✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION

Siman רל״ו · Les bénédictions qui entourent le Chema du soir

דין ברכות ק״ש של ערבית — deux avant et deux après, סמיכת גאולה לתפלה, les י״ח פסוקים, la prière en public, et le אמן de la dernière bénédiction
סימן רל״ו · ד׳ סעיפים
דין ברכות ק״ש של ערבית
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦

Le siman précédent fixait l’heure du Chema du soir ; celui-ci en règle les bénédictions — deux avant, deux après — puis tire de là toutes les conséquences d’une seule exigence : que la Délivrance touche la prière. Qu’est-ce qui a le droit de se glisser entre les deux ? Texte hébreu, traduction française et explication des ד׳ seifim, avec une section de cas pratiques.

Sujet : Les bénédictions du Chema du soir — שתים לפניה ושתים לאחריה, סמיכת גאולה לתפלה, י״ח פסוקים, אמן אחר ברכת עצמו
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ו · ד׳ סעיפים

Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

Une prière du soir est une prière que l’on dit après avoir raconté la sortie d’Égypte : c’est de là que vient toute la tension du siman. Les Sages ont voulu que la bénédiction de la Délivrance touche la ‘amida ; mais ils ont eux-mêmes institué, entre les deux, Hachkivenou, puis les dix-huit versets, puis le kaddich. Le siman répond que ce qu’ils ont institué ne coupe pas — cela allonge. Et il en tire trois conséquences : ce dont on ne parle pas, ce que l’on peut malgré tout annoncer, et ce à quoi l’on renonce quand la communauté prie déjà. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.

📑 Plan de l’étude

A. שתים לפניה ושתים לאחריה (séif 1) — les quatre bénédictions du soir, et pourquoi la quatrième existe
B. סמיכת גאולה לתפלה (séif 2) — l’objection de la Guemara, sa réponse, et ce qui reste permis
C. י״ח פסוקים ויראו עינינו (séif 2) — les synagogues des champs, et la glose du Rama
D. תפלה בציבור (séif 3) — quand la communauté passe avant la jonction
E. אמן אחר ברכת עצמו (séif 4) — après laquelle, et ce que le Rama y ajoute
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension

A. שתים לפניה ושתים לאחריה — les quatre bénédictions du soir

שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ — sept fois le jour je t’ai loué. Le compte est ancien : trois bénédictions le matin, quatre le soir. Le Beit Yossef le rapporte au nom du Yerouchalmi : « ירושלמי ר׳ יוסי בר בון בשם ריב״ל ע״ש שבע ביום הללתיך כלו׳ שבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה הרי ז׳ » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו)

