דעת DAAT

סימן רמ״ג → דף הבית ♥ תמיכה

דף הבית › אורח חיים · הלכות שבת › סימן רמ״ג › רמה 2 — למדן

✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

הלכות שבת — עיונים מעמיקים

סימן רמ״ג · ב' סעיפים

דין המשכיר שדה ומרחץ לגוי

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ולתלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

הקדמה כללית בדיני אמירה לגוי, חקירת היסוד באיסור,
שיטות הראשונים, מחלוקת האחרונים בארבעת האופנים

נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ג סעיף א'-ב'
עם הגהת רמ״א, ביאורי שו״ע, מג״א, משנה ברורה ושער הציון

יסוד תלמודי :
שבת קכ״א. שבת קנ. עירובין סז: ע״ז כ״א:
גיטין ח: כ״ג: בבא מציעא צ.

עריכה ועיון :
רב יוסף חיים סממה · דעת · daattorah.com

📑 תוכן העניינים

הקדמת הסוגיא — איסור אמירה לגוי בשבת
חקירת היסוד — מהו טעם איסור אמירה לגוי
שיטת השאילתות — משום "ממצוא חפצך ודבר דבר"
שיטת רש״י — משום שליחות
שיטת הרמב״ם — קלות שבת בעיניו
נפקא מינה בין השיטות
הסוגיא בשבת קכ״א — מקור המשנה
ארבעת האופנים — שכיר יום, קבלנות, השכרה, אריסות
שיטות הפוסקים בקבלנות — מחלוקת ראשונים
שיטת הב״ח לעומת המג״א — קושיא ותירוץ
גדר מראית עין — מתי גוזרים מתי לא
סוגיית מרחץ ותנור — למה דווקא הם אסורים
סעיף ב׳ — חמש האופנים שבהם הותרה השכרת מרחץ — רגילות, בהבלעה, בית דירה, קנה מגוי, רק שכרם
ייחוס המלאכה — לבעל הקרקע או לפועל
נפקא מינה למעשה — בעת המודרנית
סיכום השיטות בטבלה מקיפה

📜 לשון השלחן ערוך — סעיפים א'-ב'

סעיף א. לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם מֶרְחָץ שֶׁלּוֹ לְגוֹי, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרֵאת עַל שְׁמוֹ וְגוֹי זֶה עוֹשֶׂה מְלָאכָה בּוֹ בְּשַׁבָּת, דִּסְתַם מֶרְחָץ לָאו לַאֲרִיסוּתָא.

סעיף ב. שָׂדֶה מֻתָּר לְקַבֵּל בַּאֲרִיסוּת, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְצָא שֶׁהַגּוֹי עוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁלִיחוּתוֹ, דַּאֲדַעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ עָבִיד.

הגה (רמ״א): וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לְקָחָהּ הַגּוֹי רַק לְשָׁלִישׁ אוֹ לְרָבִיעַ... שָׁרֵי, דְּגוֹי אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עָבִיד. וְתַנּוּר דִּינוֹ כְּמֶרְחָץ וְרֵחַיִים דִּינָם כְּשָׂדֶה.

ביאור סעיף א. אין משכירין מרחץ של ישראל לגוי, מפני שהוא נקרא על שמו של הישראל, והגוי עושה בו מלאכה בשבת, וסתם מרחץ אין דרכו לאריסותא.

ביאור סעיף ב. שדה — מותר לתתו באריסות, אף שיודעים שהוא של ישראל, שהגוי עושה לעצמו (אדעתא דנפשיה עביד).

ביאור הגהת הרמ״א. אפילו אם לא לקח הגוי אלא שליש או רביע מן הפירות, מותר. תנור דינו כמרחץ ; רחיים דינם כשדה.

1. הקדמת הסוגיא — איסור אמירה לגוי בשבת

המקור הבסיסי

במשנה (שבת קכ״א.) מבואר שמלאכה שישראל אסור לעשותה בשבת — אסור לומר לגוי לעשותה בשבילו. ובגמרא בכמה מקומות (שבת קנ. עירובין סז: גיטין ח: ב״מ צ.) אמרו שאמירה לגוי שבות.

