שולחן ערוך · אורח חיים

במשנה (שבת קכ״א.) מבואר שמלאכה שישראל אסור לעשותה בשבת — אסור לומר לגוי לעשותה בשבילו. ובגמרא בכמה מקומות (שבת קנ. עירובין סז: גיטין ח: ב״מ צ.) אמרו שאמירה לגוי שבות.

והמשנה ברורה פירשה את גדרו של איסור זה ואת הכתוב שנסמך עליו :

« דאמירה לא״י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע״י אחרים לא יעשה » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק ה)

והלשון ואסמכוהו הוא המכריע להמשך : הכתוב אסמכתא הוא, ואין האיסור מן התורה.

« נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן » (משנה שבת פט״ז מ״ו · שבת קכ״א.)

המילה הנושאת את הכל היא שְׁבִיתָתוֹ : הגוי אינו מצווה על השביתה, ומשום כך אין אומרים לו לא כַּבֵּה ולא אַל תְּכַבֶּה. האיסור אינו נולד ממעשהו שלו אלא מדיבורו של הישראל — והוא בדיוק מוצא מחלוקת הראשונים שלמעלה.

« הַזָּאָה שְׁבוּת, וַאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת » (עירובין סז:)

אמירה לגוי מנויה כאן בכלל השבותים, בשורה אחת עם ההזאה — כלומר איסור דרבנן, וכמו שכתבה המשנה ברורה שהכתוב אסמכתא הוא.

המכילתא קוראת את הכתוב כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (שמות י״ב:ט״ז) בלשון נפעל, ולומדת ממנו בשם רבי יאשיה שאף הגוי לא יעשה מלאכתך :

« הָא לֹא תַּעֲשֶׂה אַתָּה וְלֹא יַעֲשֶׂה חֲבֵרָךְ, וְלֹא יַעֲשֶׂה הַגּוֹי מְלַאכְתָּךְ. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה » (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ט׳)

ומיד מביאה המכילתא את דעת רבי יונתן החולקת, וצריך לקרוא את הקל וחומר שלו לכיוונו הנכון : הוא יוצא מכך שבשבת אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך, ומסיק מזה ליום טוב הקל — ולא להפך.

« וּמָה, אִם שַׁבָּת חֲמוּרָה, אֵין אַתָּה מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת הַגּוֹי בִּמְלַאכְתָּךְ, יוֹם טוֹב הַקַּל, דִּין הוּא שֶׁלֹּא תְּהֵי מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת הַגּוֹי בִּמְלַאכְתָּךְ » (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ט׳)

הישראל שוכר את הגוי שיעבוד אצלו, וכל הרווחים שייכים לישראל, והוא נותן לו כך וכך לכל יום.
אופן זה אסור מן הדין, והוא שבכלל אמירה לגוי שאסרו חכמים. והשלחן ערוך אמרו בסעיף א׳ בתארו את מה שהרואים סבורים : « ונמצא שהעכו״ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ג:א).

גם בזה הישראל שוכר את הגוי שיעבוד אצלו, וכל הרווחים שיהיו ממעבודתו שייכים לישראל, אלא שהתנו ביניהם שהישראל לא יתן לו שכרו לפי ימים אלא שכר קצוב עבור פעולתו, כגון שהתנה שיעשה עמו את כל העבודות הצריכות בשדה, וכשיוציא לו את הפירות שגדלו יתן לו בשכרו כך וכך מעות, בין אם היה צריך לעמול הרבה בשדה ובין שבא לו הדבר במעט מלאכה.

ובזה אם הוא דבר שהגוי יכול לעשות עבודתו בימות החול לבד, ומה שעושה בשבת זה רק לצורך עצמו שיוכל לנוח בחול, וכן שהדבר מצוי בעבודת שדה, מותר מן הדין, משום שאין הגוי עושה עבור הישראל אלא בשביל שכרו, וגם אין לישראל רווח ממה שהגוי עושה בשבת.

אבל אם הוא דבר שאם לא יעבוד בשבת יפסיד הישראל — כגון מרחץ, שהבאים לרחוץ בשבת לא ירחצו במקום זה בימות החול — הישראל נהנה ממלאכת השבת, ומן הדין אסור. וזו החלוקה השלישית שמנתה המשנה ברורה :

« אבל החלוקה הג׳ דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא״י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא״י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום » (משנה ברורה סימן רמ״ג, פתיחה ד״ה לא ישכיר)

הישראל משכיר את הקרקע לגוי בעד שכר קצוב, והגוי עובד בקרקע ונוטל את כל הרווחים.
באופן זה מותר מן הדין, לפי שהישראל אינו מרויח כלל ממעבודת הגוי, שהרי גם אם לא יעבוד ישלם לישראל שכר קרקעו, והגוי עובד עבור עצמו שהרי נוטל כל רווחי השדה.