Séif 1 — שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה

בערב מברך שתים לפני ק״ש ושתים לאחריה:
Séif 1 : le soir, on récite deux bénédictions avant le Chema et deux après lui.
Les deux d’avant. « אשר בדברו וכו׳ ואהבת עולם ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לראשונה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב). résumé : la première est אשר בדברו מעריב ערבים, la seconde אהבת עולם — et celle-ci ne commence pas par ברוך, parce qu’elle est accolée à la précédente
Où respirer dans la première. « ויש להפסיק בין ברקיע כרצונו לבין בורא יום ולילה דכרצונו קאי אדלעיל » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב). résumé : כרצונו se rapporte à ce qui précède, non à ce qui suit ; on marque donc une pause avant בורא יום ולילה. Le Magen Avraham l’avait dit avant elle : « כתוב בעמק ברכה שיש להפסיק בין ברקיע כרצונו ובין בורא יום ולילה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו)
Deux noussahim pour la même conclusion. Le Tour décrit celui de Sefarad : « הראשונה אשר בדברו מעריב ערבים וכו׳ וחותמת ומבדיל בין יום ובין לילה בא״י המעריב ערבים זו היא נוסח ספרד » (טור או״ח סימן רל״ו) ; et rapporte la préférence de son frère : « וכתב אחי ה״ר יחיאל ז״ל ויותר נכון נוסח ספרד כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה » (טור או״ח סימן רל״ו). La Michna Beroura tranche dans le même sens : « ומנהג ספרד שלא לומר ה׳ צבאות וכו׳ אל חי וכו׳ אלא מסיימין תיכף אחרי מבדיל בין יום וכו׳ ברוך אתה וכו׳ כי היכי דלהוי מעין חתימה סמוך לחתימה וכן נכון » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ב). résumé : la règle est que la fin de la bénédiction annonce son sceau ; le noussah séfarade y satisfait directement, et le Tour a montré comment le noussah achkénaze y satisfait aussi
Les deux d’après. « ראשונה אמת ואמונה ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחברתה דק״ש לא הוי הפסק וחותם בא״י גאל ישראל ולא גואל ישראל כמו בתפלה משום שנתקנה על הגאולה שעברה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג). résumé : la première est אמת ואמונה, scellée גאל ישראל — au passé, car elle porte sur la délivrance déjà advenue, à la différence de la ‘amida qui demande celle qui vient. Le Tour l’avait écrit : « וחותם בא״י גאל ישראל ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה » (טור או״ח סימן רל״ו)
La quatrième — et pourquoi elle existe. « וברכה שניה השכיבנו וחותם שומר עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכין שימור מן המזיקין » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג) ; et le Tour dans les mêmes termes : « שניה השכיבנו וחותם שומר את עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין » (טור או״ח סימן רל״ו). résumé : le matin il n’y a qu’une bénédiction après le Chema ; le soir on en ajoute une, parce que la nuit demande une garde
Hachkivenou est déjà une délivrance. « וכתבו בתר״י הטעם דכשעבר ה׳ לנגוף את מצרים היו ישראל מפחדים ומתפללים להש״י שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הלכך מעין גאולה היא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ג) ; et le Beit Yossef au nom du Ri : « כתב הר״י הטעם דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא מפני שכשעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לשם יתברך שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הילכך מעין גאולה הוי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). résumé : la nuit de la sortie d’Égypte, Israël priait d’être gardé — Hachkivenou est cette prière-là, et c’est pourquoi elle ne fait pas rupture avec la délivrance
Le compte du Rambam. « הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. » (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ה). résumé : la même répartition, exposée comme une loi générale sur les bénédictions du Chema, jour et nuit
Ce qu’on dit juste avant. « והמנהג לומר והוא רחום קודם תפלת ערבית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:א). résumé : l’usage est de dire והוא רחום avant la prière du soir — et la Michna Beroura renvoie au Tour pour la raison
Un avertissement dès le Barekhou. « צריך ליזהר מאד שלא לספר אחר ברכו דערבית אפילו קודם שהתחיל לברך הברכה ראשונה אם דעתו להתפלל אז מעריב עם הצבור » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:א). résumé : dès que l’assemblée a répondu au Barekhou, on est déjà dans les bénédictions ; parler à ce moment est aussi grave que de parler au milieu d’un paragraphe — et la Michna Beroura constate que beaucoup y trébuchent

B. סמיכת גאולה לתפלה — joindre la Délivrance à la prière

סְמִיכַת גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה — faire toucher la Délivrance à la prière. La halakha du siman tout entier tient dans une phrase de Rabbi Yohanan : « דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. » (ברכות ד׳ ע״ב). La Michna Beroura la ramène à sa conséquence : « שגם בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ד)

