אורח חיים רמ״ד · רמה 4 · שיטת אדמו״ר הזקן

דעת · רמה 4 — דעת הרב

דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ד

שיטת אדמו״ר הזקן על כב הסעיפים המקודיפים את הגוף הגדול של אמירה לגוי (אמירה לעכו״ם) — מה יכול הנכרי לעשות בעד היהודי בשבת, ולפי אלו מבנים חוזיים.

מדוע רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ומלא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן. ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.

אצל חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. דף זה מקבץ, עבור סימן רמ״ד, את כל טקסט הרב, חידושיו, ודברי הרבי המבארים את הנושא.

← קרא את ההקדמה הכללית על שיטת אדמו״ר הזקן

1 · טקסט אדמו״ר הזקן

שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ד

הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)

סימן רמ״ד — אֵיזוֹ מְלָאכוֹת יָכוֹל הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּעַד הַיִּשְׂרָאֵל — וּבוֹ כב סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמובאת בספריא. 22 סעיפים + 10 ערכים של קונטרס אחרון.

סעיף א אֵיזוֹ מְלָאכוֹת יָכוֹל הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּעַד הַיִּשְׂרָאֵל וּבוֹ כ"ב סְעִיפִים: אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר…

אֵיזוֹ מְלָאכוֹת יָכוֹל הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּעַד הַיִּשְׂרָאֵל וּבוֹ כ"ב סְעִיפִים:

אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחַ לְנָכְרִי שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה לְיִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה בְּשָׂכָר אִם הוּא עוֹשֶׂה בְּתוֹרַת שְׂכִיר יוֹם, כְּגוֹן שֶׁשְּׂכָרוֹ הַיִּשְׂרָאֵל קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְאָמַר לוֹ בְּעַד כָּל יוֹם וְיוֹם שֶׁתַּעֲבוֹד לִי אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ שֶׁיַּעֲבוֹד גַּם בְּשַׁבָּת אֶלָּא מֵעַצְמוֹ הוּא עוֹבֵד — צָרִיךְ הוּא לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג, אֲבָל אִם הוּא עוֹשֶׂה בְּתוֹרַת קַבְּלָנוּת, שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ בְּעַד שָׂכָר כָּךְ וְכָךְ, בֵּין שֶׁעוֹשֶׂה מִשֶּׁלּוֹ, בֵּין שֶׁעוֹשֶׂה מִשֶּׁל הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנָּתַן לוֹ מִמָּה לַעֲשׂוֹת הַמְּלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ בֶּגֶד לִתְפּוֹר וְקָצַץ לוֹ שָׂכָר, אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ חוּטִין לֶאֱרוֹג לוֹ בֶּגֶד, בֵּין שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לֶאֱרוֹג כָּל הַבֶּגֶד, בֵּין שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו כְּלָל לֶאֱרוֹג כָּל הַבֶּגֶד, אֶלָּא שֶׁקָּצַץ לוֹ בְּעַד כָּל אַמָּה וְאַמָּה שֶׁיֶּאֱרוֹג — מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת.

וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לִתֵּן לוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ב, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַנָּכְרִי יַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת (וּבְכָךְ הוּא חָפֵץ), מִכָּל מָקוֹם הַנָּכְרִי אֵינוֹ עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל טוֹבַת הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, לְמַהֵר לְהַשְׁלִים מְלַאכְתּוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ.

וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִשְׂכִיר יוֹם, שֶׁהַשְּׂכִיר יוֹם אֵין הַמְּלָאכָה שֶׁלּוֹ כְּלָל, וְאֵין לוֹ עֵסֶק בָּהּ, שֶׁהֲרֵי אֵין כַּוָּנָתוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּדֵי לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה, שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָיו הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְאֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת כְּלָל בְּהִגָּמְרָהּ, אֶלָּא כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹד אֶת הַיִּשְׂרָאֵל כָּל הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, לְפִיכָךְ הֲרֵי זֶה כְּעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּת הַיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל הַקַּבְּלָן הַמְּלָאכָה הִיא שֶׁלּוֹ, שֶׁכַּוָּנָתוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ הִיא לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה כְּדֵי לִטּוֹל שְׂכָרוֹ, וְאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּבֵית הַיִּשְׂרָאֵל, וְשֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, וְגַם שֶׁיִּקְצוֹץ לוֹ דָּמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְגַם שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכָה בְּחֹל אִם יִרְצֶה קֹדֶם הַשַּׁבָּת אוֹ לְאַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ב, עַיֵּן שָׁם כָּל פְּרָטֵי דִינִים אֵלּוּ:

סעיף ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לְהַנִּיחַ לְקַבְּלָן נָכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת? כְּשֶׁעוֹשֶׂה…

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לְהַנִּיחַ לְקַבְּלָן נָכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת? כְּשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּדָבָר הַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, שֶׁהַנָּכְרִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ בְּבֵיתוֹ אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת הַיִּשְׂרָאֵל, וְאֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁהִיא מְלֶאכֶת הַיִּשְׂרָאֵל, וְאֵין כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן. אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִבְנוֹת בַּיִת לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ לִקְצוֹר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהַקַּרְקַע גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת לַכֹּל שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל — נִכָּר הַדָּבָר לְכָל רוֹאֶה שֶׁגַּם הַמְּלָאכָה הִיא שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אִם הוּא בְּתוֹךְ הָעִיר אוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּמָהּ — אָסוּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה יֹאמַר שֶׁהוּא שְׂכִיר יוֹם אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל.

וַאֲפִלּוּ אִם אֵין הַדָּבָר מְפֻרְסָם לַכֹּל שֶׁקַּרְקַע זוֹ הִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁל שְׁכֵנָיו, שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁקַּרְקַע זוֹ הִיא שֶׁלּוֹ, וְאֵינָן יוֹדְעִים שֶׁהַנָּכְרִִי הָעוֹסֵק בִּמְלָאכָה הוּא קַבְּלָן, אֶלָּא יֹאמְרוּ שֶׁהוּא שְׂכִיר יוֹם.

וַאֲפִלּוּ אִם הוּא דָר בִּכְפָר בֵּין הַנָּכְרִים שֶׁאֵין לוֹ שָׁם שְׁכֵנִים יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם אִם עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ תְּחוּם הַכְּפָר — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִזְדַּמְּנוּ לוֹ שָׁם אוֹרְחִים שֶׁיִּשְׁבְּתוּ אֶצְלוֹ וְיִרְאוּ אֶת הַנָּכְרִי עוֹסֵק בְּשַׁבָּת בְּקַרְקַע הַיִּשְׂרָאֵל, וְיַחְשְׁדוּהוּ שֶׁהַנָּכְרִי שְׂכִיר יוֹם אֶצְלוֹ. וְגַם יֵשׁ לָחוּשׁ לִבְנֵי בֵיתוֹ, שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּלָאכָה הִיא שֶׁלּוֹ, וְיַחְשְׁדוּ אוֹתוֹ שֶׁהַנָּכְרִי הוּא שְׂכִיר יוֹם אֶצְלוֹ.

אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה בְּדָבָר תָּלוּשׁ, אַף שֶׁמִּקְצָת יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִים שֶׁהַמְּלָאכָה הִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁרֹב הַפְּעָמִים אֵין הַדָּבָר נוֹדָע לַאֲחֵרִים כְּלָל, שֶׁמְּלֶאכֶת תָּלוּשׁ אֵין לָהּ קוֹל כְּלָל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר שֶׁהוּא בְּמָקוֹם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם, וְרֹב הַפְּעָמִים הַמְּלָאכָה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת לָרַבִּים, שֶׁמְּלֶאכֶת מְחֻבָּר יֵשׁ לָהּ קוֹל, לְפִיכָךְ אִם לִפְעָמִים אֵין חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן אֶלָּא מִמִּקְצָת יִשְׂרָאֵל גָּזְרוּ חֲכָמִים:

סעיף ג וְכָל זֶה כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּתוֹךְ הָעִיר אוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּם הָעִיר, שֶׁיְּכוֹלִין אַנְשֵׁי…

וְכָל זֶה כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּתוֹךְ הָעִיר אוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּם הָעִיר, שֶׁיְּכוֹלִין אַנְשֵׁי הָעִיר לֵילֵךְ לְשָׁם בְּשַׁבָּת, אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם, וְגַם אֵין עִיר אַחֶרֶת שֶׁיִּשְׂרָאֵל דָּרִים בָּהּ תּוֹךְ תְּחוּמָיו שֶׁל מְקוֹם הַמְּלָאכָה — מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת:

סעיף ד אֲפִלּוּ מְלֶאכֶת תָּלוּשׁ, אִם הִיא מְפֻרְסֶמֶת וִידוּעָה לָרַבִּים שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהִיא…

אֲפִלּוּ מְלֶאכֶת תָּלוּשׁ, אִם הִיא מְפֻרְסֶמֶת וִידוּעָה לָרַבִּים שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהִיא נַעֲשֵׂית בְּמָקוֹם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם, כְּגוֹן בִּנְיַן הַסְּפִינָה, שֶׁדֶּרֶךְ לִבְנוֹתָהּ עַל שְׂפַת הַנָּהָר שֶׁהוּא מְקוֹם פַּרְהֶסְיָא — אָסוּר לְהַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן:

סעיף ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּסְפִינָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ מִדְּבָרִים שֶׁשֵּׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא…

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּסְפִינָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ מִדְּבָרִים שֶׁשֵּׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עֲלֵיהֶם, שֶׁאוֹמְרִים דָּבָר זֶה הוּא שֶׁל פְּלוֹנִי. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו, רַק שֶׁעוֹשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא, וְנִתְפַּרְסֵם לָרַבִּים שֶׁדָּבָר זֶה נַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר לוֹ נָכְרִי בְּקַבְּלָנוּת לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵּלִים חֲדָשִׁים וְעָשָׂה אוֹתָם בְּשַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁאַף שֶׁיָּצָא הַקּוֹל וְנִתְפַּרְסֵם לָרַבִּים שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן לֹא נִקְרָא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת נִקְרָאִים כֵּלִים שֶׁל פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא בָאוּ לִרְשׁוּתוֹ מֵעוֹלָם, לְפִיכָךְ אַף שֶׁעוֹשֶׂה בְּמָקוֹם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם — אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ מֵעִקַּר הַדִּין. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לְהַחֲמִיר וְלִמְחוֹת בְּיָדוֹ לָחוּשׁ לְרִנּוּן שָׁעָה, שֶׁלֹּא יָרֹנּוּ אַחֲרָיו לוֹמַר שֶׁנָּכְרִי עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּשְׁלִיחוּתוֹ:

סעיף ו אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת בְּתָלוּשׁ, אִם הוּא לְצֹרֶךְ מְחֻבָּר, כְּגוֹן לִפְסוֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת…

אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת בְּתָלוּשׁ, אִם הוּא לְצֹרֶךְ מְחֻבָּר, כְּגוֹן לִפְסוֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת כְּדֵי לְשַׁקְּעָם בְּבִנְיָן — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ אִם הוּא בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה רָחוֹק מֵהַבִּנְיָן, וַאֲפִלּוּ עוֹשֶׂה בְּבֵיתוֹ שֶׁאֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל בִּנְיָן זֶה שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁסּוֹפָן לְשַׁקְּעָם בְּהַבִּנְיָן — הֲרֵי דִינָם כְּהַבִּנְיָן עַצְמוֹ:

סעיף ז וְאִם לֹא מִחָה בְּיָדוֹ וְעָשָׂה בְּשַׁבָּת בְּקַבְּלָנוּת — יֵשׁ לְהַתִּיר לְשַׁקְּעָם בַּבִּנְיָן, וְכֵן…

וְאִם לֹא מִחָה בְּיָדוֹ וְעָשָׂה בְּשַׁבָּת בְּקַבְּלָנוּת — יֵשׁ לְהַתִּיר לְשַׁקְּעָם בַּבִּנְיָן, וְכֵן הַבַּיִת שֶׁנִּבְנָה בְּשַׁבָּת בְּקַבְּלָנוּת — מֻתָּר לְהַיִּשְׂרָאֵל לִכָּנֵס לָדוּר בּוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר קַבְּלָנוּת נָכְרִי וַאֲפִלּוּ בִּמְחֻבָּר, וּכְדַאי הוּא לִסְמוֹךְ עָלָיו בְּדִיעֲבַד.

אֲבָל נָכְרִי שְׂכִיר יוֹם שֶׁבָּנָה בְּשַׁבָּת — נָכוֹן לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ שׁוּם יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁשָּׂכַר אֶת הַנָּכְרִי לְיָמִים הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהַנָּכְרִי עָשָׂה מֵעַצְמוֹ, (וְ)אִם עָשָׂה לְטוֹבַת הַיִּשְׂרָאֵל — נָכוֹן שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ שׁוּם יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְטוֹבַת עַצְמוֹ — מֻתָּר אֲפִלּוּ לְבַעַל הַבַּיִת לָדוּר בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת:

סעיף ח בִּקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין הֶתֵּר שֶׁהַקָּהָל שׂוֹכְרִים נָכְרִים בְּקַבְּלָנוּת לְפַנּוֹת הַזֶּבֶל מִן…

בִּקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין הֶתֵּר שֶׁהַקָּהָל שׂוֹכְרִים נָכְרִים בְּקַבְּלָנוּת לְפַנּוֹת הַזֶּבֶל מִן הָרְחוֹב, וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת, לְפִי שֶׁכְּבָר נִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ לִשְׂכּוֹר נָכְרִי בְּקַבְּלָנוּת לְפַנּוֹת הַזֶּבֶל וְלֹא שְׂכִיר יוֹם, וְאִם כֵּן אֵין כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג לְעִנְיַן מֶרְחָץ תַּנּוּר וְרֵחַיִם, עַיֵּן שָׁם.

וּמִטַּעַם זֶה יֵשׁ לְהַתִּיר לְהַנִּיחַ לְנָכְרִים לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת, אִם הוּא מָקוֹם שֶׁמְּפֻרְסָם בּוֹ דֶּרֶךְ בִּנְיַן הַבָּתִּים עַל יְדֵי אֻמָּנִים קַבְּלָנִים, וְלֹא עַל יְדֵי שְׂכִירֵי יוֹם כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת, שֶׁהָאַדְרִיכָל לְבַדּוֹ הוּא קַבְּלָן וְהָאֻמָּנִים עוֹשֵׂי מְלָאכָה שֶׁתַּחְתָּיו הֵם שְׂכִירֵי יוֹם, שֶׁשָּׁם יֵשׁ חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן.

וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לְהַתִּיר אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחַק, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ שֶׁמָּא יִתְבַּטֵּל בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן בִּנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת לְגַמְרֵי מֵחֲמַת רִשְׁעַת הַנָּכְרִים. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחַק — אֵין לְהַתִּיר, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם בְּעֵינֵי הַנָּכְרִים, שֶׁהֵם אֵינָם מַנִּיחִים לְשׁוּם אָדָם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּפַרְהֶסְיָא בְּיוֹם אֵידָם, וְאָנוּ מַנִּיחִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִילֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא.

אֲבָל כִּבּוּד הָרְחוֹב אֵינוֹ נִקְרָא עַל שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל כָּל כָּךְ, וְאֵין בּוֹ חִלּוּל הַשֵּׁם, לָכֵן נוֹהֲגִין לְהַתִּירוֹ אַף שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחַק.

וּמִכָּל מָקוֹם, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג — אֵין לְהָקֵל אַף בְּכִבּוּד הָרְחוֹב:

סעיף ט מִי שֶׁשָּׂכַר לוֹ נָכְרִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתּוֹב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרוֹג לוֹ בְּכָל עֵת…

מִי שֶׁשָּׂכַר לוֹ נָכְרִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתּוֹב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרוֹג לוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּצְטָרֵךְ בְּתוֹךְ זְמַן מֶשֶׁךְ שְׂכִירוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא דֶרֶךְ הַשָּׂרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹפֵר מְיֻחָד שֶׁכּוֹתֵב לוֹ כָּל עֵת שֶׁצָּרִיךְ, וּכְשֶׁאֵין צָרִיךְ הוּא יוֹשֵׁב בָּטֵל — מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת מַה שֶּׁצִּוָּה לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת (רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת) אִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּבֵית הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל רֶוַח בְּמַה שֶּׁעוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת, שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת יַעֲשֶׂה אַחַר הַשַּׁבָּת. וְאַף אִם הַמְּלָאכָה צְרִיכָה לוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, מִכָּל מָקוֹם אֵין זֶה נִקְרָא רֶוַח אֶלָּא הֲנָאָה בְּעָלְמָא, וְרֶוַח הוּא כְּגוֹן שֶׁהַמְּלָאכָה הָיְתָה מִתְבַּטֶּלֶת לְגַמְרֵי אִם לֹא הָיְתָה נַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת, שֶׁאָז הוּא מַרְוִיחַ הַמְּלָאכָה עַל יְדֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ב, וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ רֶוַח אַחֵר שֶׁרְכוּשׁוֹ מִתְרַוֵּחַ וּמִתְרַבֶּה עַל יְדֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג:

סעיף י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל מַקְפִּיד עִמּוֹ כְּלָל אִם הוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל…

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל מַקְפִּיד עִמּוֹ כְּלָל אִם הוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל לְאַחַר שֶׁצִּוָּה לוֹ לַעֲשׂוֹת הַמְּלָאכָה, אֶלָּא בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת — לְדַעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה וְלֹא מֵחֲמַת הַיִּשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם הוּא מַקְפִּיד עִמּוֹ עַל בִּטּוּלוֹ — הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת מֵחֲמַת הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הוּא לוֹמַר לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת. וְאִם אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹשֶׂה — אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁלְּדַעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה:

סעיף יא וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין הַנָּכְרִי מֻשְׂכָּר לוֹ אֶלָּא לִמְלָאכוֹת מְיֻחָדוֹת, כְּגוֹן לִכְתּוֹב אוֹ לֶאֱרוֹג…

וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין הַנָּכְרִי מֻשְׂכָּר לוֹ אֶלָּא לִמְלָאכוֹת מְיֻחָדוֹת, כְּגוֹן לִכְתּוֹב אוֹ לֶאֱרוֹג בְּכָל עֵת שֶׁיִּצְטָרֵךְ, וְאַחַר שֶׁגָּמַר הַמְּלָאכָה הוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל, אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירָתוֹ — אָסוּר לְהַנִּיחוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מַרְוִיחַ מְלָאכָה זוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיִּהְיֶה פָּנוּי אַחַר הַשַּׁבָּת יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכוֹת אֲחֵרוֹת. וְאֵין לְהַתִּיר מִפְּנֵי שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לְטוֹבַת עַצְמוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל כָּל שְׂכָרוֹ, שֶׁהֲרֵי אַף אִם לֹא יַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת לֹא יְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג.

וְיֵשׁ מַתִּירִים גַּם בָּזֶה, לְפִי שֶׁהַנָּכְרִי אֵינוֹ מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ מַכְרִיחוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת וְשֶׁלֹּא יְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם מִשְּׂכָרוֹ אַף אִם לֹא יַעֲשֶׂה כְּלוּם בְּשַׁבָּת, אֶלָּא הוּא עוֹשֶׂה מֵאֵלָיו לְפִי תֻמּוֹ לְהַשְׁלִים קַבְּלָנוּתוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בִּתְחִלַּת שְׂכִירוּתוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרְכוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירוּתוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם וְלֹא יִהְיֶה לוֹ עָלָיו שׁוּם תַּרְעֹמֶת.

וְאֵין לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא זוֹ (מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם), כִּי אִם לְעִנְיַן דְּלֵקָה מִשּׁוּם הֶפְסֵד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ד, וּלְעִנְיַן שְׁלִיחוּת אִגֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ז, עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם:

סעיף יב יִשְׂרָאֵל הַקּוֹנֶה מֶכֶס — אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל מֶכֶס בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הֱבִיאוֹ דְּבַר מַאֲכָל שֶׁאֵינוֹ…

יִשְׂרָאֵל הַקּוֹנֶה מֶכֶס — אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל מֶכֶס בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הֱבִיאוֹ דְּבַר מַאֲכָל שֶׁאֵינוֹ מֻקְצֶה וְרָאוּי לַאֲכִילָה, כְּגוֹן שֶׁהוּבָא מִתּוֹךְ הַתְּחוּם, וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא נִלְקַט הַיּוֹם מֵהַמְחֻבָּר אוֹ שֶׁמָּא נִצַּד הַיּוֹם — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל בְּעַצְמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר "מִמְּצֹא חֶפְצְךָ", חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ו.

