✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION
Siman רל״ז · L'ordre de la prière d'Arvit
סדר תפלת ערבית — l'officiant ne répète pas la Amida le soir (אין ש״צ חוזר התפלה), parce que la prière du soir est רשות ; et l'on ne fait pas נפילת אפים après Arvit
סימן רל״ז · סעיף אחד
סדר תפלת ערבית
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦
Le siman précédent a réglé les bénédictions du Chema du soir. Celui-ci porte le titre le plus large de la série — l'ordre entier de l'office — et n'en retient qu'un seul séif, qui dit une seule chose : l'officiant ne répète pas. Nous suivons ensuite ce que l'usage a changé, l'ordre décrit par le Tour, le verset qui l'ouvre et la glose du Rama, avec des cas pratiques.
Sujet : סדר תפלת ערבית — הדין, הטעם, הסדר, וההגה
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ז · סעיף אחד
Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Un siman dont le titre annonce un office entier, et dont le corps ne contient qu'une phrase. Le Mehaber écrit :
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א), et la parenthèse du Rama ajoute :
« ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית » (רמ״א או״ח רל״ז:א). Toute la raison tient en une ligne du Rambam :
« ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). résumé : ce que le siman règle n'est pas la manière de prier le soir, mais ce qui manque au soir par rapport au matin. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.
📑 Plan de l'étude
A. הסעיף — le texte, sa traduction, et l'écart entre le titre et le din
B. תפלת ערבית רשות — la racine talmudique et la raison du Rambam
C. האידנא דקבעוה חובה — l'usage a fait d'Arvit une obligation, et pourtant
D. סדר תפלת ערבית — l'ordre décrit par le Tour, et ce qui l'entoure
E. והוא רחום — les trois raisons du Tour, et celle du Kol Bo
F. ואין נופלין על פניהם — la glose du Rama contre l'usage de Bavel
1-3. Cas pratiques — et questions de compréhension
A. הסעיף — le séif et sa décision unique
תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת — “la prière du soir est reshut”. Ce n'est pas dire qu'elle est facultative au sens moderne : c'est une catégorie halakhique, qui décide de la place de la prière dans le système des obligations. De cette seule qualification découle tout le siman — parce qu'une prière dont personne n'est tenu ne demande pas d'officiant pour acquitter qui que ce soit.
Le séif — סדר תפלת ערבית
סדר תפלת ערבית. ובו סעיף אחד:
אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית (ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית):
L'ordre de la prière d'Arvit. Et il comporte un seul seif : l'officiant ne répète pas la Amida à la prière d'Arvit. (Et l'on ne tombe pas sur la face après Arvit.)
Où sommes-nous ? Le siman précédent réglait les bénédictions du Chema du soir ; celui-ci porte un titre plus large —
« סדר תפלת ערבית. ובו סעיף אחד » (שו״ע או״ח רל״ז:א) — et pourtant il ne tranche qu'un seul point. Le Tour, lui, décrit tout l'office, de son premier verset à la sortie de la synagogue :
« סדר תפלת ערבית אומר והוא רחום ותיקנו לאומרו לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין אבל ערבית שאין תמיד לכפר תקנו לומר והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז). Le Beer haGola, sous le séif, renvoie au Rambam, au Tour et au Rachba.
La charnière du siman Un titre qui annonce un ordre entier, et un séif qui ne dit qu'une chose :
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א). résumé : le Mehaber ne légifère pas sur l'office du soir — il l'a déjà fait ailleurs — il ne retient ici que ce qui distingue Arvit de Cha'harit et de Min'ha.
D'où vient ce din Il vient du Rambam, par l'intermédiaire du Tour :
« וכתב הרמב״ם ז״ל הטעם לפי שאינה חובה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהן לשלום » (טור או״ח סימן רל״ז). Et dans le Rambam lui-même :
« ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט), puis :
« לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). Le Gaon de Vilna le note d'un trait :
« שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו י״ח » (ביאור הגר״א או״ח רל״ז).
B. תפלת ערבית רשות — pourquoi il n'y a pas de חזרת הש״ץ
Le din
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א). résumé : à Cha'harit et à Min'ha, l'officiant redit la Amida à voix haute ; le soir, non.
La racine dans la Guemara La question était déjà une machloket de Tannaïm :
« תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות » (ברכות כ״ז ע״ב). Et la Guemara raconte l'épisode qui l'a fait éclater :
« מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע אמר לו תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות » (ברכות כ״ז ע״ב).
La raison donnée par le Rambam
« ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט), et il enchaîne :
« לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). résumé : la répétition existe pour acquitter celui qui ne sait pas prier ; si personne n'est tenu, la répéter serait dire des bénédictions pour rien.
La formulation de la Michna Beroura
« שאין תפלת ערבית חובה רק מצוה ולא נתחייב בה אדם שיצטרך הש״ץ להוציאו ידי חובתו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). résumé : Arvit est une mitsva, non une obligation qui créerait un homme à acquitter.
La formulation de la Prisha
« לפי שאינה חובה ואין בב״ה מי שנתחייב בה שיהא צריך להוציאו » (פרישה או״ח רל״ז). résumé : il n'y a personne dans la synagogue qui en soit tenu au point qu'il faille l'acquitter.
Le raisonnement en tenaille Le Beit Yossef le rapporte au nom du Rachba :
« ואפילו לדברי הגאונים שאמרו שאם התפלל פעם אחת קבלה עליו חובה אם התפלל בקי הוא ואין ש״צ מוציאו ואם אינו בקי ולא התפלל פטור הוא » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). Le Mahatsit haChekel le dit de même :
« כיון שהתפלל פ״א ע״כ הוא בקי ואין צריך לש״ץ ואם אינו בקי ע״כ לא התפלל בשום פעם » (מחצית השקל על אורח חיים רל״ז:א). résumé : de deux choses l'une — ou bien il a déjà prié Arvit, et alors il sait prier et n'a pas besoin de l'officiant ; ou bien il ne sait pas prier, et alors il n'a jamais prié et n'est pas tenu.
C. האידנא דקבעוה חובה — ce qui a changé, et ce qui n'a pas changé
Ce qui a changé Le Rambam l'écrit lui-même ailleurs :
« ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א הלכה ו). résumé : de droit, Arvit n'est pas une obligation comme les deux autres prières ; mais tout Israël, partout, a pris l'usage de la dire, et l'a reçue sur soi comme une prière obligatoire.
Et pourtant la répétition n'est pas revenue
« ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). résumé : la force d'un usage ne va pas jusqu'à imposer au public la charge d'une répétition.
Le principe du Bach
« כיון דמדינא אינה חובה אלא רשות ולכן לא תיקנו מתחלה שיחזור הש״ץ תפלת ערבית אע״פ שאח״כ נהגו וקבעוה חובה מ״מ התקנה במקומה עומדת » (ב״ח או״ח סימן רל״ז). résumé : à l'origine on n'a pas institué de répétition pour Arvit ; l'usage ultérieur n'a pas défait cette institution — elle demeure telle qu'elle a été posée.
La même chose chez le Elia Rabba Il précise d'abord la portée de l'acceptation :
« פירוש דוקא כשאומרים פעם אחת הוא דקיבלו לחובה אבל כשלא אמרו מעולם לא » (אליה רבה רל״ז:ג), puis il cite le Lehem Hamoudot :
« והאידנא דקבעו חובה אפילו לא התפלל כלל מכל מקום לא אלים מנהגא לשוויה חובה כדי לאטרוחי ציבורא להחזיר השליח ציבור התפילה » (אליה רבה רל״ז:ג).
Le Aroukh haChoulhan
« אין חזרת שליח הציבור בתפלת ערבית לפי שהיא רשות » (ערוך השלחן רל״ז:ג), et il ajoute :
« ואפילו לכמה מהראשונים שכתבו שכבר קבלנו עלינו כולנו לחובה, מכל מקום לעניין חזרת שליח הציבור לא קבלנו עלינו » (ערוך השלחן רל״ז:ג). Il termine par une remarque de retenue :
« אך באמת יש טעמים נסתרים על מה שאין חזרת שליח הציבור בלילה » (ערוך השלחן רל״ז:ג).
