סימן נ״ג — דין מי הראוי לירד לפני התיבה

על פי השולחן ערוך, אורח חיים נ״ג:ד, שליח צבור צריך שיהיה הגון: ריקן מעבירות, שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, עניו, מרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים. ואם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים (נ״ג:ה).

על פי השולחן ערוך, אורח חיים נ״ג:ו-ח, למינוי קבוע אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הצבור; אבל באקראי משהביא שתי שערות יכול לירד לפני התיבה. ומי שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו — נתמלא זקנו קרינן ביה, הלכך בן כ׳ שנה אף על פי שאין לו זקן ממנין אותו. ובשעת הדחק, אם אין שם אלא בן י״ג ויום אחד, מוטב שיהא הוא שליח צבור משיבטלו מלשמוע קדושה וקדיש (נ״ג:ז).

על פי הרמ״א (אורח חיים נ״ג:ה), מי שעבר עבירה בשוגג — כגון שהרג הנפש בשגגה — וחזר בתשובה, מותר להיות שליח צבור. אבל אם עשה במזיד, לא, מפני שמכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה.