שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
סוגיית עבודה זרה כ״א:,
מועד קטן י״ב.,
חקירה בשליחות הקבלן,
גדרי מראית עין מודרנית
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — עבודה זרה כ״א:
- חקירה בגדר אמירה לעכו״ם — שליחות או גזירה?
- שורש החילוק שכיר יום / קבלן
- תלוש לעומת מחובר — מציאות או סימן?
- חקירת מראית עין — איסור עצמותי או הרחבה?
- שיטות הראשונים — רש״י, תוס׳ והרא״ש, רמב״ם
- הקבלן במקום הקרקע — סעיף ב'
- תוך התחום וחוץ לתחום — סעיף ג'
- אמירה מפורשת — מה שאין הקבלנות מתירה
- נפקא מינות פרקטיות מודרניות — מה שארבעת הסימנים מוסרים לעיון
לשון השולחן ערוך — קטעים מתוך כ״ב הסעיפים
הערה לפני הלימוד: כ״ב הסעיפים הם סעיפי שולחן ערוך הרב, שכך הוא מכריז בראש הסימן — וּבוֹ כ״ב סְעִיפִים. סימן רמ״ד של המחבר מונה שישה סעיפים, וכך הוא פותח — ובו ו סעיפים. שני המניינים אמיתיים ואינם מתערבבים: רמה זו הולכת אחר חלוקת אדמו״ר הזקן, ומציינת במפורש את סעיף המחבר בכל מקום שהיא מביאה אותו.
כל הסימן עומד על ניגוד אחד, שנאמר כבר במשפט הראשון: שְׂכִיר יוֹם — הנכרי המשתכר לפי הזמן — כנגד הַקַּבְּלָן, המשתכר לפי המלאכה.
« אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחַ לְנָכְרִי שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה לְיִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב רמ״ד:א)
« אֲבָל אִם הוּא עוֹשֶׂה בְּתוֹרַת קַבְּלָנוּת, שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ בְּעַד שָׂכָר כָּךְ וְכָךְ » (שו״ע הרב רמ״ד:א)
« מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב רמ״ד:א)
ומיד אחריו הסייג: היתר הקבלנות אינו אמור אלא בדבר התלוש מן הקרקע.
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לְהַנִּיחַ לְקַבְּלָן נָכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת? כְּשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּדָבָר הַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, שֶׁהַנָּכְרִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ בְּבֵיתוֹ אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת הַיִּשְׂרָאֵל, וְאֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁהִיא מְלֶאכֶת הַיִּשְׂרָאֵל, וְאֵין כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
« אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִבְנוֹת בַּיִת לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ לִקְצוֹר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
1. הקדמת הסוגיא — עבודה זרה כ״א:
הגמרא בעבודה זרה, בסוף פרק קמא, מעמידה את השאלה בצורתה החשופה ביותר: האם רשאי ישראל להשכיר את מרחצו לנכרי, בידעו שזה יפעילנו בשבת? רבן שמעון בן גמליאל אוסר, והטעם שהוא נותן אינו שהמלאכה היא של הישראל — אלא ששם הישראל נקרא על המרחץ.
ומיד מעמידה הגמרא מקרה שני כנגדו, והעמדה זו היא היא הסוגיא: השדה — מותר להשכירו.
שורש הסוגיא: ההבדל בין השניים אינו בטיב המלאכה אלא במה שהרואה מסיק ממנה. בשדה, המנהג הוא אריסות, והרואה נכרי עובד בה אומר אֲרִיסָא אֲרִיסוּתֵיהּ קָעָבֵיד — לחלקו שלו הוא עושה. במרחץ אין מנהג כזה, והגמרא אומרת זאת במפורש, אֲרִיסָא דְּמֶרְחָץ לָא עָבְדִי אַנְשֵׁי (עבודה זרה כ״א ע״ב), ולפיכך השכן יסיק שבעל המרחץ העביד אדם עבורו בשבת. אין הסוגיא דנה את המעשה — היא דנה את הפירוש העומד לרשות הרואה.
וכאן בדיוק נולד היתר הקבלן. הבית יוסף מביא שרבנו תם היה מתיר מתחילה לבנות בית בקבלנות, ולמד זאת מאריסות השדה: אם אריס — המשביח את חלקו של הישראל — מותר, כל שכן קבלן, שאין הישראל משתכר כלום במה שהלה ממהר.