אֶלָּא שׂוֹכֵר לוֹ נָכְרִי בְּקַבְּלָנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִכְשֶׁתִּגְבֶּה מֵאָה דִינָרִים אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ. אֲבָל לֹא יִשְׂכּוֹר לוֹ נָכְרִי לְיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁכְּשֶׁהַנָּכְרִי הוּא שְׂכִיר יוֹם — הֲרֵי הוּא כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקַבְּלָנוּת שֶׁאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא לְעַצְמוֹ הוּא טוֹרֵחַ כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ.

וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל קוֹבֵעַ לוֹ מְלַאכְתּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת — אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אֲמִירָה לְנָכְרִי שְׁבוּת, לְפִי שֶׁקַּבָּלַת הַמֶּכֶס אֵין בָּהּ אִסּוּר אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וַהֲרֵי זֶה שְׁבוּת דִּשְׁבוּת, שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז. וְאַף שֶׁיֵּשׁ אוֹסְרִין אַף בִּמְקוֹם הֶפְסֵד אִם לֹא לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, מִכָּל מָקוֹם כַּאן חָשׁוּב דְּבַר מִצְוָה, שֶׁאִם לֹא יִטּוֹל הַמֶּכֶס מֵהַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת לֹא יוּכַל לִגְבּוֹתוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת, וְיִשְׁתַּקֵּעַ הַמָּמוֹן בְּיַד הַנָּכְרִי, וַהֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה מִצְוָה בְּמַה שֶּׁמַּצִּיל הַמָּמוֹן מִיָּדָם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן קמ"ט וְשע"ב:

סעיף יג אֲפִלּוּ אִם הוּא מֶכֶס שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה גְמוּרָה, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לִכְתּוֹב — אַף עַל…

אֲפִלּוּ אִם הוּא מֶכֶס שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה גְמוּרָה, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לִכְתּוֹב — אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ בְּשַׁבָּת בְּקַבְּלָנוּת, לְפִי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ, וְאִם לֹא נַתִּיר לוֹ אֲמִירָה לְנָכְרִי יָבֹא לְהִתְעַסֵּק בְּעַצְמוֹ, וְשֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִכְתּוֹב, לְפִיכָךְ מַתִּירִים לוֹ אִסּוּר אֲמִירָה לְנָכְרִי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי כְתִיבָה הָאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה:

סעיף יד וְכֵן מֻתָּר לוֹ לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי אֶת הַמֶּכֶס שֶׁיִּטּוֹל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּגְבֶּה בְּשַׁבָּת הֵן…

וְכֵן מֻתָּר לוֹ לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי אֶת הַמֶּכֶס שֶׁיִּטּוֹל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּגְבֶּה בְּשַׁבָּת הֵן רַב הֵן מְעַט וְהוּא יִתֵּן לְיִשְׂרָאֵל דָּבָר קָצוּב, שֶׁנִּמְצָא שֶׁהוּא טוֹרֵחַ לְעַצְמוֹ, וְאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

וּכְשֶׁמַּשְׂכִּיר הַמֶּכֶס לְנָכְרִי, וְכֵן כְּשֶׁשּׂוֹכֵר לוֹ הַנָּכְרִי בְּקַבְּלָנוּת — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁהָרוֹאֶה יֹאמַר שְׂכִיר יוֹם הוּא אֶצְלוֹ, לְפִי שֶׁבִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל לֹא גָזְרוּ עַל מַרְאִית הָעַיִן. וְאַף אִם לִפְעָמִים הוּא הֶפְסֵד מוּעָט, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעַל הָרֹב דֶּרֶךְ לִהְיוֹת הֶפְסֵד גָּדוֹל בִּמְנִיעַת קַבָּלַת הַמֶּכֶס בְּשַׁבָּתוֹת — לֹא חִלְּקוּ חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ לְגַמְרֵי גְּזֵרָה זוֹ שֶׁל מַרְאִית הָעַיִן בְּמֶכֶס וּבְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁדֶּרֶךְ לִהְיוֹת שָׁם הֶפְסֵד גָּדוֹל עַל הָרֹב:

סעיף טו וּכְשֶׁמַּשְׂכִּיר הַמֶּכֶס לְנָכְרִי — יָכוֹל לְהַשְׂכִּיר לוֹ לְיוֹם הַשַּׁבָּת בִּלְבָד שֶׁלֹּא…

וּכְשֶׁמַּשְׂכִּיר הַמֶּכֶס לְנָכְרִי — יָכוֹל לְהַשְׂכִּיר לוֹ לְיוֹם הַשַּׁבָּת בִּלְבָד שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמֶרְחָץ שֶׁאָסוּר לְהַשְׂכִּירוֹ לְשַׁבָּת בִּלְבָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטּוֹל שָׂכָר בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה, לְפִי שֶׁהַמֶּרְחָץ גּוּפוֹ קָנוּי לוֹ אַף בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וּכְשֶׁהַנָּכְרִי נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר בְּעַד מֶרְחָץ שֶׁלּוֹ שֶׁהָיָה מֻשְׂכָּר לוֹ לְיוֹם הַשַּׁבָּת — הֲרֵי מִשְׂתַּכֵּר הַיִּשְׂרָאֵל בְּמֶרְחָץ שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת, וַהֲרֵי זֶה נִקְרָא שְׂכַר שַׁבָּת, וְאָסוּר לִטְּלוֹ שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמֶכֶס וְכַיּוֹצֵא בוֹ שֶׁכְּשֶׁהִשְׂכִּירוֹ לְנָכְרִי לְיוֹם הַשַּׁבָּת הֲרֵי מְכָרוֹ לוֹ לְגַמְרֵי לְיוֹם זֶה, וְאֵין כַּאן שְׂכַר שַׁבָּת כְּלָל, שֶׁאֵין הַנָּכְרִי נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר כְּלָל, אֶלָּא קָנָה מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי לְיוֹם זֶה, וַהֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ סְחוֹרָה בְּשַׁבָּת וּמוֹכְרָהּ לְנָכְרִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁיְּקַבְּלֶנָּה לְמָחָר לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת:

סעיף טז וְכֵן יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר הַמַּטְבֵּעַ מֵהַמֶּלֶךְ — יָכוֹל לְהַשְׂכִּירוֹ לְנָכְרִי לְיוֹם הַשַּׁבָּת,…

וְכֵן יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר הַמַּטְבֵּעַ מֵהַמֶּלֶךְ — יָכוֹל לְהַשְׂכִּירוֹ לְנָכְרִי לְיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת, שֶׁאֵין הַנָּכְרִי נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר כְּלָל בְּעַד דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל הוּא שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא שֶׁהָרְשׁוּת בִּלְבָד שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל מֵהַמֶּלֶךְ הוּא שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ, וַהֲרֵי מְכָרוֹ לוֹ לְגַמְרֵי לְיוֹם זֶה. וְכֵן יָכוֹל לִשְׂכּוֹר לוֹ נָכְרִי בְּקַבְּלָנוּת, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמֶכֶס. וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעִים קוֹל בְּשַׁבָּת בְּהַכָּאַת הַמַּטְבֵּעַ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִשְׂכִּירוֹ לַנָּכְרִי, אוֹ שֶׁשְּׂכָרוֹ לוֹ בְּקַבְּלָנוּת:

סעיף יז וְאָסוּר לְהַיִּשְׂרָאֵל אוֹ שְׁלוּחוֹ לֵישֵׁב אֵצֶל הַנָּכְרִי בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַמֶּכֶס אוֹ הַמַּטְבֵּעַ,…

וְאָסוּר לְהַיִּשְׂרָאֵל אוֹ שְׁלוּחוֹ לֵישֵׁב אֵצֶל הַנָּכְרִי בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַמֶּכֶס אוֹ הַמַּטְבֵּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִשְׂכִּירוֹ לוֹ וְאֵין לְהַיִּשְׂרָאֵל שׁוּם עֵסֶק בּוֹ, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ הֲרֵי הוּא נִרְאֶה כְּעוֹשֶׂה בִּשְׁבִילוֹ וּלְצָרְכּוֹ, וְאָסוּר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.

וְאִם שָׂכַר לוֹ אֶת הַנָּכְרִי בְּקַבְּלָנוּת וּמִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִגְנוֹב הַרְבֵּה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה — יָכוֹל לְהוֹשִׁיב אֶצְלוֹ יִשְׂרָאֵל אוֹ לֵישֵׁב בְּעַצְמוֹ לְשָׁמְרוֹ שֶׁלֹּא יִגְנוֹב, שֶׁבִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה אֵין חוֹשְׁשִׁים לְמַרְאִית הָעַיִן:

סעיף יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל הַיּוֹשֵׁב אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ וּמְעַיֵּן עַל הַנָּכְרִי רַק…

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל הַיּוֹשֵׁב אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ וּמְעַיֵּן עַל הַנָּכְרִי רַק שֶׁיַּנִּיחַ הַכֹּל לְתֵבַת הַמֶּכֶס אוֹ הַמַּטְבֵּעַ וְלֹא יִגְנוֹב לְעַצְמוֹ כְּלוּם, אֲבָל אָסוּר לוֹ לְעַיֵּן וְלֵידַע מַה הוּא הַהִתְעַסְּקוּת שֶׁעוֹשֶׂה הַנָּכְרִי כְּדֵי לִקַּח מִמֶּנּוּ חֶשְׁבּוֹן עַל זֶה, דְּכֵיוָן שֶׁבְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ חֶשְׁבּוֹן — אָסוּר לוֹ גַּם כֵּן לְעַיֵּן עָלָיו בִּשְׁבִיל הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלְּמָחָר, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת — אָסוּר לְהָכִין וּלְהַזְמִין אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ו:

סעיף יט מֻתָּר לִתֵּן כֶּסֶף לְנָכְרִי בְּקַבְּלָנוּת לְתַקֵּן לוֹ מָעוֹת, וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ אֲפִלּוּ…

מֻתָּר לִתֵּן כֶּסֶף לְנָכְרִי בְּקַבְּלָנוּת לְתַקֵּן לוֹ מָעוֹת, וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹל בְּפַרְהֶסְיָא — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵין יָדוּעַ לָרַבִּים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל — אֵין כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן:

סעיף כ יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר הַמֶּלַח מֵהַשָּׂר לְשָׁנָה, שֶׁכַּמָּה מֶלַח שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה הוּא…

יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר הַמֶּלַח מֵהַשָּׂר לְשָׁנָה, שֶׁכַּמָּה מֶלַח שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה הוּא שֶׁלּוֹ, וְהוּא שׂוֹכֵר לוֹ פּוֹעֲלִים נָכְרִים לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ, וְקָצַץ לָהֶם שְׂכָרָם לְפִי רִבּוּי מְלַאכְתָּם, דְּהַיְנוּ מִכָּל כָּךְ וְכָךְ מֶלַח שֶׁיְּבַשְּׁלוּ נוֹתֵן לָהֶם כָּךְ וְכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַשְּׁלִים בְּכֵלִים שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל — מֻתָּר לְהַנִּיחָם שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת כֵּלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ו, וְהַנָּכְרִים הֵם כְּקַבְּלָנִים שֶׁעוֹשִׂים לְטוֹבַת עַצְמָן כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכָרָן, שֶׁהֲרֵי אֵין שְׂכָרָם מִשְׁתַּלֵּם לְפִי הַיָּמִים אוֹ חֳדָשִׁים, אֶלָּא לְפִי סְכוּם הַמְּלָאכָה שֶׁגּוֹמְרִין, וְכָךְ מְשַׁלֵּם לָהֶם, נִמְצָא שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים בַּעֲשִׂיָּתָם בְּשַׁבָּת לְטוֹבַת עַצְמָן.

