דעת הרב — שיטת אדמו״ר הזקן בסימן ג׳ (הנהגת בית הכסא)

בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא — יֹאמַר לְהַמַּלְאָכִים הַמְלַוִּים אוֹתוֹ: "הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים כו'". וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ לְאָמְרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין אֶת עַצְמֵנוּ לְיִרְאֵי שָׁמַיִם שֶׁהַמַּלְאָכִים מְלַוִּים אוֹתָנוּ.

בכל פעם שנכנס לבית הכסא — יאמר למלאכים המלווים אותו ״התכבדו מכובדים״. ועכשיו לא נהגו לאומרו, מפני שאין מחזיקים את עצמנו ליראי שמים שהמלאכים מלווים אותנו. חידוש הרב: הוא מפרש את טעם ביטול המנהג, במקום שהמחבר רק ציין את העובדה.

יְהֵא צָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא, וְלֹא יְגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְלֹא יֵלְכוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּיַחַד, כִּי אֵינוֹ מִדֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת. וְאִם מִתְפַּחֵד לֵישֵׁב יְחִידִי — יוּכַל אַחֵר לְהַנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ דֶּרֶךְ חַלּוֹן. וְלֹא יְדַבֵּר שָׁם, וְיִסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ, מִשּׁוּם צְנִיעוּת.

יהא צנוע בבית הכסא ולא יגלה עצמו עד שישב. ולא ילכו שני אנשים יחד, כי אינו מדרך הצניעות. ואם מתפחד לישב יחידי — יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון. ולא ידבר שם, ויסגור הדלת בעדו משום צניעות. חידוש הרב: הוא מוסיף את הפתרון המעשי לפחד (היד דרך החלון), שאינו במחבר ובהגהת אור זרוע.

אִם רוֹצֶה לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת בִּצְרוֹר אוֹ בְּקֵיסָם כְּדֵי לִפְתֹּחַ נְקָבָיו — יְמַשְׁמֵשׁ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב, וְלֹא יְמַשְׁמֵשׁ אַחַר שֶׁיֵּשֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לִכְשָׁפִים.

אם רוצה למשמש לפתוח נקביו — ימשמש קודם שישב ולא אחר שישב, מטעם המובא בחכמים. הרב הולך כאן אחר המחבר, ולשונו מעשית ובריאותית בלבד.

אִם הֻצְרַךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל — יֵלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְיֵשֵׁב, וְיַעֲמֹד וְיֵשֵׁב, וְיַעֲמֹד וְיֵשֵׁב עַד שֶׁיִּפָּנֶה, אוֹ יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים.

אם הוצרך להיפנות ואינו יכול — ילך ארבע אמות ויישב, יעמוד וישב, עד שייפנה, או יסיח דעתו לדברים אחרים. חידוש הרב: סעיף זה על ההנהגה לסירוגין אין לו מקבילה ישירה במחבר — תוספת הרב.

לֹא יִפָּנֶה בַּעֲמִידָה.

לא ייפנה בעמידה. לשון קצרה ועצמאית של הרב, המבדילה את עיקרון ההנהגה בישיבה.

לֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ, כִּי אִם: מִלְּאַחֲרָיו — טֶפַח וְלֹא יוֹתֵר, מִשּׁוּם צְנִיעוּת, וּמִלְּפָנָיו — טְפָחַיִם, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא דּוֹחֵק אֶת עַצְמוֹ לִגְדוֹלִים הוּא בָּא לִידֵי קְטַנִּים, וְצָרִיךְ טְפָחַיִם מִשּׁוּם קִלּוּחַ מֵי רַגְלַיִם הַנִּתָּזִים לְמֵרָחוֹק. וְאִשָּׁה לֹא תְּגַלֶּה עַצְמָהּ, כִּי אִם: מִלְּאַחֲרֶיהָ — טֶפַח, וּמִלְּפָנֶיהָ — וְלֹא כְלוּם.

