הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ד׳ — כ״ג סעיפים
עם נושאי כלים: ט״ז, מגן אברהם, אליה רבה, באר היטב, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: ברכות ס׳: · שבת ק״ח: — ק״ט. · זוהר · אבודרהם · רא״ש ורשב״א
סעיף כג': לֹא תִּקְּנוּ נְטִילַת יָדַיִם אֶלָּא לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה.
Seif 1 : qu'il lave ses mains et bénisse « al netilat yadayim ». Hagaha (Rama) : certains disent aussi « Acher yatsar », même s'il n'a pas fait ses besoins (et tel est l'usage) (Aboudraham).
Seif 2 : qu'il prenne soin de verser sur elles l'eau trois fois, pour ôter la roua'h raa (esprit mauvais) qui repose sur elles.
Seif 7 : il est bon d'être rigoureux dans la netila du matin sur tout ce qui est מעכב (empêchant) pour la netila du repas. Hagaha : toutefois ni le récipient ni le koa'h gavra ne sont מעכב ici (Mordekhi, responsa du Rashba).
Seif 10 : il prend le récipient d'eau de sa main droite et le passe à sa main gauche, afin de verser l'eau d'abord sur sa droite.
Seif 13 : celui qui est resté éveillé toute la nuit — on doute s'il doit faire la netila. Hagaha : qu'il les lave sans berakha (Rosh, Rashba).
Seif 23 : on n'a institué la netila que pour le Chéma et la prière.
1. הקדמת הסוגיא — קדושת הבוקר ונטילת הידים
פתח דבר — ראשית עבודת היום
לאחר שלימד מרן בסימן א' את ההתעוררות והקימה לעבודת הבורא, ובסימנים ב'-ג' את צניעות הגוף והנהגתו, בא בסימן ד' לראשית מעשה של ממש בבוקר — נטילת ידים שחרית. וביסוד הסימן שני עניינים גדולים הכרוכים זה בזה: (א) העברת הרוח רעה השורה על הידים בשינת הלילה (מצד הקבלה — בת מלך, זוהר); ו(ב) הקדושה וההתקדשות לתפלה — שהאדם בקומו הוא כבריה חדשה, ומקדש ידיו ככהן המקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ורוב הסעיפים מקורם בדברי חכמים (ברכות ס׳:) ובדברי הראשונים והמקובלים.
הערה יסודית: שלושה ועשרים הסעיפים שבסימן זה נחלקים לכמה ראשי פרקים — (א) עצם הנטילה וברכתה וטעמה (סעיפים א-ב); (ב) הנהגות שלאחר הנטילה וקודם לה (סעיפים ג-ה, יז, כ); (ג) דין הכלי וכח גברא ושאר המעכבים (סעיפים ו-יא); (ד) ימין ושמאל (סעיף י); (ה) השכשוך וספיקות הברכה (סעיפים יב-טז); (ו) דברים הצריכים נטילה וסכנותם (סעיפים יח-יט, כא); ו(ז) נטילה בלא מים וברכות השחר (סעיפים כב-כג). ויסוד הסימן כולו — שראשית היום מתקדשת בנטילת הידים.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: מהו עיקר טעם נטילת ידים שחרית — העברת רוח רעה או קדושה והכנה לתפלה?
(א) האם עיקר הנטילה משום רוח רעה השורה על הידים בלילה (כדברי הזוהר ובת מלך), והיא ענין של הסרת טומאה?
(ב) או משום קדושה והתקדשות — שהאדם נעשה בריה חדשה ומקדש ידיו לעבודה, ככהן המקדש מן הכיור (כדרך הרא״ש והרשב״א)?
(ג) ושמא שני הטעמים אמת, וכל אחד נפקא מינה לדין אחר?
חקירה זו עומדת ביסוד דברי הנושאי כלים בכל הסימן, ולרוב שני הטעמים כרוכים יחד — ומהם נולדות נפקות רבות (בספיקות, בכלי, ברביעית ובברכה).
2. טעם הנטילה — רוח רעה וקדושת בריה חדשה (סעיפים א-ב)
לשון השלחן ערוך והרמ״א
סעיף א': "ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידים. הגה: וי״א גם אשר יצר ואפילו לא עשה צרכיו (וכן נהגו) (אבודרהם)." סעיף ב': "ידקדק לערות עליהם מים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן."
שני שורשים בראשונים: בטעם הנטילה שחרית נחלקו דרכי הראשונים. הרא״ש (ברכות פ״ט, וכלל ד') כתב שהוא משום קדושה והכנה לתפלה — שכיון שבקומו האדם נעשה כבריה חדשה להודות לה', צריך לקדש עצמו ולרחוץ ידיו "כמו הכהן שמקדש ידיו מן הכיור" קודם עבודתו. ולעומתו דרך הרשב״א והזוהר מדגישה את הרוח רעה השורה על הידים בשעת השינה (שהיא אחד משישים במיתה), שצריך להעבירה בעירוי שלוש פעמים.
טעם הרוח רעה (זוהר): בזוהר ובמקובלים מבואר שבשעת השינה — שהיא "בת מלך" (אחד מששים במיתה) — מסתלקת הנפש הקדושה, ושורה על הגוף ועל הידים רוח רעה (זוהמת הטומאה). וכשהאדם ניעור, ידיו ממשמשות בגופו, ואין ראוי שיגע באבריו הקדושים (כמבואר בסעיף ג' — שלא יגע לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים) עד שיעבירה. ולכן "ידקדק לערות מים ג' פעמים" (סעיף ב') — דווקא בעירוי ובכלי, להעביר את הרוח רעה.
נפקא מינה בין שני הטעמים: אם עיקר הנטילה משום קדושה ותפלה או משום רוח רעה — יוצאות מכאן נפקות רבות:
בספקות (נעור כל הלילה, ישן ביום) — אם הוא משום קדושה לבד, ביום שלא ישן אין צורך; אם משום רוח רעה — תלוי אם שרתה.
בכלי וכח גברא (סעיף ז) — לטעם הרוח רעה צריך עירוי וכלי דווקא (להעביר הטומאה), ולטעם הקדושה לבד — די ברחיצה.
ברביעית (סעיף ו) — שאין צריך רביעית לנטילה לתפלה, שאינה כנטילת סעודה.
בברכה — שהברכה "על נטילת ידים" נתקנה על ההכנה לתפלה, ולכן בספק רוח רעה לבד — נוטל בלא ברכה.
הכרעת הענין (על דרך הסברה): נראה ששני הטעמים אמת, ומרן כלל את שניהם בסימן: סעיף א' (הברכה "על נטילת ידים" וההודאה) — מצד הקדושה וההכנה כדרך הרא״ש; וסעיף ב' (עירוי ג' פעמים להעביר רוח רעה) — מצד הזוהר והרשב״א. וזהו שדקדק הרמ״א (סעיף א') להוסיף ברכת "אשר יצר" אף שלא עשה צרכיו (אבודרהם) — שעיקר נטילת שחרית היא התחדשות הבריאה: הגוף ("אשר יצר") והנפש ("אלקי נשמה") מתחדשים בבוקר, והנטילה היא הכנת הכלי לעבודה.
היסוד: "כמו הכהן שמקדש ידיו מן הכיור" — נטילת ידים שחרית אינה רק נקיון, אלא התקדשות: בקומו האדם בריה חדשה, נשמתו חוזרת אליו ("חדשים לבקרים, רבה אמונתך"), והוא מקדש ידיו לעבודת בוראו כפי שהכהן מקדש ידיו ורגליו קודם עבודתו במקדש. ובתוך כך נעברת אף הרוח רעה — שני פנים של מעבר אחד: מן הלילה אל היום, מן הטומאה אל הקדושה.
3. דין הכלי וכח גברא — נטילה ולא רחיצה (סעיפים ו-יא)
לשון השלחן ערוך והרמ״א
סעיף ז': "טוב להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. הגה: מיהו אינו מעכב לא כלי ולא כח גברא ושאר דברים הפוסלים בנטילת הסעודה (מרדכי ריש פ' אלו דברים, תשובת רשב״א סימן קצ״א)." סעיף ח': "נטילת ידים שחרית אין נוטלין על גבי קרקע אלא לתוך כלי." סעיף ו': "אין צריך רביעית לנטילת ידים לתפלה."
קושיא — סתירה לכאורה בין הסעיפים:
בסעיף ח' פסק מרן ש"אין נוטלין על גבי קרקע אלא לתוך כלי" — משמע שהכלי מעכב.
ובסעיף ז' פסק הרמ״א ש"אינו מעכב לא כלי ולא כח גברא" — משמע שאין הכלי מעכב!
והיאך יתיישבו שני הסעיפים?
תירוץ (על דרך הסברה ודרך המפרשים): יש לחלק בין שני "כלים": סעיף ז' מדבר בכלי שנוטלין ממנו (כח גברא — שיבוא המים מכח אדם, כדין נטילת סעודה), ובזה הקל הרמ״א שאינו מעכב בשחרית. וסעיף ח' מדבר בכלי שמקבל את המים הנשפכים (שלא יטול על גבי קרקע) — וזהו מצד הרוח רעה: שמי הרוח רעה אסורין ליהנות מהם ולא ישפכם במקום שעוברים (סעיף ט), ולכן צריך כלי לקבלם. נמצא שסעיף ז' עוסק בדיני נטילה (ככשרות מי הסעודה), וסעיף ח' עוסק בדין הרוח רעה — ואין סתירה.