« ישראל ששכר עכו״ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר״ת » (ב״י או״ח רמ״ד)
« שלמד כן מאריסות שדה שחלק הישראל משביח במלאכה ואפ״ה שרי כ״ש קבלנות שאין שבח לישראל כלל במה שממהר לבנות לו בשבת » (ב״י או״ח רמ״ד)
אלא שאותו בית יוסף מביא גם את ההמשך, והוא העיקר: תוס׳ והרא״ש דחו את הראיות, וחילקו דווקא בשדה שבו הרואה מסיק — משום שבבניין בית אין הרגילות אריסות אלא שכירות יום־יום.
« והם ז״ל דחו ראיותיו והעלו דלא דמי לאריסות דשדה דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע אבל בבנין בית רגילות לשכור מדי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותא עביד אלא שכירי יום נינהו » (ב״י או״ח רמ״ד)
ומוסיף הבית יוסף פרט ששווה דרשה שלמה: רבנו תם עצמו לא סמך על הוראתו כשבנה את ביתו.
« שר״ת לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו » (ב״י או״ח רמ״ד)
העמוד התלמודי השני של הסימן הוא במועד קטן, ושם נותן שמואל את הגבול הגאוגרפי, ורב פפא מצמצם אותו:
« אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת, בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — אָסוּר. חוּץ לַתְּחוּם — מוּתָּר » (מועד קטן י״ב ע״א)
« אָמַר רַב פָּפָּא: וַאֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם, לֹא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם, אֲבָל אִיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם — אָסוּר » (מועד קטן י״ב ע״א)
2. חקירה בגדר אמירה לעכו״ם — שליחות או גזירה?
חקירה: מה שורשו של איסור אמירה לעכו״ם?
- אופן א — שליחות: הנכרי העושה עבור הישראל הרי הוא שלוחו, והישראל עושה על ידו. לפי קריאה זו יש בו צד דאורייתא.
- אופן ב — גזירה דרבנן: חכמים גזרו על האמירה כדי שלא תהא שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות בעצמו. לפי קריאה זו הוא דרבנן.
- אופן ג — תביעת השביתה: שביתת הישראל כוללת שלא ייעשו ענייניו בשבת על ידי אחרים בשבילו. אופן זה הוא ניסוח של בית מדרש; שני הראשונים כתובים, והרי הם לפניך.
הרמב״ם — אופן ב. האיסור הוא גזירת חכמים, והוא נותן את טעמה:
« אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת » (רמב״ם הלכות שבת פ״ו ה״א)
« וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן » (רמב״ם הלכות שבת פ״ו ה״א)
ספר יראים — אופן א, ובצורתו החזקה. הוא לומד מן המכילתא, על הכתוב כל מלאכה לא יעשה בהם (שמות י״ב:ט״ז), שהנחת הנכרי לעשות מלאכתנו אסורה מדאורייתא:
« למדנו מכאן שאסור לישראל להניח העובד כוכבים לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת מדאורייתא » (ספר יראים סימן ש״ד)
ואותו יראים קובע מיד את שלושת התנאים שסימננו יפרט: בבית הנכרי, בקיבולת, ובתלוש.
« וכי שרינן במסירה לעובד כוכבים מע״ש דוקא בביתו של עובד כוכבים ובקיבולת ובתלוש מן הקרקע » (ספר יראים סימן ש״ד)
אדמו״ר הזקן — לשונו בסעיף א היא לשון שליחות: השכיר יום הוא כְּעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּת הַיִּשְׂרָאֵל, ועל הקבלן הוא כותב וְאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל (שו״ע הרב רמ״ד:א). והשאלה אם מילה זו משמעה אצלו שליחות גמורה או דימוי בלבד — כעושה — היא בדיוק מה שהחקירה מותירה פתוח. לשון הסעיף במלואה מובאת בפרק הבא.
3. שורש החילוק שכיר יום / קבלן
המשפט נקרא הפוך מן האינטואיציה. היינו סבורים שהשאלה היא מי משלם? — ובשני המקרים הישראל. או מי נהנה? — ובשני המקרים שוב הישראל. אדמו״ר הזקן אינו אוחז לא בזה ולא בזה, אלא במושא הכוונה בשעת העבודה: השכיר יום אין לו עניין בגמר המלאכה, וכלשונו, וכל כוונתו לעבוד את הישראל כל היום; הקבלן מתכוון לגמר, שהגמר הוא שמזכה אותו בשכרו.
« שֶׁהֲרֵי אֵין כַּוָּנָתוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּדֵי לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה, שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָיו הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְאֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת כְּלָל בְּהִגָּמְרָהּ » (שו״ע הרב רמ״ד:א)
« מִכָּל מָקוֹם הַנָּכְרִי אֵינוֹ עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל טוֹבַת הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, לְמַהֵר לְהַשְׁלִים מְלַאכְתּוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ » (שו״ע הרב רמ״ד:א)
יסוד: החילוק אינו עובר בין שתי צורות תשלום אלא בין שתי תשובות לשאלה של מי המעשה? אצל השכיר יום — של הישראל: שֶׁהַשְּׂכִיר יוֹם אֵין הַמְּלָאכָה שֶׁלּוֹ כְּלָל (שו״ע הרב רמ״ד:א). אצל הקבלן — של הנכרי: אֲבָל הַקַּבְּלָן הַמְּלָאכָה הִיא שֶׁלּוֹ (שו״ע הרב רמ״ד:א). והמשנה ברורה אומר את אותו דבר בשורה אחת, על תיבת מותר שבמחבר:
« דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה קעביד למהר להשלים מלאכתו » (משנה ברורה רמ״ד ס״ק ב)
4. תלוש לעומת מחובר — מציאות או סימן?
חקירה: איסור המחובר — מצד עצמו הוא, או מצד מראית עין בלבד?
- אופן א — מצד עצמו: המחובר לקרקע יוצר זיקה הדוקה יותר לבעליו, ואין הקבלנות מנתקת בו את המעשה מן הישראל.
- אופן ב — מצד מראית עין: המחובר דבר ציבורי וגלוי, ואין האיסור אלא במה שיאמר הרואה. בלי אותו מבט היה דין המחובר כדין התלוש.
מקור החילוק הוא ברייתא מן הירושלמי, שהביאוה תוס׳ והרא״ש והעתיקה הבית יוסף:
« אומנים עכו״ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר ר״ש בן אלעזר בד״א בתלוש אבל במחובר אסור » (ב״י או״ח רמ״ד)
על איזה אופן נוטה אדמו״ר הזקן? סעיף ב נותן את הטעם, והטעם הוא המבט:
« כֵּיוָן שֶׁהַקַּרְקַע גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת לַכֹּל שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
« נִכָּר הַדָּבָר לְכָל רוֹאֶה שֶׁגַּם הַמְּלָאכָה הִיא שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
« מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה יֹאמַר שֶׁהוּא שְׂכִיר יוֹם אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
והוא עצמו מספק את הקריטריון שעושה את החילוק סימן ולא מהות: מלאכת התלוש אינה משמיעה קול, ומלאכת המחובר משמיעה.
« שֶׁמְּלֶאכֶת תָּלוּשׁ אֵין לָהּ קוֹל כְּלָל » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
« שֶׁמְּלֶאכֶת מְחֻבָּר יֵשׁ לָהּ קוֹל » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
מה שמעמיד את השאלה על כנה. אילו לא היה החילוק אלא סימן של גילוי, היה תלוש שנעשה גלוי צריך להיאסר — והוא נאסר: זהו סעיף ד, בניין הספינה. ומחובר שנעשה סמוי היה צריך להיות מותר — ואילו סעיף ו אוסר לפסול את האבנים אף בביתו של הנכרי, מפני שסופן להשתקע בבניין. שני הסעיפים מושכים לשני צדדים, וכאן החקירה נשארת פתוחה.
« אֲפִלּוּ מְלֶאכֶת תָּלוּשׁ, אִם הִיא מְפֻרְסֶמֶת וִידוּעָה לָרַבִּים שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהִיא נַעֲשֵׂית בְּמָקוֹם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם, כְּגוֹן בִּנְיַן הַסְּפִינָה, שֶׁדֶּרֶךְ לִבְנוֹתָהּ עַל שְׂפַת הַנָּהָר שֶׁהוּא מְקוֹם פַּרְהֶסְיָא — אָסוּר לְהַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן » (שו״ע הרב רמ״ד:ד)
« אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת בְּתָלוּשׁ, אִם הוּא לְצֹרֶךְ מְחֻבָּר, כְּגוֹן לִפְסוֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת כְּדֵי לְשַׁקְּעָם בְּבִנְיָן — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ אִם הוּא בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה רָחוֹק מֵהַבִּנְיָן, וַאֲפִלּוּ עוֹשֶׂה בְּבֵיתוֹ שֶׁאֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל בִּנְיָן זֶה שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁסּוֹפָן לְשַׁקְּעָם בְּהַבִּנְיָן — הֲרֵי דִינָם כְּהַבִּנְיָן עַצְמוֹ » (שו״ע הרב רמ״ד:ו)
5. חקירת מראית עין — איסור עצמותי או הרחבה?
