סעיף יז': הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו — עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תְּשַׁקְּצוּ.
Seif 2 : qu'il soit pudique aux toilettes et ne se découvre pas avant de s'asseoir. Hagaha (Rama) : que deux personnes n'y aillent pas ensemble, qu'on n'y parle pas, et qu'il ferme la porte derrière lui par pudeur (Or Zaroua).
Seif 5 : s'il se soulage en un lieu découvert sans cloisons, qu'il s'oriente face au sud et le dos au nord, ou l'inverse ; mais entre est et ouest, c'est interdit. (Pour uriner, c'est permis en tout cas) (Beit Yossef au nom du Rambam).
Seif 7 : celui qui urine depuis les abords de Jérusalem (« mi-ha-Tzofim ») vers l'intérieur — qu'il ne se place pas le visage tourné vers le saint (le Mikdash), mais vers le nord ou le sud, ou qu'il décale le saint sur le côté.
Seif 9 : qu'il ne s'asseye pas brusquement et avec force, et ne se force pas à se presser outre mesure, pour ne pas léser les muscles du fondement.
Seif 10 : qu'il ne s'essuie pas de la main droite.
Seif 17 : celui qui retient ses besoins transgresse l'interdit de « bal techaktzou » (ne pas se rendre abject).
1. הקדמת הסוגיא — הקדושה במקום הנמוך
פתח דבר — דרך ארץ אף בבית הכסא
לאחר שלימד מרן בסימן ב' את צניעות הגוף בלבישה ואת יסוד "מלא כל הארץ כבודו", בא בסימן ג' להנהגת בית הכסא — המקום הנמוך והפשוט שבעיסוקי הגוף. וביסוד הסימן: שאף שם, ואולי דווקא שם, נדרש האדם לצניעות, לדרך ארץ ולשמירת בריאות גופו, שהגוף כלי לעבודת קונו. ורוב הסעיפים מקורם בדברי חכמים בגמרא (ברכות ס״א: — ס״ב.), ומיעוטם בהנהגות הראשונים.
הערה יסודית: שבעה עשר הסעיפים שבסימן זה נחלקים לכמה ראשי פרקים — (א) צניעות בבית הכסא (סעיפים א-ד, יב: סגירת הדלת, שלא ידבר, שיעור הגילוי); (ב) כיווני ההתפנות (סעיפים ה-ז: מזרח ומערב, מן הצופים); (ג) בריאות הגוף ודרך ארץ (סעיפים ג, ט, יג; ובל תשקצו סעיף יז); (ד) דין הקינוח וימין ושמאל (סעיפים י-יא); ו(ה) צניעות הברית (סעיפים יד-טז) — והם דברים דקים שעיקרם נמסר במקומם, ולמעשה יש לשאול הוראת חכם. הגוף ההלכתי דק, אך משקלו ההגותי כבד: צניעות הגוף בכל מצב כהמשך ל"מלא כל הארץ כבודו" של סימן ב'.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה: מהו טיב ההנהגות שבסימן זה — צניעות וקדושה, בריאות הגוף, או דרך ארץ?
(א) האם עיקר ההקפדה משום קדושה וצניעות — שאף במקום הנמוך לא יסיח דעתו מנוכחות הבורא?
(ב) או משום בריאות הגוף ונקיות — שלא יזיק לעצמו ושיהא נקי לתפלה?
(ג) ומה דין הדברים שטעמם כשפים או הנהגת חכמים, לעומת אלו שטעמם בריאות גמורה?
חקירה זו עומדת ביסוד דברי הנושאי כלים בכל אחד מסעיפי הסימן, ולרוב שני הטעמים כרוכים יחד.
2. צניעות בבית הכסא — סגירת הדלת והשתיקה (סעיף ב)
לשון השלחן ערוך והרמ״א
סעיף ב': "יהא צנוע בבית הכסא ולא יגלה עצמו עד שישב. הגה: ולא ילכו שני אנשים ביחד, גם לא ידבר שם, ויסגור הדלת בעדו משום צניעות (אור זרוע)."
מקור הרמ״א — האור זרוע: שלוש ההנהגות שהוסיף הרמ״א (שלא ילכו שניים יחד, שלא ידבר, ושיסגור הדלת) מקורן באור זרוע, וכולן ביסוד אחד — הצניעות. וגדר "לא יגלה עצמו עד שישב" שבמרן הוא צניעות הגוף, ותוספת הרמ״א היא צניעות ההתנהגות.