(וְאַף שֶׁאִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂים בְּשַׁבָּת הָיָה מַגִּיעַ הֶפְסֵד לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי הַיִּשְׂרָאֵל שָׂכַר הַמֶּלַח שֶׁיְּבַשֵּׁל בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, וְהַיָּמִים שֶׁהֶחְסִיר וְלֹא בִשֵּׁל מֵהֶם אֵין לָהֶם תַּשְׁלוּמִים, שֶׁלֹּא יְנַכֶּה לוֹ הַשָּׂר כְּלוּם מִשְּׂכָרוֹ, וְגַם לֹא יַנִּיחֶנּוּ לְבַשֵּׁל כְּנֶגְדָּם בְּשָׁנָה הָאַחֶרֶת, וּבִשְׁבִיל כָּךְ כְּשֶׁהַיִּשְׂרָאֵל שׂוֹכֵר פּוֹעֲלִים לְחֹדֶשׁ אוֹ לְשָׁנָה הוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם מְאֹד שֶׁלֹּא יְבַטְּלוּ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, וְהֵם מֻכְרָחִים לַעֲשׂוֹת גַּם בְּשַׁבָּת מֵחֲמַת קְפֵדָתוֹ, מִכָּל מָקוֹם בִּשְׁבִיל כָּךְ אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדָם שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא דַּי שֶׁיֹּאמַר לָהֶם שֶׁאֵינָם מֻכְרָחִים לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִילוֹ, וְאִם יִרְצוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת הָרְשׁוּת בְּיָדָם, וְאִם אַף עַל פִּי כֵן הֵם עוֹשִׂים מֵאֲלֵיהֶם כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכָרָם — אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לָהֶם כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁמַּגִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה גְדוֹלָה מִזֶּה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִים מִתְכַּוְּנִים לְטוֹבַת עַצְמָן[)].

וְאֵין לֶאֱסוֹר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, לְפִי שֶׁהָרוֹאֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁבִּשּׁוּל זֶה הוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַכֵּלִים שֶׁמְּבַשְּׁלִים בָּהֶם, וְכֵן הָעֵצִים שֶׁמַּבְעִירִים בָּהֶם — אֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עֲלֵיהֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין מְפֻרְסָם לָרַבִּים שֶׁהֵן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יָבִיאוּ עֵצִים מֵרְשׁוּת הַיִּשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, שֶׁכָּל קַבְּלָנוּת אֵינָהּ מֻתֶּרֶת אֶלָּא אִם כֵּן מָסַר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה לִמְסוֹר לוֹ לְצֹרֶךְ הַמְּלָאכָה.

וַאֲפִלּוּ אִם מָסַר לָהֶם הָעֵצִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁלֹּא הוֹצִיאוּם מֵרְשׁוּתוֹ עַד שֶׁחָשְׁכָה — אָסוּר לְהַנִּיחָם שֶׁיּוֹצִיאוּ בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁבְּשַׁבָּת מָסַר לָהֶם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ו, עַיֵּן שָׁם:

סעיף כא וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן — אֵין לְהַתִּיר מֵחֲמַת הֶפְסֵד מְרֻבֶּה…

וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן — אֵין לְהַתִּיר מֵחֲמַת הֶפְסֵד מְרֻבֶּה שֶׁיַּפְסִיד הַיִּשְׂרָאֵל בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּעִנְיָן שֶׁמַּפְסִיד הַרְבֵּה מִכִּיסוֹ מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לְשַׁלֵּם לְהַשָּׂר וְלַפּוֹעֲלִים וְיֶתֶר הוֹצָאוֹתָיו, אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִיד כְּלוּם מִכִּיסוֹ, אֶלָּא שֶׁמַּפְסִיד הָרֶוַח שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה בַּעֲשִׂיַּת הַמֶּלַח גַּם בְּשַׁבָּתוֹת — אֵין מַתִּירִין לוֹ בִּשְׁבִיל כָּךְ אִסּוּר שֶׁל מַרְאִית הָעַיִן.

וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמֶכֶס וּלְמַטְבֵּעַ שֶׁאַף אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִיד כְּלוּם מִכִּיסוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יַפְסִיד הָרֶוַח שֶׁל הַשַּׁבָּתוֹת הִתִּירוּ לוֹ אִסּוּר מַרְאִית הָעַיִן, לְפִי שֶׁהַמֶּכֶס כְּבָר נִתְחַיְּבוּ בּוֹ הַנָּכְרִים הַסּוֹחֲרִים הָעוֹבְרִים בְּשַׁבָּת לִתְּנוֹ לְהַמֶּלֶךְ, וְהַיִּשְׂרָאֵל כְּבָר קָנָה חִיּוּב זֶה מֵהַמֶּלֶךְ, נִמְצָא שֶׁאִם לֹא יִטְּלֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל מֵהַסּוֹחֲרִים — הֲרֵי זֶה כְּמַפְסִיד הָרֶוַח שֶׁבָּא כְּבָר לְכִיסוֹ. וְכֵן הַמַּטְבֵּעוֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּבָר הֵם קְנוּיִים לְיִשְׂרָאֵל, וְאִם לֹא יִטְּלֵם הַיִּשְׂרָאֵל — הֲרֵי זֶה כְּמַפְסִיד הָרֶוַח שֶׁבָּא כְּבָר לְכִיסוֹ:

סעיף כב וְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁשּׂוֹכְרִים מֵהַשָּׂר שֶׁיִּהְיֶה רְשׁוּת בְּיָדָם לַחְפּוֹר בֶּהָרִים לִמְצוֹא הֶעָפָר…

וְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁשּׂוֹכְרִים מֵהַשָּׂר שֶׁיִּהְיֶה רְשׁוּת בְּיָדָם לַחְפּוֹר בֶּהָרִים לִמְצוֹא הֶעָפָר שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ בַּרְזֶל, וְשׂוֹרְפִים וְצוֹרְפִים הֶעָפָר יוֹם וְלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ עַד כְּלוֹת מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירוּתָם, וְשׂוֹכְרִים לָהֶם פּוֹעֲלִים לְכָךְ לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ, וְקוֹצְצִים לָהֶם שָׂכָר כָּךְ וְכָךְ בְּעַד כָּךְ וְכָךְ בַּרְזֶל — הֲרֵי דִינָם כְּדִין שׂוֹכֵר אֶת הַמֶּלַח לְכָל דָּבָר, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ג עַיֵּן שָׁם. וְכֵן הַדִּין בְּשׂוֹכְרֵי הִתּוּךְ הַזְּכוּכִית מֵהַשָּׂרִים, וְכֵן בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה:

קונטרס אחרון — 10 ערכים (לחץ לפתיחה)

הקונטרס אחרון הוא הנספח הפלפולי של אדמו״ר הזקן — מעבדתו ההלכתית בשולי הדף.

קונטרס אחרון, אות א

ובכך הוא חפץ כו'. דלא כתוספת שבת סי' רמ"ג דאוסר אם צריך אליו במוצאי שבת מיד משום דהישראל מרויח, דבהדיא מבואר בסי' רנ"ב ס"ד ובהג"ה שם דכשצריך אליו מותר ללובשו בשבת ולא חיישינן להרוחה זו (ואין סברא כלל לומר דמיירי בעבר ונתן, שאין זה במשמע דבריהם כלל. ועוד דהוה ליה לאסור ללובשו כדי שלא ירויח ולא יעשה איסור למפרע, דכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות. עיין במ"ש לקמן גבי סיתות אבנים). וכן משמע בהדיא בט"ז סי' ש"ז סק"ג ובמ"א סי' רמ"ז סוף ס"ק ב שאסרו לומר לנכרי שצריך אליו שתגמר מלאכתו במוצאי שבת מיד בענין שיצטרך לעשות בשבת, משמע שאם אינו אומר כך להנכרי, אף שבאמת הוא צריך לה במוצאי שבת מיד אין בכך כלום, דאין זו נקראת הרוחה אלא הנאה בעלמא, ומותר ליהנות ממעשה שבת כשצריך לכך בשבת, או במוצאי שבת לאחר שהמתין בכדי שיעשה אף שבאמת עשה בשבת, או אפילו מיד במוצאי שבת אם אין ידוע לו בבירור שעשה בשבת. והרוחה שאסרו הראב"ד והרא"ש ומהרי"א וב"י סי' רמ"ג ורמ"ז, היינו הרוחת נכסיו שמתרווחין ומתרבין על ידי כך, דכיון שיש לישראל ריוח נכסים ממש ממלאכה זו אזי מחזי כעושה בשליחותו כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא דשבת, אבל בהנאה בעלמא לא מחזי כעושה בשליחותו כיון שלו עצמו יש ריוח נכסים ממש עביד אדעתיה. ומ"ש המ"א כאן סק"א דאין קפידא כו', היינו לאפוקי אם היה מקפיד שתיעשה היום לפי שלא תוכל להעשות כלל למחר ויפסיד מלאכה זו לגמרי, שאז כיון שיש ריוח ממש מחזי כעושה בשליחותו אף דעביד אדעתא דנפשיה.