מדוע "נטילה" ולא "רחיצה"? לשון חכמים "נטילה" (מן ה"נטלא" — הכלי שנוטלין בו) ולא "רחיצה". ובטעם הדבר: לטעם הקדושה (כהן מן הכיור) — ה"נטילה" היא מעשה התקדשות בכלי, כעין עבודת המקדש; ולטעם הרוח רעה — צריך עירוי בכח על הידים (ג' פעמים) להעביר הזוהמא, ולא די בשרייה. ולכך נקטו "נטילה" — מעשה שיש בו כלי ועירוי, ולא סתם רחיצה. ומכל מקום הקל הרמ״א (סעיף ז) שבשחרית, אם אין כלי או אין כח גברא, אינו מעכב — שעיקר נטילת שחרית קלה מנטילת סעודה.
נפקא מינה — מה מעכב בשחרית לעומת סעודה:
הדין
נטילת סעודה
נטילת שחרית
כלי (שנוטלין ממנו)
מעכב
אינו מעכב (רמ״א ז)
כח גברא
מעכב
אינו מעכב (רמ״א ז)
רביעית
צריך רביעית
אין צריך רביעית (סעיף ו)
כלי לקבל המים
—
צריך (מצד רוח רעה, סעיף ח)
ומכל מקום "טוב להקפיד" (סעיף ז) על כל המעכבים — שראוי לעשות נטילת שחרית מהודרת ככל האפשר.
4. ימין ושמאל — נותן הכלי לשמאל (סעיף י)
לשון השלחן ערוך
סעיף י': "נוטל כלי של מים ביד ימינו ונותנו ליד שמאלו כדי שיריק מים על ימינו תחלה."
ביאור הדין: כדי לשפוך תחילה על יד ימין (החשובה), צריך שהכלי יהא ביד שמאל בשעת השפיכה. ולכן נוטל תחילה את הכלי בימינו (דרך כבוד, שהימין נוטלת תחילה), ומעבירו לשמאל, ומשם שופך על הימין. נמצא ששני דיני כבוד הימין מתקיימים: הימין נוטלת את הכלי תחילה, והימין מקבלת את המים תחילה.
חקירה — מהו שורש דין הקדמת הימין?
(א) חשיבות הימין בעלמא — "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין", וכדין הקדמת הימין בנעילת המנעלים (סימן ב' ו-קס״ד).
(ב) או טעם קבלי — שהימין צד החסד והקדושה, וראוי להקדים בה הטהרה.
הכרעה (על דרך הסברה): נראה ששני הטעמים מכוונים ליסוד אחד — כבוד הימין כצד הקדושה. וזהו בן בית של דין הקדמת הימין בנעילת המנעלים (עיין סימן ב' וסימן קס״ד), שבכל מקום הימין קודמת לכבוד. ובנטילה — כיון שעיקרה התקדשות, ראוי להקדים בה את הימין, צד הקדושה.
מקור הדין: דין הקדמת הימין בנטילה מקורו בזוהר ובמקובלים, והובא בשם האר״י בנושאי כלים (מגן אברהם וכף החיים כאן). ועיקרו — שהימין צד החסד, ובה ראוי להמשיך תחילה את הטהרה.
5. ספק ברכות להקל — נעור, קודם השחר, ישן ביום (סעיפים יג-טו)
לשון השלחן ערוך והרמ״א
סעיף יג': "אם היה נעור כל הלילה — יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו. הגה: ויטלם בלא ברכה (הרא״ש כלל ד', רשב״א סימן קצ״א)." סעיף יד': "השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו — יש להסתפק אם צריך ליטול פעם אחרת כשיאור היום... הגה: ויטלם בלא ברכה." סעיף טו': "ישן ביום — יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהן ג' פעמים (ויטלם בלא ברכה)."
שורש כל הספקות — תלוי בחקירת הטעם: שלושת הספקות (יג-טו) נובעים מן החקירה היסודית (טעם הנטילה):
נעור כל הלילה (יג) — אם הטעם רוח רעה: היא שורה דווקא בשינה, ומי שלא ישן — ספק אם שרתה. ואם הטעם קדושה לתפלה: צריך ליטול להתפלל, אך לא נתחדשה בריה חדשה (שלא ישן).