חקירה: מהו גדר הצניעות שבסעיף — האם הוא:
(א) צניעות כלפי שמיא — שאף במקום הנמוך לא יפרוק עול נוכחות הבורא, וכהמשך ל"מלא כל הארץ כבודו" שבסימן ב'?
(ב) או צניעות כלפי הבריות — דרך ארץ ונקיות, שלא יתגלה ולא ישמיע קולו?
הכרעת הענין (על דרך הסברה): מסמיכות הסעיפים נראה ששני הטעמים אמת, אך עיקרם צניעות כלפי שמיא — שהרי האדם נמצא במקום מטונף, ובא הסעיף ללמד שאף שם נדרשת מידת צניעות. וטעם "שלא ידבר שם" — לפי שאין כבוד שמים בדיבור במקום הטינופת, וכל שכן שלא ידבר שם דברי תורה וקדושה. וכן "ויסגור הדלת" — שלא יראהו אדם, ומיסוד הצניעות הוא.
ובמשנה ברורה (כאן) הוסיף בביאור הדברים שאף שאין דרך לדבר בבית הכסא, מכל מקום אם נצרך — ידבר. ועיקר ההקפדה שלא יאריך שם בשיחה, ושלא יהרהר בדברי תורה (כמבואר בסימן פ״ה לענין הרהור במבואות המטונפות). ונמצא שדין השתיקה שבסעיף ב' קשור ליסוד גדול: שאין ראוי לערב קדושה במקום הטינופת.
3. מלא כל הארץ כבודו — המקיף הנמשך מסימן ב׳
הקשר לסימן ב' — צניעות בכל מצב
הקשר: בסימן ב' (סעיף ב') לימד מרן "אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב״ה מלא כל הארץ כבודו". ויסוד זה הוא המקיף של כל סדר הבוקר: שהאדם נמצא תמיד בנוכחות הבורא. וכאן בסימן ג' מיישם מרן את היסוד למקום הנמוך ביותר — בית הכסא: שאף שם, אף שאין שם קדושה גלויה, חייב האדם בצניעות ובדרך ארץ.
חקירה: כיצד מתיישב יסוד "מלא כל הארץ כבודו" עם דין בית הכסא, שהוא מקום הטינופת שאין מזכירין בו את השם ואין מהרהרין בו בדברי תורה?
אם הקב״ה "מלא כל הארץ כבודו" — היאך נאמר שבמקום זה אין קדושה?
ומה גדר הצניעות הנדרשת שם, אם אין שם השראת שכינה גלויה?
תירוץ (על דרך הסברה): יש לחלק בין השראת השכינה הגלויה (שאינה במקום הטינופת, ולכן אין מזכירין שם את השם) לבין ההשגחה והנוכחות הכללית ("מלא כל הארץ כבודו") שאינה פוסקת לעולם. הצניעות הנדרשת בבית הכסא אינה מצד קדושת המקום — אלא מצד שהאדם עצמו נושא עליו את צלם אלקים תמיד, ואין הוא רשאי לנהוג בגסות אף במקום הנמוך. נמצא שהמקיף של סימן ב' נמשך אף לכאן: לא קדושת המקום, אלא קדושת האדם.
היסוד: "מלא כל הארץ כבודו" — אף במקום הנמוך ביותר, האדם נושא עליו צלם אלקים, ואינו פורק עול הצניעות. וזהו המבחן האמיתי של עבודת היחיד: לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש, אלא אף בבית הכסא — שם ניכר אם הצניעות טבועה בו או חיצונית.
4. כיווני ההתפנות — מזרח ומערב, מן הצופים (סעיפים ה-ז)
לשון השלחן ערוך
סעיף ה': "אם נפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות, יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא, אבל בין מזרח למערב אסור. (ולהטיל מים בכל ענין שרי) (ב״י בשם הרמב״ם)."
מקור הדין — ברכות ס״א: "תנו רבנן: הנפנה ביהודה — לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום". וטעם הדבר בגמרא: לפי שהשכינה במערב (כדעת חכמים שם), ובית המקדש בארץ ישראל לצד מערב; ולכן לא יישב ופניו או אחוריו כלפי מערב או מזרח (שהוא כנגד מערב). ומרן הביא דין זה למקום מגולה שאין בו מחיצות.
חקירה — מהו טעם איסור מזרח ומערב?
(א) קדושת השכינה — "שכינה במערב", ואין כבוד לפנות כנגדה.
(ב) קדושת המקדש — שלא יפנה כנגד מקום המקדש, שהוא לצד מערב מארץ ישראל.
(ג) קדושת ארץ ישראל כולה — שראוי לנהוג בה כבוד יתר.