חקירה: מראית עין — איסור הלכתי מצד עצמו, או הרחבה של איסור שכבר הונח?
- אופן א — עצמותי: חכמים גזרו על המראה כדבר בפני עצמו. אם כן הוא חל אף במקום שאין בו אמירה כלל — ואף בקבלנות.
- אופן ב — הרחבה: אין מראית עין אלא מרחיבה את איסור היסוד (אמירה לעכו״ם), שחוששים שיחשוב הציבור שהקבלן שכיר יום הוא.
שתי תצפיות, כל אחת נסמכת על טקסט, ואינן מושכות לצד אחד.
מה שמושך לאופן ב. המשנה ברורה, בבארו מדוע בית שבנאוהו בקבלנות בתוך התחום נחשב בכלל מה שנבנה באיסור, כותב שהאיסור שם אינו אלא מראית עין, שהרי לאמיתו של דבר לדעת עצמו הנכרי עושה:
« דהוא אסור רק משום מראית עין דבאמת אדעתיה דנפשיה עביד » (משנה ברורה רמ״ד ס״ק י״ט)
ואדמו״ר הזקן נוקב בטעות שממנה חוששים — שיאמר הרואה על הקבלן שהוא שכיר יום, כלומר שיצייר לעצמו בדיוק את איסור היסוד: מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה יֹאמַר שֶׁהוּא שְׂכִיר יוֹם אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל (שו״ע הרב רמ״ד:ב).
מה שמושך לאופן א. סעיף ד, בעניין הספינה, אוסר תלוש — היינו המקום שבו הקבלנות מותרת מכל צד — מטעם אחד בלבד, שהדבר נעשה בפרהסיא. והמחבר עושה מזה כלל גמור בסעיף ד שבחלוקתו:
« מלאכת פרהסיא אפילו במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דינה כמו מלאכת מחובר » (שו״ע או״ח רמ״ד:ד)
מראה האוסר במקום שהתוכן מותר בו פועל כמידה העומדת בפני עצמה. נמצא שלשתי הקריאות יש על מה לסמוך בתוך הסימן עצמו, ורמה זו אינה מכריעה ביניהן.
6. שיטות הראשונים — רש״י, תוס׳ והרא״ש, רמב״ם
הקריטריון שכל אחד אוחז בו אינו אחד, וזה מה שעושה את הטבלה קריאה: רש״י מדבר בלשון חשדא ובלשון מה שמינכר; תוס׳ והרא״ש בלשון מה שהרגילות מניחה לרואה להסיק; הרמב״ם בלשון מקום — בתוך התחום או חוצה לו.
רש״י, על דברי שמואל במועד קטן, אומר זאת במפורש — והדוגמה הנגדית שבחר, הכלים הנמסרים לכובס, מלמדת שאין הקריטריון החומר אלא הגילוי:
« מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור - ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא דידעי כולי עלמא ואמרי היום בשבת יהב ליה… » (רש״י מועד קטן י״ב ע״א ד״ה מקבלי קיבולת)
« …ליתן כלים לכובס בע״ש עם חשיכה ואפי׳ בתוך התחום משום דכביסה בנכרי מידי דלא מינכר וליכא חשדא אבל מידי דמינכר בתוך התחום אסור משום חשדא » (רש״י מועד קטן י״ב ע״א ד״ה מקבלי קיבולת)
הרמב״ם, כפי שמעתיקו הבית יוסף בלשונו, נותן את דין המקום:
« אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחם לעשות לו בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר שאין שם ישראל שיראה את הפועלים שהן עושין בשבת » (ב״י או״ח רמ״ד)
והרשב״א, המובא באותו מקום, מוסיף את הגבול המשותף לשלושתם: בבית הישראל אין דבר עובר, ואף לא מטלטלין בקבלנות.