Et selon les kabbalistes Le Kaf haḤaim rapporte :
« והמקו׳ אומרים שעל דרך האמת חזרה בערבית אין לה מקום » (כף החיים רל״ז:ו), après avoir donné le raisonnement classique :
« דאם הוא בקי אין הש״ץ מוציאו ואם אינו בקי תפלת ערבית רשות ואיהו אכתי לא שוייה אנפשיה חובה דלא ידע לצלויי » (כף החיים רל״ז:ו). Pour la pratique, on suit son Rav.
D. סדר תפלת ערבית — l'ordre de l'office selon le Tour
L'ordre décrit par le Tour
« ואומר ש״צ ברכו ועונין ברוך ה׳ המבורך וקורין ק״ש וברכותיה ויראו עינינו וקדיש ומתפללין הציבור בלחש » (טור או״ח סימן רל״ז), puis :
« ואין הש״ץ מחזיר התפלה » (טור או״ח סימן רל״ז), et enfin :
« וכתב הרמב״ם ז״ל הטעם לפי שאינה חובה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהן לשלום » (טור או״ח סימן רל״ז). résumé : ברכו, le Chema et ses bénédictions, יראו עינינו, un kaddich, la Amida à voix basse — et l'on rentre chez soi.
Ce qui n'a pas lieu le soir Le Aroukh haChoulhan le résume :
« ואין אומרים קדושה בלילה, ורק שליח הציבור אומר קדיש שלם » (ערוך השלחן רל״ז:ג). résumé : pas de kedoucha le soir, puisqu'il n'y a pas de répétition à voix haute pour la porter.
Le מזמור avant l'office La Michna Beroura rapporte l'usage :
« נהגו בקצת מקומות לומר שיר המעלות הנה ברכו וכו׳ קודם מעריב משום דאמרינן רגיל לקרות קורא דצריך לקרות שמע מתוך ד״ת » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב), et elle en donne le motif :
« והא דאמרינן מזמור זה יותר מאחרים משום דכתיב ביה העומדים בבית ה׳ בלילות » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב).
Une limite à cet usage Le Elia Rabba la pose :
« ולפי זה נראה כשנמשכה מנחה עד הלילה ומתפללין מיד מעריב אין אומרים המזמור » (אליה רבה רל״ז:ד). résumé : si l'on a dit Min'ha juste avant, on sort déjà de paroles de Torah, et le motif du psaume tombe.
Les versets et le demi-kaddich Le Aroukh haChoulhan décrit ce qui se dit avant ברכו :
« לפי שהלילה נמשלה לצרות לכן מחננים לו יתברך שיהיה מעוזינו בעת צרה » (ערוך השלחן רל״ז:ב), puis :
« ואומרים חצי קדיש, ודווקא כשיש עשרה שאמרו אלו הפסוקים » (ערוך השלחן רל״ז:ב). Le Kaf haḤaim note l'usage répandu :
« והמנהג הפשוט עכשיו לומר קדיש קודם והוא רחום » (כף החיים רל״ז:ג), et il rapporte du Chaar haKavanot :
« דצ״ל ב׳ פעמים ברכו אחד קודם תפלה ואחד אחר תפלה » (כף החיים רל״ז:ב). Pour la pratique, on suit son Rav.
Après l'office Le Tour rapporte un usage :
« וכתב עוד שבערב אחר שגומרין תפלת ערבית נוהגין לומר פטום הקטורת שאומרים אותו זכר למקדש וקטורת היה גם בערב » (טור או״ח סימן רל״ז), et il en marque aussitôt la limite :
« אבל השיר שהיו אומרים במקדש אין לומר בערב שלא היו אומרים אותו במקדש בערב » (טור או״ח סימן רל״ז).
E. והוא רחום — pourquoi ce verset ouvre l'office du soir
La première raison — il n'y a pas de korban le soir
« סדר תפלת ערבית אומר והוא רחום ותיקנו לאומרו לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין אבל ערבית שאין תמיד לכפר תקנו לומר והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז). résumé : le matin et l'après-midi, le tamid expie ; le soir, il n'y a pas de sacrifice, et l'on demande donc l'expiation par le verset.