הכרעה (על דרך הסברה): מלשון הגמרא "שכינה במערב" נראה שעיקר הטעם הוא קדושת השכינה. ולפיכך התירו להטיל מים בכל ענין (כלשון מרן בשם הרמב״ם) — שלהטלת מים אין בה גילוי וביזוי כמו ההתפנות, ולכן לא גזרו בה. נמצא שעיקר הקפידה במזרח-מערב היא בהתפנות הגדולה (שיש בה גילוי וטינוף), ולא בהטלת מים.
מן הצופים ולפנים (סעיף ז)
סעיף ז': "המטיל מים מן הצופים ולפנים (פירוש: מקום שיכולים משם לראות הר הבית, ומשם והלאה אין יכולים לראות — רש״י) — לא ישב ופניו כלפי הקודש, אלא לצפון או לדרום, או יסלק הקודש לצדדין."
ביאור "מן הצופים": "צופים" הוא כל מקום סביבות ירושלים שיכולים משם לראות את הר הבית (כפירוש רש״י שהביא מרן). וכל שהוא במרחק זה ולפנים — חמורה ההקפדה יותר, שהוא כנגד המקדש ממש. ולכן אף בהטלת מים (שהותרה במקום אחר) — לא יפנה כלפי הקודש, אלא יסב פניו לצפון או לדרום, או "יסלק הקודש לצדדין" (שיטה ויסיט עצמו כך שלא יהא הקודש ממש כנגדו).
נפקא מינה — דרגות ההקפדה לפי המקום:
חוץ לארץ / מקום רחוק — עיקר ההקפדה במזרח ומערב (סעיף ה), והטלת מים הותרה בכל ענין.
מן הצופים ולפנים (סביבות ירושלים, מול הר הבית) — אף בהטלת מים יזהר שלא יהיו פניו כלפי הקודש (סעיף ז).
בבית הכסא שיש בו מחיצות — נחלקו המפרשים אם ההקפדה קלה יותר, שהמחיצות מפסיקות; ולמעשה נהגו להקל בבתי כסא קבועים שיש בהם מחיצות.
5. ימין ושמאל בקינוח — חשיבות הימין (סעיף י)
לשון השלחן ערוך
סעיף י': "לא יקנח ביד ימין."
המקור התלמודי — ברכות ס״ב.
הגמרא בברכות (ס״ב.): "מפני מה אמרו אין מקנחין בימין אלא בשמאל?" ומביאה הגמרא כמה טעמים: "מפני שהתורה ניתנה בימין" (שנאמר "מימינו אש דת למו"), ועוד: "מפני שקושר בה תפילין", ועוד: "מפני שמראה בה טעמי תורה".
— ברכות ס״ב.
החקירה היסודית — שלושה טעמים בגמרא: מדוע נמנעין דווקא מימין?
(א) שהתורה ניתנה בימין — "מימינו אש דת למו" (דברים לג ב), והימין צד הקדושה.
(ב) שקושר בה תפילין — בימין קושרין את רצועת תפילין של יד (על השמאל), ואין ראוי לקנח בה (וכן ביאר אדמו״ר הזקן לקמן).
(ג) שמראה בה טעמי תורה — בימין מראין את ניגון טעמי המקרא.
ביאור הענין (על דרך הסברה): שלושת הטעמים מכוונים ליסוד אחד — חשיבות הימין כצד הקדושה. וכבר נתבאר יסוד זה בסימן ב' (נעילת המנעלים: "מצוה לאקדומי ימין"), ש"כל פינות שאתה פונה — דרך ימין". ולפיכך כל מעשה של גנאי או טינוף — מרחיקין אותו מן הימין, שהוא הצד המכובד. נמצא שדין "לא יקנח ביד ימין" הוא בן בית של דין "ינעול של ימין תחלה" שבסימן הקודם — שניהם מיסוד אחד: כבוד הימין.
דין האיטר: במשנה ברורה (ס״ק טו, ובביאור הלכה) הביא שמי שהוא איטר יד (שמאלי) — דנו בו האחרונים אם מקנח בימין של כל אדם (שהוא שמאל שלו, שבה עושה מלאכתו), או בשמאל של כל אדם. ונוטה שאזלינן בתר היד שקושר בה תפילין — דהיינו הימין של כל אדם (שאצל האיטר הוא יד ימינו ממש לענין תפילין). ומכל מקום עיקר הדין תלוי ביד שמניחין בה תפילין, וזהו הקשר העמוק בין קינוח לקדושת התפילין.