קודם עמוד השחר (יד) — נטל בלילה, ויש להסתפק אם הרוח רעה חוזרת ושורה משעלה היום, או שכבר העבירה.
ישן ביום (טו) — ספק אם רוח רעה שורה אף בשינת היום (כדין דוד שנזהר ביום, סעיף טז), או דווקא בלילה.
הכרעת הרמ״א — ספק ברכות להקל: בכל שלושת הספקות פסק הרמ״א "ויטלם בלא ברכה", מקורו ברא״ש (כלל ד') וברשב״א (סימן קצ״א). ויסוד ההכרעה: כיון שעצם החיוב בספק, ו"ספק ברכות להקל" — נוטל את הידים (להעביר רוח רעה ולהתפלל בנקיות), אבל אינו מברך "על נטילת ידים", שאין מברכין בספק. ונמצא שהמעשה (הנטילה) נעשה מספק, אבל הברכה — נדחית מספק.
דקדוק בלשון הספקות: דקדקו האחרונים (משנה ברורה כאן) שמרן נקט לשון "יש להסתפק" ולא "צריך" או "אין צריך" — שכל אלו ספיקות שלא הוכרעו. ולכן למעשה: נוטל בלא ברכה (כרמ״א). ומכל מקום העצה היעוצה — שמי שנעור כל הלילה ישמע הברכה ממי שמברך (שנתחייב בה ודאי), או יגרום לעצמו חיוב בדבר אחר (כעשיית צרכיו) — ויצא מידי הספק. ופרטי העצות הללו נתבארו באחרונים, ולמעשה יש לשאול הוראת חכם.
יסוד "ספק ברכות להקל": "ספק ברכות להקל" — מעשה המצוה (נטילה לנקיות ולהעברת רוח רעה) ראוי לעשותו אף בספק; אבל ברכה — שיש בה הזכרת השם — אין מברכין עליה בספק, שלא להיכנס לחשש ברכה לבטלה. ומכאן הפרדה דקה: המעשה בספק — כן; הברכה בספק — לא.
6. שכשוך והנטילה לרוח רעה (סעיף יב)
לשון השלחן ערוך
סעיף יב': "אם שכשך ידיו לתוך כלי של מים — עלתה לו נטילה לק״ש ולתפלה, אבל לא לרוח רעה שעליהם. אם שכשך ידיו בשלש מימות מחולפים — יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהם."
ביאור — חילוק בין שתי תכליות הנטילה: סעיף זה הוא הביטוי החד ביותר לשני טעמי הנטילה. השכשוך (טבילת היד במים, בלא עירוי) מועיל לנקיות לק״ש ולתפלה — שעיקרה הסרת לכלוך והכנה. אבל אינו מועיל להעברת רוח רעה — שלהעברתה צריך עירוי דווקא (ג' פעמים), שכן השכשוך אינו "מעביר" אלא "שורה" בה. נמצא בפירוש שעירוי הרוח רעה ונקיות התפלה — שני דינים נפרדים.
חקירה — שלוש מימות מחולפים: מדוע נסתפק מרן בשכשוך ב"שלש מימות מחולפים" (שמחליף המים בכלי ג' פעמים ומשכשך בכל פעם)?
צד אחד: כיון ששכשך ג' פעמים במים מחולפים — דומה לעירוי ג' פעמים, ושמא מהני להעביר הרוח רעה.
צד שני: סוף סוף אין כאן עירוי בכח אלא שכשוך, ושמא רוח רעה נעברת רק בעירוי, לא בטבילה.
ולמעשה הניחו בספק, ואין לסמוך על השכשוך אלא יערה כתקנו.
7. דברים הצריכים נטילה והמקומות המכוסים (סעיפים יח, כא)
לשון השלחן ערוך
סעיף יח': "אלו דברים צריך נטילה במים: הקם מהמטה, והיוצא מבית הכסא, ומבית המרחץ, והנוטל צפורניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו... והנוגע בגופו בידו..." סעיף כא': "צריך לזהר בתפלה או באכילה (ועיין לעיל סימן צ״ב ס״ז וסימן קס״ד) שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה."
חקירה — מהו טעם הנטילה שבסעיף יח?
(א) משום רוח רעה או סכנה — שיש דברים שרוח רעה שורה עליהם (כיוצא מבית הכסא, מבית המרחץ, הנוטל צפורניו).
(ב) או משום נקיות לתפלה — שנגע במקומות מכוסים ובמקומות המטונפים, וצריך נקיות.