« ודוקא בביתו של עכו״ם אבל בביתו של ישראל אפי׳ בקבולת מטלטלין אסור » (ב״י או״ח רמ״ד)
| שיטה | קבלנות במחובר | קבלנות בתלוש | חוץ לתחום |
|---|---|---|---|
| רש״י (מועד קטן י״ב ע״א) | אסור בתוך התחום — מידי דמינכר, ויש בו חשדא | מותר אף בתוך התחום כשאין הדבר ניכר; דוגמתו הכלים הנמסרים לכובס | מותר, כשמואל |
| תוס׳ והרא״ש (כפי שמביאם הב״י) | אסור: דוחים את הראיה מאריסות, שבבניין בית הרגילות לשכור מדי יום יום | מותר; אך מחמירים אף בתלוש שהוא לצורך מחובר — אבנים וקורות, ואפילו בבית הנכרי | מותר: הירושלמי שהם מביאים מסיים בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר — ובלבד שיהא בקבולת |
| רמב״ם (הלכות שבת פ״ו, כפי שמביאו הב״י) | אסור במדינה או בתוך התחום | מותר, חוץ לבית הישראל | מותר: אין שם ישראל שיראה את הפועלים |
| אדמו״ר הזקן (סעיפים א–ג) | אסור בעיר או בתחומה, ומרחיב את החשש לשכנים, לאורחים ולבני הבית | מותר, חוץ לבית הישראל ובלא אמירה | מותר, ובלבד שאין עיר אחרת שישראל דרים בה בתוך תחום מקום המלאכה |
מחלוקת שקל לטעות בה. נוח לומר שתוס׳ הם המחמירים בסוגיא זו, שהרי הם שדחו את ראיות רבנו תם. אבל דחייתם מכוונת לבניין בית בתוך התחום דווקא, ובמה שמעבר לתחום הם עצמם מקור ההיתר: מהם מביא הבית יוסף את סיום הירושלמי — בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ומהו ב״כ וב״כ א״ר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקבולת (ב״י או״ח רמ״ד). הווה אומר: בעיר אחרת מותר אף במחובר, ובלבד שיהא בקבולת ולא בשכירות יום.
7. הקבלן במקום הקרקע — סעיף ב'
קושיא: קבלן העובד בקרקע הישראל בתוך העיר — נראה כשכיר יום. חוץ לתחום — שוב אינו נראה כן. אך היכן עובר הגבול בדיוק, ומה נעשה במקרה שאין הבריות יודעות כלל שקרקע זו של ישראל היא?
תירוץ: אין סעיף ב יודע שני מצבים אלא שלושה מעגלי ראייה, והוא עובר בהם מן הרחב אל הצר:
- ציבור העיר. הקרקע גלויה ומפורסמת לכול שהיא של ישראל, וכל עובר מסיק. אסור.
- השכנים. אף כשאין הדבר מפורסם, השכנים יודעים שהקרקע שלו ואינם יודעים שהנכרי קבלן. אסור.
- האורחים ובני הבית. אף בכפר, בין הנכרים, בלא שכן ישראל: עשויים להזדמן אורחים, ויש לו בני בית. אסור אף הוא.
« מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁל שְׁכֵנָיו, שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁקַּרְקַע זוֹ הִיא שֶׁלּוֹ, וְאֵינָן יוֹדְעִים שֶׁהַנָּכְרִִי הָעוֹסֵק בִּמְלָאכָה הוּא קַבְּלָן, אֶלָּא יֹאמְרוּ שֶׁהוּא שְׂכִיר יוֹם » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
« וַאֲפִלּוּ אִם הוּא דָר בִּכְפָר בֵּין הַנָּכְרִים שֶׁאֵין לוֹ שָׁם שְׁכֵנִים יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם אִם עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ תְּחוּם הַכְּפָר — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִזְדַּמְּנוּ לוֹ שָׁם אוֹרְחִים שֶׁיִּשְׁבְּתוּ אֶצְלוֹ וְיִרְאוּ אֶת הַנָּכְרִי עוֹסֵק בְּשַׁבָּת בְּקַרְקַע הַיִּשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
« וְגַם יֵשׁ לָחוּשׁ לִבְנֵי בֵיתוֹ, שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּלָאכָה הִיא שֶׁלּוֹ, וְיַחְשְׁדוּ אוֹתוֹ שֶׁהַנָּכְרִי הוּא שְׂכִיר יוֹם אֶצְלוֹ » (שו״ע הרב רמ״ד:ב)
המחבר והרמ״א אומרים את אותה התקדמות בשתי שורות — והמדרגה השלישית היא הגהת הרמ״א, לא לשון המחבר:
« לפיכך הפוסק עם העכו״ם לבנות לו חצירו או כותלו או לקצור לו שדהו אם היתה המלאכ׳ במדינה או בתוך התחום אסו׳ לו להניח לעשו׳ לו מלאכ׳ בשבת מפני הרואי׳ שאינם יודעים שפסק » (שו״ע או״ח רמ״ד:א, מחבר)
« ואפי׳ אם דר בין העכו״ם יש לחוש לאורחי׳ הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו » (שו״ע או״ח רמ״ד:א, הגהת הרמ״א)
8. תוך התחום וחוץ לתחום — סעיף ג'
אין הקריטריון המרחק כשלעצמו אלא תחום שבת, משום שהוא הקובע אם אנשי העיר יכולים להגיע לשם. סעיף ג של אדמו״ר הזקן אומר זאת בסדר הזה, ומניח את התנאי השני: שלא תהא עיר אחרת שישראל דרים בה בתוך תחומו של מקום המלאכה.