יסוד הימין: "מימינו אש דת למו" — הימין הוא צד התורה והקדושה: בו ניתנה תורה, בו קושרין תפילין, ובו מראין טעמי המקרא. ולפיכך כל דבר של גנאי מרחיקין מן הימין. אין זה ענין טכני אלא הנהגת חשיבות הטבועה בכל מעשי האדם.
6. במה מקנחין — פוק חזי מאי עמא דבר (סעיף יא)
לשון השלחן ערוך והרמ״א
סעיף יא': "לא יקנח בחרס משום כשפים, ולא בעשבים יבשים שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות, ולא בצרור שקנח בו חבירו מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות. הגה: ועכשיו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה, נהגו לקנח בדבר שהאור שולט בו ואינו מזיק, ופוק חזי מאי עמא דבר (חידושי אגודה)."
חקירה — שני סוגי טעמים בסעיף:
(א) טעמי סגולה וכשפים — "חרס משום כשפים", "צרור שקנח בו חבירו... תחתוניות".
האם דברים אלו נוהגים בזמן הזה, או שנשתנו הטבעים והמנהג?
הכרעת הרמ״א: הרמ״א חילק בין הזמנים: בזמן חכמים שהיו בתי הכסא בשדה ובמקום הפקר — חששו לכשפים (שמא יטלו את החרס המכשפים). אבל "עכשיו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה" — בטל עיקר החשש, ולכן "נהגו לקנח בדבר שהאור שולט בו ואינו מזיק". וסיים "פוק חזי מאי עמא דבר" — צא וראה מה נוהג העם. הרי שיש כאן הנהגה התלויה במציאות ובמנהג, ולא דין קבוע לעולם.
הכלל "פוק חזי מאי עמא דבר": כלל זה (מקורו בעירובין י״ד: ובמקומות אחרים) מורה שבדברים התלויים במנהג ובמציאות המשתנה — סומכין על מנהג הציבור הנוהג. וכאן לימד הרמ״א שדיני הקינוח שמטעם כשפים נשתנו לפי המקום והזמן, ובמנהגנו (בבתי כסא קבועים) הולכין אחר הנוהג המקובל שאינו מזיק. ומכל מקום עיקר ההקפדה — שיהא דבר רך שאינו מזיק לגוף, מטעם בריאות, וזה לא נשתנה.
7. בריאות הגוף — שלא יאנוס, ובל תשקצו (סעיפים ט, יז)
לשון השלחן ערוך
סעיף ט': "לא ישב במהרה ובחוזק, ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שיני הכרכשתא." סעיף יז': "המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו."
מקור "בל תשקצו": דין המשהה נקביו בגמרא (מכות ט״ז: ובכורות מ״ד:), שנאמר "ולא תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא יא מג) — שהמשהה נקביו עובר על לאו זה. ויש שמנו זאת אף משום "לא יהיה בך עקר" (כמבואר לקמן בדברי אדמו״ר הזקן). הרי שאין זו הנהגה בעלמא אלא איסור, שהמזלזל בבריאות גופו עובר על דברי תורה.
חקירה — מהו גדר "בל תשקצו"?
(א) איסור גמור מן התורה — שדרשו "ולא תשקצו" על המשהה נקביו (כפשט הגמרא).
(ב) אסמכתא — שעיקרו דרך ארץ ובריאות, ותלוהו בלאו על דרך אסמכתא.
(ג) ומה הדין כשמשהה לצורך — כגון שאינו יכול לפנות במקום צנוע?
הכרעה (משנה ברורה, ובמפרשים): עיקר הדין שהמשהה נקביו עובר על "בל תשקצו", ובמקצת אף סכנה יש בדבר. ומכל מקום אם אינו יכול לפנות (כגון שאין שם מקום צנוע, או שצריך להעמיד עצמו לכבוד הבריות) — אין בו איסור, שלא נאמר אלא במשהה ללא צורך. ונמצא שהאיסור הוא בזלזול בצרכי הגוף, לא בעצם ההמתנה ההכרחית.
הגוף כלי לעבודת הבורא — רמב״ם דעות פ״ד
יסוד הרמב״ם (הלכות דעות פרק ד): כתב הרמב״ם ש"היות הגוף בריא ושלם — מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יֵדע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים". ובאותו פרק (דעות ד) הזכיר במפורש את ההנהגה שלא ישהה נקביו ושיתפנה בעתים קבועים. הרי שיסוד הסימן — בריאות הגוף ככלי לעבודה: שאי אפשר לעבוד את הבורא בגוף חולה ומקולקל.