לא יגלה עצמו אלא כשיעור: טפח מאחוריו ולא יותר, משום צניעות, וטפחיים מלפניו. חידוש הרב: הוא מבאר את טעם הטפחיים. ואשה אינה מגלה אלא טפח מאחוריה ולא כלום מלפניה. כל הסעיף נשלט על ידי הצניעות.

וּכְשֶׁיֵּשֵׁב — יְכַוֵּן שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו לְדָרוֹם וַאֲחוֹרָיו לְצָפוֹן, אוֹ אִפְּכָא. אֲבָל לֹא יֵשֵׁב בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּמַעֲרָב, לְפִיכָךְ לֹא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו לְמַעֲרָב, וְלֹא לְמִזְרָח, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּעֲרָב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמֵסֵךְ אֶת רַגְלָיו, אֲבָל לְהָטִיל מַיִם — מֻתָּר אֲפִלּוּ פָּנָיו לְמַעֲרָב.

כשיישב — יכוון פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא ; אבל לא יישב בין מזרח למערב, מפני שהשכינה במערב. חידוש הרב: הוא מבסס במפורש את האיסור על שכינה במערב — הטעם הפנימי. וזה בעשיית צרכיו ; אבל להטיל מים מותר בכל עניין.

וַאֲפִלּוּ לְהָסֵךְ רַגְלָיו, אִם יֵשׁ מְחִצָּה לְצַד מַעֲרָב — מֻתָּר לִפָּנוֹת סָמוּךְ לַמְּחִצָּה אִם מַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְמַעֲרָב, וְאִם הַמְּחִצָּה לְצַד מִזְרָח — מַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְמִזְרָח.

אף לעשיית צרכיו, אם יש מחיצה לצד מערב — מותר להיפנות סמוך למחיצה כשמחזיר אחוריו למערב, ואם המחיצה למזרח — מחזיר אחוריו למזרח. חידוש הרב: הוא מפתח את דין המחיצה המקל באיסור הכיוון — דיוק מיוחד לשיטת הרב.

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִפָּנוֹת בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב — כָּךְ אָסוּר לִישֹׁן בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אִם אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ בַּמִּטָּה וְדַעְתּוֹ לְשַׁמֵּשׁ, אֶלָּא יְכַוֵּן שֶׁתְּהֵא רֹאשׁ הַמִּטָּה וּמַרְגְּלוֹתֶיהָ זֶה לְצָפוֹן וְזֶה לְדָרוֹם. וְנָכוֹן לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ אֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

כשם שאסור להיפנות בין מזרח למערב — כך אסור לישון בין מזרח למערב כשאשתו עמו, אלא יכוון ראש המיטה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונכון להיזהר אף כשאין אשתו עמו. חידוש הרב: הוא מקשר במפורש את דין המיטה לאותו טעם (שכינה במערב).

מִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַלּוּת לְהָסֵב מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם — אֵין עָלָיו אִסּוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סֵפֶר הַזֹּהַר, שֶׁמַּצְרִיךְ שֶׁיְּהֵא דַּוְקָא רֹאשׁ הַמִּטָּה וּמַרְגְּלוֹתֶיהָ זֶה לְמִזְרָח וְזֶה לְמַעֲרָב.

מי שאי אפשר לו בקלות להסב מיטתו בין צפון לדרום — אין עליו איסור, ויש לסמוך על הזוהר, המצריך דווקא ראש המיטה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב. חידוש הרב: הוא מכניס את עמדת הזוהר אל תוך הפסק — סימן היכר לאדמו״ר הזקן.

הַמֵּטִיל מַיִם מִן הַצּוֹפִים (פֵּרוּשׁ כָּל מָקוֹם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁיְּכוֹלִין לִרְאוֹת אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִשָּׁם) וּלְפָנִים — לֹא יָטִיל וּפָנָיו מַמָּשׁ כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא יַחֲזִיר פָּנָיו לְצַד אַחֵר מְעַט.

