הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ה׳ — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, באר היטב, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי: פסחים נ׳. · ברכות י״ג: · טור · ספר הרוקח · ספר הכוונות
L'intention dans les bénédictions. Ce siman ne comporte qu'un seul seif :
Seif 1 : qu'il dirige son intention, dans les bénédictions, vers le sens des mots. Lorsqu'il mentionne le Nom (le Tétragramme) — qu'il ait l'intention du sens de sa lecture « אדנות » (אד-ני), qui est Maître de tout (אדון הכל) ; et qu'il ait l'intention, dans son écriture en yod-hé (« הוי״ה »), de « Il était, est et sera » (היה הוה ויהיה). Et lorsqu'il mentionne « אלהים » — qu'il ait l'intention qu'Il est puissant (תקיף), Maître de la capacité et de toutes les forces.
1. הקדמת הסוגיא — כוונת המלות בברכות
פתח דבר — עבודה שבלב
לאחר שלימד מרן בסימן א' את ההתעוררות לעבודת הבורא, ובסימנים ב'-ד' את צניעות הגוף וקדושתו ונטילת הידים, בא בסימן ה' — קצר בכמותו ועמוק ברומו — אל עבודה שבלב: הכוונה בברכות. אין בו אלא סעיף אחד, ובו שני יסודות: (א) כוונת פירוש המלות שמוציא מפיו — שלא תהא הברכה כמצות אנשים מלומדה; (ב) וכוונה מיוחדת בהזכרת השמות — שם הוי״ה ושם אלהים, שכל אחד מורה על בחינה אחרת בהנהגת הבורא. ומקור הסעיף בטור ובדברי הראשונים (הרוקח וספרי הכוונות), ויסודו בסוגיית פסחים (נ׳.) בענין קריאת השם וכתיבתו.
הערה יסודית: אף שאין בסימן אלא סעיף אחד, הוא נחלק לכמה ראשי פרקים — (א) כוונת פירוש המלות בכלל הברכות; (ב) כוונת שם הוי״ה — בקריאתו (אדנות) ובכתיבתו (היה הוה ויהיה); (ג) כוונת שם אלהים (תקיף בעל הכחות); ו(ד) דקדוק הנקודות (שלחן ערוך הרב הוסיף בזה). ויסוד הסימן כולו — שהדיבור בלא לב אינו דיבור שלם, וברכה בלא כוונת המלות חסרה עיקרה.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: מהי כוונת פירוש המלות בברכות — תנאי מעכב בעצם הברכה, או הידור ומצוה מן המובחר?
(א) האם כוונת המלות מעכבת, שבלעדיה אין כאן ברכה כלל (כדין כוונה במצוות שצריכות כוונה)?
(ב) או שהיא למצוה ולהידור בלבד, שהברכה כשרה אף בלא כוונת פירוש המלות, אלא שחיסר את עיקרה ומעלתה?
(ג) ושמא יש לחלק — שיש שעת כוונה מעכבת (כגון ברכה ראשונה, ופסוק ראשון של שמע) ושיש שאינה מעכבת?
חקירה זו עומדת ביסוד דברי הנושאי כלים, ונפקא מינה גדולה למעשה — מי שבירך ולא כיון פירוש המלות, אם יצא ידי חובתו.
2. כוונה — מעכבת או למצוה? (גדר כוונת המלות)
לשון השלחן ערוך
סעיף א': "יכוין בברכות פירוש המלות."
שורש הדין בראשונים: מקור כוונת פירוש המלות בברכות מבואר בטור (כאן, סימן ה') ובדברי הראשונים, ובכללם הרוקח וספרי הכוונות. ויש לדמותו לכוונת התפלה שבסימן צ"ח (שיכוין פירוש המלות) — שכשם שבתפלה צריך כוונת הלב, כך בברכות. אלא שיש לחלק בין כוונה לצאת (כוונת המצוה) ובין כוונת פירוש המלות (הבנת הנאמר), ושני ענייני כוונה הם.