Séif 2 — אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה

אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה ואף הנוהגין לומר י״ח פסוקים ויראו עינינו אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק: הגה וע״ל סי׳ ס״ט. ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה:
Séif 2 : on ne doit pas parler entre la bénédiction de la Délivrance du soir et la ‘amida. Et même ceux qui ont l’usage de dire les dix-huit versets et Yir’ou éinénou ne doivent pas s’interrompre entre Yir’ou éinénou et la ‘amida. Toutefois, l’annonce que fait l’officiant de Roch Hodech entre le kaddich et la ‘amida du soir n’est pas une interruption, puisqu’elle est un besoin de la prière ; et de même peut-il dire Barekhou pour en acquitter celui qui ne l’a pas entendu, et ce n’est pas une interruption. Glose du Rama : et voir plus haut siman 69. J’ai vu des gens scrupuleux qui ont l’usage de se tenir debout lorsqu’ils disent les dix-huit versets de Baroukh Hachem le’olam etc., et c’est un bel usage, car ils ont été institués à la place de la ‘amida de dix-huit bénédictions ; c’est pourquoi il convient de se tenir debout pour eux comme pour la ‘amida.
L’objection de la Guemara — et sa réponse. « מֵתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמוֹךְ, הָא לָא קָא סָמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״! » (ברכות ד׳ ע״ב) ; et l’on répond : « אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב). résumé : si Hachkivenou s’intercale, la jonction semble rompue ; mais une bénédiction instituée par les Sages ne coupe pas — elle allonge
Le même raisonnement qu’au matin. « אֶלָּא הָתָם כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״ — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. » (ברכות ד׳ ע״ב). résumé : au matin aussi on intercale un verset avant la ‘amida, et personne n’y voit une coupure ; le soir suit la même logique
Le Rambam le pose en règle. « וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח) ; et il ajoute : « וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ הֶפְסֵק בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרֻכָּה » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ז הלכה יח). résumé : les deux bénédictions comptent comme une seule, longue — c’est exactement la réponse de la Guemara mise en forme de halakha
Ce que cela interdit, concrètement. « אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; et l’Aroukh haChoulhan le redit dans les termes de nos synagogues : « וכיון דגם בערבית יש חיוב לסמוך גאולה לתפלה, לכן יש ליזהר שלא לדבר בין ברכת ׳שומר עמו ישראל לעד׳ ובין שמונה עשרה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). résumé : entre la fin de שומר עמו ישראל et le premier mot de la ‘amida, on ne parle pas
Deux interruptions qui n’en sont pas. « ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ; « וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). Le Beit Yossef en donne la source, au nom du Rachba : « וכתב הרשב״א בתשובה שמה שמכריז ש״צ בין קדיש לתפלה דערבית ואומר ר״ח אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). résumé : ce qui sert la prière n’est pas étranger à la prière
Jusqu’où va cette permission. « ולאו דוקא לקרוא ולהכריז שהוא ר״ח שהוא דאורייתא או להכריז טל ומטר שאם יטעו צריך לחזור אלא אפילו להכריז על הנסים שפיר דמי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז). résumé : on aurait pu croire que seule une annonce dont l’oubli oblige à recommencer est permise ; la Michna Beroura admet aussi על הנסים, dont l’oubli n’oblige à rien
Et où elle s’arrête. « ודוקא במקום זה יכול להפסיק אבל כשהוא עומד בברכת ק״ש בין הפרקים אסור לו להכריז שום דבר » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז). résumé : la tolérance vaut à cet endroit précis — entre la Délivrance et la ‘amida — et nulle part ailleurs dans les bénédictions du Chema
Pourquoi le soir seulement. « ר״ל דשם בהג״ה מבואר דדוקא בערבית מקילינן לזה אבל לא בשחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ט). résumé : le Rama renvoyait au siman 69 ; la Michna Beroura précise que l’allègement y est écrit pour Arvit et non pour Chaharit
Le reste suit la règle du matin. « ונ״ל דבין הפרקי׳ דינן כמו בשחרית דדוק׳ בין גאול׳ לתפלה יש מקילין משום דתפלת ערבית רשות אבל בין ק״ש וברכותי׳ חובה לכ״ע » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). résumé : à l’intérieur des bénédictions du Chema, les règles d’interruption du soir sont celles du matin ; la différence ne porte que sur le point de jonction