יסוד בריאות הגוף: "שיהיה גופו שלם וחזק" (רמב״ם דעות פ״ד) — שמירת הבריאות אינה ענין גשמי בלבד, אלא חלק מעבודת ה': הגוף כלי לנפש, וכשהוא בריא ונקי — יכול האדם לעבוד את קונו. ולכן "בל תשקצו" ו"שלא יאנוס" אינם רק עצה רפואית, אלא הנהגת קדושה בגוף.
8. שמירת הברית — בעיקרון בלבד (סעיפים יד-טז)
עיקר הסעיפים — דברים שבצנעה
עיקר הסעיפים (יד-טז): שלושת סעיפים אלו עוסקים בהנהגת הגוף בעת הטלת מים, וביסודם שמירת הברית והרחקה מהוצאת זרע לבטלה. ולשון מרן (סעיף יד): "יזהר שלא יאחוז... מפני שמוציא זרע לבטלה... אלא אם כן הוא נשוי, ומידת חסידות ליזהר אפילו הנשוי".
יסוד הענין: אלו דברים שבצנעה, וראוי ללומדם בכובד ראש ובטהרה, מתוך הספרים ומפי רב. ועיקר היסוד שביארו הראשונים והאחרונים: חומר הוצאת זרע לבטלה, וקדושת הברית — שראוי לאדם לקדש עצמו במותר לו ולהרחיק עצמו מכל הרהור וקירוב לאיסור. וההבחנה שבין נשוי לשאינו נשוי (סעיף יד) ושבין סיוע בביצים להחזקת האמה (סעיף טו) — עיקרה בחשש חימום והרגל; ופרטיה דקים.
חקירה — מהו גדר ההיתר לנשוי? מרן הקל לנשוי (שאשתו עמו) לאחוז אף מעטרה ולמעלה. וביארו האחרונים: כיון ש"יש לו פת בסלו" — אין יצרו תוקפו כל כך, ואין חשש שיבוא לידי חימום. ומכל מקום "מידת חסידות ליזהר אפילו הנשוי", שגודל הענין מצריך הרחקה יתרה. ופרטי ההבחנות הללו — דקים מאוד, ונדונו באחרונים בקצרה ובצניעות.
יסוד שמירת הברית: "קדש עצמך במותר לך" — אף בדבר המותר, ראוי לאדם להרחיק עצמו מכל קירוב לאיסור ולשמור קדושת הברית. וזהו יסוד שלושת הסעיפים: לא חומרא בעלמא, אלא הנהגת קדושה בגוף ובמחשבה.
למעשה — הפניה לרב: פרטי ההלכות שבסעיפים יד-טז הם דברים דקים ושבצנעה, ויש בהם חילוקים בין נשוי לשאינו נשוי, בין צורך לשאינו צורך, ובין מצב למצב. אין למוד עיוני זה בא במקום שאלת חכם. כל הנוגע למעשה בענייני שמירת הברית והנהגת הגוף — יש לשאול הוראת רב מוסמך, שיורה לכל אדם לפי מצבו ועניינו.
9. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
צניעות
יהא צנוע, יסגור הדלת בעדו, ולא יגלה עצמו עד שישב; ולא ידבר שם, וכל שכן שלא יהרהר בדברי תורה (אור זרוע; ועיין סימן פ״ה).
כיווני התפנות
במקום מגולה — פניו לדרום או לצפון, לא בין מזרח למערב; ומן הצופים ולפנים אף בהטלת מים יזהר שלא יהיו פניו כלפי הקודש.
ימין ושמאל
לא יקנח ביד ימין, מפני חשיבות הימין (שבה התורה והתפילין); ואיטר — אזלינן בתר היד שקושר בה תפילין.
במה מקנחין
בדבר רך שאינו מזיק; ובזמן הזה הולכין אחר המנהג ("פוק חזי"), שעיקר חששי הכשפים בטלו במקום שאינו הפקר.
בריאות הגוף
לא ישב בחוזק ולא יאנוס עצמו; והמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו — הגוף כלי לעבודה (רמב״ם דעות פ״ד).
שמירת הברית
דברים שבצנעה (סעיפים יד-טז); העיון בעיקרון בלבד, ולמעשה — יש לשאול הוראת רב.
10. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — כיווני ההתפנות לפי המקום
המקום
הדין
הטעם
מקום מגולה / רחוק
פניו לדרום או לצפון; אסור בין מזרח למערב. הטלת מים מותרת בכל ענין.
שכינה במערב (ברכות ס״א:); להטלת מים אין גילוי כהתפנות
מן הצופים ולפנים
אף בהטלת מים — לא פניו כלפי הקודש; יסב לצפון/דרום או יסלק הקודש לצדדין.