✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן רל״ז · סדר תפלת ערבית
סדר תפלת ערבית — אין שליח הציבור חוזר על התפלה בערב (אין ש״צ חוזר התפלה), לפי שתפלת ערבית רשות ; ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית
סימן רל״ז · סעיף אחד
סדר תפלת ערבית
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן שלפניו קבע את ברכות קריאת שמע של ערבית. וסימן זה כותרתו הרחבה שבחבורה — כל סדר התפלה — ואין בו אלא סעיף אחד, ובו דבר אחד: אין שליח הציבור חוזר. ומכאן נלך אחר מה שחידש המנהג, הסדר שתיאר הטור, הפסוק הפותח והגהת הרמ״א, ובסופו מקרים למעשה.
הנושא: סדר תפלת ערבית — הדין, הטעם, הסדר, וההגה
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ז · סעיף אחד
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן שכותרתו מכריזה על סדר שלם, וגופו אינו אלא משפט אחד. כתב מרן:
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א), והמוסגר שברמ״א מוסיף:
« ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית » (רמ״א או״ח רל״ז:א). וכל הטעם עומד בשורה אחת שברמב״ם:
« ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). תמצית: אין הסימן קובע כיצד מתפללין בערב, אלא מה חסר בערב לעומת הבוקר. וכאן אנו לומדים בגדר הענין ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 סדר הלימוד
א. הסעיף — הלשון, ביאורה, והמרחק שבין הכותרת לדין
ב. תפלת ערבית רשות — השורש שבגמרא וטעמו של הרמב״ם
ג. האידנא דקבעוה חובה — המנהג עשה את ערבית חובה, ואף על פי כן
ד. סדר תפלת ערבית — הסדר שתיאר הטור, ומה שסביבו
ה. והוא רחום — שלושת טעמי הטור, וטעם הכלבו
ו. ואין נופלין על פניהם — הגהת הרמ״א כנגד מנהג בבל
1-3. מקרים למעשה — ושאלות לחזרה
א. הסעיף — לשונו ודינו האחד
תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת — אין הכוונה שהיא דבר של מה בכך, אלא שם הלכתי הוא, הקובע את מקומה של התפלה במערכת החיובים. ומאותו שם אחד יוצא כל הסימן — שתפלה שאין אדם מחויב בה, אין צריך שליח ציבור להוציא בה את מי שאינו יודע.
הסעיף — סדר תפלת ערבית
סדר תפלת ערבית. ובו סעיף אחד:
אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית (ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית):
ביאור הסעיף: כותרתו — סדר תפלת ערבית, ואין בו אלא סעיף אחד. וזה דינו: אין שליח הציבור חוזר על תפלת שמונה עשרה בקול רם בתפלת ערבית. ובמוסגר, הגהת הרמ״א: ואין נופלין על פניהם לאחר תפלת ערבית.
היכן אנו עומדים? הסימן שלפניו עסק בברכות קריאת שמע של ערבית ; וסימן זה כותרתו רחבה יותר —
« סדר תפלת ערבית. ובו סעיף אחד » (שו״ע או״ח רל״ז:א) — ואף על פי כן אין הוא פוסק אלא נקודה אחת. והטור תיאר את כל הסדר, מפסוקו הראשון ועד יציאת הציבור מבית הכנסת:
« סדר תפלת ערבית אומר והוא רחום ותיקנו לאומרו לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין אבל ערבית שאין תמיד לכפר תקנו לומר והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז). ובאר הגולה שתחת הסעיף מפנה לרמב״ם, לטור ולרשב״א.
ציר הסימן כותרת המכריזה על סדר שלם, וסעיף שאינו אומר אלא דבר אחד:
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א). תמצית: אין מרן בא לקבוע כאן את גופה של תפלת ערבית — כבר קבעה במקומות אחרים — אלא רק את מה שמבדיל בין ערבית לשחרית ומנחה.
מנין בא דין זה מן הרמב״ם, על ידי הטור:
« וכתב הרמב״ם ז״ל הטעם לפי שאינה חובה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהן לשלום » (טור או״ח סימן רל״ז). ובלשון הרמב״ם עצמו:
« ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט), ואחריו:
« לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). והגר״א ציין זאת בקיצור:
« שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו י״ח » (ביאור הגר״א או״ח רל״ז).
ב. תפלת ערבית רשות — מפני מה אין חזרת הש״ץ
הדין
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א). תמצית: בשחרית ובמנחה חוזר שליח הציבור על התפלה בקול רם, ובערבית לא.
השורש שבגמרא כבר היתה השאלה מחלוקת תנאים:
« תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות » (ברכות כ״ז ע״ב). והגמרא מספרת את המעשה שבו נתגלתה:
« מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע אמר לו תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות » (ברכות כ״ז ע״ב).
הטעם שנתן הרמב״ם
« ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט), והמשיך:
« לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). תמצית: החזרה נתקנה להוציא את מי שאינו יודע להתפלל ; ואם אין כאן מחויב, נמצאת החזרה ברכות לבטלה.
לשון המשנה ברורה
« שאין תפלת ערבית חובה רק מצוה ולא נתחייב בה אדם שיצטרך הש״ץ להוציאו ידי חובתו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). תמצית: ערבית מצוה היא, ולא חובה שתעמיד אדם הצריך לצאת בו.
לשון הפרישה
« לפי שאינה חובה ואין בב״ה מי שנתחייב בה שיהא צריך להוציאו » (פרישה או״ח רל״ז). תמצית: אין בבית הכנסת מי שנתחייב בה עד שיהא צריך להוציאו.
הממה נפשך הבית יוסף הביאו בשם הרשב״א:
« ואפילו לדברי הגאונים שאמרו שאם התפלל פעם אחת קבלה עליו חובה אם התפלל בקי הוא ואין ש״צ מוציאו ואם אינו בקי ולא התפלל פטור הוא » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). וכן כתב מחצית השקל:
« כיון שהתפלל פ״א ע״כ הוא בקי ואין צריך לש״ץ ואם אינו בקי ע״כ לא התפלל בשום פעם » (מחצית השקל על אורח חיים רל״ז:א). תמצית: ממה נפשך — אם כבר התפלל ערבית, הרי הוא בקי ואינו צריך לשליח הציבור ; ואם אינו בקי, הרי מעולם לא התפלל ואינו מחויב.
ג. האידנא דקבעוה חובה — מה נשתנה ומה לא נשתנה
מה נשתנה הרמב״ם עצמו כתב זאת במקום אחר:
« ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א הלכה ו). תמצית: מדינא אין ערבית חובה כשתי התפלות האחרות ; אלא שכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם נהגו להתפלל אותה, וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
ואף על פי כן לא חזרה החזרה
« ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). תמצית: אין כוחו של מנהג מגיע עד כדי להטריח את הציבור בחזרת התפלה.
כללו של הב״ח
« כיון דמדינא אינה חובה אלא רשות ולכן לא תיקנו מתחלה שיחזור הש״ץ תפלת ערבית אע״פ שאח״כ נהגו וקבעוה חובה מ״מ התקנה במקומה עומדת » (ב״ח או״ח סימן רל״ז). תמצית: מתחילה לא תיקנו חזרה בערבית ; והמנהג שבא אחר כך לא עקר את התקנה — היא עומדת במקומה כמות שהיא.
וכן באליה רבה תחילה הגדיר את גדר הקבלה:
« פירוש דוקא כשאומרים פעם אחת הוא דקיבלו לחובה אבל כשלא אמרו מעולם לא » (אליה רבה רל״ז:ג), ואחר כך הביא את לחם חמודות:
« והאידנא דקבעו חובה אפילו לא התפלל כלל מכל מקום לא אלים מנהגא לשוויה חובה כדי לאטרוחי ציבורא להחזיר השליח ציבור התפילה » (אליה רבה רל״ז:ג).