C. י״ח פסוקים ויראו עינינו — les dix-huit versets

י״ח פְּסוּקִים — dix-huit versets. Avant d’être un texte, c’est une histoire, que la Michna Beroura rapporte au nom du Tour : « ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ה)
Le Tour dans ses propres mots. « ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש » (טור או״ח סימן רל״ו). résumé : les synagogues étaient aux champs, on craignait d’y rester jusqu’à la nuit ; dix-huit mentions du Nom, contre les dix-huit bénédictions, et l’on partait après le kaddich
L’usage est resté quand la raison a disparu. « ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ״מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם » (טור או״ח סימן רל״ו) ; et la Michna Beroura le reprend : « ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ״מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ה). résumé : les synagogues sont revenues au village, mais l’usage n’a pas été aboli — et certains grands maîtres, eux, ne les disaient pas du tout
Pourquoi ces versets ne coupent pas. « דאותן פסוקים לא מקרי הפסק כיון דתקינו לאומרם הו״ל כגאולה אריכתא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ו). résumé : le même argument que pour Hachkivenou — ce que les Sages ont institué à cet endroit appartient à la Délivrance et l’allonge
Tossafot ajoutent une raison très humaine. « ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו הואיל והתקינו להו רבנן ה״ל גאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מב״ה עד שיגמור כל אחד תפלתו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). résumé : ces versets donnaient à celui qui priait plus lentement le temps de finir, pour que personne ne quitte la synagogue avant les autres
Le Ri en donne une troisième. « אבל הר״י נתן טעם למנהג שבתחלה שהיתה תפלה ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם י״ח הזכרות כנגד י״ח ברכות וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאים ואח״כ אע״פ שקבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה לא מיקרי הפסקה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). résumé : tant qu’Arvit était facultative, ces versets tenaient lieu de prière ; quand elle est devenue obligatoire, l’usage est resté — et comme il était là dès le premier jour, il ne compte pas comme interruption
L’Aroukh haChoulhan les réunit. « אך מיהו על כל פנים אחרי שנתפשטה תקנה זו נעשה תקנה קבועה, וכגאולה אריכתא דמי » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). résumé : trois explications, un même résultat — une institution répandue devient une institution fixe, et ces versets sont eux-mêmes pleins de délivrance
Pourquoi on ne les dit pas Chabbat et fête. « ולכן בשבתות וימים טובים לא נהגו לומר אלו הפסוקים, מפני שאין מתפללים י״ח ברכות, וגם בהם לא היתה היראה כל כך, דשבת עצמו שומר את ישראל » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). résumé : il n’y a pas dix-huit bénédictions à remplacer, et la crainte de la nuit ne pesait pas de la même façon. Le kaddich, lui, est resté partout : « ולכן אפילו הספרדים שאין אומרים פסוקים אלו, מכל מקום קדיש אומרים, מפני שקדיש הוה עיקר הגאולה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו)
La glose du Rama. « ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). résumé : puisque ces versets ont pris la place de la ‘amida, on se tient debout comme pour elle
Et l’avis contraire, qui est celui de beaucoup. « והרבה אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י״ח אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח״כ ק״ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה׳ וכו׳ מעומד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:י) ; l’Aroukh haChoulhan dans le même sens : « אבל רבים חולקים וסבירא ליה דיותר טוב לישב, שלא יאמרו שבזה יוצאים ידי תפלת שמונה עשרה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). résumé : rester assis dit précisément qu’on ne prétend pas s’acquitter par eux de la ‘amida — sauf pour celui qui a déjà prié avec la communauté et lit ensuite le Chema
Le raisonnement du Taz. « לע״ד נראה שהאומרם במיושב שפיר דמי דאם האומרם מעומד נתכוין שיהיה זה במקום י״ח א״כ יצא ידי תפלת ערבית והיאך יתפלל אחר כך ערבית שנית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו). résumé : si se lever signifie ceci tient lieu de ‘amida, alors on serait acquitté — et l’on ne pourrait plus prier ensuite ; l’assise lève la contradiction
Compter les Noms. « שיש לומר הושיענו אלהי ישענו והוא פסוק בדברי הימים ולא יאמר הושיענו ה׳ אלהי ישענו דא״כ הוא מוסיף על י״ח אזכרות » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:י). résumé : le nombre de mentions du Nom fait la valeur du passage ; en ajouter une le déforme
Où l’on peut respirer. « ויראה לי דבי״ח פסוקים אלו בין פסוק לפסוק הוי כבין הפרקים, רק מן ׳יראו עינינו׳ עד גמר הברכה הוי כאמצע הפרק » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). résumé : entre deux versets, c’est comme entre les paragraphes ; à partir de יראו עינינו et jusqu’au sceau, c’est comme au milieu d’un paragraphe