La deuxième raison — les malkot
« ויש אומרים לפי שנהגו ללקות ערבית לאחר שחטאו כל היום ובמלקות מתכפר להם לכך נהגו לומר אחר המלקות והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז). résumé : on avait l'usage de recevoir les coups de discipline le soir, après une journée de fautes.
La troisième raison — le compte des mots
« וגם מפני שאומרים אותו ג״פ בשעת המלקות כי יש בו י״ג תיבות הרי לג׳ פעמים ט״ל תיבות כמנין המלקות » (טור או״ח סימן רל״ז). résumé : treize mots dans le verset, dits trois fois — trente-neuf, comme le nombre des coups.
Le Bach ramasse la première
« כיון שאין בערבית תמיד לכפר תקינו לומר פסוק והוא רחום לבקש ממנו יתברך שהוא ברחמיו יכפר עון » (ב״ח או״ח סימן רל״ז).
La raison du Kol Bo, rapportée par le Beit Yossef
« לעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון שתמיד הבקר מכפר עונות הלילה ותמיד הערב מכפר עונות היום » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז), et de là :
« ולכך תיקנו ערבית ושחרית לחלות פני המקום שיכפר עונותינו יומם ולילה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). Il ajoute enfin :
« ועוד שכל היום אדם חוטא ובערב צריך אדם לומר כפרה על חטאו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז).
Le Aroukh haChoulhan et le Elia Rabba Le Aroukh haChoulhan reprend la première raison :
« לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין ולא כן בערבית » (ערוך השלחן רל״ז:א). Le Elia Rabba en tire une conséquence pour le Chabbat :
« ולכן אין אומרים בשבת, כי יש לרשעים מנוחה בגיהנום בשבת ואין שולטים » (אליה רבה רל״ז:א). Il note ailleurs pourquoi ברכו est dit le soir comme le jour :
« לפיכך אומרים ברכו בלילה כמו ביום » (אליה רבה רל״ז:ב).
F. ואין נופלין על פניהם — la glose du Rama
La glose
« ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית » (רמ״א או״ח רל״ז:א). résumé : après Arvit, on ne dit pas תחנון.
Ce que le Tour rapportait Au nom de Rav Sar Chalom Gaon :
« שמותר ליפול על אפים לבקש רחמים אחר תפלת ערבית אפילו בציבור » (טור או״ח סימן רל״ז), et il ajoutait le témoignage d'un usage :
« וכן המנהג בבבל שנופלין על פניהם בערבית חוץ מערב שבת » (טור או״ח סימן רל״ז). résumé : à Bavel on tombait sur la face à Arvit, sauf la veille de Chabbat.
La réponse du Rama Dans le Darkhei Moché :
« והמנהג אינו כן וכ״כ האגור ויש בו טעם ע״פ הקבלה » (דרכי משה או״ח רל״ז). Le Bach écrit de même :
« המנהג אינו כן וכ״כ האגור ואיכא טעם נכון ע״פ הקבלה » (ב״ח או״ח סימן רל״ז), et le Magen Avraham renvoie aux deux :
« וכן כ׳ האגור וכן נכון על פי הקבל׳ » (מגן אברהם רל״ז:א).
Ce qu'en dit la Prisha
« אחר תפלת ערבית ורמ״א כתב שאין ליפול » (פרישה או״ח רל״ז), et :
« ובאגור כתב שאין ליפול בלילה אפי׳ בחול ויש בו סוד ע״פ הקבלה » (פרישה או״ח רל״ז). Sur la veille de Chabbat, elle observe :
« משמע דוקא בערבית לא היו נופלים הא במנחה היו נופלים בע״ש שלא כמנהגנו » (פרישה או״ח רל״ז).
La portée de la règle
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דכבר שויא לילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב), et :
« ואפילו תפלה שהוא מתפלל לשם תשלומין של תפלת מנחה ג״כ אין ליפול » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב). Le Kaf haḤaim rassemble les deux :
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דהא כבר שויא לילה וכן תשלומין מנחה בערבית אין ליפול לאחר ערבית » (כף החיים רל״ז:ז).