« וְכָל זֶה כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּתוֹךְ הָעִיר אוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּם הָעִיר, שֶׁיְּכוֹלִין אַנְשֵׁי הָעִיר לֵילֵךְ לְשָׁם בְּשַׁבָּת, אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם, וְגַם אֵין עִיר אַחֶרֶת שֶׁיִּשְׂרָאֵל דָּרִים בָּהּ תּוֹךְ תְּחוּמָיו שֶׁל מְקוֹם הַמְּלָאכָה — מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב רמ״ד:ג)
אין תנאי שני זה חומרה שהוסיפו הפוסקים: הוא דברי רב פפא במועד קטן שהובאו לעיל — אֲבָל אִיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם — אָסוּר (מועד קטן י״ב ע״א). וכן פסק המחבר, בלשונו שלו:
« ואם היתה המלאכה חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום שעושין בו מלאכ׳ מותר » (שו״ע או״ח רמ״ד:א)
המשנה ברורה, על תיבת התחום שבמחבר, נותן את ההגדרה בשש מילים, והלוא היא ההליכה שבפועל:
« שרגילין אנשי העיר לפעמים לילך לשם » (משנה ברורה רמ״ד ס״ק ט)
ובמקום שהתנאי מתקיים הוא מסיק שלא נשארה מראית עין כלל:
« דתו ליכא משום מראית העין ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח » (משנה ברורה רמ״ד ס״ק י״ג)
9. אמירה מפורשת — מה שאין הקבלנות מתירה
יסוד: היתר הקבלנות נסב על הגדרת המעשה, לא על דיבורו של הישראל. אף בקבלנות מותרת גמורה מעמיד אותו משפט עצמו שבסעיף א, תחת אזהרה אחת, סייגים שאין הקבלנות מסלקת: שלא ייעשה בבית הישראל, שלא יאמר לו לעשות בשבת, שיקצוץ לו דמים קודם השבת, ושלא ימסור לו את המלאכה אלא אם כן יוכל הנכרי לעשותה כולה בחול, קודם השבת או לאחריה — והאחרון נמסר בידי אדמו״ר הזקן לסימן רנ״ב. המתיר הוא שהנכרי מחליט מדעתו לנצל את השבת כדי לגמור מהר; אמירה מחזירה את הישראל למקור המעשה, ומעמידה מחדש את החקירה שבפרק 2 — שליחות או גזירה.
והמשנה ברורה אומר זאת על הראשון שבהם:
« דבזה אפילו קבלנות גמורה אסור » (משנה ברורה רמ״ד ס״ק כ״ז)
10. נפקא מינות פרקטיות מודרניות
אזהרת רמה. אין מה שלפניך פסק, ואין רמה 2 פוסקת כלל. אלו הם המקרים שבהם ארבעת הסימנים שרמה זו מעמידה מן הסימן — בקבלנות, בתלוש, חוץ לבית הישראל, בלא אמירה — נפרדים זה מזה במקום ללכת יחד; הפרידה הזאת היא היא השאלה. חלוקה זו לארבעה היא של עריכת הדף, ואינה מניין שבשולחן ערוך. ההכרעה לרב המורה, ורמה 4 של סימן זה מציגה את שיטת אדמו״ר הזקן.