וכתבו כמה אחרונים שמסתימת הפוסקים נראה שנקטו שאיסור אמירה לגוי הוא מדרבנן.

במה נחלקו הראשונים בטעם איסור אמירה לגוי ? בפוסקים נאמרו שלושה טעמים:

שאילתות — משום "ממצוא חפצך ודבר דבר"
רש״י — משום שליחות
רמב״ם — שלא תהיה שבת קלה בעיניו

2. שיטת השאילתות — "ממצוא חפצך ודבר דבר"

השאילתות דרב אחאי (וירא שאילתא י׳, שמות שאילתא לז):
כתב שהאיסור הוא משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיהו נ״ח), שלמדו (שבת קי״ג) מזה שאסור לדבר מעשיית מלאכות האסורות בשבת.
וכן כתב רש״י (ע״ז ט״ו ד״ה כיון).

לפי שיטה זו, איסור אמירה לגוי הוא בעיקרו איסור על הישראל — שאסור לו לדבר על מלאכה בשבת. הגוי הוא רק ה״כלי״ דרכו עובר האיסור.

נפקא מינה : אם הישראל לא דיבר עם הגוי בשבת, אלא רק בערב שבת, או רק רמז לו, או הגוי עושה מאליו — אין כאן עצם איסור אמירה.

3. שיטת רש״י — משום שליחות

רש״י (שבת קנ״ג. ד״ה מאי טעמא, ע״ז כ״א: ד״ה מפני, גיטין כ״א: ד״ה לא):
שטעם האיסור הוא משום שליחות, שכיון ש"שלוחו של אדם כמותו" — הרי זה כמו שהישראל עושה בעצמו.

הגהות מיימוני (פ״ו אות ב): שאף על פי שאין שליחות לגוי (גיטין כ״ג:), מכל מקום מצינו (ב״מ עא:) שלחומרא יש לו שליחות.

המאירי (ע״ז כ״א: ד״ה כלל): שאף על פי שאין שליח לדבר עבירה, מכל מקום מבואר בגמרא (ב״מ י:) שאם השליח אינו חייב במצוה זו, יש שליחות.

החקירה כאן : איך אפשר לומר שיש שליחות לגוי, והרי הכלל הוא "אין שליחות לגוי" (גיטין כ״ג:) ?

שלוש תשובות :

לחומרא יש שליחות (הגהות מיימוני)
השליח אינו חייב במצוה זו → יש שליחות (מאירי)
זה רק "כעין שליחות" מדרבנן (ביאור אחר ברש״י)

4. שיטת הרמב״ם — קלות שבת בעיניו

הרמב״ם (הלכות שבת פ״ו ה״א):
כתב שאסרו חכמים אמירה לגוי כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות בעצמו.

לפי שיטת הרמב״ם, האיסור הוא סייג חינוכי. אין כאן עבירה אובייקטיבית, אלא חשש שאם נתיר לישראל לומר לגוי לעשות, יבוא להקל ולעשות בעצמו.

נפקא מינה :

הרמב״ם אינו זקוק לשליחות
גם בעקיפין אסור — כל דרך שעלולה לגרום ל"קלות שבת"
אבל גם — קל יותר במצבים מסוימים (כגון פיקוח נפש)

5. נפקא מינה בין שלוש השיטות

נפקא מינה	שאילתות	רש״י	רמב״ם
אמירה בערב שבת על שבת	אסור (דבור)	אסור (שליחות)	אסור (קלות)
רמז לגוי בשבת	קל יותר	אסור	אסור
גוי עושה מעצמו	אין דיבור — מותר	אין שליחות — מותר	אסור (חשש)
גוי קטן (פחות מבר מצוות)	אסור (דבור)	יש שליחות לקטן ?	אסור (חשש)
אמירה למצוה (כגון נר חנוכה)	תלוי	תלוי	קל יותר

היסוד : ולהלכה — חוששים לכל הטעמים לחומרא, וגם כאשר שייך רק אחד מהם, אסור לומר לגוי לעשות עבורו (ביאור הלכה).

6. הסוגיא בשבת קכ״א — המקור

לשון המשנה

במשנה (שבת קכ״א.) :
"נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו 'כבה' ו'אל תכבה', מפני שאין שביתתו עליהם."

