאת השמש לביהכ״נ וכנ״ל לכך פוסק מיד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לג). Le Beit Yossef avait écarté d’avance l’argument inverse : « כתוב בת״ה על האוכלים בסעודת נישואין והשעה עוברת לתפלת המנחה שיש מן הגדולים שסוברים שאין עומדין להתפלל משום דחשבינן להו עוסקין במצוה ופטורה מן התפלה עכ״ל ואין ממש בסברא זו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ב). résumé : un repas de mitsva n’exempte pas de Minha ; et là où la boisson circule, le rappel du bedeau ne suffit plus — on se lève et l’on prie. Pour la pratique, on suit son Rav.

Questions de compréhension

Questions de compréhension :
  1. Que fait-on précisément quand « l’heure est pressée », et pourquoi la communauté ne se décharge-t-elle pas sur l’officiant (מ״ב רל״ב:ב) ?
  2. De quelle Minha parle le séif 2, et quelle est la mesure de סמוך (מ״ב רל״ב:ז) ?
  3. Quel est le motif propre de chacun des cinq interdits (מ״ב רל״ב:ו-י) ?
  4. À quelle condition celui qui a commencé ne s’interrompt-il pas (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ?
  5. Qu’est-ce qui sépare קבע de טעימה, et quelle mesure le séif 3 donne-t-il pour le pain (שו״ע או״ח רל״ב:ג) ?

Pour aller plus loin

Si tu veux approfondir ce siman :
Continuer vers le siman suivantSiman 233 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רל״ב · ג׳ סעיפים · Niveau 1 — Initiation
♥ Soutenir DAAT
📖Rejoindre la khavroutha