המטיל מים מן הצופים (המקומות שרואים מהם את המקדש) ולפנים — לא יטיל ופניו ממש כלפי הקודש, אלא יחזיר פניו לצד אחר מעט. הרב מדייק ״מעט״, ומעדן את לשון המחבר.

כְּשֶׁנִּפְנֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מְחִצָּה מַפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְבֵין אָדָם כְּגוֹן בְּבִקְעָה — צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק עַד מָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל חֲבֵרוֹ לִרְאוֹת אֶת מַה שֶּׁמְּגַלֶּה מִבְּשָׂרוֹ. וְאַף שֶׁחֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ — אֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר. וְאִם יֵשׁ מְחִצָּה מַפְסֶקֶת — יָכוֹל לִפָּנוֹת מִיָּד סָמוּךְ לַמְּחִצָּה.

כשנפנה במקום שאין מחיצה כגון בבקעה — צריך להתרחק עד שלא יוכל חברו לראות את מה שמגלה מבשרו, ואף ששומע — אין צריך להתרחק יותר. ואם יש מחיצה — יכול להיפנות מיד סמוך לה. חידוש הרב: הוא משטֵר את הקריטריון (הראייה ולא השמיעה) ואת דין המחיצה.

לֹא יֵשֵׁב וְיִפָּנֶה בִּמְהֵרָה וּבְחֹזֶק, לְפִי שֶׁנִּפְתָּח הַנֶּקֶב בְּחָזְקָה וְנִתָּקִים שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא. וְכֵן מִטַּעַם זֶה, לֹא יֶאֱנֹס לִדְחֹק אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי.

לא יישב וייפנה במהרה ובחוזק, מפני הנזק לגוף ; ומאותו טעם, לא יאנוס לדחוק את עצמו יותר מדאי. כבוד הגוף — כלי העבודה — שולט בסעיף זה. הרב מאחד את שני האיסורים תחת טעם אחד.

לֹא יְקַנַּח אֶת עַצְמוֹ בְּיַד יָמִין, מִפְּנֵי שֶׁבְּיָמִין קוֹשֵׁר אֶת הַתְּפִלִּין עַל הַשְּׂמֹאל, לָכֵן אֵין רָאוּי לְקַנֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּהּ. וְאִטֵּר יָד — מְקַנֵּחַ בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא יָמִין שֶׁל כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁכּוֹתֵב בִּשְׂמֹאל — לֹא יְקַנַּח בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ קוֹשֵׁר תְּפִלִּין עַל הַיָּמִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כז.

לא יקנח עצמו ביד ימין, מפני שבימין קושר את התפילין על השמאל. ואיטר — מקנח בשמאלו שהיא ימין של כל אדם. חידוש הרב: הוא מפרט את דיני האיטר וכותב בשמאל ומפנה לסימן כז — דיוק שאינו במחבר, שאמר ״לא יקנח ביד ימין״ בלבד. קישור ישיר לחשיבות הימין שבסימן ב׳.

טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְקַנֵּחַ בָּאֶצְבַּע הָאֶמְצָעִי, שֶׁעָלָיו הוּא כּוֹרֵךְ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כז סָעִיף יא.

טוב להיזהר שלא לקנח באצבע שעליה כורך את רצועת התפילין (עיין סימן כז). חידוש הרב: סעיף זה — הרחבת הכבוד ליד התפילין עד האצבע — מיוחד לאדמו״ר הזקן ואין לו מקבילה במחבר.

לֹא יְקַנַּח בַּחֲתִיכַת חֶרֶס שֶׁאֵינָהּ חֲלָקָה… מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה… וְלֹא בַּעֲשָׂבִים יְבֵשִׁים, שֶׁהֵם חַדִּים… וְעַכְשָׁו שֶׁבָּתֵּי כִּסְאוֹת שֶׁלָּנוּ אֵינָן בַּשָּׂדֶה — נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ בַּחֲתִיכַת חֶרֶס חֲלָקָה, דְּעִקַּר הַחֲשָׁשׁ הוּא… שֶׁמָּא יִטְּלוּהוּ הַמְכַשְּׁפִים… אֲבָל עַכְשָׁו… לֹא חַיְשִׁינָן. וְכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו לְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ וְאֵינוֹ מַזִּיק, וּפוּק חֲזִי מַאי עַמָּא דְבַר.