לימוד הגמרא בעירובין

בגמרא (עירובין סז:) :
"אמירה לעובד כוכבים שבות" — והוא איסור דרבנן בעלמא.

המקור במכילתא

במכילתא (בא מסכת דפסחא פ״ט) :
"אתה אומר כן, או אינו אלא 'כל מלאכה לא תעשה אתה ולא יעשה גוי בשבילו', תלמוד לומר 'ששת ימים תעשה מלאכתך' — לא תעשה אתה, ולא יעשה גוי מלאכתך, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אין צריך, יום טוב הוא הקל דין הוא — שלא תהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת מנין ? קל וחומר..."

מבואר במכילתא, שלשון הפסוק "לא יעשה" — שמשמע על ידי אחרים, מוכיח קצת שזו דרשה גמורה, ואסור מן התורה לומר לגוי לעשות מלאכה עבור הישראל.

אמנם הסמ״ג כתב, שלשון הפסוק "לא יעשה בהם" שנקטו רבי יאשיה במכילתא נראה שאינה דרשה גמורה.

7. ארבעת האופנים — סקירה כללית

החקירה : בסימננו ובסימן רמ״ד מתבאר דין קרקע של ישראל, כגון שדה או מרחץ, שהגוי עושה בהם מלאכה והישראל מרויח מזה.
וְיֵשׁ אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים שבהם הגוי עושה מלאכה והישראל מרוויח מזה :

אופן א' — שכיר יום

שהישראל שוכר את הגוי שיעבוד אצלו, וכל הרווחים שיהיו ממעבודתו שייכים לישראל, והישראל יתן לו כך וכך עבור כל יום.
אופן זה אסור מן הדין, וזהו בכלל אמירה לגוי שאסרו חכמים.

אופן ב' — קבלנות

גם בזה הישראל שוכר את הגוי שיעבוד אצלו, וכל הרווחים שיהיו ממעבודתו שייכים לישראל, אלא שהתנו ביניהם שהישראל לא יתן לו שכרו לפי ימים אלא שכר קצוב עבור פעולתו, כגון שהתנה שיעשה עמו את כל העבודות הצריכות בשדה, וכשיוציא לו את הפירות שגדלו יתן לו בשכרו כך וכך מעות, בין אם היה צריך לעמול הרבה בשדה ובין שבא לו הדבר במעט מלאכה.

ובזה אם הוא דבר שהגוי יכול לעשות עבודתו בימות החול לבד, ומה שעושה בשבת זה רק לצורך עצמו שיוכל לנוח בחול, וכן שהדבר מצוי בעבודת שדה, מותר מן הדין, משום שאין הגוי עושה עבור הישראל אלא בשביל שכרו, וגם אין לישראל רווח ממה שהגוי עושה בשבת.

אבל אם הוא דבר שאם לא יעבוד בשבת יפסיד הישראל, כגון מרחץ שאלו שבאים לרחוץ בשבת לא ירחצו במקום זה בימות החול, יש אומרים שאסור מן הדין, לפי שהישראל נהנה ממה שהגוי עוסק בשבת, שלא יוכל להשלים רווח זה אחר כך.

אופן ג' — השכרת הקרקע

הישראל משכיר את הקרקע לגוי בעד שכר קצוב, והגוי עובד בקרקע ונוטל את כל הרווחים.
באופן זה מותר מן הדין, לפי שהישראל אינו מרויח כלל ממעבודת הגוי, שהרי גם אם לא יעבוד ישלם לישראל שכר קרקעו, והגוי עובד עבור עצמו שהרי נוטל כל רווחי השדה.

אופן ד' — אריסות

הגוי מקבל את הקרקע לעבוד בה על מנת ליטול מחצה שליש ורבעי מהרווחים. וגם בזה דינו שמותר כאופן הקודם, משום שהגוי עושה עבור חלקו, ואף על פי שגם הישראל נהנה מזה דרך אגב, אין בזה איסור מן הדין.

8. גדר מראית עין — מתי גוזרים

קושיא יסודית : אם בקבלנות, השכרה ואריסות מותר מצד עיקר דין אמירה לגוי, מדוע אסרו חכמים חלק מהמקרים ?

תירוץ : וכל זה מצד עיקר דין אמירה לגוי, אבל שני דברים המותרים אסרו חכמים משום מראית העין שנראה שעושה באיסור :

דבר שהדרך לעשותו על ידי שכיר יום — אסור גם להשכירו או ליתנו באריסות, משום שהרואים יחשדו שהגוי הוא שכיר יום
גם דבר שהדרך לעשותו אבל בו מפסיד הישראל בשבת אם לא יעבוד — אסור משום שיש לישראל הנאה ממה שהגוי עושה בשבת

היסוד של מראית עין כאן :

אין זה איסור עצמי
אלא גזירת חכמים משום שהציבור עלול לטעות
גוף הדין — שכר קצוב, מותר. אבל מראית העין — אסור

9. שיטות הפוסקים בקבלנות — מחלוקת

דעת הב״ח

הב״ח (סימן רמ״ד, ססק״ד) :
כתב שאין לסמוך על הגוי, ומה שאמרו בגמרא שהגוי מציית, היינו לדעת רבי שמעון בן אלעזר שם, אבל לפי מה שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל אין הכרח לזה, ויש לומר שגם גוי אינו מציית למה שאמר לו הישראל בשעת השכירות.

ובשערי תורה (ססק״ה) פירש הטעם — שבהמה שלום לישראל, מצא דרך אחרת, מכל מקום אסור.

דעת רעק״א

רעק״א (ס״ק ג) :
כתב שטעם איסור משום שמחשד היהודי שהגוי הוא שכיר יום, ומבואר שאין ברור לו להחמיר בזה, ומבואר שגם אם בקבלנות יוכלו אנשים לאמר שאיש כן.

המחלוקת המרכזית — האם בקבלנות מותר תמיד ?

פוסק	שיטה בדין מרחץ בקבלנות
הרשב״א	בקבלנות מותר אפילו במרחץ, שהגוי עושה לעצמו
הרמב״ם, מהר״י אבוהב	אסרו במרחץ אפילו בקבלנות משום מראית עין
הב״י, השלחן ערוך	הביאו דעת מהר״י אבוהב כעיקר ההלכה
הרמ״א בהגהה	תלוי במנהג המקום ובכוונה
הב״ח	בקבלנות אם הגוי לא לקח רק לרבע או לשליש — מותר

10. דעת המגן אברהם והב״ח

קושיית המג״א על הב״ח

הב״ח כתב שבמרחץ אסור בקבלנות, אפילו אם הגוי לא לקח רק לחלק קטן, משום שעדיין נראה כשליחות.
קשה : והרי בקבלנות הגוי לוקח לעצמו ! אם כן מהו השוני בין מרחץ לשדה ?

תירץ המג״א (ס״ק ב) :
שבמרחץ "מבואר באופנים שאמירה לגוי אסורה כו', שבאופן שהגוי אינו צריך לעבוד כלום, מותר, אבל כשבטל יום מפסיד מהקנייה". כלומר אם המרחץ סגור הישראל מפסיד.

המג״א מדייק : בכל מקום שיש קצת חשש מצד הקרקע — שהיא של ישראל — אסור גם בקבלנות. אבל אם הקרקע אינה של הישראל, מותר.

זה התירוץ שהמרחץ נחשב כקרקע של ישראל, ולכן יש מראית עין משום השדה והבית, ובקבלנות אסור כשעדיין הקרקע של ישראל.

11. סוגיית מרחץ ותנור

למה דווקא מרחץ ותנור אסורים ?

חקירת היסוד : מה משותף בין מרחץ ותנור, להבדיל משדה ורחיים ?

במרחץ — דרך הישראל לרחוץ בשבת, וזה נחשב הנאת השבת ישירה
בתנור — דרך לאפות בשבת, וזה הנאת מאכל

לעומת זאת :

בשדה — אין הנאה ישירה בשבת, רק רווח כללי
ברחיים — אין הנאה ישירה בשבת לישראל המסוים

היסוד : במרחץ ובתנור יש הנאה אישית מיידית של ישראל בשבת, ולכן מראית עין חזקה יותר. הציבור רואה ישראל נכנס למרחץ או קונה לחם — ויחשבו שהגוי עובד בשליחותו.