ערוך השלחן
« אין חזרת שליח הציבור בתפלת ערבית לפי שהיא רשות » (ערוך השלחן רל״ז:ג), והוסיף:
« ואפילו לכמה מהראשונים שכתבו שכבר קבלנו עלינו כולנו לחובה, מכל מקום לעניין חזרת שליח הציבור לא קבלנו עלינו » (ערוך השלחן רל״ז:ג). וסיים בהערה של צניעות:
« אך באמת יש טעמים נסתרים על מה שאין חזרת שליח הציבור בלילה » (ערוך השלחן רל״ז:ג).
ולדעת המקובלים כף החיים הביא:
« והמקו׳ אומרים שעל דרך האמת חזרה בערבית אין לה מקום » (כף החיים רל״ז:ו), אחר שהביא את הסברה הפשוטה:
« דאם הוא בקי אין הש״ץ מוציאו ואם אינו בקי תפלת ערבית רשות ואיהו אכתי לא שוייה אנפשיה חובה דלא ידע לצלויי » (כף החיים רל״ז:ו). ולמעשה — כהוראת הרב.
ד. סדר תפלת ערבית — הסדר כלשון הטור
הסדר שתיאר הטור
« ואומר ש״צ ברכו ועונין ברוך ה׳ המבורך וקורין ק״ש וברכותיה ויראו עינינו וקדיש ומתפללין הציבור בלחש » (טור או״ח סימן רל״ז), ואחריו:
« ואין הש״ץ מחזיר התפלה » (טור או״ח סימן רל״ז), ולבסוף:
« וכתב הרמב״ם ז״ל הטעם לפי שאינה חובה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהן לשלום » (טור או״ח סימן רל״ז). תמצית: ברכו, קריאת שמע וברכותיה, יראו עינינו, קדיש, ותפלת לחש — ונפטרין לבתיהם.
מה שאינו נוהג בלילה ערוך השלחן סיכם:
« ואין אומרים קדושה בלילה, ורק שליח הציבור אומר קדיש שלם » (ערוך השלחן רל״ז:ג). תמצית: אין קדושה בלילה, שהרי אין חזרה בקול רם שתישא אותה.
המזמור שקודם התפלה המשנה ברורה הביאה את המנהג:
« נהגו בקצת מקומות לומר שיר המעלות הנה ברכו וכו׳ קודם מעריב משום דאמרינן רגיל לקרות קורא דצריך לקרות שמע מתוך ד״ת » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב), ונתנה בו טעם:
« והא דאמרינן מזמור זה יותר מאחרים משום דכתיב ביה העומדים בבית ה׳ בלילות » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב).
גבול למנהג זה אליה רבה העמידו:
« ולפי זה נראה כשנמשכה מנחה עד הלילה ומתפללין מיד מעריב אין אומרים המזמור » (אליה רבה רל״ז:ד). תמצית: אם התפלל מנחה סמוך לה, כבר עומד הוא מתוך דברי תורה, ובטל טעם המזמור.
הפסוקים וחצי הקדיש ערוך השלחן תיאר את הנאמר קודם ברכו:
« לפי שהלילה נמשלה לצרות לכן מחננים לו יתברך שיהיה מעוזינו בעת צרה » (ערוך השלחן רל״ז:ב), ואחריו:
« ואומרים חצי קדיש, ודווקא כשיש עשרה שאמרו אלו הפסוקים » (ערוך השלחן רל״ז:ב). וכף החיים העיר על המנהג הפשוט:
« והמנהג הפשוט עכשיו לומר קדיש קודם והוא רחום » (כף החיים רל״ז:ג), והביא משער הכוונות:
« דצ״ל ב׳ פעמים ברכו אחד קודם תפלה ואחד אחר תפלה » (כף החיים רל״ז:ב). ולמעשה — כהוראת הרב.
אחר התפלה הטור הביא מנהג:
« וכתב עוד שבערב אחר שגומרין תפלת ערבית נוהגין לומר פטום הקטורת שאומרים אותו זכר למקדש וקטורת היה גם בערב » (טור או״ח סימן רל״ז), ומיד סימן את גבולו:
« אבל השיר שהיו אומרים במקדש אין לומר בערב שלא היו אומרים אותו במקדש בערב » (טור או״ח סימן רל״ז).