D. תפלה בציבור — quand la communauté passe avant la jonction

תְּפִלָּה בְּצִבּוּר — la prière avec la communauté. Deux valeurs s’opposent, et la Michna Beroura dit laquelle l’emporte : « דתפלת הצבור עדיפא ממסמך גאולה לתפלה דערבית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב)

Séif 3 — מצא צבור שקראו קריאת שמע

מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא ק״ש עם ברכותיה:
Séif 3 : s’il a trouvé une communauté qui a déjà lu le Chema et qui s’apprête à se tenir debout pour la ‘amida, qu’il prie avec eux, et ensuite il lira le Chema avec ses bénédictions.
La source du séif. « ונראה שמי שנכנס לב״ה ומצא ציבור שקראו את שמע ורוצה לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא את שמע עם ברכותיה ואע״פ שאינו סומך גאולה לתפלה מוטב שיתפלל עם הציבור ולא יסמוך משיסמוך ויתפלל ביחיד » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). résumé : mieux vaut prier avec la communauté sans faire la jonction que faire la jonction en priant seul
Un précédent d’Erets Israël. « בא״י עושים כן מתפללין של ערבית ואח״כ קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למיסמך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). résumé : là-bas on priait Arvit puis on lisait le Chema à son heure, sans se soucier de la jonction — preuve que celle-ci cède devant plus fort qu’elle
Le Taz en une ligne. « הטעם דטפי עדיף להתפלל עם הצבור ממה שיסמוך גאולה לתפילה של ערבית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו). résumé : c’est la raison du séif, dite sans détour
Mais la permission a une condition. « אבל כ״ז דוקא כשהוא משער שלא יוכל להשיג אח״כ מנין להתפלל עמהם דאל״ה אין לו לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב). résumé : si un autre minyan est à sa portée plus tard, il ne renonce pas à la jonction — l’allègement n’est là que pour celui qui n’aurait sinon aucune communauté
Une troisième voie, quand le temps le permet. « ואם הם עוסקים עדיין בברכות ק״ש והוא משער שעד שיגיעו הצבור לשמ״ע יוכל לומר ק״ש וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד יעשה כן וידלג ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ויתפלל שמ״ע עם הצבור דאותן הפסוקים אינן אלא מנהג ויש גדולים שסוברים שאין לאומרו ולכן מוטב לדלג כדי לקיים תפלה בצבור עם סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא). résumé : s’il peut arriver jusqu’à שומר עמו ישראל לעד avant que la communauté ne se lève, il saute les dix-huit versets — qui ne sont qu’un usage — et gagne à la fois la communauté et la jonction
Le Magen Avraham l’avait proposée. « ונ״ל דאם יש שהות יקרא ק״ש וברכותיה וידלג ברוך ה׳ לעולם וגו׳ וגם יראו עינינו כדי להתפלל עם הציבור דאינה אלא מנהג » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). résumé : la même conduite, avec le même motif — ces versets sont un usage, la ‘amida en public est une valeur
Et on ne les rattrape pas après. « ואין צריך לאומרם אחר כך, דלא נתקנו אלא אחר ברכות קריאת שמע ולא בפני עצמן » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). résumé : ces versets n’ont de place qu’à leur place ; sortis de là, ils n’ont plus rien à prolonger
Le cas de celui qui n’a pas encore prié Minha. « עוד כתבו במקומות שמקדימין להתפלל ערבית מבע״י ובא לבהכ״נ בשעה שמתחילין ברכו והוא לא התפלל מנחה יתפלל מנחה בעוד שהם קורין ק״ש וברכותיה ואח״כ יתפלל ערבית עם הצבור ואח״כ יקרא ק״ש וברכותיה בלילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא). résumé : là où l’on prie Arvit avant la nuit, il dit Minha pendant que la communauté lit le Chema, prie Arvit avec elle, et lit le Chema et ses bénédictions à la nuit

E. אמן אחר ברכת עצמו — le amen que l’on se répond

אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ — amen après sa propre bénédiction. La règle générale est celle du Rambam : « כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית. » (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז)