ומיהו צריך עיון בדברי המ"א, שבסי' רמ"ג סק"ב כתב וליכא למימר דאדעתא דנפשיה קעביד כו', משמע בהדיא דהיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מתסיר משום ריוח הישראל, ואמאי אסר כאן בקבלנות דעביד אדעתא דנפשיה. ועוד קשה דכאן בס"ק ט"ז כתב טעם האיסור כששכרו לכל המלאכות משום דמשתרשא ליה, משמע לכאורה דאף אם מקרי קציצה אסור כמ"ש בראש הסימן, ואילו בסוף סי' רמ"ז כתב טעם המתירים (והיינו הגהות מרדכי בשם רא"ם. ואף שבב"י כתב דאפשר דדוקא בדליקה התיר, מכל מקום בספר התרומה סי' רכ"ב מבואר בהדיא דהוא הדין לכל המלאכות ע"ש. וכן משמע למדקדק היטב בהגהות מיימוניות פ"ו ובהגהות מרדכי פרק קמא. עיין מ"א סי' רנ"ב סוף ס"ק ט' ובסי' רע"ו סק"ד ודו"ק) משום דזה מקרי קצץ, משמע דטעם האוסרים משום דלא מקרי קצץ אבל משום הרוחה לא מיתסר אי הוה מקרי קצץ, וכמ"ש בסי' רמ"ג. וצריך לומר דס"ל למ"א עיקר כמ"ש בסי' רמ"ג, ואתי שפיר מ"ש בסוף סי' רמ"ז. ומ"ש כאן בס"ק ט"ו ט"ז נמי אתי שפיר משום דכאן הרי קצץ, אלא משום שהוא שכיר שנה ולא היה מנכה לו כלום ונמצא שאין לו ריוח במלאכה, מכל מקום מקרי עביד אדעתא דנפשיה (כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכי), אלא משום דכיון שלהישראל יש ריוח ולו אין ריוח מחזי כעושה בשביל ישראל ולא אדעתא דנפשיה כאלו לא קצץ כלל. וז"ש המ"א וליכא למימר דעביד אדעתא דנפשיה, ר"ל שירויח בזה שלא יפסיד שכרו שהרי יצטרך לשלם לו, נמצא שאין לו ריוח בזה וא"כ אסור משום ריוח הישראל, אבל אם גם לו היה ריוח לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל. ואף שברא"ש שם מבואר דאף בקבלנות לא התירו אלא כשאין שם ריוח, היינו לענין ליתן לכתחלה בערב שבת, דהא מוכח לה משכירות כלים שאסור להשכיר בערב שבת לפי שיטתו משום דמחזי כו', והיינו כשנותן לו בערב שבת דוקא דמחזי כאומר לו לעשות בשבת, אבל בד' וה' מותר ליתן לו, כ"ש כשהנכרי מסיק המרחץ מאליו בכל שבתות השנה. זהו דעת המ"א בסי' רמ"ג. ומ"ש כאן דאין קפידא כו', י"ל דכוונתו שאם היה לו ריוח בזה היה אסור ליתן לו בערב שבת, דבבא זו כתבה הרמב"ם במקום מתניתין דאין נותנים כו', כמ"ש המגיד משנה ע"ש. דאף שהרמב"ם וב"י חולקים על הרא"ש גבי שכירות כלים, היינו משום שהשוכר עושה המלאכה לעצמו, ובשביל ריוח הישראל לא מחזי כשלוחו, משא"כ בקבלנות שעושה לישראל אפשר דכולי עלמא מודו, וגם בלאו הכי הא קי"ל כהרא"ש.

ועוד יש לומר והוא עיקר דסבירא ליה דאף להרא"ש גרע קבולת משכירות (וכן משמע ברא"ש שלמד דמותר ליתן עורות לעבדן בד' וה' מהא דמותר לשלוח איגרות בד' וה' ולא משכירות כלים), דקבולת אם היה בה ריוח לישראל אף אם לא מחזי כעושה בשליחותו כגון שנתן לו בד' וה' מכל מקום מחזי כעושה בשבילו, כיון שבמה שהיא נעשית בשבת יש לו בזה ריוח נכסים, או ריוח מלאכה זו גופה אם היה בענין שאי אפשר לה להעשות בשבילו אלא בשבת כגון היוצא לדרך במוצאי שבת מיד ונותן כליו סמוך לחשכה. משא"כ בשכירות כלים שמשכיר לו בין שיעשה בין שלא יעשה, כמ"ש המ"א סי' רמ"ג לענין שדה, ואין לו ריוח מיום השבת אלא בשעה שמשכיר לו שמרבה לו דמים גם בעד השבת, לפיכך אין האיסור תלוי אלא בשעת השכירות ולכן מותר בד' וה', וגם אח"כ אין צריך למחות כשעושה בשבת, שאח"כ אין לו ריוח כלל ולא מחזי כשלוחו ולא כעושה בשבילו. משא"כ בקבולת שבשעת עשיית המלאכה בשבת יש לו ריוח ממנה, ומחמת ריוח זה הוא חפץ ורוצה ומקפיד שתיעשה בשבת, והנכרי אין לו ריוח וקפידא בזה אלא שעושה לפי תומו להשלים פעולתו, שאילו התנה עמו הישראל שלא יעשה עד לאחר השבת לא היה לו שום מניעת ריוח בשביל זה, הלכך כיון שכל ריוח עשיית השבת הוא לישראל ולא לנכרי מחזי כעושה בשבילו וצריך למחות בידו, אע"פ שעיקר המלאכה עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד. אבל אם גם עשיית השבת היא אדעתא דנפשיה, כגון גבי מרחץ אילו היה מנכה לו משכרו לא מחזי כלל כעושה בשבת בשביל ישראל כי אם בשבילו. והוא הדין גבי עושי מלח וברזל וזכוכית דלקמן, והוא הדין גבי אריסות שדה שבסי' רמ"ג ס"א בהג"ה. ובזה נסתלקה קושיית שו"ת תודת שלמים על הראב"ד וסייעתו ע"ש. וכן משמע בהדיא בסי' רע"ו שהעתיקו שם ב"י ורמ"א ומ"א דברי התוס' וספר התרומה וסיעתם דגבי נר אסור אפילו קצץ, ועיקר הרבותא בע"כ היא בענין דגבי איגרת שרי בכה"ג דלא משתרשא ליה לישראל, וגבי נר אסור משום שגופו נהנה כו'. ולכן גבי שכירות פירש המ"א שם שנותן לו בכל יום כך וכך, ור"ל בעד הדלקת נרות, דאף שיש לישראל ריוח ממלאכה זו גופה שבליל שבת צריך הוא לנר, מכל מקום לנכרי יש ג"כ ריוח ידוע, שאם לא ידליק בליל זה לא ישלם לו בעד ליל זה והילכך עביד אדעתא דנפשיה (ואין לאסור משום שהוא שכיר יום, כיון שקבל עליו כל המלאכה דינו כקבלן כמ"ש בסי' רמ"ג. וגבי קבלנות נמי אפשר דמיירי כשמשלם לו בעד כל הדלקה והדלקה. או אפשר דעיקר הרבותא היא משום שכירות, דהתם טעמא הוא משום שגופו נהנה, וקושטא דמילתא נקט דאף בקבלנות אסור אף אי הוה משכחת ביה גוונא דהתירא גבי איגרת). ומהאי טעמא נמי שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא, שצריך אליו במוצאי שבת מיד, או בשבת להאומרים דאין צריך כדי שיעשו, לפי שעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר ולא מחזי כעושה בשביל ישראל.

(ועוד יש לומר בענין אחר קצת, דאפשר דהא דאסר הראב"ד כשמרויח אף שעושה לטובת עצמו, היינו משום דכיון דמעיקר הדין אסור שיהיה לישראל הרוחה ממלאכת הנכרים בשבת גזרה שמא יאמר לו לעשות, הילכך כשהנכרי עושה מאליו מחוייב הישראל להשתדל שלא יעשה ולא יהיה לו הרוחה, דהיינו דכשהגוי עושה לטובתו חייב הוא למלאות טובתו של הנכרי בענין ששוב לא יעשה בשבילו. למשל ישראל ששכר לו נכרי לשנה שהוא עושה אדעתא דנפשיה לקבל שכרו שקצץ לו הישראל, כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכי, מחוייב הישראל למחול לו שלא יעשה ולא ינכה לו כלום משכרו כדמשמע במ"א ריש סי' רמ"ג, לפי שבמחילה זו אין בה חסרון כיס כיון שכבר קצץ לו שכר לזה מתחלת השנה בין שיהיה לו מה לעשות בין שלא יהיה [*הגה"ה מהרב עצמו: זה אינו מדוקדק, דא"כ בשוכר לכתוב תמיד לישתרי. אלא דהתם היינו טעמא דאסור כדי שישכרנו לבד משבתות, דלא מהני הבלעה אלא בשכר שבת, והיינו טעמא משום דשליח בשכר מקרי שליח בישראל. עד כאן הגה"ה]., ואין בה אלא מניעת ריוח אותה מלאכה ואסור להרויח ממלאכת גוי בשבת, אבל אינו מחויב להפסיד מכיסו למלאות טובתו של הגוי כדי שלא ירויח לו במלאכת עצמו בשבת, למשל גוי העושה מלח בקבולת דהיינו שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח, אף שהישראל מרויח בזה כמ"ש לקמן, מכל מקום כיון שאינו מחויב להפסיד מכיסו לשלם להם אף אם לא יעשו א"כ מותר להניחו שיעשה בשביל טובתו, ואף שיגיע לו ריוח מזה אין בכך כלום כיון שהגוי מתכוין לטובתו והוא אין בידו למלאות לו טובתו במניעת הריוח בלבד, שבמניעת הריוח מחויב הוא שאסור להרויח בשבת ממעשה נכרי, ואף שהוא עושה לטובתו מכל מקום על ידי מניעת הריוח שחייב בה מן הדין לא יעשה הגוי לטובתו, אבל אם אף על ידי מניעת הריוח יעשה הגוי לטובתו אין צריך למחות בידו ומותר לו להרויח ממה שהגוי עושה לטובתו. ולכן באריסות שדה שאף אם לא יטול הישראל חלקו בפירות יעשה הגוי בשביל חלק שלו לפיכך אין צריך למחות ולא להמנע מהריוח, אבל נכרי המושכר לשנה לכתוב אם הוא בענין דמלאכה זו משתרשא ליה, שאפשר לגוי להפטר ממנה לגמרי אם לא יעשה בשבת לפי שאחר השבת יצטרך עוד לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד, חייב הישראל להמנע מחשש ריוח ולמחול לו מלאכה זו היום, ואף שהגוי עושה לטובתו שלא יצטרך לעשות למחר שאינו יודע שלמחר יהיה עוד, מכל מקום בין היום בין למחר אינו עושה אלא בשביל השכר שקצץ לו, וחייב הישראל למחול שלא יעשה ושלא ינכה לו משכרו כלום, כיון שכבר קצץ לו השכר אף אם לא יצטרך לעשות כלל אם כן אין במחילה זו הפסד מכיסו אלא מניעת הריוח של אותה מלאכה אם לא יוכל לעשותה למחר, ודבר זה מחוייב הוא כמו שנתבאר):

קונטרס אחרון, אות ב

אף שמקצת כו'. הנה לפי הטעם שכתב המ"א אם הוא בפרהסיא אסור אף אם מקצת יודעים (אבל אם עושה בצנעא אף שאירע שנתפרסם לרבים לא גזרו כמ"ש הב"י סי' רנ"ב), ועל זה כתב וכן משמע בס"ד, ר"ל דשם מבואר דכשעושה במקום פרהסיא כגון ספינה שבונים על שפת הנהר כמ"ש המ"א שם צריך למחות בידו. ולפי זה מבואר דעת המ"א בסי' זה דבספינה וכיוצא בה אסור אף במקצת יודעים. ומ"ש השו"ע בסי' רנ"ב ס"ג שהמלאכה מפורסמת שהיא של ישראל, אבל אם אינה מפורסמת רק שקצת יודעים משמע משם שמותר אע"פ שהיא במקום מפורסם, היינו משום דהתם לא מיירי דומיא דספינה אלא מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל, דאין איסור כלל מדינא כמ"ש המ"א שם, אלא שטוב להחמיר לחוש לרנון לשעה כמבואר בתשובת הרשב"א שהביא הב"י שם, ואליה רמז המ"א שם במ"ש כמ"ש בסי' תרס"ד. ואף שהרשב"א מיירי לענין דיעבד, מכל מקום הוא הדין והוא הטעם לענין למחות בידו, שטוב לחוש לרנון הבריות כיון שנעשה בפני רבים, אבל היכא שאין מפורסם לרבים רק שקצת יודעים אין להחמיר כלל אם אין שם הישראל נקרא עליו. אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליו אף בקצת יודעים אסור.