שני גדרי כוונה — והבחנתם:
כוונה לצאת ידי חובה (כוונת המצוה) — נידונה במחלוקת הראשונים ב"מצוות צריכות כוונה" (ועיין בית יוסף סימן ס').
כוונת פירוש המלות (הבנת מה שמוציא מפיו) — היא הנידונת בסימן זה, וענינה שלא יהא הדיבור כתוכי המדבר בלא הבנה.
ויש לדון: כשמרן כתב "יכוין בברכות פירוש המלות" — באיזו כוונה דיבר, ובאיזו מידה היא מעכבת?
מה מעכב ומה למצוה — לפי שיטת מרן בסימן ס': בסימן ס' (סעיף ה') פסק מרן בענין קריאת שמע ש"מצוות צריכות כוונה", ובסימן ס"ג וק"א נתבאר שעיקר הכוונה המעכבת היא בפסוק ראשון של שמע ("שמע ישראל") ובברכה ראשונה של תפלה ("אבות") — שאם לא כיון בהן, לא יצא וצריך לחזור. ומכלל זה אתה למד ששאר הברכות והפסוקים — הכוונה בהן למצוה ולהידור, ובדיעבד אם לא כיון פירוש המלות, יצא. נמצא ש"יכוין בברכות פירוש המלות" שבסימן ה' — עיקרו הנהגה למצוה בכל הברכות, ויש ממנו חלק מעכב (ברכה ראשונה ופסוק ראשון), כמבואר במקומו.
הכרעת הענין (על דרך הסברה): נראה שמרן בסימן ה' לימד את המצוה לכתחילה — שבכל הברכות יכוין פירוש המלות, שזהו שלמות הברכה. אבל הגדר המעכב נתבאר במקומו (סימנים ס-סג, קא): שבפסוק ראשון של שמע ובברכת אבות הכוונה מעכבת, ובשאר אינה מעכבת. ולכך הקדים מרן את הסימן הקצר הזה לפני סדר הברכות והתפלה — ללמד שכל הזכרת ברכה צריכה כוונה לכתחילה, ואחר כך פירט במקומו היכן הכוונה מעכבת.
נפקא מינה — מי שבירך ולא כיון פירוש המלות:
המצב
הדין
פסוק ראשון של שמע
מעכב — חוזר וקורא בכוונה (סימן ס-סג)
ברכה ראשונה של תפלה (אבות)
מעכב — חוזר (סימן קא)
שאר ברכות (הנהנין, השחר, המצוות)
בדיעבד יצא, אך חיסר ההידור — וראוי לכוין מתחילה
ולמעשה — לכתחילה יכוין פירוש המלות בכל ברכה, ובמקום שהכוונה מעכבת ולא כיון, ישאל הוראת חכם.
3. שם הוי״ה — קריאה מול כתיבה (פסחים נ׳.)
לשון השלחן ערוך
סעיף א' (המשך): "כשיזכיר השם — יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה."
מקור — סוגיית פסחים נ׳.: אמרו חז"ל (פסחים נ׳.): "לא כשאני נכתב אני נקרא — נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת". הרי ששם הוי״ה נכתב ביו"ד-הא (הוראת הנצח: היה הוה ויהיה) ונקרא בלשון אדנות (אד-ני — אדון הכל). ומכאן למד מרן שבהזכרת השם יכוין שתי כוונות: כוונת הקריאה וכוונת הכתיבה.
חקירה — מדוע שתי כוונות בשם אחד? מה ראה מרן להצריך בהזכרת השם שתי כוונות (אדנות מצד הקריאה, והיה הוה ויהיה מצד הכתיבה) — ולא די באחת?
צד אחד: הקריאה (אדנות) היא מה שמוציא בפיו בפועל, ולכאורה היא העיקר — שיכוין מה שאומר.
צד שני: הכתיבה (יו"ד-הא, היה הוה ויהיה) היא אמיתת השם ועניינו, שאינו נהגה כמות שהוא; ובלא כוונה זו, הזכרת השם חסרה את משמעותו העמוקה.