הגוי מקבל את הקרקע לעבוד בה על מנת ליטול חלק בפירות — מחצה, שליש או רביע. ודינו כאופן הקודם, שהגוי עושה עבור חלקו, ואף שהישראל נהנה מזה דרך אגב אין בזה איסור מן הדין. וכן העלה הר״ן, והביאו הבית יוסף בראש הסימן :

« וכתב הר״ן מהא שמעי׳ דכיון שיש לעכו״ם חלק בפירות השדה אף על פי שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דכיון דכולה מלאכה רמיא עליה דעכו״ם כי קא עביד העכו״ם אדעתא דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הלכך שרי » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

וכן היא לשון הגהת הרמ״א בסוף סעיף א׳ : « ואע״פ שלא לקחה העכו״ם רק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהעכו״ם עובד בשבת שרי דעכו״ם אדעתא דנפשיה עובד » (רמ״א שם).

הב״ח קורא את הטור כפשוטו. הבית יוסף ביקש להגיה את המילה בקבלנות שבטור ולכתוב בהבלעה ; הב״ח דוחה את ההגהה ומעמיד את הטור על מה שכתב :

« וכתב מותר בקבלנות במקום מותר בהבלעה להורות דאפילו בקבלנות נמי שרי » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

כלומר : במקום שנתפרסם הדבר, אף הקבלנות עצמה מותרת במרחץ, שהגוי עושה לדעת עצמו ואין עוד מקום לחשוד בו ששכיר יום הוא. וזו מסקנתו : « מכל מקום מ״ש תחלה דאפי׳ קבלנות ממש שרי להרא״ש ורבינו נראה עיקר » (ב״ח שם).

ובראש הסימן העמיד הב״ח את ההלכה לעומת התנא החולק : « ואע״ג דרשב״א פליג עליה בברייתא ולית ליה אריסא אריסותיה עביד מ״מ הפוסקים פסקו כרשב״ג » (ב״ח שם) — ורשב״א זה הוא רבי שמעון בן אלעזר שבברייתא, ולא הרשב״א שבראשונים.

הנוסח הקודם של דף זה נשא כאן מראה־מקום (ב״ח סימן רמ״ד ססק״ד) ומשפט בשם ספר שערי תורה שנוסחו משובש ואינו נקרא ; הוא אינו מועתק. עמדת הב״ח שלמעלה היא זו שבפירושו לסימננו, והועמדה מול המקור.

הסעיף הראשון אסר השכרת מרחץ ותנור משום החשד : « דסתם מרחץ לאו לאריסותא » (שולחן ערוך רמ״ג:א), ודרך המקום לעשות בו בשכיר יום.

הסעיף השני מונה את המצבים שבהם החשד הזה נמוג וההשכרה חוזרת להיתר. בלשון המחבר שני אופנים, ובהגהת הרמ״א שלוש תוספות — שהאחרונה שבהן עוסקת במי שעבר והשכיר.

« אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות מותר להשכיר׳ לעכו״ם או ליתנם לו באריסות » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ג:ב)

סדר המקור. בהגהת הרמ״א שבסעיף ב׳ באים הדברים בסדר זה : תחילה רק שכרם מעכו״ם (והוא האופן הנקרא כאן ה), אחריו מרחץ בבית דירה (האופן הנקרא כאן ג), ולבסוף עבר והשכירו. הדף מציג אותם בסדר אחר לצורך ההסבר, וזה נאמר כאן בפירוש כדי שלא יטעה הקורא בסדר הסעיף. והאופן הנקרא כאן ד (קנה מגוי ועדיין לא ישב בה) אינו כתוב בהגהה כלל — הוא תוספת המגן אברהם מכוח הבית יוסף ; והאופן הנקרא כאן ב (קבלנות / בהבלעה) אינו בגוף סעיף ב׳ אלא בדיון הטור, הבית יוסף והט״ז.