Séif 4 — אחר שומר עמו ישראל אומר אמן

אחר שומר עמו ישראל אומר אמן אחר ברכת עצמו ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו: (ועיין לעיל סי׳ רט״ו):
Séif 4 : après Chomér amo Israël, on dit amen après sa propre bénédiction ; et l’on ne répondra pas amen après la bénédiction de HaMélekh biKhvodo. Glose du Rama : et voir plus haut siman 215.
Pourquoi celle-ci et pas l’autre. « שהוא סיום ברכת ק״ש ואזיל המחבר לטעמיה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יג). résumé : שומר עמו ישראל clôt la série des bénédictions du Chema ; le amen y marque une fin
Et HaMélekh biKhvodo, elle, est seule. « כי היא אינה שייך לברכת ק״ש והויא ככל ברכה מיוחדת שאין עונה אמן אחר ברכת עצמו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יד). résumé : elle n’appartient pas aux bénédictions du Chema ; c’est une bénédiction isolée, et après une bénédiction isolée on ne se répond pas amen
La comparaison du Beit Yossef. « ונראה מדבריו דאינו עונה אמן אחר המלך בכבודו משום דסיום הברכות הוא בשומר את עמו ישראל דומיא דעונה אמן אחר בונה ירושלים אע״פ שיש אחריה ברכת הטוב והמטיב » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). résumé : de même qu’au birkat hamazon on répond amen après בונה ירושלים et non après הטוב והמטיב, ici on répond après la quatrième bénédiction et non après celle qui la suit
Une intention à surveiller dans le sceau. « באומרו תמיד ימלוך עלינו לא יהיה כונתו בלשון בקשה שמתפלל שימלוך עלינו דהיינו לקרב הגאולה שאין תפלה בחתימת הברכה אלא יהיה כונתו בלשון שבח שהקב״ה ימלוך לעולם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:טו). résumé : תמיד ימלוך עלינו doit se dire comme une louange et non comme une demande — car on ne formule pas de requête dans le sceau d’une bénédiction
Le Magen Avraham, source de cette remarque. « וכתבו הג״מ שא״ל ימלוך לשון בקשה שאין תפלה בחתימת הברכה וצ״ל פי׳ שבח שהקב״ה ימלוך לעולם » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ו). résumé : c’est la formulation d’origine, que la Michna Beroura a reprise
Le renvoi du Rama, et ce qu’il change. « ר״ל ששם כתב הרמ״א שבמדינותינו אין נוהגין לענות אחר ברכת עצמו אפילו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:טז). résumé : le séif décrit la position du Mehaber ; le Rama renvoie au siman 215, où il a écrit que l’usage de ses pays est de ne pas répondre amen après soi-même du tout
Ce que dit en effet le siman 215. « אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; et la glose du Rama : « ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות » (שו״ע או״ח רט״ו:א) ; qui ajoute pourtant : « ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד » (שו״ע או״ח רט״ו:א). résumé : là où l’on répond amen après יהללוך et ישתבח, on répond aussi après שומר עמו ישראל לעד
L’usage tel que l’Aroukh haChoulhan le décrit. « אבל כבר נתבאר שם דאנחנו אין נוהגין כלל לענות ׳אמן׳ אחר ברכת עצמו, לבד בברכת המזון ב׳בונה ירושלים׳ » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). résumé : dans ses communautés, le seul amen que l’on se répond à soi-même est celui de בונה ירושלים. Pour la pratique, on suit son Rav.
Le siman en une phrase : les Sages ont voulu que la Délivrance touche la prière du soir, et ils ont eux-mêmes placé des bénédictions entre les deux — le siman tout entier explique pourquoi ce qu’ils ont institué ne coupe pas, et ce qui, en revanche, couperait.