זהו דעת המ"א בסימן זה (ועיין במ"ש לקמן מהו דבר ששם הישראל נקרא עליו לדעת המ"א), דאכתי לא אסיק אדעתיה לחלוק על הש"ע בסי' רנ"ב ס"ג, שכתב שם טוב להחמיר כו', משום דס"ל להש"ע דשם מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו, וכן הוא דעת המ"א בסי' זה. אבל שם סוף ס"ק י' חלק על הש"ע שם, וכתב דהאמת יורה דרכו דשם מיירי ג"כ דומיא דסי' רמ"ד ס"ד, ר"ל דומיא דספינה דהיינו דבר ששם הישראל נקרא עליו, ומדינא אסור, ולכן צ"ע על השו"ע כו'. ע"ש שזהו כוונת המ"א בלי ספק. וכן הבין דבריו בשו"ת תודת שלמים ח"ב סי' [ג]. ולפי זה מבואר דאף בדבר ששם הישראל נקרא עליו אין לאסור כשקצת יודעים אלא כשמפורסם לרבים, דהא בסי' רנ"ב ס"ג מיירי בכה"ג, ואפילו הכי התנה אם המלאכה מפורסמת כו' ועושה במקום מפורסם כו'. וכן פסק בשו"ת תודת שלמים הנ"ל (אלא שהוסיף עוד להקל ולא קי"ל הכי כמ"ש לקמן) (וע"כ צריך לומר הטעם כמ"ש בפנים):

קונטרס אחרון, אות ג

בספינה וכיוצא כו'. הטעם הוא דבעינן דומיא דמרחץ דלא מיתסר משום מראית העין אלא מפני ששם הישראל נקרא עליו. ועוד דבירושלמי לא אסר אלא מחובר, וכל מחובר נקרא שם הישראל עליו לפי שהוא בקרקע הישראל. והוא הדין לכל תלוש הנעשה ברשות ישראל אומרים עליו דבר זה של פלוני כיון שנעשה ברשותו, אבל תלוש שאינו ברשות הישראל אינו דומה למחובר, אלא אם כן מפורסם שהוא של פלוני, ולא שנעשה בשביל פלוני. ועיין בשו"ת תודת שלמים סי' הנ"ל שהאריך בראיות להוכיח כדברי המ"א, אלא שהבין שאין נקרא דבר ששם ישראל נקרא עליו רק ספינה בלבד שאי אפשר לה להעשות אלא בפרהסיא, ומחמת כן הכל יודעים וקורין אותה ספינה של פלוני ע"ש. אבל מדברי המ"א שם סק"ט מבואר דדוקא מנעלים שעושה בשביל ישראל לא נקרא עליהם שמו כיון שעדיין לא באו לרשותו, אבל בגדים לכובס נקרא שמו עליהם אלא שאין ידוע לרבים (וכן משמע בהדיא בתוס' ורא"ש ור"ן ושאר פוסקים שחילקו בין מחובר לתלוש דתלוש לא מיפרסמא מילתא ולדברי בעל שו"ת תודת שלמים הנ"ל אף אי מיפרסמא מילתא שרי כיון דלא משכח דבר תלוש ששם הישראל נקרא עליו לבד מספינה אלא ודאי דזה אינו).

ולפי זה החלוקים הניכרים שהם של ישראל נקרא שם ישראל עליהם. ומ"ש המ"א שם סק"י ודוקא כו', קאי על הש"ע שכתב טוב כו'. ומה שהתיר שם הב"י בשם רבינו ירוחם בכלים לכובס אף במקום מפורסם, היינו משום דאין ידוע שהוא של ישראל ולא נקרא שם ישראל עליו, אבל אם ידוע שהוא של ישראל הרי נקרא עליו שם ישראל ואסור אפילו אין מפורסם לרבים רק שקצת יודעים כמ"ש לעיל. ואפשר שצריך שיהיה שם בעליו נקרא עליו ולא שם ישראל סתם, דומיא דסי' שכ"ה סי"ד, ע"ש במ"א ס"ק ל"א ודו"ק, ובהכי אתי שפיר טפי מ"ש המ"א ודוקא כו' אחר שכתב דין החלוקים, וצ"ע:

קונטרס אחרון, אות ד

לפסול האבנים וכו'. כן דעת התוס' והרא"ש וסמ"ג והגהות מיימוניות וטור ושו"ע, ודעתם לאסור אף כשאינו מפורסם שהוא של ישראל כמ"ש לקמן, והכלבו יחיד הוא כנגדם, ולא הביאו רמ"א אלא לסמוך עליו בדיעבד במקום הפסד מרובה ובשעת הדחק, דכהאי גוונא סמכינן איחיד במקום רבים בדרבנן. וכיון דאנן קי"ל כמ"ש הב"ח והט"ז ומ"א דבדיעבד סמכינן על ר"ת, אין לנו נ"מ כלל מזה (הילכך לא העתקתיו). ובפרט שמהלבוש משמע שאף רמ"א לא התיר אלא בדיעבד. ואף שבדרכי משה משמע קצת דהכלבו לא פליג כלל על הרא"ש וסיעתו, מכל מקום בהגהותיו חזר בו וכתב בלשון יש אומרים, שברוב הפעמים אין דרכו לכתוב יש אומרים כשאפשר לעמוס בשו"ע דלא פליגי אף דבאמת פליגי אהדדי כמ"ש האחרונים בכמה מקומות. אלא ודאי דכאן אי אפשר לומר שטעם האיסור משום פרסום, שהרי כתב הב"י סי' רנ"ב דבביתו של נכרי מותר אף שמפורסם. ועוד שהרי הרא"ש והטור והש"ע אסרו אף בדיעבד לשקעם בבנין (וחילוק התוספת שבת אין לו שחר דהרי יפסיד האבנים לגמרי ולפעמים הוא הפסד מרובה), ואם נבנה בית באיסור אין איסור מדינא אלא שנכון להחמיר כו' (ואין לומר משום דהבית אין כולו איסור אלא מקצתו שנבנה בשבת, דלא משמע הכי מדברי הפוסקים, ובט"ז כתב הטעם משום דלא אשכחן בגמרא איסור דיעבד עיין שם אם כן הוא הדין לאבנים, ובהדיא מבואר הטעם במ"א משום דקצץ ע"ש). וע"כ צריך לומר דהכא עיקר האיסור משום שאח"כ כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראל. וכה"ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה כמ"ש הר"ן ומגיד משנה עיין במ"א סק"ה. לכן לא ישקעם ולא יתפרסם שהן של ישראל, שעכשיו עדיין אין הדבר מפורסם שהן של ישראל שהוא עושה רחוק מהחומה או בביתו, שהרי אף מלאכת מחובר ממש אינו מפורסם שהוא של ישראל אלא מפני שהוא בקרקע הישראל כמו שכתבו התוס' והר"ן בסוף פ"ק דשבת ע"ש:

קונטרס אחרון, אות ה

ויש שלמדו כו'. אף שבמ"א כתב הטעם משום דברבים ליכא חשדא, מכל מקום הרי הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה חולקין על זה, כמבואר ביו"ד סימן קמ"א. ועוד עבודה זרה חמירא, כמו שהאריך בזה בשו"ת תודת שלמים הנ"ל ובס' הלכה ברורה וכן עיקר:

קונטרס אחרון, אות ו

מי ששכר לו כו'. הש"ע הביא סברת הרמב"ם בסתם וסברת הראב"ד בלשון יש מי שאומר, מכלל דס"ל דהעיקר כהרמב"ם, ובפרט להקל בדברי סופרים (ובפרט שדעת ספר התרומה וסיעתו להקל במשתרשא ליה), וכן פסק רמ"א בדרכי משה בשם הטור וכן פסק בתשובת תודת שלמים הנ"ל:

קונטרס אחרון, אות ז

שבמקום הפסד גדול כו'. משמעות לשון רמ"א דבמקום פסידא לא גזרו כלל על מראית העין, ולא משום חשש שמא יעשה איסור גדול מזה דאדם בהול כמ"ש הט"ז, דע"כ לא הוצרך מהר"מ לזה אלא משום כשקובע לו בשבת, ואף שאינו אומר לו לכתוב מכל מקום הרי דעת הגמ"ר לאסור שבות דשבות אף במקום הפסד, אבל איסור מראית העין פשיטא ליה דלא גזרו במקום הפסד בלא טעמא דאדם בהול (הלכך לא העתקתיו):

קונטרס אחרון, אות ח

חשש הפסד מרובה כו'. לפי שהיד אהרן חולק על זה, לכך אין להקל אלא בהפסד מרובה, אף שהעיקר כהט"ז. עיין במ"א סי' ש"ז סקי"ג דאין איסור אלא כשמוכחא מילתא שמכין את עצמו לדבר האסור בשבת ואפילו הכי לשמור מותר. אלא שצ"ע לפי זה למה אסר כאן מהר"מ, הא כאן לא מוכחא מילתא דאפשר שיושב רק לשמור בלבד:

קונטרס אחרון, אות ט

מקפיד עליהם כו'. עיין בשו"ת פנים מאירות סי' ל"ח שהאריך בזה, ותורף דבריו שיש שני טעמים לאיסור א' מפני שהרמב"ם מודה לראב"ד דהיכא דמשתרשא ליה אסור והכא משתרשא ליה, ב' דהרמב"ם לא התיר אף לפי דעת הראב"ד אלא כשאינו מקפיד על ביטולו והכא מקפיד על ביטולו משום דכשיגיע סוף שנתו יפחות לו השבתות, ורש"ל התיר בכה"ג שאינו מקפיד על ביטולם עכת"ד.