וקודם שנכנסים לפרטים, צריך לזכור את הגבול שהמשנה ברורה מעמידה על כל ההיתרים האלה כאחד :

« וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם » (משנה ברורה סימן רמ״ג, פתיחה ד״ה לא ישכיר)

לשון המחבר :

« אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ג:ב)

והבית יוסף נתן את מקור הדבר ברבינו האיי גאון, ובאותן מילים עצמן :

« שאם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר התנור הזה הנה דין תנור זה כדין שדה ושרי » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

חקירה : מה מתקן הפירסום ? מראית העין נמדדת בציבור. אם הציבור יודע שאדם זה אינו עושה במרחצו אלא משכירו, אין עוד מה לחשוד בו, ואפילו שאר בני העיר נוהגים אחרת : הציבור מכיר את מציאותו המיוחדת של אדם זה.

קריאה אחרת באותו מקור. הבית יוסף מביא שמהר״י אבוהב קרא את לשון רבינו האיי אחרת — לא « שנה אחר שנה » אלא לשנים מרובות בבת אחת :

« אבל הגאון מהרי״א ז״ל פירש דברי רבינו האיי שהשכירו לשנים מרובות כלומר לג׳ או לד׳ שנים שכיון שהשכירו לכל כך שנים דמי למכר ואית ליה קלא ותו ליכא למיחש למראית העין » (בית יוסף שם)

והב״ח מעיד שראה גירסה זו בספר הטור כתיבת יד ישן :

« פי׳ שהשכירו לד׳ או ה׳ שנים מתחלה דכיון דהשכירו לכל כך שנים אית ליה קלא וליכא חשדא » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

נפקא מינה : לקריאה הראשונה, מי שזו לו שנה ראשונה שמשכיר אינו יכול להיאחז באופן זה — צריך נוהג קבוע וידוע. לקריאה השנייה, אורך השכירות עצמו הוא שעושה את הקול.

שתי גירסאות בדברי הטור :
• גירסת בקבלנות — שהגוי נוטל את כל הרווח בשכר קצוב
• גירסת בהבלעה — ששכר השבת ויום טוב נבלע בתוך שכר ימות החול

הבית יוסף מציע להגיה את לשון הטור, ואומר על מה הוא נשען :

« נראה להגיה בהבלעה במקום בקבלנו׳ שכן הוא בפסקי הרא״ש ובדברי ר״י בחי״ב » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

וטעמו לגופו של דבר הוא טעמו של מהר״י אבוהב שהוא מביאו :

« אבל במרחץ או תנור שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור » (בית יוסף שם)

הט״ז מציג את שתי הגירסאות כפי שהבית יוסף מבארן, ואחר כך דוחה את ההגהה, לפי שבנדון זה שתיהן עולות בקנה אחד :

« וא״צ להגיה בטור כלל דקבלנות כזה והבלעה חד מילתא היא בזה » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב)

חקירת היסוד : מה ההבדל שבמושג בין השתיים ?

• בקבלנות כפי שהט״ז מגדירה — הגוי מקבל עליו את כל הרווח יהיה מה שיהיה ועושה ביום שירצה : הוא בעל הענין.
• בהבלעה — שכר השבת אינו נבדל בחיוב הישראל לשלם.

ומכל מקום צריך ליזהר במשמע השני של המילה קבלנות : כשהגוי מקבל עליו את המלאכה והישראל נוטל את הרווח, כותב הט״ז שהוא איסור גמור, והוא חולק בזה על הב״ח :

« ובחנם כ״כ דאנן קי״ל בכל גווני אסור כמ״ש בסימן רמ״ד אפילו בקבלנות » (ט״ז שם)

לשון הרמ״א :

« וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו עכו״ם שרי » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

הנוסח הקודם של דף זה גרס במקום שתי המילים האחרונות צירוף משובש, שהסיר מן המשפט את מובנו. הלשון שלמעלה היא לשון ההגהה כפי שהיא.

בירור המגן אברהם : איזה מצב בדיוק התיר הרמ״א ? הוא מביא את קריאת הב״ח, המעמידה זו מול זו את המרחץ שנשאר ביד ישראל ואת המרחץ העומד ברשות אחרת ששכניו יודעים שהוא מושכר. ובאמצע דבריו הוא משאיר את לשון הרמ״א עצמה בצריך עיון :

« ומ״מ מ״ש רמ״א פה צ״ע » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ד)

ואחר שהחזיר את כוונת מהרי״א לדברי המרדכי — ולכן נ״ל דכוונת מהרי״א ג״כ למ״ש המרדכי (מגן אברהם שם) — מסיק שצריך את שתי המידות כאחת :

« דבעי׳ תרווייהו עומד ברשות אחר ושלא יהו רוחצין בו אלא שכניו » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ד)