הקשר עם רחיים — שיטת הרמ״א

הרמ״א בהגהה :
"ותנור דינו כמרחץ, ורחיים דינם כשדה."

הסבר : ברחיים, הקמח אינו צריך מיידית — אפשר לטחון מערב שבת. אין מראית עין שהגוי טוחן בשבילי. לעומת זאת בתנור — הציבור רואה את הלחם החם ויחשבו שהוא נאפה בשבת.

12. סעיף ב׳ — חמש האופנים שבהם הותרה השכרת מרחץ

פתיחה — מן הכלל אל הפרט

הסעיף הראשון אסר השכרת מרחץ ותנור משום מראית העין (סתם מרחץ לאו לאריסותא, ולפי המנהג הוא בשכיר יום).

הסעיף השני בא לפרט חמשה אופנים שבהם המראית עין נעלמה, ומשום כך השכרת המרחץ או התנור הותרה.

ניתוח האופנים מבוסס על שלוש השכבות הפרשניות שבמהדורה זו : ביאורי שו״ע, ביאורי ט״ז, וביאורי מג״א.

אופן (א) — רגילות להשכיר ופירסום הדבר

לשון השלחן ערוך : "אם כבר השכירם לאחרים שנה אחר שנה ב׳ פעמים ושלש ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו של אדם זה להשאיר אותם בחזקתו ולשכור פועלים, אלא להשכירם — שבזה אין איסור אמירה לגוי."

חקירה : מה מתרץ הפירסום ? המראית עין נמדדת לפי הציבור. אם הציבור יודע שראובן אינו עושה במרחץ אלא משכיר אותו, אין מה לחשוד בו אף אם בני העיר אחרים נוהגים אחרת. הציבור מכיר במציאות הספציפית של ראובן.

נפקא מינה : אדם שזו לו השנה הראשונה שמשכיר — לא יועיל לו אופן זה. צריך הוויות (ב׳-ג׳ שנים) ופירסום אקטיבי.

אופן (ב) — קבלנות / בהבלעה (גירסת הטור)

שני נוסחים בדברי הטור :
• גירסת קבלנות — שהגוי לוקח את כל הרווח בשכר קצוב
• גירסת בהבלעה — שהשכר של שבת ויום טוב נבלע בתוך שכר ימות החול

הב״י תיקן את גירסת הטור מ"בקבלנות" ל"בהבלעה" (מה שאמר אדוני אבי ז״ל). אבל הט״ז מגן על שתי הגירסאות : "וכתב עוד דאי גרסינן 'בהבלעה' הכי פירושו... ואי גרסינן 'בקבלנות' הכי פירושו... חד מילתא היא בזה."

חקירת היסוד : מה ההבדל הקונספטואלי בין השניים ?

בקבלנות — הגוי הוא בעל הענין במלאכה (קיבל אחריות על הרווח)
בהבלעה — שכר השבת אינו נבדל בחיוב הישראל לשלם

ולפי הט״ז, אם הגוי "אדעתיה דנפשיה עביד" — שתי האופנים מתירים. ולפי מהר״י אבוהב — רק קבלנות מתרת.

אופן (ג) — מרחץ בבתי דירה (הגהת הרמ״א)

לשון הרמ״א : "וכן אם יש מרחץ בבתי דירה ואין רוחצין במרחץ רק אומן שבתים."

חקירת המג״א : איזה אופן בדיוק התיר הרמ״א ?

מבני ביתו לבד — אפילו עומד ברשות הרבים, מותר
(טעם : לפי שאין ניכר ההיסק להולכים בחוץ)
ברשות אחרת בפני עצמו — שכניו יודעים שהוא של הישראל אבל ידוע להם שהשכירו
(טעם : השכנים יודעים)

קושיא של הב״ח על שיטת מהר״י אבוהב : "דאם כן ברחיים דנהגו בהיתר להשכיר משום דלאריסות עומד (שו״ע ס״א), הלא בהם אם לא עשה הגוי מלאכת הריחיים בשבת הפסיד הישראל ריווח אותו יום, ואף על פי כן אלא ודאי שגם בזה אומרים דגוי אדעתיה דנפשיה עביד ושרי לכולי עלמא מן הדין."