ה. והוא רחום — מפני מה פותח בו את תפלת הערב
הטעם הראשון — אין קרבן בערב
« סדר תפלת ערבית אומר והוא רחום ותיקנו לאומרו לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין אבל ערבית שאין תמיד לכפר תקנו לומר והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז). תמצית: בשחרית ובמנחה התמיד מכפר ; ובערב אין קרבן, ולפיכך מבקשים כפרה בפסוק.
הטעם השני — המלקות
« ויש אומרים לפי שנהגו ללקות ערבית לאחר שחטאו כל היום ובמלקות מתכפר להם לכך נהגו לומר אחר המלקות והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז). תמצית: נהגו ללקות בערב, לאחר יום שלם של חטא.
הטעם השלישי — מנין התיבות
« וגם מפני שאומרים אותו ג״פ בשעת המלקות כי יש בו י״ג תיבות הרי לג׳ פעמים ט״ל תיבות כמנין המלקות » (טור או״ח סימן רל״ז). תמצית: שלוש עשרה תיבות בפסוק, ושלוש פעמים — שלושים ותשע, כמנין המלקות.
והב״ח כלל את הראשון
« כיון שאין בערבית תמיד לכפר תקינו לומר פסוק והוא רחום לבקש ממנו יתברך שהוא ברחמיו יכפר עון » (ב״ח או״ח סימן רל״ז).
טעם הכלבו שהביא הבית יוסף
« לעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון שתמיד הבקר מכפר עונות הלילה ותמיד הערב מכפר עונות היום » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז), ומכאן:
« ולכך תיקנו ערבית ושחרית לחלות פני המקום שיכפר עונותינו יומם ולילה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). ולבסוף הוסיף:
« ועוד שכל היום אדם חוטא ובערב צריך אדם לומר כפרה על חטאו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז).
ערוך השלחן ואליה רבה ערוך השלחן שנה את הטעם הראשון:
« לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין ולא כן בערבית » (ערוך השלחן רל״ז:א). ואליה רבה הוציא מזה נפקא מינה לשבת:
« ולכן אין אומרים בשבת, כי יש לרשעים מנוחה בגיהנום בשבת ואין שולטים » (אליה רבה רל״ז:א). ובמקום אחר העיר מפני מה אומרים ברכו בלילה כביום:
« לפיכך אומרים ברכו בלילה כמו ביום » (אליה רבה רל״ז:ב).
ו. ואין נופלין על פניהם — הגהת הרמ״א
ההגה
« ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית » (רמ״א או״ח רל״ז:א). תמצית: אחר ערבית אין אומרים תחנון.
מה שהביא הטור בשם רב שר שלום גאון:
« שמותר ליפול על אפים לבקש רחמים אחר תפלת ערבית אפילו בציבור » (טור או״ח סימן רל״ז), והוסיף עדות של מנהג:
« וכן המנהג בבבל שנופלין על פניהם בערבית חוץ מערב שבת » (טור או״ח סימן רל״ז). תמצית: בבבל היו נופלים על פניהם בערבית, חוץ מערב שבת.
תשובת הרמ״א בדרכי משה:
« והמנהג אינו כן וכ״כ האגור ויש בו טעם ע״פ הקבלה » (דרכי משה או״ח רל״ז). וכן כתב הב״ח:
« המנהג אינו כן וכ״כ האגור ואיכא טעם נכון ע״פ הקבלה » (ב״ח או״ח סימן רל״ז), והמגן אברהם הפנה לשניהם:
« וכן כ׳ האגור וכן נכון על פי הקבל׳ » (מגן אברהם רל״ז:א).
ומה שכתבה הפרישה
« אחר תפלת ערבית ורמ״א כתב שאין ליפול » (פרישה או״ח רל״ז), וכן:
« ובאגור כתב שאין ליפול בלילה אפי׳ בחול ויש בו סוד ע״פ הקבלה » (פרישה או״ח רל״ז). ובערב שבת העירה:
« משמע דוקא בערבית לא היו נופלים הא במנחה היו נופלים בע״ש שלא כמנהגנו » (פרישה או״ח רל״ז).