הט״ז, על אותה הגהה, מעמיד את התנאי באופן אחר — שלא יידע אדם זולת השכנים מתי הוסק המרחץ :

« נראה לי דמיירי שאין אחרים יודעים כלל מתי הוסק מרחץ זה אלא השכנים » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ג)

ואין זה אצלו דין פסוק : על אותה הגהה עצמה הוא מקשה שתיים, ופותח בלשון זו —

« אמנם צ״ע שדין זה לפי הנראה תמוה היא » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ג)

— ואף לאחר שתירץ, חזר וסיים בצריך עיון (הלשון הובאה למעלה, §6). המשנה ברורה נוקטת את הקריאה המצמצמת ונותנת את טעמה :

« היינו שהמרחץ אינו בר״ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו לא״י » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק ט״ו)

ומוסיפה את הגבול : « אבל אם הוא עומד בר״ה במקום רואים אז אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ״מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי » (משנה ברורה שם).

קושיית הב״ח על מהר״י אבוהב. הב״ח מביא את קושיית מהר״י אבוהב כדי לדחותה, וכותב עליה שהיא שגגה שפלטתו הקולמוס :

« ומה שהקשה מהרי״א דאי אפשר להתיר קבלנות במרחץ ותנור שהרי אם לא עשה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ולא דמי לשדה וכו׳ שגגה היא שפלטתו הקולמוס » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

והט״ז מביאה בשם מו״ח — הוא חמיו, בעל הב״ח :

« דא״כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה העכו״ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד הישראל ריוח אותו יום אלא ודאי דעכו״ם אדעתא דנפשיה עביד ושרי לכ״ע מן הדין » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב, בשם מו״ח ז״ל)

וזה הטיעון : אילו היה טעמו של מהר״י אבוהב נכון, היו הרחיים אסורים אף הם, שהרי יום של רחיים שלא נעשה הוא רווח אבוד לישראל — ומכל מקום המנהג מתיר. והט״ז אינו מקבל את הקושיה, וכפי שהובא למעלה.

השאלה : ישראל שקנה מרחץ מגוי ועדיין לא ישב בה — כלומר שלא נודע הנכס כשלו — האם מותר לו להשכירו לגוי שיעבוד בו בשבת ?

לשון הרמ״א אינה מדברת אלא בנכס ששכרו מגוי, ולא בנכס שקנאו. והמגן אברהם תמה על כך ומביא את הבית יוסף :

« לא ידעתי למה כתב אם שכרם דהא בב״י כתב אפי׳ קנאו מעכו״ם שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ג)

ומסיק במשפט אחד :

« ומ״מ נ״ל להתיר אף בקנה » (מגן אברהם שם)

המשנה ברורה מקבלת מסקנה זו ונוקבת במקור שהבית יוסף הלך אחריו :

« בב״י הביא בשם תשובת הגאונים דה״ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו עליו ויש לסמוך ע״ז » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ב)

ובבית יוסף עצמו התשובה מובאת בשם רב נטרונאי :

« כתוב בתשובת הגאונים נשאל מלפני רב נטרונאי ישראל שקנה מרחץ או פורנ״ו מעכו״ם והשכירם לעכו״ם והעכו״ם עושה בהם מלאכה שכרו מותר או לא » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

ולשון התשובה : « וזה שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מראית העין כל עיקר אין אנו רואים בו איסור » (בית יוסף שם).
הנוסח הקודם של דף זה צירף לשם זה עמוד של מהדורה מודפסת חדשה ; הפנייה זו אינה נסמכת על דבר שאפשר לאמתו, ואינה מועתקת. השם « רב נטרונאי » עצמו כן כתוב בבית יוסף ובב״ח, ולפיכך נשאר. המשנה ברורה, בס״ק י״ב שהובא למעלה, מביאה את התשובה בלי לנקוב בשם הגאון.

חקירה : מהו ישב בה כאן ? לא שינוי משפטי — הקניין חל משעת הקנייה — אלא הכרה ציבורית : כל עוד לא ישב בה הישראל, אין שמו נקרא עליה בעיני הבריות. ומכאן ראיה שכל הסימן עומד על המבט ולא על הקניין.

לשון הרמ״א :

« ואפילו במקום האסור אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מעכו״ם וחזר והשכירם לעכו״ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

הנוסח הקודם של דף זה נתן כאן לשון מנוסחת מחדש, שאינה לשון ההגהה ; היא הוחלפה בלשון המקור.