אופן (ד) — קנה מגוי ועדיין לא ישב בה

סוגיא : אם הישראל קנה מרחץ מגוי אבל לא ישב בה (= לא נכנס לשימוש כבעלים) — האם מותר להשכירו לגוי לעבוד בו בשבת ?

שיטת הרמ״א (לפי הפשט) : ההיתר רק אם שכרם מגוי, לא אם קנהו.

שיטת ב״י + מג״א + ב״ח : "ומכל מקום נראה לי להתיר כשלא ישב בה הישראל אף בקנה, שהרי אין מפורסם שהוא של הישראל ולא יבואו לחשוד בו."

מקור הדברים : הב״י הביא בשם רב נטרונאי גאון (תורתן של ראשונים הורוויץ ח״ב עמ׳ 58) שאם קנה מגוי ולא ישב בה — מותר. ולא מצינו ברמ״א שמדבר בכך. ויכוח באחרונים אם הרמ״א הסכים לזה או החמיר.

חקירה : "ישיבה" כאן = הסכמה ציבורית שהוא בעליו, לא רק שינוי משפטי. עד שלא ישב בה הישראל, אין שמו עליה בעיני הציבור.

אופן (ה) — רק שכרם מגוי / ביאור שיטת מהר״י אבוהב

לשון הרמ״א : "אם המרחץ אינו של ישראל אלא שכרם מגוי והשכירו לגוי אחר — שרי."

חקירה : למה הרמ״א נקט דווקא "שכרם מגוי" ולא "קנה מגוי" ?
• לפי מהר״י אבוהב : גם בקבלנות אסור משום מראית עין — לכן רק כשהבעלות עליו אינה של הישראל הותר.
• לפי הב״ח והט״ז : גם בקבלנות הותר אם הגוי "אדעתיה דנפשיה עביד" — והרמ״א נקט שכר משום שהיא הדוגמה הקלה ביותר, לא משום שקנה אסור.

נפקא מינה למעשה : אדם ששכר מקום מגוי לאחזקה ושוב משכירו לגוי שלישי — מותר לכולי עלמא. אדם שקנה מגוי וכבר ישב בה — אסור לכולי עלמא. אדם שקנה ועדיין לא ישב = מחלוקת, ולעיקר הדין מותר (כדעת המג״א).

אופן בדיעבד — עבר והשכירו (סעיף ה׳ של ביאורי מג״א)

הקושיא : אם עבר והשכיר במקום שאסור — האם השכר עצמו מותר לישראל ליטול ?

שיטות :

אסור מן הדין (אופנים שאסורים מן הדין כשכיר יום) — שכר שבת מובלע באיסור והיינו אסור
אסור משום מראית עין בלבד — מחלוקת :
- הב״י + הב״ח (בשם רב נטרונאי גאון) — שכרו מותר בדיעבד
- הפרי מגדים (אש״א סק״ג) — שכרו אסור גם בדיעבד

סיכום הב״י : "אם עבר והשכירו במקום שאסור משום מראית העין — שכרו מותר. ועיקר טעם ההיתר : שאין כאן עיקר איסור אלא משום שלא יחשדוהו אחרים."

הערת הסוגיא : זו אינה רק שאלת ממון — אלא שאלה תאורטית על אופי האיסור. אם האיסור הוא תקנה חברתית (מראית עין), אזי בדיעבד אינה מטמאה את השכר. אם האיסור הוא בעצם המעשה (כדעת מהר״י אבוהב המחמיר), השכר טמא.

סיכום הסוגיא של חמשת האופנים : הסעיף ב׳ מלמד עיקרון יסודי — איסור הסעיף א׳ הוא איסור חברתי, לא עצמי. כל אימת שהיסוד החברתי שבו (מראית עין הציבור) נעלם — בין מצד הפירסום (אופן א), בין מצד מבנה החוזה (אופן ב), בין מצד הקונטקסט הפרטי (אופן ג), בין מצד אי-בעלות הישראל (אופנים ד-ה) — האיסור עצמו נופל. זוהי תפיסה של איסור גזירה, לא של איסור עצמי.