תירוץ (על דרך הסברה): שתי הכוונות אינן שתי כוונות נפרדות אלא שני פנים של אמת אחת. הכתיבה (היה הוה ויהיה) מורה על מה שהבורא בעצמותו — נושא הזמן כולו, למעלה מן ההווה והעבר והעתיד, שכולם כאחד לפניו. והקריאה (אדנות — אדון הכל) מורה על מה שהוא ביחס לבריאה — אדון ומנהיג הכל. ולכך אין קוראים את השם כמו שנכתב: שעצמותו (הכתיבה) למעלה מהשגה, ואין הפה רשאי להגותו; ואנו מזכירים את היחס אלינו (הקריאה — אדנותו). וכן דרשו חז"ל "זה שמי לעלם" (לעלם כתיב חסר — שמי שמכוסה ונעלם), על השם הנכתב ואינו נקרא ככתיבתו.
מדוע נקרא אד-ני ולא ככתיבתו? שם הוי״ה הכתוב הוא שם העצם, ואין רשות להוגותו כמות שהוא (וכבר אמרו שלא נהגה השם ככתיבתו אלא במקדש בברכת כהנים וביום הכיפורים). ולכן קוראים אותו בלשון אדנות — להזכיר אדנותו והנהגתו, ולא את עצמותו הנעלמה. וכוונת המזכיר: בפיו — אדון הכל (אדנות); בלבו — שזהו אותו שם שנכתב יו"ד-הא, שהיה הוה ויהיה. נמצא הפה והלב משלימים זה את זה: הפה מזכיר את היחס, והלב מכוון אל העצם.
היסוד: "היה הוה ויהיה" — שם הוי״ה אינו שם של זמן מן הזמנים, אלא למעלה מן הזמן: העבר וההווה והעתיד כולם כאחד לפניו, שהוא מהוה את הכל בכל רגע. וכאשר אדם מזכיר את השם בברכה ומכוון "אדון הכל" ו"היה הוה ויהיה", הוא מעמיד את עצמו לפני הנצחי והמנהיג כל — וזוהי שלמות הברכה.
4. שם אלהים — תקיף בעל הכחות
לשון השלחן ערוך
סעיף א' (סיום): "ובהזכירו אלהים — יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם."
ביאור — שם אלהים לשון כח ויכולת: שם "אלהים" מורה על הכח והיכולת — "תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם". וכבר ביארו הראשונים שלשון "אל" ו"אלהים" הוא לשון תוקף וגבורה (כלשון "ואת אילי הארץ לקח" — התקיפים), ומורה שהבורא הוא בעל כל הכחות כולם — אין כח בעולם אלא ממנו, והוא שולט בכל הכחות. ולכך כשמזכיר "אלהים" יכוין שהוא תקיף ואמיץ, אשר לו היכולת בכל.
חקירה — מהו "בעל הכחות כולם"?
(א) הכוונה שכל הכחות שבטבע — בטל ומטר, באש ובמים, בכל מערכות הבריאה — אינם אלא כחו, ואין להם מציאות בלעדיו.
(ב) או הכוונה לשם של גבורה ודין (כנגד שם הוי״ה שהוא רחמים) — שמנהיג בצמצום ובמדה.
ושני הפנים אמת: אלהים = בעל כל הכחות (שכל כח ממנו), והוא גם מדת הגבורה והדין המנהיגה את הבריאה במדה ובמשפט.
שם אלהים ו"הטבע": ידוע בשם המקובלים ש"אלהים" בגימטריא "הטבע" (שניהם פ"ו) — להורות שהטבע כולו אינו אלא לבוש לשם אלהים, שהוא בעל הכחות המהוה ומחיה את הטבע בכל רגע. נמצא שאין "טבע" עומד בפני עצמו, אלא הכל כחו של ה"תקיף בעל הכחות". וזהו עומק מה שכתב מרן "בעל הכחות כולם" — שכל כח שבעולם, אף הנראה כ"טבעי", מקורו ושורשו בו.