חקירה : למה נקט הרמ״א שכרם ולא קנאם ?
• הט״ז משיב שהלשון מכוונת למי שמעולם לא ישב בה ולא נקרא שמו עליה :

« והך ששכרם מעכו״ם שכתב רמ״א פי׳ שלא ישב בה הישראל ולא נקרא עליו שמו מעולם » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב)

• המגן אברהם, כפי שראינו, מתיר אף בקנה כל זמן שלא ישב בה.
• המשנה ברורה מביאה שהאחרונים לא הסכימו ביניהם אם בשכירות עצמה צריך שלא ישב בה :

« י״א דבשכירות נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש״כ הב״י בקנה אבל הא״ר ושארי אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא שמו עליו » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ד)

ביאור הלכה שוקל את שתי הדעות ונוטה למקילה, ונותן טעמו :

« ובאמת מסתברא כותיה דהא משמע בגמרא דשכירות לא שכיחא כ״כ וממילא שם בעליו הראשון הא״י עליו אף עתה ויתלו דשכיר יום של הראשון הוא » (ביאור הלכה סימן רמ״ג ד״ה וחזר והשכירם)

ואף הוא אינו מסיים בהחלט : הוא מסייג את נטייתו ומשאיר את הסיפא בעיון —

« אם לא שישב בה הישראל כמה שנים ונתפרסם לכל אז יש לעיין בזה » (ביאור הלכה סימן רמ״ג ד״ה וחזר והשכירם)

נפקא מינה למעשה : מי ששכר מקום מגוי והשכירו לגוי אחר — עומד במקרה הברור שבהגהה. ומי שקנה וכבר ישב בה — אינו בכלל היתר זה : שלא התיר המגן אברהם בקנה אלא כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ג) ; והמשנה ברורה מחזירה לאותו תנאי עצמו של הבית יוסף בלשון כמש״כ הב״י בקנה (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ד). ומי שקנה ועדיין לא ישב — בזה נחלקו, והמגן אברהם והמשנה ברורה מתירים. ומי ששכר וישב בה שנים הרבה עד שנתפרסם לכל — זו היא הסיפא שביאור הלכה השאיר בעיון, ואין הדף מכריעה. אין הדף מוסיף על מה שכתבו אלה.

השאלה : עבר והשכיר במקום שאסור — האם השכר עצמו מותר לישראל ?

לשון הרמ״א מביאה שתי דעות ומכריעה :

« ואם עבר והשכירו במקום האסור י״א ששכרו מותר [ב״י בשם הגאוני׳] וי״א שאסור » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

והמשך ההגהה — מרדכי פ״ק דשבת וכן עיקר — תולה את הדעה השנייה במרדכי ומקבלה.

המגן אברהם מביא שהב״ח מיישב בין שתי הדעות לפי טיבו של האיסור שנעבר :

« וב״ח כ׳ דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו״ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ה)

המשנה ברורה כותבת שהאחרונים הסכימו ליישוב זה :

« והאחרונים הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ״ל בס״א לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק טז)

הנוסח הקודם של דף זה נתן כאן סיכום המיוחס לבית יוסף, בלשון שלא נמצאה במקורה, וכן ייחס לפרי מגדים (אש״א ס״ק ג) דעה שלא עלה בידנו לאמתה ; שניהם אינם מועתקים.

מה מונח בשאלה : אין זו שאלת ממון בלבד אלא שאלה על טיבו של האיסור. אם אינו אלא גזירה מחמת המבט, אין העבירה פוסלת את השכר. ואם נגע בעיקר הדין — משום שכר שבת — השכר נפגם. ושתי דעות הרמ״א, בקריאה זו, אינן סותרות : הן מדברות בשני מצבים.

לשון השלחן ערוך היא « דסתם מרחץ לאו לאריסותא » (שולחן ערוך רמ״ג:א), והמגן אברהם מבארה בפתח הסימן :

« פי׳ דמדינ׳ שרי להשכירו לעכו״ם שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו״ם או לא יסיקנו או שיתן לעכו״ם חלק בריוח המרחץ וא״כ עכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק א)

והגהת הרמ״א נוקטת את אותה נוסחה בסוף סעיף א׳ : דעכו״ם אדעתא דנפשיה עובד.
הנוסח הקודם של דף זה תלה בשלחן ערוך גם את הביאור שלאחר הלשון הזאת ; הביאור אינו מלשון המחבר ואינו מלשון המגן אברהם, ואינו מועתק. הלמד שלמעלה הוא מלשון השלחן ערוך, והביאור מלשון המגן אברהם, כל אחד במקומו.