לא יקנח בחרס חד (סכנה לגוף) ולא בעשבים יבשים חדים. ועכשיו שאין בתי הכסא בשדה — נהגו לקנח בחרס חלק, שעיקר החשש (שמא יטלוהו המכשפים במקום הפקר) אינו עוד. ונהגו לקנח בדבר שאינו מזיק, ו״פוק חזי מאי עמא דבר״. חידוש הרב: הוא מפרש את עיקר החשש המצדיק את שינוי המנהג, במקום שהרמ״א רק קבע את המנהג.

לֹא יְקַנַּח בִּצְרוֹר שֶׁקִּנַּח בּוֹ חֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת. וְאִם נִתְיַבֵּשׁ הַקִּנּוּחַ אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַנֵּחַ בְּאוֹתוֹ הַצַּד — לֵית לָן בָּהּ. וְאִם הוּא עַצְמוֹ קִנַּח בּוֹ — בְּכָל גַּוְנֵי לֵית לָן בָּהּ.

לא יקנח בדבר שקינח בו חברו (חשש בריאות). אך אם נתייבש, או שמקנח מצד אחר — לית לן בה ; ואם הוא עצמו קינח בו — בכל גוונא לית לן בה. חידוש הרב: הוא מבחין בין המקרים (יבש, צד אחר, עצמו) המסירים את החשש — דקות מיוחדת לשיטת הרב.

כָּל הַצְּנִיעוּת שֶׁנִּתְבָּאֵר שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג בַּיּוֹם — צָרִיךְ לִנְהֹג גַּם כֵּן בַּלַּיְלָה, אֶלָּא שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק. וְאִם אֵין שָׁם אָדָם — יָכוֹל לִפָּנוֹת אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם אֲפִלּוּ נָכְרִי — אָסוּר לִפָּנוֹת בְּפָנָיו. וְכָל זֶה לִפָּנוֹת, אֲבָל לְהַשְׁתִּין — מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּיּוֹם בִּפְנֵי רַבִּים, מִשּׁוּם דְּאִכָּא סַכָּנָה.

כל הצניעות שביום — צריך לנהוג גם בלילה, אלא שאין צריך להתרחק. חידוש הרב: הוא מפתח את המקרה (יש או אין שם אדם, אף נכרי) ומבדיל בין עשיית צרכים, הכפופה לצניעות, לבין השתנה המותרת אף ביום בשעת הצורך, משום סכנה.

אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין אִשָּׁה מְגַלָּה אֶת עַצְמָהּ כְּלוּם בַּהֲטָלַת מֵי רַגְלַיִם — מִכָּל מָקוֹם לֹא תַּעֲמֹד לְהַשְׁתִּין כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אִישׁ, אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל תִּינוֹק, מִשּׁוּם דְּאִכָּא חֲצִיפוּתָא. אֲבָל לִצְדָדִין — לֵית לָן בָּהּ.

אף שאין אשה מגלה עצמה כלום — מכל מקום לא תעמוד להשתין כנגד פני איש, אף כנגד תינוק, משום חציפותא. אבל לצדדין — לית לן בה. חידוש הרב: סעיף זה על צניעות האשה מיוחד לאדמו״ר הזקן.

צָרִיךְ לְשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל מֵי רַגְלַיִם הַנִּתָּזִים עַל גַּבֵּי רַגְלָיו… לָכֵן יַשְׁתִּין לְתוֹךְ עָפָר תָּחוּחַ, אוֹ יַעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אוֹ יַשְׁתִּין מְיֻשָּׁב.

[עניין עדין — על דרך העיקרון.] הרב מורה על הנהגות של נקיות וכבוד שלא תיווצר מראית עין מטעה, ומציין דרכים מעשיות (להשתין בעפר תחוח, ממקום גבוה, או מיושב). לפרטי המעשה של סעיף זה ושלושת הבאים (כ-כג) — עיין בלשון הרב.

יִזָּהֵר מְאֹד… אִם לֹא… מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה לְצַד הָאָרֶץ, דִּכְשֶׁאוֹחֵז שָׁם — אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּם כְּלָל… אֲבָל מְסַיֵּעַ הוּא בַּבֵּיצִים.

[עניין צנוע — על דרך העיקרון בלבד.] הרב מורה כאן, בכובד ראש רב, על עיקרון שמירת הברית (שמירת הקדושה). ההנהגה המתוארת באה למנוע כל התעוררות שאינה במקומה. ליישומה המעשי — עיין בלשון הרב, ולכל שאלה מעשית — שאל רב.

וְכָל זֶה בְּשֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי… אֲבָל אִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה עִמּוֹ בָּעִיר, כֵּיוָן דְּיֵשׁ לוֹ "פַּת בְּסַלּוֹ"… וּמִכָּל מָקוֹם, מִדַּת חֲסִידוּת לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ… רָאוּי לָאָדָם לְהִתְרַחֵק וּלְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמֻּתָּר לוֹ.

[עניין צנוע — על דרך העיקרון בלבד.] הרב מחלק לפי המצבים, אך חותם בעיקר שיטתו: ״רָאוּי לָאָדָם לְהִתְרַחֵק וּלְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמֻּתָּר לוֹ״ — מידת חסידות. לפרטי המעשה — עיין בלשון הרב.

לֹא הֻתַּר לַנָּשׂוּי… אֶלָּא לְהַשְׁתִּין, שֶׁהוּא צֹרֶךְ הָאָדָם, שֶׁלֹּא יִפְּלוּ נִיצוֹצוֹת עַל רַגְלָיו. אֲבָל לְהִתְחַכֵּךְ… אָסוּר אֲפִלּוּ לְנָשׂוּי… יֵשׁ לְהַחֲמִיר.

[עניין צנוע — על דרך העיקרון בלבד.] הרב מבהיר שההיתר ניתן רק לצורך אמיתי (הנקיות), לא מעבר לכך, וראוי להחמיר. לפרטי המעשה — עיין בלשון הרב ושאל רב.

כָּל הַמַּשְׁהֶה אֶת עַצְמוֹ מִלִּפָּנוֹת כְּשֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו — הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל "בַּל תְּשַׁקְּצוּ". וְאִם נִצְרָךְ לִקְטַנִּים וּמַשְׁהֶה אֶת עַצְמוֹ — עוֹבֵר עַל "בַּל תְּשַׁקְּצוּ" וְעַל "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר".

כל המשהה עצמו כשצריך לנקביו — עובר על ״בל תשקצו״. חידוש הרב: במשהה לקטנים הוא מוסיף את ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר״ — דבר שהמחבר אינו מפרש. הגוף, כלי העבודה, צריך כבוד.

יִזָּהֵר מְאֹד לְקַנֵּחַ הֵיטֵב, כִּי צוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ בְּמַשֶּׁהוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן עו סָעִיף ו, עַיֵּן שָׁם. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ — טוֹב שֶׁיִּרְחַץ בַּמַּיִם.

יזהר מאוד לקנח היטב, כי צואה במקומה במשהו (קישור לסימן עו, בנקיות הנדרשת לתפילה ולקדושה), ואם אפשר — טוב שירחץ במים. חידוש הרב: סעיף החתימה — הזירוז לנקיות מושלמת ולרחיצה במים — מכתיר את הסימן ואין לו מקבילה מפורשת במחבר. הנקיות מכינה את הגוף לקדושה.