5. יחוד הוי״ה ואלהים — רחמים ודין, השגחה ובריאה
שני השמות ויחודם
מאחר שמרן הזכיר בסעיף אחד את שם הוי״ה (היה הוה ויהיה — אדון הכל) ואת שם אלהים (תקיף בעל הכחות), נמצא שיסוד הסימן הוא היחס שבין שני השמות — והוא מן הענייני היסוד שבאמונה. שם הוי״ה מורה על מה שהבורא למעלה מן הטבע ומן הזמן (התעלות, רחמים, מה שמהוה הכל מאין); ושם אלהים מורה על הנהגתו בתוך הבריאה והטבע (התלבשות, גבורה, צמצום). ושניהם — אחד.
הוי״ה ואלהים — שני פנים של הנהגה אחת: נחלקו השמות לפי בחינות ההנהגה:
שם הוי״ה — מדת הרחמים, ההנהגה שלמעלה מן הטבע, מה שהבורא מהוה את הכל ברצונו (היה הוה ויהיה, נושא הזמן).
שם אלהים — מדת הדין והגבורה, ההנהגה בתוך הטבע ובצמצום ("הטבע" בגימטריא), בעל הכחות המנהיג במדה.
ויסוד האמונה — ששני השמות אחד הם: אין "הוי״ה" בלא "אלהים" ולא "אלהים" בלא "הוי״ה"; ההתעלות וההתלבשות, הרחמים והדין, הם הנהגה אחת של רצון אחד. ולכך מזכירם הכתוב יחד: "הוי״ה הוא האלהים" (מלכים א יח לט; ובסיום נעילה).
חקירה — מהו עומק "הוי״ה הוא האלהים"? מה פירוש שהבורא הוא גם הוי״ה (שלמעלה מן הטבע) וגם אלהים (שבתוך הטבע) — והלא נראים כשני הפכים?
צד אחד: יש כאן שתי הנהגות — אחת על־טבעית (נסים, רחמים) ואחת טבעית (סדר הבריאה, דין) — והוא מנהיג בשתיהן.
צד שני (עומק): אין כאן שתי הנהגות אלא אחת — שאף ה"טבע" (אלהים) אינו אלא גילוי מצומצם של אותו רצון עליון (הוי״ה); ושני השמות שם אחד בשני לבושים.
על דרך הסברה ושער היחוד והאמונה (תניא): עומק היחוד הזה — שאין הטבע (שם אלהים) מציאות נפרדת, אלא בכל רגע מהוה ומחיה אותו שם הוי״ה (היה הוה ויהיה — לשון הווה תמידי), והטבע אינו אלא הצמצום וההסתר שמסתיר את האור — וזהו עניין שם אלהים (תקיף בעל הכחות, "הטבע" בגימטריא). יסוד זה — שהבורא מהוה את הכל יש מאין בכל עת, ושם אלהים מעלים על שם הוי״ה כדי שיתקיים העולם — הוא עיקר דרכו של שער היחוד והאמונה שבתניא (לאדמו"ר הזקן). וכאן מקומו של עיון זה רק על דרך הכלל והיסוד; והרוצה לעמוד על פרטיו ועומקו — יעיין שם, וילמדהו עם רב חב"די הבקי בדרכי הקבלה והחסידות. ⚠️ אין כאן הכרעה בפרטי הסודות, אלא העמדת היסוד המוסכם.
היסוד: "הוי״ה הוא האלהים" — הזכרת שני השמות בברכה אחת (הוי״ה ואלהים) אינה מקרה: היא מעמידה את המברך לפני שלמות ההנהגה — מה שלמעלה מן הזמן (הוי״ה) ומה שבתוך הבריאה (אלהים), כשהם אחד. וזוהי תכלית כוונת הברכה: לא רק להבין מלים, אלא לעמוד לפני היחיד שהכל ממנו ובו, ההווה והמהוה, התקיף בעל הכחות כולם.