Le siman où la règle générale est posée
« אין נפילת אפים בלילה ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום » (שו״ע או״ח קל״א:ג). résumé : pas de נפילת אפים la nuit ; l'usage de la dire aux veilles d'avant l'aube tient au fait que ce moment est déjà proche du jour.
Cas pratiques
Cas 1 — Un minyan d'Arvit en semaine
Situation : on prie Arvit avec dix hommes. Après la Amida silencieuse, quelqu'un demande pourquoi l'officiant ne recommence pas à voix haute comme à Min'ha.
Conduite : C'est exactement le séif :
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א). La raison est celle du Rambam :
« לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). Et la Michna Beroura ajoute que l'usage moderne n'y change rien :
« ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). Pour la pratique, on suit son Rav.
Cas 2 — Un retardataire entre après ברכו
Situation : quelqu'un arrive à la synagogue alors que l'officiant a déjà dit ברכו et que le Chema est commencé. Peut-on redire ברכו pour lui ?
Conduite : Le Tour rapporte la position de Rav Amram Gaon :
« כתב רב עמרם שש״צ יכול להפסיק אחר שחתם בא״י המלך בכבודו ולומר ברכו בשביל ב״א שבאו בין הפרקים ולא שמעו ברכו » (טור או״ח סימן רל״ז), avec son motif :
« ונותן טעם לדבריו כיון שבלא״ה מפסיקין בפסוקים אין חוששין להפסיק » (טור או״ח סימן רל״ז). Le Tour objecte :
« ואני כתבתי למעלה שאין להפסיק אלא במה שתיקנו הראשונים » (טור או״ח סימן רל״ז). Le Beit Yossef résout :
« אפשר דאין ליזהר מלהפסיק אלא בדברים שאינן מענין תפלה אבל ברכו כיון שהוא מענין התפלה שפיר דמי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). Et c'est ainsi que le Choulhan Aroukh tranche au siman précédent :
« וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). Pour la pratique, on suit son Rav.
Cas 3 — On a prié Arvit avant la nuit
Situation : le minyan a dit Arvit tôt, avant la tombée de la nuit ; puis on doit encore rattraper la Amida de Min'ha. Dit-on תחנון ?
Conduite : Non, dans les deux cas. La Michna Beroura :
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דכבר שויא לילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב), et :
« ואפילו תפלה שהוא מתפלל לשם תשלומין של תפלת מנחה ג״כ אין ליפול » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב). Le Kaf haḤaim tranche de même :
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דהא כבר שויא לילה וכן תשלומין מנחה בערבית אין ליפול לאחר ערבית » (כף החיים רל״ז:ז). La règle générale est au siman 131 :
« אין נפילת אפים בלילה ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום » (שו״ע או״ח קל״א:ג). Pour la pratique, on suit son Rav.
Questions de compréhension
Vérifie ta compréhension :
- Quel est l'unique din tranché par ce séif, et pourquoi le titre du siman est-il plus large que lui ?
- Quelle est la raison donnée par le Rambam à l'absence de חזרת הש״ץ le soir ?
- Puisque tout Israël prie Arvit aujourd'hui, pourquoi la répétition n'a-t-elle pas été rétablie ?
- Nomme les trois raisons données par le Tour pour ouvrir l'office du soir par והוא רחום.
- Que dit le Rama de la נפילת אפים après Arvit, et quel usage le Tour rapportait-il au contraire ?
Pour aller plus loin
Si tu veux approfondir ce siman :
📖Rejoindre la khavroutha
- 📚 Niveau 2 — Lamdan : pour le pilpoul — רשות או חובה — סוגיית ברכות כ״ז ע״ב ; ביטול החזרה — חסרון תקנה או ברכה לבטלה ; האידנא דקבעוה חובה ; נפילת אפים — מנהג בבל מול מנהג אשכנז
- ✨ Niveau 3 — Synthèse : pour la révision et la mémorisation rapide
- 🌉 Niveau 4 — Daat HaRav : page-passerelle — l'Admour HaZaken n'a pas rédigé ce siman dans son Choulhan Aroukh