13. ייחוס המלאכה

סוגיית "אדעתיה דנפשיה עביד"

הסברת השלחן ערוך :
"דסתם מרחץ לאו לאריסותא — פירוש, אינו מקבלו לעשות בו מלאכה לרביע או לשליש בשכרו, רק שיתן לו מטבע מתחילה ואחר כך גוי אדעתיה דנפשיה עביד."

שני פירושים :

פירוש פשוט — הגוי עובד לעצמו, כי הוא שכיר עם שכר קצוב, וחושק שיגמור מהר
פירוש המג״א — אפילו אם הוא שכיר יום ממש, כיון שאינו עושה לטובת הישראל אלא לשכרו, כל מה שעובד יותר זה לטובתו

החקירה : מהו המבחן ל"אדעתא דנפשיה עביד" ?

שכר קצוב — הגוי לוקח שכר קצוב ויש לו אינטרס לגמור מהר
אריסות / קבלנות — הגוי שותף ברווחים, יש לו אינטרס באמת
השכרה — הקרקע של הגוי בעצם, הוא עובד עליה כשלו

ובכל אלה — הגוי בעיקרו "אדעתא דנפשיה עביד".

14. נפקא מינה למעשה — בעת המודרנית

מצב מודרני	הלכה
חנות יהודית עם מנהל גוי	אם בקבלנות (% מהמכירות) — מותר. אם שכיר יום — אסור.
מסעדה עם טבח גוי	כתנור — אסור גם בקבלנות (מראית עין).
מפעל יהודי 24/7	פתרון : מכירת המפעל לגוי לשבת (היתר עיסקא מיוחד), או הקמת חברה גויית.
שדה חקלאי	אריסות מותרת בכל אופן.
תחנת דלק / מינימרקט	תלוי במראית עין — לרוב צריך השכרה מלאה לגוי.
חברה היי-טק עם דירקטור גוי	אם הגוי הוא שותף ברווחים — מותר. כעבד — אסור.

15. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלת ארבעת האופנים

אופן	שדה / רחיים	מרחץ / תנור	הסבר
שכיר יום	🔴 אסור	🔴 אסור	אמירה לגוי ישירה
קבלנות	🟢 מותר	🔴 אסור (מראית עין)	בשדה הדרך זאת, במרחץ אינה הדרך
השכרת קרקע	🟢 מותר	🔴 אסור (מראית עין)	במרחץ עדיין הקרקע "נקראת על שמו"
אריסות	🟢 מותר	🔴 לא קיים בדרך כלל	אריסות במרחץ אינה דרך

טבלת השיטות בטעמי איסור אמירה לגוי

פוסק	טעם איסור אמירה לגוי	נפקא מינה ביישומו
שאילתות	"ממצוא חפצך ודבר דבר"	חיוב על הדיבור עצמו, לא על המלאכה
רש״י	שליחות	צריך אמירה ברורה, רמז לא חמור
רמב״ם	קלות שבת בעיניו	אפילו ברמז אסור — חשש

טבלת מקורות

גמרא : שבת קכ״א. שבת קנ. שבת קי״ג. עירובין סז: ע״ז כ״א. גיטין ח: כ״ג: ב״מ צ. י: עא:

ראשונים : שאילתות דרב אחאי · רש״י · רמב״ם (פ״ו ה״א) · הגהות מיימוני · רא״ש · ר״ן · רשב״א · מאירי · מרדכי · מהר״י אבוהב

פוסקים : טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א · ב״ח · ט״ז · מגן אברהם · עולת שבת · אליה רבה · חכמת שלמה · נתיבות המשפט · שלחן ערוך הרב · ערוך השלחן · משנה ברורה · ביאור הלכה · שער הציון · רעק״א · חתם סופר · מהר״ם שיק · בית יהודה · תפארת ישראל · חכמת אדם · אגרות משה

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון בהלכות שבת · סימן רמ״ג ב' סעיפים · ⚡ רמה 2 — למדן
daattorah.com

⚠️ תוכן זה הוא לצורך לימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש להתייעץ עם רב מוסמך.

📖הצטרף לחברותא