היקפו של הדין
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דכבר שויא לילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב), וכן:
« ואפילו תפלה שהוא מתפלל לשם תשלומין של תפלת מנחה ג״כ אין ליפול » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב). וכף החיים כלל את שניהם:
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דהא כבר שויא לילה וכן תשלומין מנחה בערבית אין ליפול לאחר ערבית » (כף החיים רל״ז:ז).
הסימן שבו נקבע הכלל
« אין נפילת אפים בלילה ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום » (שו״ע או״ח קל״א:ג). תמצית: אין נפילת אפים בלילה ; ומה שנוהגין ליפול בלילי אשמורת, מפני שאותה שעה כבר קרובה ליום.
מקרים למעשה
מקרה א — מנין של ערבית בימות החול
המעשה: מתפללין ערבית בעשרה. ואחר תפלת הלחש שואל אחד: מפני מה אין שליח הציבור חוזר בקול רם כדרך שעושה במנחה?
ההנהגה: זהו ממש לשון הסעיף:
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א). והטעם טעמו של הרמב״ם:
« לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). והמשנה ברורה הוסיפה שאין מנהג ימינו משנה בזה:
« ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ב — מאחר שנכנס אחר ברכו
המעשה: נכנס אדם לבית הכנסת לאחר שאמר שליח הציבור ברכו וכבר התחילו בקריאת שמע. האם חוזרין ואומרין ברכו בשבילו?
ההנהגה: הטור הביא את דעת רב עמרם גאון:
« כתב רב עמרם שש״צ יכול להפסיק אחר שחתם בא״י המלך בכבודו ולומר ברכו בשביל ב״א שבאו בין הפרקים ולא שמעו ברכו » (טור או״ח סימן רל״ז), וטעמו:
« ונותן טעם לדבריו כיון שבלא״ה מפסיקין בפסוקים אין חוששין להפסיק » (טור או״ח סימן רל״ז). והטור השיג:
« ואני כתבתי למעלה שאין להפסיק אלא במה שתיקנו הראשונים » (טור או״ח סימן רל״ז). והבית יוסף יישב:
« אפשר דאין ליזהר מלהפסיק אלא בדברים שאינן מענין תפלה אבל ברכו כיון שהוא מענין התפלה שפיר דמי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). וכן פסק השולחן ערוך בסימן שלפניו:
« וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ג — התפללו ערבית מבעוד יום
המעשה: הקדים המנין ערבית קודם צאת הכוכבים ; ואחר כך צריך עוד להשלים תפלת מנחה. האם אומרים תחנון?
ההנהגה: לא, בשני המקרים. המשנה ברורה:
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דכבר שויא לילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב), וכן:
« ואפילו תפלה שהוא מתפלל לשם תשלומין של תפלת מנחה ג״כ אין ליפול » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב). וכף החיים פסק כמותה:
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דהא כבר שויא לילה וכן תשלומין מנחה בערבית אין ליפול לאחר ערבית » (כף החיים רל״ז:ז). והכלל הכולל בסימן קל״א:
« אין נפילת אפים בלילה ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום » (שו״ע או״ח קל״א:ג). ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות לחזרה
בדוק את הבנתך:
- מהו הדין היחיד שנפסק בסעיף זה, ומפני מה כותרת הסימן רחבה ממנו?
- מהו הטעם שנתן הרמב״ם לכך שאין חזרת הש״ץ בערבית?
- הואיל וכל ישראל מתפללין ערבית בזמן הזה, מפני מה לא החזירו את החזרה?
- מנה את שלושת הטעמים שנתן הטור לפתיחת תפלת הערב בוהוא רחום.
- מה כתב הרמ״א בנפילת אפים אחר ערבית, ואיזה מנהג הביא הטור להיפך?
להעמקה
אם רצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לעיון — רשות או חובה — סוגיית ברכות כ״ז ע״ב ; ביטול החזרה — חסרון תקנה או ברכה לבטלה ; האידנא דקבעוה חובה ; נפילת אפים — מנהג בבל מול מנהג אשכנז
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולזכירה מהירה
- 🌉 רמה 4 — דעת הרב: דף מעבר — אדמו״ר הזקן לא כתב סימן זה בשולחן ערוך שלו