Cas pratiques

Cas 1 — J’arrive alors que la communauté va se lever pour la ‘amida

Situation : j’entre à la synagogue ; la communauté a déjà lu le Chema et s’apprête à se tenir debout pour la ‘amida d’Arvit.
Conduite : Le séif 3 tranche : « מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח״כ יקרא ק״ש עם ברכותיה » (שו״ע או״ח רל״ו:ג). La raison est celle-ci : « דתפלת הצבור עדיפא ממסמך גאולה לתפלה דערבית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב). Mais la Michna Beroura pose une condition : « אבל כ״ז דוקא כשהוא משער שלא יוכל להשיג אח״כ מנין להתפלל עמהם דאל״ה אין לו לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יב). Et si le temps le permet, il y a mieux : « ואם הם עוסקים עדיין בברכות ק״ש והוא משער שעד שיגיעו הצבור לשמ״ע יוכל לומר ק״ש וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד יעשה כן וידלג ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ויתפלל שמ״ע עם הצבור דאותן הפסוקים אינן אלא מנהג ויש גדולים שסוברים שאין לאומרו ולכן מוטב לדלג כדי לקיים תפלה בצבור עם סמיכת גאולה לתפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:יא). résumé : si un autre minyan viendra, on garde la jonction ; sinon on prie avec eux et l’on lit ensuite. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 2 — L’officiant annonce Roch Hodech juste avant la ‘amida

Situation : entre le kaddich et la ‘amida d’Arvit, l’officiant rappelle qu’il faut dire יעלה ויבא. N’est-ce pas une interruption ?
Conduite : Le Mehaber l’autorise expressément : « ומיהו מה שמכריז ש״צ ר״ח בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). Le Beit Yossef en donne la source au nom du Rachba : « וכתב הרשב״א בתשובה שמה שמכריז ש״צ בין קדיש לתפלה דערבית ואומר ר״ח אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ו). La Michna Beroura élargit encore : « ולאו דוקא לקרוא ולהכריז שהוא ר״ח שהוא דאורייתא או להכריז טל ומטר שאם יטעו צריך לחזור אלא אפילו להכריז על הנסים שפיר דמי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז) ; mais elle ferme aussitôt : « ודוקא במקום זה יכול להפסיק אבל כשהוא עומד בברכת ק״ש בין הפרקים אסור לו להכריז שום דבר » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:ז). Et de même pour le ברכו d’un retardataire : « וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). résumé : le critère n’est pas le silence mais l’utilité pour la prière elle-même. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 3 — Debout ou assis pour ברוך ה׳ לעולם ?

Situation : dans ma synagogue, certains se lèvent pour les dix-huit versets et d’autres restent assis.
Conduite : Le Rama loue l’usage de se lever : « ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי״ח פסוקים של ברוך ה׳ לעולם וכו׳ ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י״ח וע״כ ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). Mais beaucoup d’Aharonim préfèrent l’inverse : « והרבה אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י״ח אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח״כ ק״ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה׳ וכו׳ מעומד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ו:י) ; et l’Aroukh haChoulhan le redit : « אבל רבים חולקים וסבירא ליה דיותר טוב לישב, שלא יאמרו שבזה יוצאים ידי תפלת שמונה עשרה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ו). Le Taz en donne le raisonnement : « לע״ד נראה שהאומרם במיושב שפיר דמי דאם האומרם מעומד נתכוין שיהיה זה במקום י״ח א״כ יצא ידי תפלת ערבית והיאך יתפלל אחר כך ערבית שנית » (ט״ז או״ח סימן רל״ו). résumé : les deux usages disent la même chose de deux façons — le premier honore la place de ces versets, le second refuse qu’ils tiennent lieu de ‘amida. Pour la pratique, on suit son Rav et l’usage de sa communauté.

Questions de compréhension

Questions de compréhension :
  1. Quelles sont les quatre bénédictions du soir, et laquelle n’existe pas le matin (מ״ב רל״ו:ב-ג) ?
  2. Pourquoi השכיבנו ne rompt-il pas la jonction de la Délivrance à la prière (ברכות ד׳ ע״ב) ?
  3. Quelles annonces sont permises entre la Délivrance et la ‘amida, et pourquoi (שו״ע או״ח רל״ו:ב) ?
  4. D’où viennent les dix-huit versets, et pourquoi les dit-on encore (מ״ב רל״ו:ה) ?
  5. Après quelle bénédiction répond-on amen à soi-même, et que dit le Rama à ce sujet (שו״ע או״ח רל״ו:ד) ?

Pour aller plus loin

Si tu veux approfondir ce siman :
Continuer vers le siman suivantSiman 237 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רל״ו · ד׳ סעיפים · Niveau 1 — Initiation
♥ Soutenir DAAT
📖Rejoindre la khavroutha