הכרעה (על דרך הסברה): נראה שהדברים שבסעיף יח עיקרם משום רוח רעה (ולכן סיים בהם "אם ת״ח הוא תלמודו משתכח, ואם אינו ת״ח יוצא מדעתו" — לשון של סכנה רוחנית). ואילו המקומות המכוסים שבסעיף כא — עיקרם משום נקיות לתפלה ולאכילה (מלמולי זיעה — לכלוך הזיעה), ולכן הפנה מרן לסימן צ״ב (נקיות הגוף לתפלה). נמצא חילוק: סעיף יח — מצד הרוח רעה והסכנה; סעיף כא — מצד הנקיות. ושני אלו פנים של היסוד: טהרת הגוף קודם עבודה.
המקומות המכוסים (סעיף כא): "שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים" — לפי ש"מלמולי זיעה" (פירוש: לכלוך הזיעה, כעין שעורים קטנים) מצויים שם. ולכן הצריך נקיות אם נגע. אבל "מקומות המגולים" (הראש, הפנים, הזרועות הגלויות) — "אין להקפיד", שאין שם זיעה צבורה. והפנה מרן (כאן ובסימן צ״ב) שזהו דין נקיות הגוף לתפלה — שהמתפלל צריך גוף נקי.
8. נטילה בלא מים וברכות השחר (סעיפים כב-כג)
לשון השלחן ערוך
סעיף כב': "אם אין לו מים — יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ויברך 'על נקיות ידים', ויועיל לתפלה אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן." סעיף כג': "לא תקנו נטילת ידים אלא לק״ש ולתפלה, אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, אלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם."
נקיון בלא מים (סעיף כב): כאן שוב מתחדד חילוק שני הטעמים: באין מים — מנקה ידיו בצרור או עפר ומברך "על נקיות ידים" (ולא "על נטילת ידים"), ומועיל לתפלה (מצד הנקיות) אבל לא להעביר רוח רעה (שלהעברתה צריך מים דווקא בעירוי). הרי שהנקיות לתפלה אפשרית בלא מים, אבל העברת הרוח רעה — תלויה במים. ושינוי לשון הברכה ("על נקיות ידים") מורה שזהו דין אחר מן הנטילה.
חקירה — מדוע ברכות השחר קודמות לנטילה (סעיף כג)? פסק מרן ש"לא תקנו נטילת ידים אלא לק״ש ולתפלה" — ולכן ברכות השחר יכול לברך אף קודם הנטילה. וצריך ביאור: והלא הידים אינן נקיות, והיאך מברך?
תירוץ: כיון שעיקר תקנת הנטילה לק״ש ולתפלה (ולא לכל ברכה) — ברכות השחר, שאינן ק״ש ותפלה, אינן צריכות נטילה תחילה. אלא אם כן ישן ערום — שאז ידיו נגעו במקומות המכוסים, ו"אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם" (מצד נקיות הגוף לברכה, כדין סימן צ״ב). נמצא שני דינים: (א) נטילה לתפלה — דין מסוים בק״ש ותפלה; (ב) נקיות הידים מטינוף — דין כללי בכל הזכרת השם. וסעיף כג מבחין ביניהם בדקות.
יסוד שני הדינים: "לק״ש ולתפלה" — תקנת הנטילה מצומצמת לעבודת היום (ק״ש ותפלה), שהיא ההתקדשות; ואילו נקיות הידים מטינוף היא דין כללי בכל הזכרת השם. שני יסודות נפרדים, ושניהם ביטוי לכבוד שמים: הנטילה — מצד הקדושה וההכנה; הנקיות — מצד שלא יזכיר השם בידים מטונפות.
9. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
עצם הנטילה
בקומו ירחץ ידיו ויברך "על נטילת ידים"; ויערה מים ג' פעמים (בסירוגין) להעביר רוח רעה (סעיפים א-ב).
כלי וכח גברא
בשחרית אין כלי וכח גברא מעכבין (רמ״א ז), ואין צריך רביעית (סעיף ו); אבל נוטל לתוך כלי מצד הרוח רעה (סעיף ח), וטוב להקפיד בכל המעכבים.
ימין ושמאל
נוטל הכלי בימין, נותנו לשמאל, ושופך על הימין תחילה (סעיף י) — כבוד הימין כצד הקדושה.
ספקות (נעור, קודם השחר, ישן ביום)
נוטל בלא ברכה (ספק ברכות להקל, רמ״א יג-טו); ועצה — לשמוע הברכה ממי שמברך, ולמעשה ישאל לחכם.
שכשוך
מועיל לק״ש ולתפלה, אבל לא להעביר רוח רעה — שלרוח רעה צריך עירוי (סעיף יב).