והנה תשובת רש"ל לא היתה לפניו רק מה שהעתיק המ"א כמבואר שם בדבריו, ובודאי אילו ראה אותה לא כתב כן, דמבואר שם דעיקר שאלת השואל היתה אם נתיר מחמת פסידא דומיא דמכס, ואם לא היה מקפיד כלל על ביטולו לא דמי כלל למכס דשרי משום דאדם בהול כו', וכאן אינו בהול כלל שאינו מקפיד כלל, ואף רש"ל לא דחה זה אלא מטעמים אחרים ע"ש. אלא ודאי דלהקפדה לא חיישינן אלא כשהנכרי עושה רק מחמת קפידת הישראל, כגון בנדון דהרמב"ם ששכרו לשנה, ואם לא היה הישראל מקפיד על ביטולו והיה משלם לו כל שכרו משלם אף אם היה מבטל בשבת ולא היה לו עליו תרעומות כלל ודאי שלא היה עושה בשבתות, רק מחמת שהישראל מקפיד על ביטולו הוא עושה גם בשבת, נמצא שהוא עושה אדעתא דישראל ולא אדעתא דנפשיה, אבל הכא שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח או כך וכך ברזל אדעתא דנפשיה קעביד להרבות בשכרו, שאם לא היה מקפיד עליו אפשר שג"כ היה עושה כדי לקבל שכר הרבה. וכה"ג ממש מחלק המ"א ריש סי' רמ"ג.

אלא שאם ידוע להישראל שלולא קפידתו היו נחים בשבת ולא היו חפצים לא בטורח ולא בצער אז צריך לומר להם שאינו מקפיד עליהם ויעשו כרצונם. ומן הסתם אפשר דאין לחוש לזה כי הוא מילתא דלא שכיחא שהרי לכך הושכרו, ולפיכך סתם רש"ל ההיתר ולא הזכיר אמירה זו. ומכל מקום מאחר שהפנים מאירות מחמיר טוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד כלל, שהרי אם באמת אין עושה רק מחמת קפידתו באמת צריך למחות בידו. ובאמירה זו די אף לבעל פנים מאירות, כיון שמסלק קפידתו ממנו והוא עושה אעפ"כ לדעת עצמו הוא עושה להרבות שכרו. ולא דמי להא דהרמב"ם מודה במקפיד על ביטולו דצריך למחות ולא די באמירה, משום דהתם אף כשמסלק קפידתו ממנו הוא עושה בשבת לטובת הישראל למהר מלאכתו, או כדי לעשות מלאכה אחרת למחר, דודאי אינו מתכוין כלל לטובת עצמו, דמה טובה תהא לו בזה שעושה מלאכה זו היום בשביל כך לא ישב בטל למחר, דהיום מחל לו הישראל ולמחר שמא יקפיד עליו, משא"כ כאן כשהישראל מוחל לו מסתמא עושה לטובת עצמו להרבות שכרו. ומה שלא הזכיר הפנים מאירות אמירה זו היינו משום דאכתי אסור משום טעם הא' דמשתרשא ליה. ועיין ברש"ל שזו היתה עיקר שאלתו של השואל אם יש לאסור משום שהישראל מרויח בעשייתו בשבת, ועל זה השיב לו דאין בכך כלום דכל קבולת דתלוש שרי דגוי אדעתא דנפשיה קעביד (ואפשר שדעתו כספר התרומה וסיעתו להקל לגמרי). וכן כתב הט"ז בסי' רמ"ג, על מ"ש הב"י שם דיש לדחות דברי מהר"י אבוהב גבי שכיר שנה, שכוונתו היא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ואף הט"ז לא חלק שם אלא משום מראית העין ע"ש היטיב. וכן דעת הב"ח שם להקל. וגם המ"א לא סתר זה אלא משום דאף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו משכרו, אבל הכא אף שהוא שכיר שנה מכל מקום שכרו משתלם לפי רבוי מלאכתו ואדעתא דנפשיה קעביד כמ"ש לעיל (ע"ש במ"ש בשם התודת שלמים):

קונטרס אחרון, אות י

ובלבד שלא כו'. איסור זה מפורש בריש פ"ב דמועד קטן סיוע הוה מסייע בתיבנא, ועיין ט"ז סק"ד דאיסור זה הוא מדינא. והיינו כשמוסר להם בשבת, אבל אם מסר להם מערב שבת ודאי דלא עדיף מעיקר הדבר שהמלאכה נעשה בו שאין שם איסור כשמוציא מרשות ישראל בשבת אלא מפני מראית העין כמבואר בהדיא ברמב"ם פ"ו. עיין מ"א סי' רמ"ו סק"ו. ולא כמ"ש בתוספת שבת סי' רנ"ב בשם המ"א שאסור משום דעביד אדעתא דישראל כשרואהו ושותק, והמ"א לא נתכוין מעולם לזה (אלא כמ"ש בפנים). עיין בהגהות מרדכי ותמצא כן בהדיא, והתוספת שבת לא עיי"ש. ועיין במ"ש בסי' רנ"ב דאנן קיימא לן דקבולת אף שישראל רואה ושותק עביד אדעתא דנפשיה עיין שם:

מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים רמ״ד.

2 · כח הפסק

כחו של אדמו״ר הזקן בפסק

כח פסק אדמו״ר הזקן

השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה על נקודות המפתח של סימן רמ״ד.

נושאמחבררמ״אמשנה ברורהשולחן ערוך אדמו״ר הזקן
מסגרת כללית של אמירה לגוי (אמירה לעכו״ם) או״ח רמ״ד:א — קובע את הכלל הכללי של אמירה לעכו״ם: « אֵין אוֹמְרִים לְעַכּוּ״ם לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת ». מנסח את האיסור ללא הבהרת המסגרת המושגית של השליחות או החילוק דרבנן/דאורייתא. הפניה מובלעת לסוגיה בעבודה זרה כב ע״א. — (אין הגהה על הניסוח הבסיסי; ההגהות מתערבות במקרי הקצה) מ״ב רמ״ד:א-ג — מבהיר את המסגרת המושגית: (1) עקרון שלוחו של אדם כמותו חל על הנכרי מדרבנן (המחבר השאיר זאת מובלע); (2) טעם הגזרה: « שֶׁלֹּא תְהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵי הָעָם » (ביצה טז ע״ב); (3) דן בניואנס בין אמירה גרידא (דיבור) לבין הנאה. החפץ חיים מצטט את האסמכתא של « וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ » אך מכריע למעשה מבלי להיכנס לדיון הסכולסטי. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:א-ג — נותן את המסגרת המושגית המלאה: שלוחו של אדם כמותו, חילוק בין מלאכה דרבנן/דאורייתא, תנאי השבות דחז״ל. הרב מבנה את מה שהאחרים פשוט מנסחים.
עבודת הנכרי לטובת עצמו או״ח רמ״ד:א — מובלע בדין הקבלן: אם נותנים מלאכה בקבלנות לנכרי, הוא עובד לטובת עצמו (לקבל את הסכום שסוכם) והמלאכה הנעשית בשבת אינה מיוחסת ליהודי. עמדה: מנסח את התוצאה ללא פורמליזציה של הקריטריון. — (על בסיס הכלל; ראה אולם הגהתו על רמ״ז לעניין שליחת איגרת ע״י שליח נכרי) מ״ב רמ״ד:ד-ז — מפרט את מקרי הקצה של מבחן אדעתא דנפשיה: (1) הנכרי חייב להיות בעל אינטרס אמיתי וישיר במלאכה (לא רק להימנע מפיטורים); (2) אם השכר קשור לכמות המופקת, אדעתא דנפשיה; (3) אם הוא קצוב ללא תלות בייצור, יותר שנוי במחלוקת. החפץ חיים מכריע לטובת העמדה המתירה במקרה של שכר לפי הספקה. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:ה-ז — מקודיף את מבחן « אדעתא דנפשיה » (לטובת עצמו): אם הנכרי מפיק תועלת ישירה מעבודתו, מותר אף אם היהודי מפיק תועלת משנית. יישום מודרני ישיר (שירותים מקוונים, אוטומציות וכו׳).
חולה / צורך גדול או״ח רמ״ד:ה — מתיר אמירות מסוימות לצרכי מצוה או לחולה שאין בו סכנה מיידית, במסגרת הכלל « שבות דשבות במקום מצוה לא גזרו » (עירובין סז ע״ב). מפנה לסימן ש״ז לפיתוח השיטתי. הגהה על או״ח רמ״ד: מפרטת את תנאי המצוה — המצוה חייבת להיות בפועל (לא רק פוטנציאלית) והאמצעי החלופי ללא נכרי חייב להיות בלתי ישים. הרמ״א מפנה גם להכנות פסח/יום טוב. מ״ב רמ״ד:יג-טו — מסביר את סף החומרה: (1) שבות דשבות במקום מצוה — בוודאי מותר; (2) שבות אחד במקום צער או מצוה גדולה — שנוי במחלוקת, מותר לפי כמה אחרונים; (3) דאורייתא — אסור לחלוטין למעט פיקוח נפש. החפץ חיים נותן דוגמאות מעשיות: חימום לחולה, מים חמים לטבילת מצוה וכו׳. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:ט-יא — מבטא את 3 הרמות: (1) שבות דשבות במקום מצוה — מותר; (2) שבות אחד במקום צער או מצוה גדולה — דיון; (3) דאורייתא — אסור למעט פיקוח נפש. היררכיה אופרטיבית.
בנייה ע״י נכרי בשבת או״ח רמ״ד:א, רמ״ד:ג-ד — אוסר במפורש בנייה ע״י נכרי בשבת כי « שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו » (הבניין נושא את שם היהודי), ולכן מראית עין. המחבר עוסק במיוחד בבניית בית או חומות גלויים לציבור. הגהה על או״ח רמ״ד:ג: מפרטת את היישום — מבחינה בין (1) עבודה הניתנת לסיום מלא לפני שבת (אסור) לעומת (2) עבודה שגמרה נופלת בשבת (לעתים מותרת בתנאים). הרמ״א מצטט עירובין סז-סח והמקורות הצרפתיים. מ״ב רמ״ד:יח-כב — דן בגמר עבודה שהוחלה: (1) אם החוזה בקבלנות לפני שבת והנכרי בוחר לעבוד בשבת, מותר (אדעתא דנפשיה); (2) אם היהודי דוחק או לוחץ לגמור בשבת, אסור; (3) מקרה ספציפי של בנייה ציבורית: יותר מחמירים כי שם הישראל נקרא עליו. החפץ חיים מפנה לתוספות ולרא״ש על סוגיית עירובין סז-סח. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:יג-טו — מבחין אם העבודה נדרשת לפני שבת או ניתנת לסיום לאחריה. מקודיף את הכלל המעשי: לטובת הכלל מקילים יותר, לטובת היחיד מחמירים.
ראה גם את הקונטרס אחרון המפתח את סוגיית עירובין סז-סח.
יישום לגוי בעל מלון / מסעדה — (מקרה מעשי של מסחר מעורב לא מקודיף במפורש בשולחן ערוך הקלאסי — המחבר מתמקד במקרי-יסוד: מרחץ, תנור, רחיים, שדה) — (במקביל למחבר, הרמ״א אינו עוסק במקרה הנכרי בעל מלון/מסעדה) מ״ב רמ״ד בסוף — מזכיר בקצרה את מקרה המסחר בו ליהודי יש אינטרסים כספיים (למשל שותפות סמויה עם נכרי מנהל), מבלי לקודיף זאת כרשת אופרטיבית. החפץ חיים מפנה לתשובות התקופה (מהרש״ם, אגרות משה) לפיתוח המעשי. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:יח-כ — מקודיף את מקרה הנכרי המנהל מסחר בו ליהודי יש עניין. חילוק לפי האם השירות מיועד ליהודי או לציבור הכללי. שימושי במיוחד לשאלות מודרניות (שירותים קולקטיביים).