1. דפוס לא יהודי המדפיס ספר יהודי. ארבעת הסימנים הולכים כאן יחד: מלאכה קצובה, חומר תלוש, בית הנכרי, ואין אמירה על השבת. זהו עניין ספר לכתוב שבסעיף ה של המחבר. ונשאר לעיין במה שמוסיף שם הרמ״א מיד:
« ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת כגון בגד לארוג או ספר לכתוב אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות לכ״ע אסור » (שו״ע או״ח רמ״ד:ה, הגהת הרמ״א)
2. אתר בנייה עבור ישראל. מחובר לקרקע, גלוי, בתוך התחום: זהו המקרה המרכזי של סעיף ב, ואין הקבלנות מספקת בו. השאלה המעשית נעתקת אפוא אל החוזה, ואל סעיף ג של המחבר הדן במה שנבנה למרות הכול:
« אם בנו עכו״ם לישראל בית בשבת באיסור נכון להחמיר שלא יכנסו בו » (שו״ע או״ח רמ״ד:ג, מחבר)
« מיהו אם התנה ישראל עם עכו״ם שלא לעשות לו מלאכה בשבת והעכו״ם עשאה בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו אין לחוש » (שו״ע או״ח רמ״ד:ג, הגהת הרמ״א)
3. שירות משלוחים עולמי. המוביל הוא מטבעו קבלן ובתלוש, ואינו עושה בבית הישראל: שלושת הסימנים הראשונים מתקיימים. הרביעי הוא הנשאל — הזמנה הערוכה כך שהמשלוח ייקבע לשבת אינה עוד היעדר אמירה. והרמ״א שבסעיף ה, שהובא בסעיף 1, מחלק בדיוק בין הנשכר למלאכה מיוחדת ובין הנשכר לכל מה שיצטרך.
4. עוזרת בית שאינה יהודייה. כאן נפרדים הסימנים בבירור: אף אם היא משתכרת לפי מלאכה, היא עובדת בבית הישראל, וזה מה שסעיף א ממעט במפורש, ומה שהמחבר עצמו כותב — ולא יעש׳ המלאכ׳ בבית ישראל (שו״ע או״ח רמ״ד:ה). והמשנה ברורה דן במקרה זה פנים אל פנים, ואין לשונו רכה:
« ומטעם זה יש למחות ביד השפחות כשעושין מלאכת אדוניהן בשבת אפילו כשעושין שלא בבית ישראל ושלא בצווי בעליהן דהא הם שכורין לכל המלאכות » (משנה ברורה רמ״ד ס״ק ל)
5. נהג שאינו יהודי המוזמן בשבת. הנסיעה אמנם מלאכה קצובה היא; אך הזמנתה בשבת היא אמירה מפורשת, כלומר בדיוק מה שסעיף א מסייג: וְשֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת (שו״ע הרב רמ״ד:א). אין סימן הקבלנות בא במקום סימן הדיבור.
6. אתר או שירות מחשוב המתעדכן בשבת. לכאורה מתקיימים כאן ארבעת הסימנים, אלא שהמקרה מעלה חמישי שאין הסימן דן בו כלל: מלאכה שאינה נעשית בידי אדם. מה שהסימן כן מספק הוא שאלת הפרסום — סעיף ד בעניין הספינה מראה שמלאכת תלוש הידועה ברבים כשל ישראל חוזרת ונעשית בעייתית. ומה נחשב פרסום בשירות מקוון — זו שאלה לרב המורה, ולא מה שדף לימוד מכריע בו.
7. מסעדה שאינה יהודית המספקת קייטרינג לאירוע. מלאכה קצובה, תלוש, חוץ לבית הישראל: סימני סעיף א מתקיימים כל עוד אין בהזמנה דבר הקובע את המלאכה לשבת. ואם השירות עצמו נערך בבית הישראל — חוזרים אל הסייג שבסעיף 4.
8. עובד בית המשתכר לפי שעה או לפי חודש. המשתכר לפי זמן הוא שְׂכִיר יוֹם ולא קבלן: אין היתר סימן זה נוגע בו כלל, וחוזרים לסימן רמ״ג. ואם הוא משתכר לפי מלאכה אך עובד בתוך הבית — נופל הוא לסעיף 4. ואותו ס״ק ל של המשנה ברורה הוא השולט בשניהם.
להעמקה נוספת
רמה 3 — סיכום: סיכום מקיף, מנמוניקה ק-ת-א (קבלן · תלוש · אמירה), עץ החלטה.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן על כ״ב הסעיפים — פסיקת חב״ד על התעשייה, הדיגיטל, והאמירה המודרנית.