6. דקדוק הנקודות — חטף פתח ושבא (שלחן ערוך הרב)
דקדוק קריאת האל״ף
האדמו"ר הזקן (שלחן ערוך הרב, סימן ה' סעיף ב') הוסיף בדקדוק נקודת האל"ף בקריאת השם: במקום שכתיבת השם היא באל"ף דל"ת (כגון "אד-ני" שבמקרא) — קורין את האל"ף בחטף פתח, כפי שהוא נקוד במקרא. אבל במקום שכתיבתו ביו"ד הא (שם הוי״ה) — יש קורין את האל"ף בשבא (כנקודת היו"ד שבשם הוי״ה), ויש קורין בחטף פתח (כנקודת האל"ף שבשם אד-ני).
ביאור הדקדוק: לכאורה ענין דק הוא — בנקודת האל"ף בלבד — אך יש בו יסוד: כיון ששם הוי״ה נכתב יו"ד-הא ונקרא אד-ני, נחלקו האיך לנקד את האל"ף שבקריאה. החטף פתח הולך אחר הקריאה (אד-ני — כפי שנקוד במקרא); והשבא הולך אחר הכתיבה (יו"ד-הא — נקודת היו"ד). ומחלוקת זו עצמה היא ביטוי דק לחקירה היסודית: אם הולכים בקריאת השם אחר הקריאה (אדנות) או אחר הכתיבה (הוי״ה). ולמעשה — האדמו"ר הזקן הביא שתי הדעות, ומנהג רבים כחטף פתח בכל מקום (אחר המקרא).
שלחן ערוך הרב — שלושה סעיפים: שלא כמרן (סעיף אחד), חילק האדמו"ר הזקן (שלחן ערוך הרב, או"ח ה') לשלושה סעיפים: (א) כוונת פירוש המלות וכוונת הוי״ה (אדנות וכתיבה) — ובמקום שכתיבתו אד-ני אין צריך לכוין אלא "אדון הכל"; (ב) דקדוק נקודת האל"ף (חטף פתח / שבא); (ג) כוונת שם אלהים — "שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים". ועיין בכל זה בניעור הרביעי (דעת הרב).
7. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
כוונת פירוש המלות
לכתחילה יכוין פירוש המלות בכל ברכה; ובמקום שהכוונה מעכבת (פסוק ראשון של שמע, ברכת אבות) — מעכב (סימנים ס-סג, קא).
יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם (בעליונים ובתחתונים — שלחן ערוך הרב).
יחוד השמות
הוי״ה ואלהים אחד — מה שלמעלה מן הטבע (רחמים) ומה שבתוך הטבע (דין/הטבע); ולעיון עומק — שער היחוד והאמונה, עם רב חב"די.
דקדוק הנקודות
נקודת האל"ף — חטף פתח (אחר המקרא) או שבא (אחר הכתיבה); ומנהג רבים בחטף פתח (שלחן ערוך הרב ב').
8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — שני השמות וכוונתם
השם
הכוונה
המקור והבחינה
הוי״ה — קריאה (אדנות)
אדון הכל — מנהיג ואדון על הכל
פסחים נ׳. ("נקרא אני באל"ף דל"ת"); בחינת היחס לבריאה
הוי״ה — כתיבה (יו"ד-הא)
היה הוה ויהיה — למעלה מן הזמן
פסחים נ׳. ("נכתב אני ביו"ד ה"א"); בחינת העצם והרחמים
אלהים
תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם
טור; "הטבע" בגימטריא; בחינת הגבורה והדין
טבלה — כוונת המלות: מעכבת או למצוה
המקום
הדין
המקור
פסוק ראשון של שמע
כוונה מעכבת — חוזר
סימנים ס-סג
ברכה ראשונה של תפלה (אבות)
כוונה מעכבת — חוזר
סימן קא
שאר הברכות
למצוה ולהידור — בדיעבד יצא
על דרך הסברה (מתוך סימן ס')
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא:פסחים נ׳. ("לא כשאני נכתב אני נקרא — נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת") · ברכות י״ג: (כוונה בקריאת שמע) · קידושין ע״א.
ראשונים ומקובלים: טור (אורח חיים ה') · ספר הרוקח · אבן עזרא ורמב"ן (שמות ג' על שם הוי״ה) · ספר הכוונות (כוונת השמות)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · באר היטב · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)