ההשוואה נערכה על בסיס הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד.

3 · חידוש אדמו״ר הזקן

חידושים מיוחדים של הרב

החידושים המיוחדים של הרב על סימן זה

המקוריות המייחדת את אדמו״ר הזקן בסימן רמ״ד. כל חידוש פועל לפי המבנה: עמדה קלאסית ← חידוש הרב ← השלכה מעשית.

חידוש א — שלוחו של אדם כמותו ככלי מבחן (רמ״ד:א-ג)

מבחן השליחות המושגי מוחל על הנכרי

עמדה קלאסית: המחבר והמשנה ברורה מתייחסים לאיסור אמירה לגוי כעובדה, מבלי להוציא ממנה את הדקדוק המושגי.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מעמיד את עקרון « שלוחו של אדם כמותו » כמבחן הלכתי מבני. אם הנכרי נתפס כשליחו של היהודי (גלוי, חוזית), אסור. אם הצופה אינו יכול לעשות את הקישור הזה, מותר. סימן רמ״ד נהיה התגלמות של מבחן זה.

השלכה מעשית: כלי אופרטיבי ישיר לשאלות מודרניות: שירות שהנכרי נותן במסגרת עבודתו שלו (שליח, טכנאי, בעל מלון) נופל בגדר אמירה לגוי רק במידת נראות קשר השליחות.

חידוש ב — הדרגה תלת-שכבתית של היתרים (רמ״ד:ט-יא)

היררכיה ב-3 רמות של היתרים (חולה / מצוה / נצרך)

עמדה קלאסית: המחבר מבחין נקודתית בין המקרים לפי חומרה. הרמ״א מוסיף ניואנסים מקומיים.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מקודיף רשת ב-3 רמות אופרטיבית: (1) שבות דשבות במקום מצוה — איסור דרבנן של איסור דרבנן בעבור מצוה = מותר; (2) שבות אחד במקום צער או מצוה גדולה — דיון; (3) דאורייתא — אסור למעט פיקוח נפש. אבחון מהיר.

השלכה מעשית: המכריע ההלכתי (רב, או חסיד מול מקרה ממשי) יכול לסווג מיד את המצב באחת מ-3 התיבות וליישם את הכלל. בלתי-ניתן להחלפה במקרי קצה עכשוויים (טכנולוגיה רפואית, חירומים קלים, שירותים אוטומטיים).

חידוש ג — חיבור עם סימן רמ״ג ורמ״ו (כלים, שדה, מלאכות)

איגוד שיטתי בין סימנים רמ״ג, רמ״ד, רמ״ו

עמדה קלאסית: הפוסקים האחרים עוסקים בכל סימן בנפרד. הקורא צריך לבנות מחדש את הדקדוק החוצה.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מאגד את 3 הסימנים כמערכת קוהרנטית: רמ״ג עוסק בנכסי דלא-ניידי המושכרים לנכרי; רמ״ד עוסק במלאכות שהנכרי יכול לעשות כשהוא עצמו; רמ״ו עוסק בכלים מושאלים/מושכרים. כל אחד מיישם את אותו מבחן (נראה כשלוחו, אדעתא דנפשיה, הבלעה) על אובייקט הלכתי שונה.

השלכה מעשית: לחסיד חב״ד הלומד בדרך חוצה, שיטת הרב מציעה דקדוק משותף. כאשר נתקלים במקרה, אפשר לאבחן באופן שיטתי: איזה סימן חל? איזה מבחן גובר? איזה מבנה חוזי?

חידוש ד — מהדורא בתרא: פסק חי

המהדורא בתרא על סימן צפוף זה

עמדה קלאסית: הפוסקים הגדולים האחרים שומרים על עמדותיהם מתוקף סמכות עריכה.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן כותב מהדורא שנייה על סימן רמ״ד, שבה הוא חוזר לבחון כמה מעמדותיו הראשוניות — לאור צפיפות הנושא (22 סעיפים מכסים שדה מעשי רחב). מהדורא בתרא זו נשמרת לצד הטקסט הראשוני במהדורת קה״ת המודפסת.

השלכה מעשית: לחסיד חב״ד מול מקרה קצה ברמ״ד, יש לבדוק את המהדורא בתרא לפני ציטוט המהדורה הראשונה. לעמדות הרב שעברו רוויזיה, המהדורה השנייה היא הקובעת.

4 · דברי הרבי

שיחות, מאמרים ואגרות הרבי

דברי הרבי על נושאי סימן רמ״ד

⚠ הערה כנה על סימן זה: סימן רמ״ד עוסק באמירה לגוי בכל עומקו — נושא שנדון רק לעתים נדירות באופן ישיר בשיחות הקודש הציבוריות של הרבי (אשר מעדיפות את נושאי המשמעות הרוחנית של השבת), אך מטופל באופן רחב בתשובות המעשיות ובחיבורי ההלכה. ההפניות שלהלן זקוקות לאישור מול הכרכים הפיזיים של מהדורת קה״ת.
הפניהנושאקשר לסימן רמ״ד
שערי הלכה ומנהג
אורח חיים, סימן רמ״ד
חיבור הלכתי של הרבי ע״י הר״ר שלום בער לוין עבור סימן רמ״ד, הספר מקבץ את התשובות המעשיות של הרבי על אמירה לגוי (עובדים, שירותים, טכנולוגיות). הפניה ראשונה לעיון במהדורת קה״ת.
אגרות קודש
כרכים ט״ו עד ל׳ (מרובים)
תשובות מעשיות על אמירה לגוי (אמירה לעכו״ם) מודרנית הרבי השיב לעשרות שאלות קונקרטיות: עובד נכרי, טכנאי חירום, שמרטף, אוטומציה. תשובות אלו מיישמות את עקרונות סימן רמ״ד (מבחן שליחות, רשת 3 רמות, מראית עין).
ליקוטי שיחות
כרך כ״א, פרשת בא-בשלח
על מושג אמירה לגוי הכללי דיון מושגי של הרבי על מעמד שלוחו של אדם כמותו והרחבתו לנכרי. מבטא את שיטת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן מול הפוסקים האחרים.
תורת מנחם
התוועדויות תשמ״ה-תש״נ
רמיזות לעקרונות הרב על אמירה לגוי ההתוועדויות מזכירות מדי פעם את חריפות שולחן ערוך אדמו״ר הזקן כמודל ליישום מודרני. הפניה עקיפה לסימן רמ״ד.

⚠ אישור: ההפניות שלעיל הן רמזי מחקר לאישור מול הכרכים הפיזיים של מהדורת קה״ת. המקור הישיר ביותר לפסקי הרבי לפי סימן נשאר שערי הלכה ומנהג.

5 · למעשה

הלכה למעשה — מנהג חב״ד

הנהגה למעשה של חב״ד

נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רמ״ד, ברגישות חב״ד.

לחסיד חב״ד — סימן רמ״ד

  • ① לבקש מנכרי להדליק / לכבות / לבצע מלאכה דאורייתא: אסור. זהו המקרה הפרדיגמטי של אמירה לגוי (אמירה לעכו״ם). אין יוצא מן הכלל למעט פיקוח נפש. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:א — פסק אדמו״ר הזקן.
  • ② למצוה או צורך מהותי: שבות דשבות מותר. אם המלאכה דרבנן (הדלקת מכשיר כבר מחובר למשל, או מקרה שבו המלאכה לא חזקה) וגם מדובר במצוה (צורך דתי) או צורך גדול, אפשר לבקש מנכרי. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:ט-יא.
  • ③ מבחן הצופה החיצוני: « האם נראה שהוא פועל בשבילי? » חידוש א של הרב. אם הנכרי עושה את עבודתו הרגילה ואנו מפיקים תועלת בעקיפין, מותר. אם ביקשנו ממנו במפורש לטובתנו, אסור. יישום מודרני: שירותים אוטומטיים, עוזרי AI, שליחים — לנתח את מבחן השליחות הנראית. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:ה-ז.
  • ④ מקרה הנכרי המנהל מסחר משלו: מותר בהרחבה. מסעדה, מלון, תחבורה — אם הנכרי מפעיל עסק משלו והיהודי נהנה כלקוח מזדמן, מבחן « אדעתא דנפשיה » חל. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ד:יח-כ.
  • ⑤ עבודה שהוחלה לפני שבת ומסתיימת בו: תנאים מחמירים. עמדת הרב (רמ״ד:יג-טו): אם הנכרי החל את העבודה לפני שבת, הוא יכול להמשיך אם היהודי אינו מפיק ממנה תועלת במשך השבת. אך אם העבודה נחוצה ספציפית ליהודי, מגבלות. יישום מודרני: הורדה ארוכה, חישוב מחשב מתוזמן.
  • ⑥ מהדורא בתרא: על סימן צפוף זה, יש לבדוק את המהדורה השנייה. אדמו״ר הזקן חזר על כמה עמדות ברמ״ד. לחסיד חב״ד: במקרי קצה, אל תסתפק בטקסט הראשוני — בדוק את מהדורת קה״ת המלאה. הפניה: המהדורה המודפסת של קה״ת.

⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה קונקרטית: יש לפנות לרב שלך.